מגיעים להר הגעש ארנל
נסיעה נעימה בכבישים מפתיעים לטובה מובילה אותנו ללה פורטונה (La Fortuna) שלמרגלות הר הגעש ארנל (Arenal). כל עשר דקות עוצרים אותנו שוטרים מקומיים כדי שרוכבי אופניים בתחרות של יום שבת יעברו בבטחה, אבל חוץ מזה הנוף יפהפה ומזג האוויר נעים. אנחנו עורכים הפסקה קצרה בסודה (מסעדה קטנה) תיירותית, ומגיעים אחרי הצהריים לעיירה. לאחר דקה וחצי של בחינה מעמיקה אנו מחליטים לצאת ממנה (יש בה תחושה לא נעימה...). ביציאה מלה פורטונה בקתות עץ לתיירים, ואנו נכנסים לאחת שלואיס מסן חוזה המליץ עליו (ארנל אין). אני שואל אם סיזר נמצא והוא מגיח מאחורי הדלת בקבלה. לואיס שלח אותי ואמר שיהרוג אותך אם לא תטפל בנו יפה. אין בעיה, הוא מחייך, ובלי להתבלבל דורש 100$ ללילה. תשמע, לפניך ביקשו למקום דומה 60$. מאיפה אתם, סיזר שואל. מישראל. או. קי., תקבלו בשישים, רק תענו לי למה הישראלים תמיד מתמקחים? כי אתם הקוסטה ריקנים תמיד מנסים אותנו..
הוא מחייך ומוביל אותנו לבקתה היפה ביותר, עם חלון ענק ממנו נשקף הר הגעש הפעיל. ההר נראה כמו כל הרי הגעש הקלאסיים, חרוט מושלם וענק המתנשא מעל לכל סביבתו. הארנל הוא אחת האטרקציות המרכזיות בקוסטה ריקה בשל היותו פעיל, ועובדה זו ניכרת באינספור שירותי התיירות באזור. אנחנו מחכים בכליון עיניים ללילה בכדי לראות את הלבה נשפכת מפסגתו, ואולי יהיה לנו מזל ונחזה בהתפרצות מלווה בזיקוקי דינור. לפני השינה אנחנו נוסעים לנקודת תצפית, אך העננות והגשם לא מאפשרים לראות את ההר, ואנחנו חוזרים לבקתה. מהמיטה שלנו רואים את ההר היטב ולאחר שהילדים נרדמים, אנו ממתינים בדריכות שהעננים יתפזרו.
-את ערה.
-מדי פעם, ואתה?
-הרגע התעוררתי, היה משהו?
-לא, לא שראיתי.
-אבל אין עננים, אז למה לא רואים?
-לא יודעת, אולי פיספסנו ואולי בדיוק היום אין לבה.
-לילה טוב.
-כן, גם אני מחוקה.
בחמש בבקר הילדים מעירים אותנו מלאי מרץ ואנחנו כסהרורים ועם כאבי גב מהמיטה. אנחנו מעבירים את היום בלימודים, בבריכה, ובערב נוסעים ללה פורטונה לאכול משהו. הכל נראה אותו דבר ואני שואל בתחנת דלק היכן יש קאסאדו טוב. המתדלק מצביע על שתי המסעדות השכנות, שמלאות משום מה בעשרות גברים קוסטריקנים ואף לא אשה אחת. נעמה אומרת שזה נראה לה חשוד ואז אנחנו מבחינים שהם מסתכלים על משחק כדורגל שמשודר בטלוויזיה. קוסטה ריקה נגד מכסיקו, שמינית גמר הגביע העולמי לנוער. התוצאה היא אחת אחת, המתח עצום, והמשחק נכנס להארכה. אני אומר לנעמה שזו צריכה להיות חוויה לראות את כולם צוווחים מאושר כשיהיה שער, אנחנו חונים ונכנסים.
לאחר שהמלצר עוזב את השולחן שלנו עם ההזמנה, נשמע קול צעקה גווווווווווווווווול. למרבה הצער הקול הוא רק של השדרן, וכל האנשים במסעדה עם האף באדמה, שתיים אחת למכסיקו. אני מופתע, ובקול מתנצל אומר לנעמה שאת האפשרות הזאת לא לקחתי בחשבון, ושיש עוד סיכוי. היא חושבת שאני פשוט אופטימי מדי. אנחנו מסיימים בשקט את האוכל וכאשר אנחנו עוזבים, במסעדה נשארים לכל היותר חמישה טיקוס, שחושבים כמוני שניתן לסגור פיגור שלוש אחת בדקה וחצי.
