מגיעים לקנדה
הטיסה מבוסטון לקלגרי שבמערב קנדה היתה מפרכת בעיקר עקב התור בבוסטון בצ`ק אין. גם הפעם לא כל הציוד מגיע איתנו - הגיטרה והכסא של תמר שעוררו את חשדם של אנשי הביטחון האמריקאים התעכבו יום שלם בבוסטון. למזלנו הם משחררים אותם, מחמת הספק. אנחנו מתאוששים לילה אחד במוטל מחוץ לעיר, ובבוקר אנחנו נפגשים עם החפצים האבודים ויוצאים לדרכנו.
נוסעים לבאנף (Banff) - הפארק הלאומי שברוקי`ס הקנדיים. החוק הראשון של ניוטון הוא חוק ההתמדה. החוק נכון בפיסיקה עבור גופים ועל פיו גוף יתמיד במצבו אלא אם יופעל עליו כח חיצוני. אנחנו מקימים את האוהל שלנו בקמפינג נפלא, כאשר מהאוהל שלנו נשקף אגם Two jack lake. ההחלטה היא להישאר כאן לנצח. אנחנו מטיילים סביב האגם שלנו ונהנים מחברתם של מיני סנאים שונים (נעמה למדה את השמות שלהם מתוך החוברת שחילקו במרכז המטיילים בבאנף).
למחרת אנו עולים ברכבל להשקיף מלמעלה על שכונת המגורים החדשה שלנו. כמה אגמים, עטופים ירוק, ומסביב לכל הרים עצומים. רצועות עוף עם צ`יפס לגלעד וארטיק האגן דאז לאבא בקפיטריה ואנחנו שוב למטה. במאהל שלנו נעים משך היום וקר מאוד בלילה. אנחנו מבעירים עצים כל זמן שאפשר. בבוקר קמים מאוחר כדי לתת לשמש הזדמנות לחמם אותנו, ויוצאים לטיול בג`ונסטון קניון (Johnston canyon), מסלול אל המפל ובחזרה.
הילדים מתרגלים לשגרה מהר: מדורה, טיול רגלי, ספר על הערסל, מנגל, הליכה לקושש עצים, ריב יומי, התכרבלות לילה. זהו, כנראה שנתמיד בכך, כי מה הטעם ללכת מכאן? צריך להתארגן לשהות של שנה במאהל, זה אומר לשלם עבור השטח של האוהל (30$ ליום שזה כ-10000$ לשנה), לבטל את כרטיסי הטיסה למרכז אמריקה, ולהזמין קו טלפון למאהל 27 על שמנו. למרות המקלחות בקמפינג, אנחנו מתעשנים תוך שניות מן המדורה התמידית שלנו. הפנים מאדימות ומשחירות, ותמר נראית כמו לוחמת קומנדו של הטאליבן.
פארק לאומי ג'ספר
אחרי חמישה ימים אנחנו מקפלים את האוהל, אורזים ונוסעים צפונה לפארק הלאומי ג`ספר (Jasper). אני מזכיר את החוק: יתמיד אלא אם יופעל עליו כח חיצוני. גשם שוטף נכלל תחת ההגדרה כח חיצוני. הדרך לג`ספר מדהימה ביופיה, הרים עצומים, מפלים בכל עבר, קרחונים, וירוק בלי סוף - זאת אנו למדים מחוברת הפארק שקיבלנו בבאנף. בפועל אנו נוסעים בתוך מטר בלתי פוסק ועננים שמכסים כל עצם מעל לגובה האוטו שלנו.
אנחנו מתכרבלים יומיים במלון בעיר. יש בריכה פנימית מחוממת וג`קוזי. אנחנו שואלים מה יש לראות כאן בימי גשם שכאלו והקנדים מתחילים לגמגם באסקימוסית. אחרי ארוחת ערב אני מצהיר על דחף בלתי מרוסן לכוס תה מחליטת צמחים עם עוגה מדהימה. נעמה מציעה שאשלב זאת בחלומות, אך אני בשלי, ואנחנו מתפצלים - הם לשינה ואני לעיר השוקקת. למרות שבשתי המסעדות הראשונות אליהן הגעתי קיבלו אותי במבטי בוז מהולים ברחמים (תה עם עוגה אחרי עשר בלילה??!) הנחתי שמדובר בצירוף מקרים והמשכתי בחישוף השטח תוך מעבר שקט מביסטרו סגור למסעדה גוססת. באחת עשרה וחצי חזרתי למלון כשאת בטני מחממת כוס תה מעופשת שנידבו לי בבית תמחוי שמתחזה למסעדה. רשמתי לפני: חיי הלילה בג`ספר תוססים רק בחורף כשהלילה מתחיל בארבע אחר הצהריים.
