נכנסים לקניון ברייס

** זהו פרק מספרו החדש של איציק גונן: Wawona - הרוח השומרת על העצים הגדולים. הספר עוסק במסע חיפושים סוחף וחסר מנוחה אחר משמעות ואהבת אמת של סטודנט ישראלי, בחור בן 28 לערך. במהלך העלילה מגיע גיבור הספר בחיפושיו גם למקומות שונים בעולם, והקטע המצורף הוא מביקור שלו עם חברתו בפארק הברייס (Bryce Canyon) שבמדינת יוטה בארה"ב.

…למחרת בבוקר, אנחנו נכנסים לקניון הברייס, שהוא לא בדיוק קניון כמו שאנחנו בדרך כלל מתכוונים, אלא יותר מין במה מוגבהת כזאת, שממנה נשקפים למטה מראות מרהיבים של הרבה קניונים וצורות סלע צבעוניות, בעיקר לכוון מזרח וצפון, רמת קולוראדו ורכס הרי הרוקי. מרבדי שלג סמיכים ובתוליים מכסים כל פינה והכל לבן, נקי, וצונן. ב"נקודת הזריחה" אנחנו משאירים ברכב כל מה שמיותר, כולל מעילים, אפילו שעדיין קר, כי אחר כך יהיה הרבה יותר חם וחבל לסחוב. מתחתינו יער של הו�דו�ס, עמודי סלע מגולפים בצבעי אדום, ורוד, כתום, צהוב, לבן, בצורות של צריחי מגדלים, ארמונות, גשרים, קשתות, צבאות נכונים לקרב, נסיכים, מלכות ומלכים, יער עצום ואין סופי, המשאיר אותך חסר מילים מול היופי והיצירתיות הבלתי נגמרת של הטבע.

האינדיאנים בני הפאיו�ט, שגרו במקום כשהגיעו לכאן ראשוני המתיישבים הלבנים, האמינו שעמודי סלע אלה הם אנשים שהוטל בהם כישוף, וכשביקשו לתאר את מה שראו, אמרו כי זה "המקום בו הסלעים ניצבים כאנשים בקניון דמוי קערה". הם ייחסו למקום קדושה וסיפרו על התעלות רוחנית שאתה חש נוכח עמודי ההודוס הצבעוניים, המקיפים אותך מכל עבר.

 אחרי התלבטות, בגלל שאין לנו נעליים וציוד מיוחד לשלג וקרח, אנחנו בכל זאת מחליטים לרדת לתחתית הקניון, בוחרים את שביל `גני המלכה` ומתחילים לרדת, בזהירות, למטה. חלקים מהשביל מכוסים קרח, ומדי פעם אנחנו מחליקים ומוצאים את עצמנו על הישבן. אחרי רבע שעה של הליכה זהירה אנחנו פוגשים את המלכה – עמוד סלע לבן-ורוד שהזכיר למישהו את המלכה ויקטוריה, לבושה בקרינולינה - שיצאה לשוח בגנה, מחווים לה קידה עמוקה, פונים ימינה, וממשיכים בירידה לתחתית הערוץ, מדלגים מעל גזעי עץ שנפלו ומונחים לאורך הדרך, ומתחברים ל`שביל לולאת הנאבאחו`. הענפים והגזעים המתים המונחים על האדמה מסביב, חלקם מכוסים בשלג, מזכירים לי את קונרד מוריקאנד, חברו הצרפתי של הנרי מילר שבא להתארח אצלו בביג ס�ר, בקליפורניה, והיה מוקסם מה"רישול" של היערות כאן באמריקה, לעומת היערות באירופה.

הוא לא היה מסוגל לעכל את העובדה שלא אוספים את הענפים והגזעים המתים, שהיו מונחים זה על זה משני צידי השביל, ומשאירים אותם להירקב במקומם, "כל כך הרבה עצי הסקה מבוזבזים! כמות כזו של חומרי בניין מונחת ללא שימוש, זרוקה סתם, שעה שנשים וגברים באירופה מצטופפים בחדרים קטנים, עלובים, לא מו�סקים...". יש שפע של שלג בכל מקום, ואנו מטביעים את עקבות נעלינו עמוק בשלג הלבן, שואפים אל קרבנו את האוויר הצונן, והצבעים העזים, החדים, הברורים. מסביב שקט מוחלט, אנחנו כאן לבד, בטח אין הרבה משוגעים שיורדים למטה בקרח ושלג כזה, ואנחנו כבר מתחילים לחשוב שאולי בכלל עשינו טעות שירדנו. מלמטה נראים עמודי הסלע הצבעוניים מרשימים עוד יותר, מגולפים ביד אמן של זרימת מים ושלגים ונטועים כיער צפוף, "גהינום של מקום לאבד בו פרה", כפי שאמר אבנעזר ברייס, המורמוני שהגיע הנה כשליח הכנסייה ב-1875, יחד עם אשתו מרי, וניסה לגדל כאן פרות. אחרי חמש שנים הוא נאלץ להרים ידיים עקב התנאים הקשים, לקח את אשתו ועזב את המקום. וואלה, אני ממש מבין אותו.