בדרך חזרה לבקתות אנחנו נתקלים בשלט בזו הלשון: דיסקוטק ארנל get sex tonight. אני לוחץ על הגז ואנו ממהרים להשכיב את הילדים לישון. אם ההר לא פעיל לפחות אנחנו יכולים. הם מעירים אותנו בחמש, ואנחנו עם שרירים תפוסים אבל מחוייכים הפעם. בארוחת הבקר זוג מסן דייגו שואל אם ראינו בלילה את הלבה. לא, היתה? כן, הם ראו בערך בשלוש. שיהיה להם לבריאות. בינינו, אני מאמין שזו עוד אחת מהתרמיות הקוסטריקניות (בדומה לצבים מטורטוגרו) ושהארנל פעיל כמו הר מירון.
ערכנו את שיעור הבוקר לילדים, עשינו צ`ק אאוט ונסענו חמש דקות ללודג` אחר בשם טאבאקון (Tabacon) החולש על מעיינות חמים. המלון יקר (130$), אך המחיר כולל כניסה למרחצאות המ ד הי מ י ם (ההדגשה במקור). מדובר בערוץ שמקורו מהר הגעש (ריו טאבאקון) ומימיו רותחים. תארו לעצמכם את, למשל נחל דן היפהפה שבצפון, על עיקוליו, עם מים חמים כמו ג`אקוזי. הוסיפו לזה צמחייה טרופית פראית, ויזם אמריקאי ששוכר שירותיו של אדריכל נוף, וקבלו אינספור בריכות בגדלים שונים, פינות חמד, מקומות שכיבה במים, מפלים רותחים היוצרים חללים עם אדים חמים לסאונה, בר על המים עם משקאות פירות טרופיים טבעיים קרים ומים זולגים מכל פינה.
בהתחלה פשוט נהננו מהבריכות, המפלים והצמחיה, אבל אחר כך החלטנו להשתעשע, והפסקנו את הפיקוח הצמוד על הילדים. הם מצדם התחלקו לתת חוליות והדגימו לכל זוגות הנאהבים השתולים ברחבי המרחצאות, מה יכולה להיות התוצאה של ירח הדבש שלהם. הם שרו שירי סבא טוביה ליד שניים שקיוו ללחוץ נשיקה לוהטת ורומנטית. הם השפריצו על גב של בחורה אחת ומשכו את תשומת ליבה מהחבר (תראה איזה חמודים הם... כן, כן, אני רואה אותו עונה ומבט כבוי בעיניו). הם התעקשו לטבול בבריכה מרוחקת שזוג אחד לתומו חשב אותה למבודדת מספיק...
נעמה שאלה אותי אם אני חושב שזה בסדר ואמרתי לה שהיום כשעברנו ליד הדיסקוטק שמתי לב שלא היה השלט. נעמה שאלה אם זה תופס גם לגבינו, ונותרתי ללא תשובה.
טיול בהר
שכחתי לספר, שמדי פעם היינו מגניבים מבט אל עבר הר הגעש, רק בכדי להיות בטוחים שמדובר בקונספירציה. למחרת יצאנו לעלות ברכבל, בקרבת ההר מעל ליער גשם (6000 מ"מ בשנה). נעמה והילדים ירדו עם הקרונית חזרה ואני ירדתי בעזרת אומגות, מעל ליער. ששה כבלים, כל אחד בערך חצי ק"מ אורך, ובגובה של כחמישים מטר מעל לעצים, ומהירות של כשלושים קמ"ש. אל תנסו את זה לבד בבית.
