כשהייתי חולמת על טיול בארה"ב, עוד לפני התכנונים לטיול הנוכחי, ידעתי שעל הוליווד (Hollywood) אני לא מוותרת. למה? אולי בגלל הסרטים, אולי בגלל טקס האוסקר וסתם כדי להרגיש קצת אבק כוכבים.
שדרות הוליווד
יום שבת ואנחנו נוסעים לשדרות הוליווד. השדרה המפורסמת שלכל אורכה, על המדרכות, בתוך כוכב, כתובים שמות אנשים שעוסקים או עסקו בקולנוע. השדרה מפורסמת בגלל התיאטרון הסיני, או יותר נכון חזית התיאטרון שבה כוכבי הקולנוע מטביעים את כפות ידיהם ורגליהם` השדרה שבה מתכנסים כל אנשי הקולנוע פעם בשנה על השטיח האדום בתיאטרון "קודאק" לטקס חלוקת פרסי האקדמיה (האוסקר). אווירה חגיגית יש ברחוב הזה (בלילות הבנתי שיש שם חגיגות מסוג אחר- תראו בסרט "אשה יפה"). בחזית התיאטרון הסיני מסתובבים אנשים מחופשים לדמויות שונות מתוך סרטים ומצטלמים איתם תמורת תשלום "על פי ראות עיניך". עידו התלהב מהענק הירוק והצטלם איתו. המוני אנשים מצטלמים על יד או בתוך טביעות הרגליים של כוכבי העבר והכוכבים של היום. זכיתי להיות בנעליו של הנערץ עלי: ג`וני דפ. לעומת זאת, לנעליה של ריטה היוורת` (היא היתה כוכבת ענקית פעם) אי אפשר להיכנס. אני חושבת שכפות הרגליים של עידו יותר גדולות. בכלל, ההבדל המהותי בין שחקני העבר לשחקנים של היום זה הגודל. הם היו ממש קטנים. בחזית התיאטרון יש גם אנשים שמנסים "למכור" לכם כל מיני דברים, למשל מזכרות, חנויות כאלה יש בשפע לכל אורך הרחוב, אבל גם טיולים בהוליווד ובברלי הילס בעקבות בתי השחקנים, סיורים בתוך התיאטרון וגם סתם מיסיונרים שמנסים את מזלם, ולא משנה כמה פעמים תגיד להם שאתה יהודי ולא ממש מאמין בישו. עדיף, כמו שסאלי אמרה, לא ליצור קשר עין עם אותם אנשים. טיילנו לאורך השדרה, מוצאים את עצמנו נכנסים לחנויות המזכרות ולחנויות היפות של התחפושות והאביזרים. החנויות האלה נמצאות שם כל הזמן, אבל hallowin מתקרב ולפני החג הזה החנויות האלה משגשגות. מהקניון שבנוי על יד תיאטרון "קודאק" צילמנו את השלט המפורסם של הוליווד. את התיאטרון ראינו מבחוץ, הסיור בתשלום נראה לנו מיותר כאשר כל מה שיש לראות זה את האולם ריק. מיהרנו לחזור הביתה, סאלי ומייקל מחכים לנו ל- dinner שמייקל בישל.
הוליווד - איך הכל התחיל?
