יוצאים מוושינגטון
התעוררנו בפורט אנג`לס אשר בוושינגטון ליום מעונן, קר ולרוחות עזות. פנינו מועדות אל העיר סיאטל. אנו נוסעים לכיוון האי קינגסטון, חוצים אותו ומגיעים אל האי ביינברידג`, ממנו נעבור במעבורת לסיאטל. הדרך, למרות גשם הזלעפות שעמעם את הראות, היתה יפהפייה, ירוקה, האיים מטופחים עם בתים נאים, נראים כמקום נעים לגור בו.
הגענו לאי ביינברידג` וישבנו ללגום קפה במקום נחמד ליד המעבר במעבורת (8$ למכונית, 24$ ל-RV).הגיעה השעה לעלות למעבורת העצומה בגודלה. עשרות מכוניות נכנסות, אופנועים ואופניים. אנחנו מתמקמים עם הקראוון ועולים לסיפון לראות את הנוף. בפנים יש מסעדה גדולה, בר לקפה, כורסאות מרופדות וחלונות הצופים אל האוקיינוס. לאמיצים בלבד יש סיפון "שמש" ומי שרוצה להיאבק בקור וברוח על מנת לצלם (כמו אייל) יוצא אליו. השיט ארך כ-½ שעה ונגנית צ`לו שהיתה שם במקרה הנעימה את הנסיעה.
סיאטל נראית יפה מהים - הרבה ירוק, בתים יפים ומגדלים כמו בניו יורק. אנו עוברים אל העיר ומתחילים לנסוע בסמטאותיה. הקור, הגשם והרוח לא מאפשרים לנו ליהנות כל כך ולערוך סיור רגלי מקיף, אולם הספקנו לראות כי העיר מוצפת ב"הומלסים" (לאורך המזח אפילו יותר) - תופעה שבלטה לנו כאן במיוחד לעומת ערים אחרות שביקרנו בהן.
די מהר החלטנו לעזוב את העיר, ששימשה לנו רק תחנת מעבר ועלינו על כביש 5 בכיוון צפונה אל עבר פארק לאראבי Larrabee Park שליד העיר בילינגהם באזור Chuckanut Mountain. הפארק שבו ישנו, נמצא באזור יפהפה על כביש 11. המקום הוא פארק לאומי מטופח חבוי בתוך יער עבות וירוק. בבוקר, התעוררנו לקול ציוץ הציפורים והלכנו לטייל בשבילי הפארק המיוערים, שהובילו אל חוף האוקיינוס היפהפה. המקום נראה ממש כמו גן עדן עלי אדמות - חול, מפרץ קטן, שחפים, אוקיינוס, הרים באופק מכוסים בעננים ו... אנחנו. שאפנו לקרבנו את אוויר האוקיינוס, האזנו לקול הגלים המתנפצים אל החוף, הודינו על כך שבורכנו ביום נעים עם קרני שמש שחיממו אותנו מעת לעת והמשכנו הלאה בדרכנו מזרחה.
תחושותינו לגבי וושינגטון וגם קליפורניה היו סותרות. מחד, התלהבנו מאוד מהנוף הציורי, מהירוק, משפע המים - אגמים, נהרות והאוקיינוס - העצים העצומים מלאי ההוד ושפע הצמחייה, ומאידך תחושותינו היו של קור וניכור הן בשל מזג האוויר הסגרירי, הגשום והקר כמעט תמיד והן בשל סגירותם וריחוקם של התושבים שכנראה לא במקרה מושפעים מהאקלים הקר והגשום שבאזור הזה. נראה כאילו קשה ליהנות באמת מהנוף היפהפה הזה אלא להביט בו מרחוק, ולעתים, כאשר הקיץ בשיאו, ניתן לגעת ממש בגן העדן...