נשר בודד דואה למעלה בשמיים, מעל הרמה, שומר גם בחורף על מקומו כאן, יחד עם העורב והינשוף, למרות השלג והקור. מאה ושישים מיני ציפורים מבקרות כאן במהלך השנה, אומרת קרול תוך שהיא מעיינת בחומר שקיבלנו במרכז המבקרים, אך רק מעטות מהן נשארות גם בחורף ומצליחות למצוא לעצמן מזון ותנאי מחייה. השקט המוחלט, הלבן, הכנסייתי, ועמודי הסלע הגבוהים המקיפים אותנו מכל העברים, קוראים לחשבון נפש, של האינדיאנים, ושלי.

בני הפאיוט טבעו את מורשתם במקום בשמות כמו פאו�נסאגו�נת (ביתם של הבונים), פאריה (מים בוציים, או מי הא�לק), פ�אנגוויצ` (מים, או דגים), יו�וימפה (נקודת האורנים), אך הם עצמם נעלמו ואינם, הוגלו לשמורות הרחק מסביב שם הם גוססים לאט לאט, בלי מורשת לפאר, בלי עתיד לקוות, בלי אוהלי ויגוואם ומדורות מעלות עשן, מסעות צייד ונדודים, בלי צבעי מלחמה, נוצות צבעוניות על הראש ומשתלשלות אחורה על הגב, התחפושת שהכי אהבתי בפורים, כל שנה. בלי תופי הטם-טם, ריקודים לפני היציאה לקרב, ואחריו, אשפות חיצים, גרזני טומאהוק, חיפוש עקבות, אוזן צמודה לאדמה, מקשיבה, ענף דק שנשבר, עלה ירוק שנשר לא בזמנו, סימנים לכך שמישהו עבר כאן קודם, ריח זיעת הסוסים, יללות הקרב וקרקפות תלויות על החגורה.

 בלי הצ`יף, ראש השבט הכל יכול, `לב-חכם`, `נשר-דואה`, `עין-בוחנת`, בלי מועצת זקני השבט, החכמים, אלה שכבר ראו הכל, בלי מקטרת השלום. ואני עצוב בשבילם, וכואב, בגלל ההשפלה, בגלל חוסר האונים, והשקיעה, ובגלל הילדות שלי, האינדיאנית כל כך, החלומות שחלמתי עם וינ�טו וחבריו, עם בני האפאצ`י, סו�, שאיין, שושון, צ`ירוקי. כל הילדות הזאת גוססת לי מול העיניים, עכשיו, בימים שאני מחפש לעצמי דרך, ולא מוצא במה להיאחז, והנוצות הצבעוניות שעל ראשי נתלשות אחת אחת, נישאות ברוח, מתפזרות לכל עבר, למערב, למזרח, צפונה, דרומה, ורק המלחמה נהיית ודאית יותר ויותר, עוד אחת, ועוד אחת, בלי צ`יף שיציע מקטרת שלום, בלי מועצת חכמים שכבר ראו הכל, בלי רחמים, בלי חמלה, בלי פאונסאגונת, בלי פאנגוויצ`, בלי וינטו, ועם… שני זוגות של עקבות שמתחברות לשביל שלנו ממזרח.