לוס אנג`לס היא ענקית!! חלק מהפרברים שייכים לעיר עצמה, כמו צפון הוליווד, הפרבר בו אנחנו נמצאים. יש שכונות כמו: בוורלי הילס או מערב הוליווד שהן "מועצה מקומית" כלומר: יש להן ראש עיר ומשטרה משלהן. היום אנחנו הולכים לראות איפה הכל התחיל. לוס אנג`לס התחילה ככפר מקסיקני קטן שנמצא היום בדאון-טאון LA ברחוב olvera. המבנים הישנים משמשים היום בעיקר לחנויות, מסעדות ודוכנים שמוכרים כל מה שקשור במקסיקו. הלכנו קצת לאורך הרחוב הקטן והצפוף הזה אבל היה חם וסיור קצר הספיק לנו. נסענו בשדרות ווילשייר ובהמלצת סאלי עצרנו במוזיאון page. בהתחלה חשבנו שרק נעצור לראות מבחוץ. בכניסה יש רחבת דשא ושלולית בוצית, מסריחה ומגודרת. אחרי שנכנסנו הבנו שלא בבוץ מדובר אלא בנפט ומכאן הסירחון. וזה הסיפור של המוזיאון- בתקופת הקרח, כאשר לא היה כאן כלום, אפילו בני אדם לא חיו באזור, היו כאן רק בעלי חיים. באזור שעליו נמצא המוזיאון ובסביבתו הייתה נביעה של נפט שיצרה שלוליות נפט בוציות כמו שראינו בכניסה. בעלי החיים שלא נזהרו ונכנסו לשלולית כבר לא יכלו לצאת ממנה ונתקעו שם. הנפט "שמר" על העצמות שלהם ולפני בערך 30 שנה התחילו למצוא באזור את העצמות הללו. זה מה שראינו במוזיאון - שרידי בעלי חיים מתקופת הקרח מלפני 10,000 ו- 40,000 שנה. עד היום עוד חופרים במקום (לפעמים גם אפשר לראות את החפירות) ומגלים עצמות שאנשי המעבדה שיושבים במוזיאון מנקים, בודקים וממיינים. המוזיאון נקרא page museum la brea tar pits. אנחנו נכנסו חינם בגלל כרטיס מוזיאון המדע שיש לנו. המחיר - 7$ למבוגר ו- 4.5$ לילד. 5801 wilshire blvd. מומלץ מאד. אנחנו לא היינו מגיעים לשם לולא המלצתה של סאלי. בלוס אנג`לס יש המון מה לראות ולא תמיד יודעים לברור את הדברים הנכונים. מדריכי התיירים לא מציינים את המוזיאון כאתר חובה ואנחנו חושבים שמומלץ לראות אותו במיוחד עם ילדים. במיוחד אם מטיילים בעיר זאת דרך נפלאה להרגע וליהנות ממקום קריר ונעים.
בניגוד מוחלט למוזיאון המשכנו לשוק האיכרים (farmers market) שנמצא ברחוב פיירפקס. זה שוק מקורה, כשמו כן הוא - דוכני מזון שהם חגיגה לעיניים ולפה, אבל.. חם פה מאד ואת הילדים שלנו לא כל כך עניין איך מסודרים דוכני הירקות ומה מוכרים במעדניות. הם רעבים והם רוצים לאכול. יש אפשרות לשבת לאכול בשוק אבל חם שם ויקר (לא מחירי שוק). במחיר של מסעדה אני אלך לאכול במסעדה כדי ליהנות מהמיזוג ומהשירות. המשכנו לנסוע ברחוב פיירפקס ואז גילינו את המתחם שאני קראתי לו "מיני ישראל" - מסעדות, מכולת, חנות דיסקים, חנות מתנות והכל ישראלי למהדרין. אכלנו אצל "שולה ואסתר", קנינו במבה ושאר מיני חטיפים ישראלים במכולת של סמי, בחנות הדיסקים ראינו פוסטר גדול וגילינו שנינט הוציאה סוף סוף דיסק. בחודש נובמבר תהיה כאן הופעה של המחזמר "הלהקה" וגם "כמו בסרט" הם יופיעו בתיאטרון קודאק, ואם התגעגענו אז יש גם "ידיעות אחרונות" או "לאשה". עידו היה מאושר מזה שכולם מדברים עברית, התפריט בעברית, מוצרי המכולת מישראל והוא בירך לשלום את כל דוברי העברית שהיו במכולת.
