מלחמות שוורים במוצ'צ'י
חזרנו לפפגיו. במוצ`צי, הכפר הסמוך, נחגג פסטיבל שנתי. איצטדיון מאולתר בן שלוש קומות, עשוי קרשים וספסלי עץ, רמפות במפלסים שונים, בנויות זו לצד זו כתפאורה לסרט. אל המגרש שוחררו שוורים בזה אחר זה כשבוקרי החוות התחרו בינהם במפגן רכיבה ולכידת שוורים. בחוץ נפתחו עשרות דוכני אוכל והרבה שמח. שור עקשן במיוחד, או מבוהל במיוחד, פרץ את שער האיצטדיון וחצה את רחובות העיר כשעדת רוכבים דולקת אחריו מנסה להחזירו. הכל חובבני, מקומי, וטוב שכך. בני המקום ותיירים כאחד מוזמנים לרדת מן הגדרות ולנסות כוחם ואומץ ליבם מול השור בזירה.
למחרת, בסלון החווה מול האח, חגגנו לעדי בת מצווה. עוגה שהבאנו מקיטו, נרות, בלונים וכרזות שקישטו את החדר בעזרתה הנפלאה של הדס, המתנדבת במקום. באותו בוקר, לבקשת עדי, יצאנו לרכב על סוסים. אורית שברה בכך שנים של התחמקות מהרעיון ומאי הכריזה שהפכה למילקשיק מקומי...
לתחילת הכתבה
טיפוס עד לרפוחיו
ביום השלישי יצאו עדי ואורית לטיול למעינות חמים ואילו מאי ואני יצאנו עם ערן לטפס על פסגתו הצפונית של האיליניסיס. טיפוס ארוך של כ-1200 מטר שנועד להכין אותנו לגבהים לקראת הטיפוס על הקוטפקסי המושלג. ענן כיסה את ההר לכל אורך הטיפוס ורוח מקפיאה צלפה בנו. השפתיים קפואות, מעוותות את הדיבור. הקצב איטי אך מאי עומדת בגבורה בטיפוס עד לרפוחיו.
שאלתי את עצמי כמה רחוק אני מוליך את בתי בת ה-15, באיזה גיל אנחנו מתחילים לחוות את המשפט שאין דבר כזה אי אפשר. בצבא? בתיכון? בבית? ואולי זה מושג של בנים... מאי טיפסה וסבלה. ערן שטיפס על ההר כאילו היה גבעה, המתין בסבלנות, עודד את רוחה. מאי טיפסה. תה חם ברפוחיו וסנדוויץ עם טונה. אחרי שלוש שעות טיפוס טעמם הרבה יותר טוב. מזג האויר לא גילה רחמים והרוח הקרה המשיכה לצלוף בחוץ ולהסיע ענן סמיך ואינסופי. על הסלעים, בכיוון הרוח, התארכו נטיפי קרח אופקיים. בבקתה החלו להפשיר כפות הידיים. היה ברור שמאי לא תוכל להמתין לנו בבקתה. בבגדים הלחים והקור המקפיא אסור היה להשאר שם. המשכנו לטפס אך הגובה והקור הכריעו. ארבע מאות מטר לפני הפסגה המכוסה עצרנו וירדנו.
הייתי גאה במאי על ההתלבטויות, על ההחלטות וגם על הסבל. האם הייתי צריך להחליט במקומה כמה מאות מטר לפני? שעת מבחן אחת פחות? לא יודע. מכל מקום, הקטופקסי יחכה לה לגיל אחר, למזג אויר טוב יותר, לבחירה שלה, לבדה.ירדנו את ההר. רק כשירדנו בדילוגים על החול הרך, השוקע, איתו נאבקנו בטיפוס, רק אז, כשהדרך לא נגמרת, הבנתי את עוצמתו של ההר.
חזרנו למקלחת חמה בחווה כשאני מתוכנן לחזור ולשהות למרגלות ההר בגובה של ארבעת אלפים מטר כדי להתרגל לגובה. מאי החליטה להצטרף אלי מוותרת על חום האח הדולקת.העננים התפזרו. לילה זרוע כוכבים. מאוחר מדי. לאור פנסי הרכב מיקמנו את האוהל באזור מוכה רוחות. החוויה הפכה לסיוט. האוהל היה קטן מדי, רטוב מדי. ללא יכולת לפשוט רגליים, בשקי שינה ספוגי מים ובקור מקפיא עברנו את הלילה. יפתח וריקי המתנדבים בחווה אספו את שרידנו עם זריחה. הפשרנו במקלחת חמה ונפלנו שדודים וכואבים לשינה עמוקה. שעתיים מאוחר יותר הוקפצתי.
יוצאים לקיטו למדוד ציוד לטיפוס בעוד יומיים. רגע, הטיפוס אמור להיות מחר, וזהו יום המנוחה המתוכנן ו...אני נופל מהרגליים.אחסוך מכם את ההמשך כי טעם מר נשאר בי כשנפרדנו למחרת מחוות פפגיו. לא ארחיב בשל כוחה של כתבה ומהטעם שערן אחד משלנו המנסה להגשים את חלומו. הדרך אל ההר חשובה לפעמים יותר מההגעה אל הפסגה.היו לנו גם ימים נפלאים בפפגיו. יש בה קסם משלה, עשוי מנגיעות של צבע, אהבה ועבודה קשה.שלוש שעות נסיעה באוטובוס. מסביב נוף מרהיב. הכתבה הבאה בבניוס המקסימה.
לתחילת הכתבה
