בשנות השמונים, טיסה לחו"ל לא הייתה עניין שבשגרה כמו היום. הטיסות המריאו מטרמינל 1 המיתולוגי, התשאול הביטחוני ארך הרבה יותר זמן מהשאלון הקצר של "ארזת לבד?" וכל מזוודה נפתחה ונבדקה, והנוסעים הגיעו בדרך כלל בליווי הדודים והשכנים שהיו עולים למרפסת המבקרים כדי לנפנף לשלום רגע לפני ההמראה.
חנות הדיוטי פרי הייתה חוויה לא פחות מהטיסה עצמה, שכן היא הציעה את השילוש הקדוש של כל נוסע ישראלי: סיגריות של מותגים זרים, בקבוקי אלכוהול פרימיום וחפיסות ענק של שוקולד טובלרון - פריטים שלא היה ניתן להשיג בכל סופר או פיצוציה כמו היום והיה צריך לטוס לחו"ל בשבילם.
מספר היעדים שהיו מוכרים לישראלים בתור "יעדי תיירות" היה מועט בהשוואה להיום, ועדיין היו כמה "להיטים" שכמעט כל ישראלי שתכנן טיסה בעשור הצבעוני פנטז עליהם. הנה 4 מהיעדים הכי מבוקשים בשנות השמונים:
פלמה דה מיורקה, ספרד
הרבה לפני שטורקיה, יוון וקפריסין הפכו למעצמות הכול כלול, הישראלים התנפלו על הבופה והרעישו בבריכות של מלונות היוקרה בפלמה דה מיורקה. האי הספרדי האקזוטי היה היעד הפופולרי ביותר לחופשת בטן-גב מפנקת במחיר נגיש.
מיד לאחר כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לספרד, החלו לצוץ בעונה החמה סוכנויות נסיעות שמציעות חבילות נופש עם קונספט חדשני של טיסה + אירוח ע"ב חצי פנסיון, וטרמינל 1 התמלא מדי קיץ בישראלים שטסו לשבוע נופש בחופים הזהובים של פלמה. באי הספרדי פגש התייר הישראלי השמרן מושגים זרים וחדשניים כמו תרבות הטופלס האירופית, מופעי קברט נועזים וסנגרייה קרה ומרעננת.
קהיר, מצרים
שנות השמונים היו שחר של מזרח תיכון חדש. לאחר עשורים של מלחמות עקובות מדם, נחתם הסכם שלום היסטורי עם מצרים וראש ממשלת ישראל דאז, מנחם בגין, הבטיח "לא עוד שפיכות דמים" ופתח את הגבולות בין שתי המדינות.
עיר הבירה, קהיר, הפכה במהרה ליעד תיירותי נוח במרחק של שעה טיסה בלבד. המטבע המצרי היה חלש מאוד בהשוואה לדולר, כך שישראלים שביקרו בעיר באותה תקופה יכלו להרשות לעצמם להתארח במלונות פאר במחירים משתלמים במיוחד. מלון הילטון רעמסס, שנפתח ב-1981, היה מרכז התיירות הישראלי בעיר, והמבקרים נהנו מארוחות בוקר שהיו גדולות ומפוארות ומשירות אישי צמוד מצידם של המלצרים ואנשי הצוות, שלא עזבו עד שקיבלו "בקשיש".
ביקור בפירמידות המפורסמות היה בגדר חובה, שוק ח'אן אל-ח'לילי היה "הקניון" בו היו עורכים שופינג וקונים מזכרות ייחודיות הביתה וקפה אל-פישאווי שבשוק היה מקום מפגש שבו אפשר לעשן נרגילה, לשתות תה עם נענע ולשמוע אום כולתום. יותר מכל, הישראלים היו נוהרים בהמוניהם לבתי הקזינו, שהיו פתוחים אז לישראלים וזרים בלבד.
אל על הפעילה טיסות ישירות לקהיר, יחד עם החברה המצרית "אייר סיני". מי שחיפש חוויה זולה והרפתקנית יצא למסע מטלטל של 12 שעות באוטובוס "אגד" מתל אביב, שכלל חצייה של תעלת סואץ על גבי מעבורת.