אחרי הצהריים הוזמנו לראות את צילומי הסדרה שמייקל עובד בה. היום יש צילומי חוץ בבית הכל-בו מייסיס ואנחנו יכולים לבוא לראות. כשהגענו למייסיס נדהמנו מכמות המשאיות שהביאה ציוד לצילומים. סגרו את הקומה התחתונה לצורך הצילומים. הושיבו אותנו מאחורי הבמאית, המפיקה והתסריטאית, מול מסכי הטלוויזיה שמקרינים את הצילומים. מכיוון שלא היו הרבה כסאות פנויים הם ביקשו apple box. לא הבנתי למה צריך עכשיו ארגז תפוחים והתברר שזה המושג לדרגש שנראה כמו ארגז תפוחים ועליו יושבים כשנמצאים על הסט. הסצינה שראינו ארכה כשתי דקות אבל הצילומים נמשכו הרבה יותר. לבסוף עידו אמר "עכשיו הכל היה בסדר, למה היא עוד פעם צועקת קאט". כולם צחקו למרות שלא הבינו עברית. רק מטון הדיבור אפשר היה להבין למה הוא התכוון. כשהבמאית שמעה שאנחנו מישראל היא סיפרה לנו שביקרה כאן לא מזמן במסגרת משלחת של אנשי קולנוע קנדים. הם סיירו במסוק מעל חיפה ממש כמה דקות לפני שנחתו שם טילים. הם נפגשו עם ראש הממשלה, היו ביד ושם פגשו אנשי קולנוע ישראלים וגם פלסטינים. המפיקה הייתה נשואה לישראלי וביקרה פה הרבה פעמים. היא ניסתה לקשקש קצת בעברית ללא הצלחה גדולה. הפתיע אותי לגלות צוות מאד נחמד, ללא אגו נפוח. הם היו חביבים ורצו לשמוע עלינו בין "קאט" ל"אקשן". אחרי שעה וחצי כשהילדים ממש השתעממו החלטנו לחזור הביתה. אפי הוריד אותנו בבית וחזר לאתר הצילומים.
ביום למחרת נסענו למוזיאון לאמנות גטי (the getty). לקחנו איתנו את סאלי. מוזיאון פול גטי בנוי על גבעה וכדי להגיע אליו נוסעים במונורייל, לאחר שמחנים את האוטו בחניון. המונורייל מטפס במעלה הגבעה וזו חוויה בפני עצמה בגלל הנוף היפה. כאשר מגיעים, מבינים שלא רק הנוף יפה. אני לא מבינה גדולה באדריכלות אבל מי שתכנן את בנייני המוזיאון ידע איך לשלב אותם בנוף. מהמרפסות שיש בכל בניין אפשר לראות את הגנים היפים שלמטה ואם יש ראות טובה מאד (בדרך כלל אין) אז רואים מרחוק את העיר ובנייניה הגבוהים. את הבניינים מחברת באמצע רחבה גדולה עם פסלים ומזרקות. הכול מאד גדול, רחב, לבן ומואר. באשר לאמנות שראינו, המוזיאון ענק ומכיל בתוכו תקופות שונות. יש גם חלק מיוחד לילדים ובו פינות הפעלה כדי שהילדים לא ייצאו מדעתם רק מלראות ציורים ופסלים במשך כמה שעות. לקראת הסוף, כאשר הילדים באמת כבר התעייפו (לזכותם יאמר שהחזיקו מעמד יפה במשך כמה שעות) סאלי נשארה איתם ברחבה למטה ואפי ואני המשכנו לבד. דילגנו על כל האמנות הנוצרית שכבר שבענו ממנה כשהיינו ברומא (ישו ומריה בכל הואריאציות האפשריות) והתמקדנו בעיקר באמנות המאה העשרים שמעניינת אותנו. המוזיאון פתוח לקהל הרחב בחינם, משלמים רק עבור החניה. עוד תופעה מרגשת שראינו בארה"ב, ואני לא בטוחה שקיימת בארץ, אפשר לקחת כסא גלגלים ולהסתובב במוזיאון או בפארק באופן חופשי. ולמה אני מספרת את זה? כי סאלי עברה ניתוח בברך כחודש לפני שהגענו, היא הולכת עדיין עם מקל ומאד מוגבלת בתנועה, אבל היא ידעה שניתן לקחת שם כסא ובגלל זה הצטרפה אלינו. אף אחד לא שאל על מה ולמה. זה לא עולה כסף ואפילו לא צריך להשאיר פקדון, צריך ללמוד.