את וושינגטון עזבנו לטובת מונטנה ופארק הגליישר - אך לאחר בירור קצר הבנו שכל הכבישים בפארק היפה הזה סגורים מפאת השלג ואנחנו נאלצנו לוותר עליו. חלפנו בקצה הצפוני של איידהו, שנראתה לנו יפהפייה, מלאת אגמים, הרים מושלגים והמון המון ירוק והגענו למונטנה. משהו באנרגיה של המדינה הזו, כבר בכניסה, השרה עלינו תחושה טובה. מדינה קטנה, לא צפופה, ערים גדולות מאוד אין בה ובחלק המערבי שלה יש פארקים יפהפיים. התמקמנו לנו בקמפגראונד מאוד נעים בעיר מיסולה, שנעמה לנו מאוד. זוהי עיר המורכבת מעירוב מוזר של תושבים - פועלים, אומנים, הומלסים, וכל מיני אנשים מוזרים - הנראים כאילו חיים בעולם אחר ללא קשר למציאות ולמקום.
החלטנו לנפוש לנו בקמפגראונד לפני ביקורנו בפארק הילוסטון ושוב חווינו מפגשים חמים ומרגשים עם אנשים באמצע הדרך. מוכר בהום דיפו שעזר לנו למצוא את מבוקשנו החל לדבר עמנו על ישראל ועיניו נצצו מהתרגשות כאשר הביע את הזדהותו ואהבתו לעמנו וצערו על כל מה שקורה, הוא אפילו הציע שנישאר אצלו... מפגש נוסף היה לנו עם איש ששהה לידנו בקמפגראונד וכאשר הבין שאנו מישראל לא יכול היה להפסיק להביע את אהבתו לישראל ולעם היהודי, את הערכתו לנו והבנתו כי עלינו לנקוט צעדים נוקשים כעת כלפי הפלשתינים, את אי הערכתו לממשל האמריקאי ודעתו כי אם יסוג מתמיכה בנו יספוג מכה אנושה... אותו אדם ניסה להבין מדוע אנו חוזרים לארץ ומעמידים את משפחתנו בסכנת חיים וניסה לשכנע אותנו להישאר כאן במקום בטוח. סיימנו את מפגשנו הנעים עמו בארוחת ערב טעימה ולמחרת התחלנו בנסיעתנו אל פארק הילוסטון.
ילוסטון
מזג האוויר שהובטח לנו היה קרוב ל- 0 מעלות, לא מעודד במיוחד, אבל אנחנו נחושים היינו לראות את הפארק שיהיה כמעט האחרון בדרכנו המהירה אל המזרח.. הגענו אל הפארק מהכניסה הצפונית שלו מהעיר גארדינר. (כניסה 20$ לרכב ). כמעט כל הקמפגראונדים היו סגורים בתוך הפארק מלבד שניים שהמרחק ביניהם עצום. הפארק משתרע על שטח ענק ונסיעה ממקום למקום מתבטאת בעשרות מיילים ומכיוון שהנסיעה איטית הרי שהדבר לוקח זמן. למרבה הפלא, הטמפרטורות היו סבירות ואף נעימות ומבעד לעננים אף חדרו קרני שמש.
כבר בכניסתנו הצלחנו לצפות בביזונים - חיה מיוחדת, יפה ומכוערת כאחת ולמרות שנראית רגועה ומתוקה יש אינסוף שלטי אזהרה שהיא חיה מאוד מסוכנת ואסור להתקרב אליה. המוס, אף הוא חיכה לנו במרחק ובו צפינו במשקפת ומספר איילים ליקטו אוכל וקיבלו את פנינו. פארק הילוסטון הוא אחד הפארקים הבודדים שיש בו כל כך הרבה חיות בר וניתן לראותם בתדירות גבוהה, חוץ מאשר את דובי הגריזלי אשר משתדלים להתרחק מחברת בני האדם.
החלנו את טיולנו ליד מרכז המידע, לאורך הטרסות של המעיינות החמים. טיילת עץ מוליכה אותנו ליד מעיינות חמים (כ-200 מעלות), שנראו שופעים יותר בתמונות מאשר במציאות. המשכנו הלאה בדרכנו אל הגייזרים שבראשם צועד ה-Old Faithful - זהו שמו של הגייזר אשר ניתן לחזות את התפרצויותיו בצורה הכי מדויקת והוא מתפרץ לגובה עצום. ספסלי עץ ניצבים מסביב לגייזר ולעוד מספר גייזרים לידו וכל הצופים מתיישבים ומצפים למופע של הגייזר "הנאמן". מסביב כבר מתפרצים גייזרים אחרים ויש מי שאומר שיש כנראה "new faithful". לבסוף גם הגייזר שלנו מתחיל לבעבע וכל המצלמות מנציחות את המופע הגדול.
