בית כנסת ושוק אוכל
יום השביעי-יום שלישי 31/1/2006
חוויאר בא בעשר בדיוק כפי שקבענו. הוא ביקש להעביר מנורת שולחן לידידו בברצלונה. "זו אחת הפעמים הבודדות שאני מדייק לפגישה", התוודה בהגיעו, "הגעתי עם הגמל". גמל הוא סוג של אוטובוס הבנוי מתא נוסעים הנגרר באמצעות תא נהג של משאית. חלקו המרכזי של הנגרר נמוך משני חלקיו הקיצוניים, ומזכיר דבשת של גמל. לדבר הזה נדחסים כ-300 איש, קובנים אלא מה. בשעות העומס הוא באמת מפוצץ וכולם נדחקים בו, מזיעים וצמודים אחד לשני. לדברי חוויאר יש שלושה דברים המאפינים את הגמל, לשון למבוגרים, סקס ואלימות. רוצה לומר ריבוי קללות, גידופים וגסויות, הצמידות המיוזעת מזכירה סקס ואלימות כי הגניבות שם זו אמנות לשמה. מאוד רציתי שיוהן יתלווה אליי לנסיעה בגמל, אבל הוא סירב באמרו שזה מסוכן מדי. לא עזרו כל הפצרותיי. "לא בא בחשבון!" עמד יוהן על דעתו. "אתה פשוט לא מתאר לעצמך כמה הם מקצוענים. הם יחתכו לך בסכין את כיסי המכנסיים כדי להגיע לארנק, לי עצמי פילחו פעם שעון בלי שהרגשתי" נראה לי שהוא הגזים וסתם לא בא לו להידחק עם ההמונים רק כדי לספק את סקרנותי.
אנו מקדישים את הבוקר לסיור במוזיאון לאמנויות יפות. מבנה מודרני, מתוחזק, ממוזג ומפואר. בכניסה חצר פנימית עם בריכת מים. המוזיאון מציג אמנות קובנית. הציורים מתקופות שונות ומשתרעים על פני טווח רחב של סגנונות. בקומה השניה אומנות עכשווית מופשטת ופיסול בן-זמנינו.
משם נסענו למיראמר, שכונה נוספת סמוך להוואנה. הרחוב המרכזי בה נקרא השדרה החמישית. לפני המהפכה התגוררו בה המשפחות העשירות ביותר בארמונות פאר. כיום משמשים בניינים רבים את עשרות השגרירויות והקונסוליות כמו גם בנייני משרדים ומלונות על חוף הים. השכונה מרוחקת למדי מן המרכז וכדי להגיע אליה יש לקחת מונית. אנו מנסים לזהות את השגרירויות על פי דגליהן. שגרירות ישראל נסגרה לפני כ-35 שנה עם ניתוק היחסים בין שתי המדינות, אבל מצאנו את שגרירות מדינת פלסטין. באחת הפינות נמצא בניין ירושלים. זהו בניין משרדים שביניהם גם משרדיהן של חברות ישראליות המקיימות בצנעה יחסי מסחר עם קובה.
בקובה עליך לשתות מוחיטו ודאיקירי. בערב יצאנו לשתות באחד הפאבים שהיו חביבים על המינגווי. הבר ששמו "לה בודגיטה דל מדיו" קטן וצפוף שהיה מלא בספרדים ולהקה מקומית שניגנה מוסיקה קובנית.
היום השמיני יום רביעי 1/2/2006
אנו מקדישים את הבוקר לסיור בשני בתי-הכנסת הנמצאים בשכונת ודאדו. בית-הכנסת "בית-שלום" הוא בית-כנסת קונסרבטיבי, שעבר שיפוץ לפני שנים אחדות והוא מפואר יותר מבית-הכנסת "עדת-ישראל", שבעיר העתיקה. בדיוק כשהגענו נפתח המקום ובחור מן הקהילה סיפק הסברים לזוג מארגנטינה, ואנו הוזמנו להצטרף. לדברי המדריך אין בקהילה מוהל ולעתים נאלצים להמתין כמה שנים עד שמגיע מוהל ועושה כמה בריתות. יש שוחט ואטליז כשר אחד. הקהילה נתמכת על ידי ארגונים מרחבי העולם. הנשים והגברים מתפללים יחד, אבל נשים לא קוראות בתורה. לקראת פסח נשלחת מכולה עם מזון כשר nקנדה. בפינה תיבת זכוכית ובה אבן מסותתת, אשר על פי הכתוב, הובאה מאחד הגטאות בפולין. בקומה השניה נערכות פעילויות לילדים בימי ראשון. בעיקר לימוד עברית, שכן הילדים לומדים בבתי-ספר ציבוריים קובנים.