ביקור במקומות "לאמריקאים בלבד"
אם אתם עוקבים אחרינו בטח שמתם לב שאנחנו מנסים לשלב בטיול שלנו בנוסף לאתרי תיירות גם מקומות שהם "לאמריקאים בלבד", כביכול. למשל משחק הפוטבול או פסטיבל המערב הפרוע. אלו מקומות שספק אם תמצאו בהם תיירים. החודש נערך יריד מחוז לוס אנג`לס בפומונה ומייקל המליץ לנו ללכת לראות. היריד, שנקרא la county fairplax, מתקיים פעם בשנה בחודש ספטמבר למשך חודש שלם. אנחנו נסענו באחד מימי אמצע השבוע כי בסופי שבוע מגיעים המוני אנשים. אפשר לראות את זה בכמות מגרשי החניה שיש כאן. היריד נמצא במתחם ענק ולא הספקנו לראות הכל, הכינו לכבודנו ארוחת ערב (עוד אחת!!) והיינו צריכים לחזור מוקדם. פיספסנו את זיקוקי הדינור וההופעה בלילה. מה יש ביריד? הכל!! היינו בלונה פארק ובמירוץ סוסים. יש דוכני מזון ודוכני מכירה של כל דבר שעולה על דעתכם. יש מתחם שבו החוות מביאות את בעלי החיים שלהן. אפשר ללטף, להאכיל, לראות. לאפי ולי זה הזכיר קצת את הירידים שהיו פעם בקיץ בגני התערוכה. יש מכירה של כל מיני פטנטים חדשים בצמוד ללונה פארק ואוכל.
ימים מעטים נשארו לנו לבלות בלוס אנג`לס. אנחנו לא מספיקים לראות הכל, גם בגלל שחשוב לנו להיות עם המשפחה ולכן נאלצים לוותר על חלק מהתוכניות המקוריות. אני לא ויתרתי על בוורלי-הילס ולו רק בגלל סידרת הנעורים שהביאה לעולם את ברנדון וברנדה. בבוקר נסענו עם סאלי, שתיפקדה כמדריכת תיירים ו- GPS. ראינו קצת מבתי העשירים, את רודיאו-דרייב, שדירת החנויות היקרה והיוקרתית (ראיתם אישה יפה? שם היא עושה קניות) ונסענו ל- west Hollywood שם רצינו לראות כתובת שהקימו לזכרו של קרוב משפחה שתרם הרבה למען המלחמה באיידס. מיהרנו לחזור הביתה כי היום בצהריים אנחנו הולכים לראות את המופע של ג`יי לנו. הילדים הסכימו להישאר עם סאלי וככה אפי ואני יוצאים לדייט הראשון שלנו מזה כמעט חצי שנה. חברה של סאלי מנגנת בלהקה של ג`יי לנו והיא סידרה לנו להיות ברשימת המוזמנים. כל אחד יכול להיכנס למופע. צריך להגיע בבוקר ל- guest relation של אולפני NBC, לעמוד בתור, לקבל כרטיס ואחר כך לעמוד בתור כדי להיכנס. מה שהבדיל אותנו, ועוד שלושים כמונו שהיו ברשימה, זה שלא נאלצנו לעמוד בתור. לקחו אותנו ישר לאולפני הצילומים, בעוד אנחנו עוקפים באלגנטיות את אלה ש"לא ברשימה". אין תמונות כי אסור לצלם. אחרי שמסדרים את כולם במקומות הישיבה עולה לבמה ג`יי לנו בג`ינס ומספר לנו מה הולך להיות. כמובן שהכול עם הרבה הומור, לדוגמא: אם לא תצחקו מהבדיחות של המונולוג יחשבו שאתם קהל ממש מוזר. הוא מצטלם למזכרת עם שני אנשים מהקהל ויורד חזרה אל מאחורי הקלעים ואז עולה מישהו אחר ומתחיל לחמם את הקהל. הוא מזמין אנשים מהקהל לרקוד, אחר כך כל אחד מהם מקבל חולצה. הוא מבקש שנקום ונמחא כפיים, שנצעק קריאות עידוד וכולם מתחילים להתלהב. בסוף הוא מעיף עוד חולצות לקהל וזהו. אחרי שהקהל נכנס לאווירה מתחילים את המופע. ראינו חבר`ה מ-Jack Hass שעושים דברים מוזרים כמו: להתמסר עם שוקר חשמלי. מישהו מהקהל היה צריך להמר מי מהאנשים על הבמה יישאר עומד (כל השאר נופלים ממכת החשמל). ראינו גם את טרי האצ`ר ועוד שחקן וזמר שלא הכרנו. אפשר לומר שהדייט של אפי ושלי היה מוצלח מאד.
