אתר אבוריאז'
שלוש שנים אני נשבעת שאני לא חוזרת לשם ובסוף - חלשת אופי שכמותי, שוב אני בקלאב מד, עושה סקי. המועדון אליו נסענו נמצא באבוריאז`, עיירה קטנה וציורית על גבול צרפת ושווויץ. למעשה, רק בגלל העיירה המתוקה הזו על בתי הקפה שלה ועוגותיה הנפלאות חזרנו לכאן. כלי הרכב היחיד כאן הוא סוסים רתומים למרכבות. האמת, זה קצת פחות רומנטי ממה שזה נשמע .כי בניגוד לרכב ממונע, לאלה כאן יש גם צרכים והפרשות, שנאספים לתוך שקיק מעור שתלוי מאחוריהם. השקיק באמת עשוי מעור- בדקתי- ואינו חיתול חד פעמי. לא נותר לי אלא לתהות איך מנקים את זה. (אמא שלי עוד תהיה גאה בי).
המועדון כאן דומה למועדוני הים התיכון בכל מקום- חדרים קטנים ומינימליסטים, חדרי אמבטיה נזיריים, ארונות זעירים, כאילו לא באנו לדפוק הופעה כל ערב. בני הפעוט בא ושאל אם אין במלון מחלקת עסקים. ילד נבון, אין מה לומר. הייחוד של המועדון באבוריאז`, לעומת אחיו, הוא הכושר הגופני הנדרש כדי להגיע אל חדר האוכל: 52 מדרגות ספרתי - כלומר משהו כמו 4 קומות ברגל למטה - ואחר כך בחזרה. מזל שיש רק שלוש ארוחות ביום. אין מה לומר, מועדון למיטיבי לכת.
מה צריך כדי לעשות סקי? לא הרבה. כושר גופני, כבר אמרנו. ביגוד חם (ציוד חיוני לאחת כמוני שישנה עם פוך גם באמצע הקיץ ומכחילה כשהטמפרטורות יורדות ל-12 מעלות צלזיוס מעל האפס). ביגוד כאן זה נושא חשוב שלא ניתן לדלג עליו. ראשית- הנעלים שאותן אפשר כמובן להשכיר במועדון עצמו ואפשר גם לקנות. כמו מ. (שם בדוי) שרכש זוג נעלי סקי שעלו כמו דירה קטנה באופקים. הנעלים- מפוארות לפי כל קנה מידה, אדומות ומבריקות- רק פנסים מהבהבים חסרו שם- ובולטות למרחקים.
ככה זה, אתה בולט, כשהקבוצה שלך- אמנם בנעלים פשוטות של עמך- שועטת קדימה ומשאירה אותך מאחור למרות החלליות שאתה עונד לרגליך. מה ש-מ. לא ידע הוא שבערב הייתי עוברת ליד הנעלים שלו ומלטפת אותן בערגה. פטיש לנעלים תופס גם כשמדובר בנעלי סקי, מסתבר. אני, כמובן, משקיעה את כספי בביגוד ולא בציוד. כל אחד והעדפותיו הוא, שהרי מה יעזרו לי נעלים ביוניות אם המעיל שלי משמין.
רצוי גם שלא יהיה פחד גבהים. אני, לצערי הרב, לא מרגישה בנוח על הכסא התלוי בין שמים וארץ. לא נוח זה ניסוח מעודן שמנסה לומר שאני רועדת - ולא רק מקור, מחזיקה בעווית את המקלות שחלילה לא יפלו למטה (ואני בעקבותיהם), גונחת בחרדה כשהכסא עוצר לרגע, וכשעיני עצומות אני מתפללת לאלוהי המדרונות כולם. מאז ששמעתי על גולשת שדחפה את היושב לידה אני אף נזהרת שבעתיים.
סקי, אם אתם צריכים לדעת, אני דווקא עושה בסדר. אבל מה לעשות שברגעים הקריטיים - שביל צר שמצדיו תהום, מדרון קרחוני ותלול או סתם מסלול צפוף מדי -ישר אני פותחת רגלים. רק אז, כשהמחליקים בצורת משולש ("פיצה", בלשון הילדים), או אז אני ממש נינוחה. רק, ק`, בעלי דוהר אחרי במדרון וצועק עלי וקולו מתגלגל מקצה ההר ועד קצהו: "תסגרי את הרגלים, תסגרי את הרגלים..." וזאת האמת למה אנחנו כבר לא עושים סקי באותה קבוצה. למרות נסיוני המופלג יש עדיין מדרונות שמכניסים אותי לחרדה קיומית של ממש. ואז אני מתחילה לבכות- דמעות גדולות וחמות שקופאות מיד על עדשת המשקפת.