התחושה שאפפה אותנו בילוסטון היא שאנחנו נמצאים בלוע הר געש (מה שנכון) שאוטוטו עומד להתפרץ. מכל עבר, להיכן שפנינו, ראינו אדים מתנשאים אל על פורצים מהאדמה. בחלק אחר של הילוסטון בעבעו להם בריכות בוץ וריחות הגופרית שכבר הורגלנו אליהם, היו חזקים אף יותר. הביזונים נראו אדישים לריחות, לאדים ולטמפרטורות הגבוהות ועמדו להם בתווך מלחכים עשב..
המשכנו בטיולנו לעבר הקניון של הפארק שבו ניתן לחזות במפלי הילוסטון השוצפים בגעש ובקול גדול. נהר הילוסטון גדול מאוד וזרימתו עזה ומאוד מרשים לחזות בו. הקניון עצמו עצום בגודלו ויפהפה ולמרות שהרבה מסלולים היו סגורים מפאת השלג הצלחנו להתרשם מנופיו ומהמפלים העצומים. אגם הילוסטון הגדול היה מרשים ביופיו בייחוד בגלל שהיה קפוא וצבעו הלבן השתלב עם ההרים הלבנים שבאופק והמראה היה לבן בוהק ומיוחד. לקראת סוף יומנו השני בפארק החל לרדת שלג שכמותו עוד לא ראינו, עוצמה מאוד חזקה, המראה היה יפהפה, בייחוד כאשר ראינו מספר ביזונים שעמדו להם כרגיל באדישות באמצע השלג מלחכים בהנאה עשב - כמובן שהנצחנו את המראה.
את הפארק עזבנו דרך הכניסה המזרחית שלו שמובילה אל העיירה קודי ובדרך עברנו שני פארקים נוספים יפהפיים - פארק שושון ופארק בופאלו ביל. אם ניתן לבחור כניסה לילוסטון אנחנו ממליצים לבוא מהכניסה המזרחית, שהיא הכי יפה ומרשימה מבחינת הנוף ואף חיות הבר שניתן לראות מהדרך.
העיירה קודי ארחה אותנו ללילה לפני שהמשכנו לעבר דרום דקוטה אל הר ראשמור לצפות בארבעת ראשי הנשיאים שנחצבו בסלע. הדרך עוברת בפארק הביג-הורן בוויומינג שגובה ההרים בו מגיע ל-12,000 רגל. הנסיעה לאורך הכביש המפותל שבפארק יפה ונעימה ומטפסת גבוה עד ל-9,000 רגל. כאשר מגיעים לקטע הגבוה ביותר נוסעים על כביש שמצדדיו נמתחים משטחים עצומים של שלג והתחושה כאילו אנו נמצאים בים לבן רחב אופקים. בקטע אחר אנו פוגשים באגם קפוא שצבעו משתלב עם השלג והעננים בשמים.
בהתקרבנו למדינת דרום דקוטה פנינו לעבר פארק הר ראשמור אשר כבר בכניסה אליו נראה שונה ומיוחד - הרים, הנראים כסלעים מזדקרים לגובה עצום מפתיעים את עין הרואה בשונות וביופי שלהם והם צצים להם בינות לעצים ירוקים. אגם כחול מופיע לפתע משום מקום ומהווה קונטרסט רך לסלעים העצומים והקשים. המון מסלולי טיול צצים לאורך הדרך ונראה כי ניתן לבלות בפארק היטב. הגענו למרכז המבקרים במקום אשר נמצא ליד סלע עצום אשר בתוכו פוסלו 4 ראשי הנשיאים: לינקולן, וושינגטון, רוזוולט וג`פרסון. הנשיאים צופים אל הקהל המתבונן בהם מלמטה ועצם המבצע המדהים הזה ראוי להערכה. את 4 האישים החשובים הללו עזבנו ונסענו לכיוון רפיד סיטי שתארח אותנו ללילה. מכאן, אנחנו ממשיכים לנסוע מזרחה...אנו משתדלים לשמר את טעם הכייף, החופש והטיול למרות שענייני מכירה וסיום כעת משתלבים מאוד בזמננו ומחשבותינו...
להתראות.ההירשים.