לתחילת הכתבה
ערב ראש השנה
ערב ראש השנה. אנחנו לא ממש מאורגנים לחגיגה. הזמן קצר ויש הרבה מה לראות. והפעם... עוד פארק שעשועים - six flags magic mountain. הפארק הזה היה מבחינתי יום מבוזבז. לחובבי רכבות ההרים, כמו אפי ועידו, זה פארק מדהים. יש בפארק רק רכבות הרים, מכל הסוגים והמינים. מעט הקרוסלות שיש במקום היו סגורות ולכן אני ורותם היינו מובטלות מאונס וצפינו בעידו ואפי עולים ויורדים ממתקנים. החלטנו מראש שנישאר עד חמש וניסע הביתה להכין ארוחת ערב ולחגוג, בכל זאת, את ראש השנה. בפארק הזה יש כמעט את כל סוגי רכבות ההרים כמו הרכבת הראשונה בעולם שעשתה לופ, הרכבת המהירה בעולם ועוד. הרכבת המדהימה מכולם היא רכבת שלאחר שמתיישבים בה היא מסובבת את המושב כך שהאנשים נמצאים במצב שכיבה עם הפנים למטה. חווית הנסיעה בה היא שאתה כאילו עף באוויר - מדהים. הם לא הספיקו לעלות על כל מה שרצו והיו מאד מאוכזבים. משם נסענו לסופרמרקט, קנינו מצרכים, תפוחים ודבש ואפילו מצאנו עוגת דבש מתוצרת ישראלית. נסענו לסאלי להכין ארוחת ערב. אז בכל זאת חגגנו בערב ראש השנה. אמנם קנינו מרק מוכן ואכלנו ספגטי, אבל העיקר הכוונה. אני חושבת על השולחן העמוס כל טוב שיש אצל אמא שלי ומתגעגעת, מרוב אוכל לא רואים שולחן, אבל אפי הכין ספגטי כמו שאנחנו אוהבים ולא אכלנו הרבה זמן.
מחר אנחנו טסים לניו-יורק, מועד הטיסה חזרה הביתה מתקרב. אפי ואני מתחילים לארגן מזוודות. לשקול, להעביר דברים מהאחת לשנייה, לארגן ככה שלא תהיה לנו חריגה במשקל. אנחנו מכינים סנדוויצ`ים, כי אנחנו יודעים שחברות התעופה לא מגישות אוכל בטיסה והטיסה שלנו אמנם טיסה פנימית אבל ארוכה כמו טיסה מישראל לפאריס. סוף סוף הולכים לישון למשך שלוש שעות, קמים בחמש בבוקר, נפרדים בדמעות מסאלי, מייקל ובוגארט ונוסעים לשדה התעופה. הגענו לשדה התעופה בשש וחצי, אפי נסע להחזיר את הרכב. בזמן שקילת המזוודות הייתה כמובן מזוודה אחת שעברה את המשקל המותר ונאלצנו לעשות קצת העברות. הביקורת הביטחונית של האמריקאים הולכת ומשתדרגת מיום ליום. זה מתחיל בחליצת נעליים בזמן הבדיקה הביטחונית לפני העלייה למטוס וזה ממשיך באיסור להכניס נוזלים מכל סוג שהוא: שתייה, בושם, תרופות וגם קרמים, משחות שיניים וכל דבר שנמצא בטיובה. עברנו את הכול בשלום, עלינו לטיסה של קונטיננטל שהפתיעה לטובה והגישה ארוחת בוקר. היה צפוף ומזג האוויר יצר כיסי אוויר שגרמו לרעידות במטוס ובלב שלי. למרות זאת, עוד הספקנו לקבל מבט אחרון על הגראנד קניון, נהר הקולרדו ואגם פאוול. והעיקר, שאחר הצהריים הגענו לניו-יורק לחמישה ימים אחרונים לפני החזרה הביתה.
בכתבה הבאה והאחרונה תקבלו את ניו-יורק ואחרית דבר.