ניו יורק, ארה"ב
יש דברים שלא משתנים, גם במשך קרוב לחמישים שנה. ניו יורק הייתה, ועדיין, היעד מספר 1 של הנוסע הישראלי. בשנות השמונים, טיסה לניו יורק הייתה פסגת השאיפות של כל ישראלי. בעשור שבו ישראל סבלה ממשבר כלכלי קשה ואינפלציה דוהרת בתחילתו, ניו יורק סימלה את השפע האולטימטיבי, את הקפיטליזם הנוצץ ואת החלום האמריקאי.
אך מרבית הישראלים שהגיעו למנהטן בציפייה לחופשה מהסרטים, גילו שניו יורק של האייטיז היא ממש לא העיר החדשנית והתוססת שהיא היום. העיר סבלה בזמנו משיעורי פשיעה גבוהים במיוחד, מגפת הקראק התפשטה במהירות ותופעת הכייסות הייתה נפוצה. כיכר טיימס הייתה אזור מוזנח ומסוכן עם בתי קולנוע שמקרינים סרטי פורנו בקביעות, נערות ליווי וסוחרי סמים עמדו בסמטאות וארבו לתיירים מזדמנים ואי אפשר היה להסתובב בסנטרל פארק או לנסוע בסאבווי אחרי רדת החשיכה.
ובכל זאת, הייתה נקודת אור אחת בניו יורק באותה תקופה: האייטיז היו תור הזהב של מופעי ברודווי
בניגוד לתחרות הענפה שיש היום על טיסות לניו יורק, בשנות ה-80 השוק נשלט על ידי מטוסי הג'מבו של אל על, שהפעילה את טיסת LY001 המיתולוגית. טראנס וורלד איירליינס הפעילה טיסות לצד אל על, ולקראת סוף העשור צצה חברת Tower Air שניסתה לשבור את המונופול עם טיסות "לואו קוסט" זולות, עד שפשטה רגל בתחילת שנות ה-2000.
מאצ'ו פיצ'ו, פרו
תרבות "הטיול הגדול אחרי צבא" החלה בשנות השמונים עם חבר'ה צעירים שפרצו את גבולות אירופה וארה"ב ונחתו בדרום אמריקה. פרו הייתה גולת הכותרת של הטיולים ההרפתקניים הללו, במיוחד בזכות "הפסגה העתיקה", הלא היא מאצ'ו פיצ'ו. העיר העתיקה של תרבות האינקה הפכה למוקד משיכה עבור תרמילאים וחובבי טיולים, לאחר שאונסק"ו הכריז עליה כאתר מורשת עולמית בשנת 1983.
יחד עם זאת, ביקור באתר ההיסטורי היה שונה לגמרי מהאטרקציה המתוירת של ימינו: שנות ה-80 היו אחת התקופות המסוכנות והמתוחות בפרו, בעקבות אינפלציה גבוהה מאוד ומלחמת אזרחים בין הממשלה למחתרת "הנתיב הזוהר", כך שהאתר היה בתולי ולא היה עומס תיירים.
ישראלים שטיילו בפרו באותה תקופה גילו בדרך הקשה את "מחלת הגבהים", ישנו בהוסטלים ללא מים חמים והסתובבו עם סוודרים צבעוניים מצמר אלפקה. בהיעדר אינטרנט וסמארטפונים, מרכז המידע של המוצ'ילרים היה "ספר מטיילים" שעמד בכל הוסטל ובו תרמילאים מכל רחבי העולם כתבו טיפים כמו "אל תסעו באוטובוס בלילה" או "המסעדה של חואן זולה ונקייה".
תקשורת עם הבית נעשתה דרך תאים מיוחדים בסניפי חברת הטלפונים הלאומית של פרו, וכל שיחה ארכה מספר שניות בלבד בגלל העלויות הגבוהות של שיחות טלפון בינלאומיות. באותם ימים לא הייתה טיסה ישירה לפרו ומרבית הישראלים המריאו למדריד או לונדון, ומשם לקחו טיסה של חברת התעופה הפרואנית AeroPerú, שכבר הספיקה להיסגר מאז.