אנו ממשיכים ל- Centro Hebreo Sefaradí de Cuba. כבר בכניסה אנו פוגשים את ראקל, מראשי הקהילה ורופאה במקצועה, ששמחה לסייר איתנו במקום. נשים וגברים יושבים לחוד, אך באותו חלל. בריתות מתבצעות על-ידי רופא, ואחת לכמה שנים מגיע מוהל המאשר את הברית וגם עורך חתונות בדיעבד. מובן שטקסי נישואין דתיים לא תופסים בקובה, ועל הזוגות הנישאים להירשם במרשם האזרחי. רחל פותחת בפנינו את ארון הקודש ומצביעה בעל אחד מספרי התורה: "הספר הזה" היא אומרת כמעט בחרדת קודש, "נכתב בטולדו עוד לפני הגירוש nספרד, משם הועבר לתורכיה, והובא על-ידי אח של סבא שלי לקובה". על הקיר תצלום של תאודור הרצל. "יש כאלו שחושבים שזו תמונה של פידל" מעירה ראקל בחיוך. לצידו מכתב לשנת העשור של מדינת ישראל, בחתימת ידו של הנשיא יצחק בן-צבי. האולם בכניסה מושכר למפעיליו של חדר כושר לשימוש הציבור הרחב. מתקנים בסיסיים, ישנים ברובם, מכניים ולא חשמליים, אבל האולם היה מלא במתאמנים.
בדרך משם אנו חולפים דרך שוק מקומי קטן. המבחר דל ביותר: בננות, אננס, גויאבות אדומות, פפאיה, תפוזים. יש מכונה מיוחדת לקילוף התפוזים הנמכרים חצויים ומקולפים. את אלא, אגב, לא ממש ניתן לאכול אלא יותר למצות מהם את המיץ. מכשיר אחר נועד לקילוף אגוזי קוקוס. ירקות כמעט שאין: כרוב, בצל, בטטה, יוקה ותפוחי אדמה. על אף החום מונח הבשר ללא קירור עד שנמכר.
ברחוב 19 פינת רחוב E ניצב בית יפהפה: מרכז התרבות על שם דולסה מריה ליונאס, משוררת קובנית ידועה. לאחר המהפכה הסתגרה זו בביתה מסרבת ליטול חלק בחיי התרבות המוכתבת על ידי השלטון. עד מותה בגיל 95 שימש הבית כבית ועד לסופרים ואנשי רוח. כעת נמצא המקום בתהליכי הסבתו למוזיאון וכבר מתקיימות בו פעילויות, אולם הוא עדיין אינו פתוח לציבור.
ממש לא רחוק משם ברחוב 17 פינת רחוב D נמצא המוזיאון לאמנות דקורטיבית. זהו בית מידות קולוניאלי ששימש משכנם של מר גומס מנה (Gómez Mena) ורעייתו הרוזנת דה רביליה מקאמארג. זו הייתה, אולי, המשפחה העשירה ביותר בקובה שלפני המהפכה, בעליהם של בנקים, מפעלי טבק וסוכר. הבית הוקם בין 1924 ל-1927 בסגנון הרנסנס הצרפתי על-ידי אדריכל צרפתי. לצורך הבנייה יובאו כל החומרים מאירופה. בני הזוג התגוררו בבית רק בחודשי החורף, בקיץ היו בנסיעות באירופה קונים ומוכרים חפצי אומנות. בשנת 1961 עזבה הרוזנת את האי לצמיתות והשתקעה בספרד. בטרם עזבה הותירה חבויים באחד הקירות שבמרתף אוצרות זהב, כסף, חרסינה וזכוכית שערכם לא יסולא בפז. עם גילוי חפצי האמנות החליטה הממשלה המהפכנית לייעד את המבנה למוזיאון לאמנות דקורטיבית. מבין חפצי האומנות והריהוט בחדרים הרבים, המרשים ביותר הוא שולחן האוכל ל-14 אנשים ועליו מערכת כלי האוכל המפוארת העשויה חרסינת דלפט דקה בצבעי לבן וכחול.