מי מתקדמת יותר אירופה או ארה"ב? הפינה של אפי
את הפינה הזאת אני כותב לאחר סיום הטיול ולאחר שהיינו מספר ימים בניו-יורק (יפורסם בכתבה הבאה). התחלתי לחשוב מה ההבדלים בין האמריקאים לבין האירופאים. איפה חיים טוב יותר, איפה יש יותר טכנולוגיה ואיפה קל יותר להסתדר. בעבר אני ואתי טיילנו בהרבה ערים גדולות באירופה ואני אישית מאוהב בפריז. אני גם מתעלם כרגע מגלי האנטישמיות שיש באירופה והמצוקה שלהם מול המהגרים הרבים שיש שם. לי אישית, אין ספק שבאירופה חיים טוב יותר. מעבר לעושר התרבותי הרב שקיים שם וההיסטוריה רבת השנים (האמריקאים קיימים סך הכל כ-230 שנה), החיים בבועה האירופאית בריאים יותר ונעימים יותר.
נתחיל במטרו, הרכבת העירונית (בדרך כלל התחתית) שקיימת בכל עיר גדולה שמכבדת את עצמה. בניו-יורק צריך לכתוב מדריך שלם איך להסתדר שם, איך לזהות את כיוון הרכבות ואיפה נמצא השם של התחנה לעזאזל. לאחר שמתרגלים, הכול הולך מהר יותר אבל זה לא רק זה. מדוע אין ברכבות שלט אלקטרוני שמציין את שם התחנה? אתם יודעים מה, לפחות פוסטר שמציג רק את התחנות של הקו המדובר (כך שנדע בקלות את סדר התחנות). באף עיר באירופה לא זכור לי בלגאן כזה. להיפך, בכל המדינות שהיינו בהן, מלבד מפת התחנה ושם התחנה מכריזים גם ברמקול לאיזה תחנה הגענו ומה התחנה הבאה. בנוסף, לרוב התחנות אין גישה לנכים ו/או מדרגות נעות. נראה גם שמי שיש לו אמצעים בניו-יורק יעדיף שימוש במונית על פני המטרו. זה מאוד שונה לעומת כמות החליפות שאתה רואה במטרו בפריס.
נמשיך עם האוכל. רוב המזון הנמכר בסופרמרקטים בארה"ב הוא מזון מעובד. בדרך כלל זה "חמם והגש". מאוד נוח למי שנמצא בדרכים, אך לאכול כך באופן יומיומי? גם לפירות והירקות יש טעם מעט סינטטי. המושג אוכל טרי כמעט ולא קיים שם, ואם הוא קיים, זה מאוד יקר. הגבינות והמעדנים מחזיקים מעמד חודשים ולך תדע מה הם מכילים. מעדן שוקולד שתאריך התפוגה שלו בארץ יהיה לחודש בערך, בארה"ב תאריך התפוגה יהיה לשלושה חודשים ואפילו יותר. כמו שמייקל אמר לי, גופנו יחיה עוד שנים רבות אחרי שנמות מרוב החומרים המשמרים. והקפה, עדיף לא לדבר, זה סתם מים חמים צבועים בחום. איפה זה לעומת החיים בצרפת: קמים בבוקר, יורדים למאפיה הקטנה השכונתית וקונים בגט טרי וריחני עם גבינה משובחת, ממשיכים לבית הקפה לשתיית קפה הפוך מעולה ומסיימים בארוחת צהרים / ערב מעולה שבדרך כלל תהיה עשויה מחומרים שנקנו באותו יום בחנויות השכונתיות.
שוב, זאת לא השוואה אובייקטיבית, והיא כמובן מתעלמת מהמצב הפוליטי הקיים בארה"ב ובאירופה. לאמריקאים יש הרבה מעלות טובות. לדוגמא, בקליפורניה האנשים מצביעים על החוקים במדינה. לא כמו אצלנו - הכנסת. על כל חוק יש משאל עם. אנחנו ראינו פרסומות הקוראות לתושבים להצביע בנוגע לשני חוקים: האחד עבור הטלת מיסים על סיגריות למימון מחקרים למלחמה בסרטן והשני העלאת מיסים לדלק לצורך מניעת זיהום האוויר. דבר נוסף שציינו בעבר הוא היחס לנכים (למעט במטרו של ניו-יורק). הנחמדות של האמריקאים שנתפסת אצלנו כצבועה היא מאוד טבעית שם ואמיתית וכאשר מתרגלים אליה - נעים להיות שם.