אנחנו נעצרים לבחון מי עוד איתנו כאן, טביעות רגליים של זוג נעליים גדולות וזוג נעליים קטנות, צעדים לא גדולים, לא מהירים, מדי פעם נעצרים, מדשדשים במקום, אחר כך ממשיכים. הולכים זה לצד זה, הנעליים הגדולות מעט קדימה, הנעליים הקטנות מאחור, אחר כך משיגות, משתוות לגדולות, חותרות קדימה, ואז מוותרות לאט, בעדינות, משאירות חותמת רכה בשלג, ונותנות לנעליים הגדולות להוביל, פתאום נעצרות, הנעליים הגדולות חוזרות מעט אחורה, מצטרפות לקטנות, עומדות במקום, מדברות, ושוב יוצאות יחד לדרך. אנחנו מגבירים את צעדינו וליד תחילת העליה ל`נקודת השקיעה` אנחנו רואים אותם, יושבים על ספסל עץ קטן מגולף מגזע עץ, זוג שנראים באמצע שנות השישים לחייהם, יושבים ומשוחחים. בשערם, שהולך ומלבין, הם משתלבים כל כך יפה עם השלג מסביב עד שנדמה לך שהם כאן מאז ומתמיד…

לתחילת הכתבה

פגישות בדרך

אנחנו מבקשים רשות להצטרף לספסל ומתקבלים בברכה ובהצעה לכוס קפה שלקחו אתם בטרמוס לדרך, אלינור ופרנק, הם מציגים את עצמם, ובשיחה שמתפתחת הם מספרים שיצאו לפנסיה לא מזמן ועכשיו, סוף סוף, יש להם זמן לעצמם. שלושת הילדים כבר עזבו את הבית, ואלינור אומרת ש`זה הזמן להתחיל לחיות`. היא היתה מורה בבית-ספר יסודי, ופרנק מהנדס כבישים בעיריית פוקאטלו, בדרום מדינת איידהו. שניהם הרגישו שמיצו את עצמם בעבודה והחליטו להקדים את היציאה לפנסיה בכמה שנים. הם מחייכים אחת אל השני, ההחלטה הזאת, הם אומרים, היתה אחת ההחלטות החשובות שהם קיבלו במהלך חייהם, הם נהנים מכל רגע ומודים לאלוהים כל בוקר. הם קנו ק�מפר שאתו הם מטיילים ובו הם ישנים, ומכאן הם מתכננים להמשיך לקניון הגדול, אחר כך ירדו דרך פיניקס עד לסאן-אנטוניו, שם יש להם משפחה שהם רוצים לבקר, והם מתכננים להישאר שם איזה שבועיים ולטייל עם המשפחה באזור, ומשם הם יעלו צפונה חזרה, דרך דנבר לדרום דקוטה, הר רושמור עם דמויות הנשיאים, הם לא היו שם כבר איזה 30 שנה, אפילו יותר, ימשיכו לוויומינג ולפארק הילוסטון, לשבוע פחות או יותר, ומשם, דרך הכניסה המערבית במדינת מונטנה, חזרה הביתה, לפוקאטלו.

לטיול הם יצאו לפני שבועיים בערך, ובכוונה בחרו לטייל עכשיו, גם בגלל השלג, "שנותן לך הרגשה מאוד מיוחדת, לבנה כזאת", כך אלינור, וגם בגלל שעכשיו אין הרבה תיירים והרבה יותר נעים לטייל. לאלינור יש מין חיוך ביישני כזה, מקסים, ובמשקפיים עם השפיצים בקצוות והשרשרת לתלייתם על הצוואר היא נראית כמו ספרנית שמחפשת עבורך במחשב ספר שאמור להיות ב"שמורים", אבל משום מה לא נמצא במקום וגם לא על השולחנות או העגלות, והיא מנסה להרגיע אותך שבסוף הוא יימצא. יש לה תווי פנים עדינים, מאוד מדוייקים, עור פנים חוור, נקי, וצעיף משובץ, כהה, כרוך סביב צווארה, היא מדברת לאט וברור, כאילו אנחנו התלמידים שהשאירה מאחור, ומאוד חשוב לה שנבין ל�מה היא מתכוונת. פרנק (פרנקלין) בעלה הוא טיפוס חייכן שאינו מרבה לדבר, בלוריתו המאפירה מסורקת בקפידה לאחור, ופניו המגולחים והשזופים חרוצים בקמטי ואדיות שזורמים לשום מקום. יש לו ידיים גדולות ומחוספסות, וכשהוא לוחץ לי את היד אני מרגיש לחיצה של איש עם הרבה בטחון עצמי, ובאותה עת גם פשטות, לחיצה כפרית כזאת. שניהם באו עם מעילי חורף תואמים, מרופדים היטב, שעכשיו מונחים בצד, לידם, בזכותה של השמש החורפית התלויה בשמיים שהולכת ומשפיעה עלינו מטובה ביום חורף של חודש פברואר. מכאן ואילך מתחילה עליה לא קלה ל`נקודת השקיעה`, וכולנו מעדיפים לנוח עוד קצת.