לתחילת הכתבה
סדר יום של סקי
סדר היום במועדון מזכיר, למען האמת, טירונות. קמים בבוקר מוקדם ופותחים את הוילון לראות את צבע השמים (שלב חיוני, כדי לדעת מה ללבוש - האם את משקפי השמש הקוליות או את המשקפת שמכסה חצי פנים והופכת אותי לחרק בדיוני). כשאנחנו חנוטים במכנסי הניילון המרשרשים, יורדים לארוחת הבוקר (לא משהו, שני קרואסוני חמאה, חמש פרוסות לחם צרפתי, עגבניה, פנקייק וביצים).
איפה הג`חנון, איפה שלושה מיני דג מלוח של בתי המלון באילת. אפילו את הקפה אני מביאה מהארץ. אחרי ארוחה כזו מתגלגלים החוצה אל השלג לשעתיים של סיבובים ותרגולים מאחורי המדריך הלבוש בחליפה אדומה. צבע החליפה מאוזכר, אגב, כדי שאם תלכו לאיבוד כמוני, תדעו לאתר את אותן נקודות אדומות על השלג בזמן שהן מתקרבות כדי לחזור הביתה בשלום ולא להעביר לילה במערת שלג מאולתרת.
במאמר מוסגר יאמר שהמעיל האדום של מדריכינו החסונים עושה להם רק טוב, אם כי זו לא חכמה גדולה להיות סקסי על השלג כשמתחילים את הקריירה בגיל שנתיים ולא בגיל 35. לא אכביר מילים על ארוחת הצהריים - כמה אלפי קלוריות מיותרות הנדחפות אל הגוף בסלחנות (נו טוב, כבר שרפנו היום אי אלו קלוריות) ושוב מדריכנו הנועז מחכה לנו על המסלולים לשעתיים נוספות של דחיפת שלג, נפילות ופירואטים מסחררים.
והמסלולים? הו, המסלולים. בגלל הקרבה לגבול עם שוויץ אפשר להגיע לשם בקלות יחסית (להגיע הכוונה בהחלקה, כמובן). ביום ממוצע אתה עובר שם בין 20 ל-80 ק"מ בהחלקה משולבת במעליות. אחד המסלולים המדהימים שם נקרא "גרנד פרדייז"- גן העדן הגדול- וכשמו כן הוא. המסלול הוא ברוחב של כ-10 מטרים, (כלומר רחב דיו), דרגת השיפוע שלו מושלמת: לא גולשים מהר מדי מצד אחד ומצד שני לא צריך ללכת ברגל- מה שקורה כשהשטח נעשה מישורי. אתה משייט לאורך קילומטרים ארוכים המתפתלים בין עצים, ממש כמו בטיול של החברה להגנת הטבע, אבל על מחליקיים. משמאלך, למטה, זורם נהר אלפיני ואתה למעלה זורם עם השביל, בשקט בשקט, רק הרעש של השלג מתפצח מתחת למחליקיים ותפילה אחת בלבך- שלא ייגמר.
בחמש חוזרים בזחילה למלון. רגע מאושר הוא הרגע בו חולצים את נעלי הסקי על חמשת האבזמים החונקים ונותנים לרגל לנשום. מרוב שמחה אתה נוטה להתעלם מהעובדה שעוד כמה עשרות גרביים מיוזעות נושמות יחד אתך. חמש שעות של סקי כל יום זה ממש לא פשוט, גם אם לקחתם שיעור אירובי בשבוע האחרון שלפני היציאה (כן, אני בחורה רצינית ומכניסה את עצמי לכושר כמו שאתם רואים).
לסיכום השבוע במועדון: שלוש רצועות ברכיים קרועות ואחת מתוחה (לא שלי, תודה, של חברים), כתף אחת נקועה, יד שבורה (סנואובורד זה באמת ספורט מסוכן), עשרה חברים חדשים (כמו טירונות, כבר אמרתי), חמישים אלף קלוריות מיותרות חמש מאות קילומטרים של מסלולי שלג.
היה שווה.
גילוי נאות: כותבת המאמר שלמה במיטב כספה עבור האירוח במועדון הים התיכון. היא מבטיחה שאם תוזמן על חשבון המועדון בשנה הבאה היא תכתוב בנימה אוהדת יותר...