בערב יצאנו, בהמלצת המקומיים, למבצר המורו, בו נערך מדי ערב טקס החלפת משמר ונורה פגז אחד מתותח לעבר הים. בשעה היעודה מוחשך המבצר וכמה חיילים צועדים כשבידיהם לפידים לעבר התותח. כרוז העיר פוסע לפניהם ומכריז שהכול שקט, שער העיר ננעל, אין יוצא ואין בא. מתפעלי התותח מנקים את התותח, מכניסים את הפגז, מציתים את הפתיל והפגז נורה ברעש מחריש אוזניים. מה אומר, תיירותי ומיותר!
פרידה מקובה
היום התשיעי יום חמישי 2/2/2006
יום אחרון. הלילה בחצות אנחנו טסים. יוהן, כדרכו, לא הגיע בשעה היעודה. לפיכך, השארנו לו הודעה שיצאנו וניפגש מאוחר יותר ויצאנו להחליף כסף. לא הספקנו להתרחק וכבר זכינו לצלצול היסטרי: "היכן אתם? אני מחכה לכם עם רכב." מזה כמה ימים שהוא מתכנן להביא אותנו לבית אמו, לשכונה שבה גדל מחוץ להוואנה. התכנית נדחתה כמה וכמה פעמים מסיבות שונות כגון הקושי להשיג בשר או ירקות וכבר הייתי בטוח שההזמנה לא הייתה יותר ממס שפתיים. טעיתי. "כבר אמרתי לכם, שאני תיבה של הפתעות" הוא מכריז "ובכן השגתי נהג שיקח אותנו עכשיו לשני המוזיאונים שרציתם לראות במרכז העיר, אחר- כך יביא אותנו לבית של אמא שלי ואני מתחייב שעד ארבע אתם בחזרה בעיר, לנוח, לארוז, ולהתכונן ליציאה לשדה בשעה שמונה בערב." כל זאת בחמישה דולר. לא נעים לנו לשבש את התוכנית וגם הסתקרנתי לראות את ביתו.
אנו נוסעים תחילה לתיאטרון הלאומי, על-שם גרסיה לורקה, במרכז העיר. "כרגע לא ניתן לסייר" מבהירה לי הקופאית. "באולם מתקיימת חזרה לקראת המופע שייערך בו בסוף השבוע, אנא חזרו בעוד שעה וחצי." אנו פונים, לפיכך, לטייל ברחוב סן רפאל, הגרסה המקומית למדרחוב החנויות. המבחר מועט ודל. אנו שבים לתיאטרון ומתקבלים על-ידי מדריכה המוליכה אותנו מאחורי הקלעים בנבכי האולמות השונים וחדרי החזרות. התיאטרון הוקם על ידי גולים מגלסיה בשלהי המאה ה-19 שגם העניקו לאולם הראשי את שמו של המחזאי והמשורר הספרדי. באחד מחדרי החזרות מתקיים שיעור של קבוצת רקדנים המתרגלים מקצבים עם קסטניטות תוך עמידה בעמידה מספר אחת של באלט קלאסי.
בתוך כך, נזכר יוהן ששכח את תעודת הזהות שלו בבית ואין הוא יכול להסתובב איתנו ברחובות. הוא נוסע, אפוא, עם הנהג להביא את התעודה. בשובם אנו שמים פעמינו לאלאמאר, שכונת המגורים של אמו, מחוץ להוואנה. בדרך עשרות שלטי חוצות עם מסרים פוליטיים וכאלה שנועדו להגברת זקיפות הקומה הלאומית של העם הקובני. השכונה נראית כמו עיירת פיתוח בשנות החמישים בישראל קבוצת בנינים בצורת חית פונה לעבר הים ובמרכזה בית-ספר יסודי ותיכון. בחצר משחקים כמה עשרות ילדים.