משם המשכנו לטיול ביער גשם, שלאורכו חמישה עשר גשרים חלקם תלויים וארוכים. לאחר כשעה הליכה השתכנענו שמדובר ביער גשם, לאור העובדה שניתך עלינו מבול אדיר ללא הפסקה. גלעד התחיל לשאול שאלות על תיבת נוח (איך בונים אותה, כמה יכולים להיכנס לתוכה, ועוד פרטים טכניים). תמר לעומתו היתה יותר מעשית והשתחלה מתחת למטריה היחידה שהבאנו, על מנת להגן על המצלמות. לפתע, קצת לפני שחצינו גשר תלוי ארוך במיוחד שמענו צעקות וצווחות חזקות. מי המשוגעים שמסתובבים כאן בגשם כזה, חשבתי לעצמי. ואז ראינו משפחה של קופים משחקת על הגשר ובין העצים. כולם נהנו חוץ מאחד, זקן וחכם, שצעק על השמיים (נראה לי שזה היה בעניין המבול). ביקשנו מהילדים להיות בשקט ולא לזוז כדי שלא נפחיד אותם, ונוכל להנות מהמראה. הילדים לא אהבו את הרעיון שאנחנו נעמוד בגשם סוחף להסתכל בקופים כשרק לי ולמצלמה יש מטריה, אבל התעקשנו.
רק כאשר הצעקות של תמר היו יותר חזקות משל הקוף החכם, המשכנו ללכת. חזרנו לאוטו ספוגים אך מרוצים, ומיהרנו למרחצאות - לבריכות החמות ולמפלים. כשיורד גשם אנחנו נוהגים לזרז האחד את השני בקריאות - מהר, מהר, כנס לבריכה שלא תתרטב. הפעם לא היה צורך למהר כי ממילא היינו רטובים....
באחד הצהריימים, בעודנו שותים איזה משקה אננס טבעי וקר, נשמע קול רעם אדיר. כיוון שכל יום יש כאן גשם, רעמים הם דבר שבשגרה. אך הרעם הזה נשמע קצת שונה. הרמנו את הראש וראינו פטריית עשן עולה מלוע הארנל. לרגע הם כמעט שכנעו אותנו שההר פעיל, אבל למזלנו נעמה היתה מדריכת מרגמות בצה"ל, והיא יודעת לזהות אותן גם אם הן על לוע של הר געש.
את הערב האחרון שלנו בארנל החלטנו לבלות קצת אחרת, אז לקחנו את הילדים והלכנו למרחצאות. על הבר השתלטה חבורת ישראלים צעירים, ואנחנו מיהרנו לעברם לתרגל קצת עברית. שני ישראלים חמודים מקרית שמונה (אלי אלמליח ויובל נסטל, אם זכרוני אינו בוגד בי) הגיעו אתמול מהארץ, וכבר הם טובלים בגן העדן בטאבאקון. אחרי כחצי שעה ניסו להצטרף אליהן כמה נוצריות כשרות למשקה, אך הם העדיפו שיחה עם גלעד ותמר. כשהרמתי גבה, הם הסבירו שיש להם חברות בבית והם אוהבים אותן. בכך הם שברו את סימטרית הזוגות במרחצאות, שנשמרה בקפידה עד הופעתם. בתשע בערב נפרדנו בדמעות מהמרחצאות ונסענו למלון.
במסדרון לכיוון החדר הבחנו לפתע בגחלת זעירה בקצה ההר. ארזנו את הילדים עם שמיכות וכריות מהחדר ונסענו לנקודת התצפית הלילית. גלעד ותמר הספיקו לראות קצת מהכתום הלוהט, לפני שצנחו לשינה עמוקה מאחורה. לנעמה ולי היתה פרידה ראויה מהארנל כאשר במשך שעתיים צפינו בהתפרצויות, שמענו את קולות הסלעים המתדרדרים מטה, וחזינו בשובל הכתום שהם משאירים על ההר. השעות האלו בלילה בנקודת התצפית, ערערו את הביטחון שלי בתיאורית הקונספירציה, והיו רגעים שממש האמנתי שהארנל הוא הר געש פעיל.
למחרת בבוקר עזבנו את המלון ונסענו לכיוון מונטה וורדה, לא לפני טבילה אחרונה במרחצאות החמות. כשרבצנו כמו תמסחים בבריכות, שאלתי את נעמה אם היא השתכנעה שהארנל פעיל אחרי כל ה"הוכחות" שהקוסטריקנים ניסו להאכיל אותנו. היא ענתה שלא רק שהם לא הצליחו לעבוד עליה בעניין ההר, אלא שגם לגבי המרחצאות היא בטוחה שהמים כאן בכלל לא חמים.
לתחילת הכתבה