אחרי יומיים זרחה השמש - אנחת רווחה. אין לתאר במילים את השינוי שמחולל האירוע, שבארץ הוא כה יומיומי, כאן ברוקי`ס. השמיים מקבלים צבע כחול, השלג מסנוור בלבן, חם בגוף ושמח בנפש.
החוק השלישי שניסח ניוטון הוא חוק הפעולה והתגובה. אם גוף אחד מפעיל כח על גוף שני אז השני יפעיל עליו בדיוק את אותו הכח בכיוון מנוגד. אנחנו עושים צ`ק אאוט ונוסעים לקמפינג חמוד מרחק רבע שעה נסיעה. Wabasso - קמפינג קטן, שונה מאוד מהקמפינגים הגדולים הצמודים לעיר, אינטימי ושקט וקרוב מאוד לנחל. אחר כך אורזים תיק קטן ועולים ברכבל של ג`ספר. לאחר שבע דקות ואלף מטר (!!) עליה אנחנו מתחילים לעלות ברגל לפסגה. הראות אין סופית והדיילת של הרכבל מציינת שהיום ניתן לראות את פסגת הר רובסון (הגבוה בצפון אמריקה - מעל 4000 מטר) וכי בדרך כלל הוא מכוסה בעננים. או בעברית: רק 15 יום בשנה ניתן לראותו. הדבר משמח אותי כפליים כמובן, כי לא רק שאני זוכה לראותו אלא רבים אחרים לא יצליחו. אני רואה אותו שוב ושוב, גוזל מנעמה את המצלמה ומצלם מאה תמונות של ההר בזומים שונים.
כיוון שירד שלג ביומיים האחרונים הפסגה שלנו נראית כמו עוגת קצפת (אוי, למה הזכרתי לעצמי את מילת ה-ע`) וגלעד ותמר מכינים בובת שלג ומעטרים אותה בעוגיות ריץ (עוגיות מלוחות בקופסה אדומה, מתאימות לזמני נסיעה ועצירה). אנחנו כובשים את הסלע בפסגה, ממנו רואים 360 מעלות רוקי`ס ומרגישים על גג העולם. ומה עם החוק השלישי אתם שואלים? בואו נחשוב יחד.... השמש התעקשה לחמם אותנו והנה אנחנו קופאים מקור כאן על השלג, ברוח החזקה. טוב זה לא כל כך מתאים לחוק השלישי, לעזאזל איתו. היה מדהים שם למעלה. אנחנו חוזרים לאוהל שלנו.
החוק השני של התרמודינאמיקה מספר שכמות אי הסדר במערכת סגורה יכולה רק לגדול. אנחנו מוציאים מהאוטו מצרכים שקנינו בסופר ב"עיר" מדליקים מדורה, זורקים כמה תפוחי אדמה לאש, שולפים את הגיטרה, ושרים שירי פלמ"ח... ..סתאאם, נסחפתי, הגיטרה מחכה עוד כמה ימים לקבלת שבת. האמת היא שנעמה מכינה תבשיל ואני חורך בעדינות ראויה את נתחי ה-tenderloin המדהימים, על רשת המתכת הלוהטת. גלעד, שהתפריט שלו מורכב מארבעה פרודוקטים בלבד ששלושה מהם קשורים בוואריאציות של לחם לבן, לא עומד בפיתוי ואוכל לראשונה בחייו סטייק. כאדם שהתמסר משך חייו להנאות הפיזיות הבזויות ביותר של החיים, הסיפוק והאושר שלי פורצים גבולות. הילד שלי אוכל בשר! הילד שלי צייד, יש!! אמנם הוא ביקש שאצלה לו well done, אבל בואו לא נהיה קטנוניים.
למחרת טיול לאגמים - Five Lakes - מסלול מעגלי, כ-5 ק"מ, עליות וירידות, הליכה ביער, תצפית והליכה לצד אגמים בצבעי כחול וטורקיז מדהימים - צבע אופייני לאגמי קרחונים.
עוד יום חולף.
לתחילת הכתבה
אגמים מפלים ופארק יוהו
למחרת נסיעה של ארבעים דקות לאגם Maligne, שאותו אני מכנה ה"אגם המיותר" לנוכח העובדה שאין צורך בנסיעה כה ארוכה בכדי לשזוף את העין במראות דומים. ג`ספר מוקפת אגמים בצבעי טורקיז מרהיבים, ובדיעבד אני חושב שהיינו צריכים להנות מהם. בדרך חזרה, קצת לפני ההגעה לקמפינג, נעמה נזעקת "דב, דב!"