 קרול מוציאה מהתרמיל שלי כמה פירות שלקחנו לדרך, עכשיו תורנו להזמין אותם להתכבד, ואני חותך את תפוחי העץ לחצאים ומניח אותם, עם כמה שזיפים שחורים ובננות על מפת נייר מאולתרת שקרול פרשה על גזע עץ כרות ליד הספסל. אני מקווה שאם אגיע לגילם, יהיה לי מספיק אומץ, וכוח, לעשות `ק�אט` על מה שעשיתי עד אז, ולצאת לדרך חדשה, כמוהם, עם ספרנית וחיוך מקסים לצידי, חכמה וסבלנות של בן 60, והתלהבות של בן 20 שכל יום מגלה דברים חדשים, על עצמו, ועל העולם. שאהיה מסוגל לחיות בכיף את ההווה, ויחד עם זה לא אוותר על הזיכרון, גם כשיהיה לי קשה למצוא אותו. שאחוש שוב את הטעמים והריחות של פעם, שאמשיך לחלום, ללכת קדימה, להמשיך לחפש ולנסות להגשים את החלום, בלי תירוצים, ובלי חשבון.

להיות מוכן להסתכן, ולהמר, כן, להמר, שהרי בסופו של דבר, כדי להיות אדם בעל ערך אתה חייב ללמוד להמר על חייך, ולהיות מוכן לסכן אותם, ואף להשלים עם סיכויי המוות, שאחרת מה מבדיל אותך מן החיה שכל מה שמניע אותה הוא אינסטינקט הקיום? המוות משותף לאדם ולחיה, אך מה שמייחד את האדם, אני חושב, היא הבחירה, קבלת המוות, ואפילו רצונו בו. ללכת עוד יותר רחוק, הכי רחוק, עד הסוף, בלי להיעצר, מה כבר אפשר להפסיד, ולעומת זה אפשר להרוויח המון. לקנות הכל, למכור הכל, להיות מוכן כל יום לקום ולעזוב, לצאת למסע, `קארפ�ה דיאם`, חיה את הרגע. לא להיבהל מהפער בין אמונתי לגבי עצמי לבין העובדה שהאחרים שופטים אותי רק לפי מה שכבר עשיתי, במידה רבה זה הפער שבין האידיאה ליישומה, וכבר אפלטון, אם אני זוכר נכון, היה זה שטען כי א�למלי פער זה לא היה כדאי לחיות. עבורי הפער הזה אומר שיש לי לאן ללכת, יש לי כוון, יש לי מה לעשות, אני לא מוכן להסתפק במה שיש, וקרול אומרת שבדיוק זה מה שמפחיד אותה אצלי, היא תהיה מוכנה לעצור ולהסתפק במה שיש, למה כל הזמן לחפש, למה לא לשבת ולנוח, אם לא חייבים למה לשנות. אני לא יודע, אני אומר לה, אני פשוט מרגיש שיש לי עוד המון שאלות בלי תשובות, שיש עוד דרכים שאני רוצה ללכת בהן, ומחוזות חדשים, לא נודעים, שמחכים לי ושואלים מתי אגיע, כי הם שמעו שאני בדרך, לא יכול לנוח, פשוט לא יכול, הרגליים שלי נרדמות.

החיפוש נותן לי תחושת ביטחון, גם כשאני לא מוצא, כי הדרך היא הדבר המעניין, ולא רק הדרך עצמה, כל צעד בדרך. בדרך אני פוגש אנשים חדשים, סיפורים חדשים, רוחות, נהרות, עלים שנשרו ומכסים את האדמה, לטאות וחיפושיות שחוצות את השביל, נחפזות לדרכן, ציפורים שדואות מעל, טעמים, ריחות, אולי גם את אלה שלי, אלה שיעזרו לי להבין מי אני, מאיפה באתי, למה אני ממשיך לנדוד, למה לא טוב לי עם החיים האלה, למה אני עצוב, יעיפו מעט את החול, או ישטפו אותו חזרה לים, יחשפו את התווים המקוריים שלי, האמיתיים, אלה שאני מחפש כבר שנים, יחלצו אותי כל פעם כשאני נתקע, כשאני הולך לאיבוד או מסתובב במעגלים סביב עצמי, יאירו את החשכה, יס�מנו כיוון, יתנו לי את ברכת הדרך, ויבקשו שלא אשכח לשלוח גלויות, לספר, כי גם הם מחפשים…

לתחילת הכתבה