הוריו של יוהן פרודים, אבל ממשיכים להתגורר באותה דירה. סלון מרוהט בפשטות ובו גם המקרר. בסופי שבוע כאשר מגיע יוהן לבקר את אמו ואחותו, לנים כל השלושה באותו חדר. אביו מתגורר בחדר השלישי הנוסף. אמו טרחה ובישלה עבורנו ארוחה: אורז לבן, מעין צ`ולנט קובני- תבשיל פריחולס (שעועית שחורה) דלעת וחתיכות נקניק, סלט כרוב מעוטר מסביבו בפרוסות עגבניה, פרוסות תפוחי-אדמה אפויים בשום ומעין גולש בשר. פשוט, בסיסי, אבל טעים. כלי ההגשה עשויים פלסטיק, והסכו"ם כולל מזלג וכף בלבד. אנחנו הבאנו את בקבוקי השתיה וגם קרטון ליטר של רסק עגבניות. "אמי תשמח לזה מאוד" אומר יוהן "כי רסק כזה הוא מוצר יקר מדי מכדי שתוכל להרשות לעצמה." מחירו, אגב, שלושה פזוס קונברטיבלה.
במקלחת אין כיור, ידיים נוטלים בכיור המטבח. הניאגרה ללא מכסה וגם ידית ההדחה מקולקלת. להורדת המים יש לפתוח ברז מן הצד. המקלחת אינה אלא צינור עילי שהמקלח חסר בו. הכול מאוד בסיסי, אך נקי ומסודר. בהשוואה לבניין של חוויאר זהו ארמון. אחותו של יוהן נעדרת מהבית לצורך מחנה עבודה מחוץ להוואנה. שלושה שבועות של עזרה לחקלאים.
אנו עומדים במרפסת הצרה. יוהן מנהל שיחות רעים עם כל תושבי השכונה החולפים למטה. נראה שהוא מכיר את כולם, ושומר איתם על יחסים מצוינים. עם תום הארוחה אנו עומדים לשוב להוואנה. בטרם נצא אני מבקש להודות לאם בסכום כסף קטן, מתוך הערכה לאירוח, ומידיעה כי היא זקוקה לו. היא מסרבת לקבל תשלום, אבל יוהן ממהר לדבר על לבה "קחי, אמא, זה ניתן ברצון ובתודה מכל הלב".
אנו מסכמים עם יוהן והנהג שיבואו לאסוף אותנו בשמונה בדיוק, מפצירים בהם להגיע בזמן. הפעם, הם אכן מדייקים. אבל הדרך לשדה התעופה עוד ארוכה. יוהן עומד על כך, שאנחנו חייבים לעבור דרך חברה של חברה, שחייבת לראות אותנו, "זה פה תכף," הוא מתעקש "וגם בדרך לשדה התעופה."
בבית מהודר מאוד בוודאדו, משכירה איביס חדר בדירתה. ניכר היטב שבבית הזה יש יותר כסף. המקלחת בגודל של אולם. הארון הוא חדר של ממש. איביס מקדמת את פנינו בלבביות ומציעה לנו מיץ תפוזים סחוט טרי. בתוך כך היא מספרת ששירתה כאחות בשגרירות קובה במדריד בשנות השישים והשבעים. אנו נפרדים מאיביס המאחלת לנו נסיעה טובה ויוצאים לעבר שדה התעופה. בדרך מבקש הנהג שנשלם לו כעת, כדי שיוכל למלא דלק. בשלב זה אנו פותחים במסע לאיתור תחנת דלק. שכן, אלה מצויות בשפע, אבל ברובן אין דלק. עברנו כשלוש כאלה עד שברביעית נותר מעט מן הנוזל המניע. למרות שאנו בתחילת פברואר לא יכולתי להימנע מלהיזכר בסיפור נס חנוכה.
למרות הכול אנו מגיעים בזמן. תהליך הבידוק והרישום לטיסה מהיר ביותר. אנו יושבים לשתות משהו עם יוהן והנהג. לומר מילים אחרונות של פרידה. יוהן לא מצליח להתאפק ונאלץ למחות דמעה או שתיים. בכל זאת נקשרנו בשבוע שטיילנו יחד. בחצות בדיוק אנו ממריאים.
תודה מיוחדת:
ליוהן, שכל-כך השתדל, נהג עמנו בטבעיות, לא ניסה להסתיר דברים או ליפות אותם, כפי שקורה, לעתים, כשאנשים נמצאים מחוץ לסביבתם הטבעית. על ששמר עלינו כמו "קופת זהב" והשקיע בנו את מלוא זמנו ומרצו. תודה גם לחוויאר ולסנדרה, הלוואי שיזכו לחיים טובים יותר.