אני מבצע פנית פרסה ואחרי דקה אנו נעצרים לצפות בגריזלי בגודל בינוני אוכל מאכלים צמחוניים ביער (מין אוכמניות צהובות ואדומות). מיד עוצרת לידנו עוד מכונית ועוד אחת וכשאנו עוזבים כבר יש הווי של הצופים בדב. אני נוסע כשני קילומטר בכדי לבצע פרסה ולחזור לכיוון הקמפינג. באתר הדב שמחה גדולה ואשה אחת מולי מסמנת לי שכדאי לעצור כי יש כאן גריזלי ביער. אנחנו המצאנו אותו גברת. בלי נעמה כל זה לא היה קורה. אנחנו הישראלים ממדינה קטנה ומעוטת משאבים טסנו מעל אוקיאנוס, נסענו ימים בגשם, התגוררנו באוהלים ומצאנו לכם הגויים את הגריזלי הנחבא ביער.
יותר מאוחר על השולחן במאהל נזכרנו שלפעמים אנו נעצרים ליד שיירה (תמיד כשאוטו עוצר בצד זה סימן שמעניין) והם מסתכלים על פרח או משהו כזה. ואז חדרה למוחנו התובנה שהכל מתחיל תמיד מדב (ליתר דיוק מישראלית שמגלה דב) ונמשך בפקק של מכוניות שיושביהן מתאמצים לגלות מה לעזאזל מעניין כאן. כשהדב באזור זה קל, אך כשהוא הולך לאחר מספר דקות, מתחילים לבהות בסנאים, בדבורה, בפרח או בדשא שוטה הצומח שם אלפי שנים...
אחרי האוכל אנחנו מכניסים את כל הכלים והאוכל ל"אוטוהו ובוהו" שלנו (החוק השני עובד...) בכדי להימנע ממפגש דב-ילד בלתי מבוקר בשעת לילה. אחרי שבוע אנחנו עוזבים את ג`ספר היפה.
אנחנו יורדים חזרה דרומה לכיוון אגם לואיז (Lake Louise). בדרך הפעם, מזג אוויר מצוין ואנו נהנים מכל אותם מראות שהובטחו בחוברות לתייר. אנחנו מנצלים את ההצלחה שלנו בעניין המזג ועולים על אוטובוס מיוחד עם גלגלי ענק הלוקח אותנו ללב קרחון "קולומביה". משם ניתן לראות את פסגת קו פרשת המים המשולש (מפרץ מכסיקו, האוקיאנוס הפאסיפי והארקטי). בערב אנחנו נעצרים בעיירה Field שבפארק הלאומי יוהו (Yoho), ומתאכסנים ליומיים ביחידת דיור בביתם של קרייג וקים.
למחרת נסיעה של עשר דקות ואנחנו במפל טקקאו (Takakkaw Falls) - השני בגובהו בקנדה, 254 מטרים. גלעד ואני מטפסים על הדרדרת עד לאן שאפשר ומסתכלים למפל בלבן של העיניים. בצהריים אנחנו פוגשים במסעדה המקומית היחידה משפחה ישראלית חמודה (מרעות) והם מספרים שחזרו מ-Emerald lake, הולכים למפל ואחר כך נוסעים ללייק לואיז. עבורנו זוהי פעילות לשבוע שלם. אנחנו נוכחים לדעת שהורדנו קצב והדבר משמח אותנו. תמר חוברת לג`ורדי, הבת של קרייג וקים והן משחקות ללא הפסקה למרות שאינן דוברות אותה שפה. לאחר יומיים הן אחיות בדם והפרידה קשה. לנו המבוגרים יומיים מאפשרים להגיע לקרבה מסוג אחר, ואני מרגיש מספיק פתוח עם קרייג בכדי לשאול אותו באיזה כביש כדאי לנסוע לואנקובר - 99 או 1. הוא מספר לי שהם נוהגים לנסוע במספר 1, הרבה יותר מהר ונוח. באותו רגע ברור לי שניקח את ה-99.
אחרי שעזבנו אותם רשמנו: מוטל דרכים אחד, בקתה אחת מעופשת אך עם נוף מקסים לאגם ואפשרות לשכור סירת מפרש קטנטנה (Adams Lake), החלטה משותפת ופשוטה על ה-99, דרך מדברית מפתיעה, נסיעה מפרכת, והגעה לפמברטון (Pemberton) הנמצאת 20 דקות נסיעה מוויסטלר (Whistler) היפה. בפמברטון התמקמנו מספר לילות בלודג` נפלא, עם מטבח מלא (pemberton valley lodge) ואנחנו מעבירים את סוף השבוע ברכיבה על אופניים, טיול רגלי, ארוחות ביתיות משובחות, שחיה וסתלבט.
החוק הראשון מספר לנו שלא נזוז מכאן עד שלא יפעל עלינו כח חיצוני. לפי התחזית המעודכנת זה יקרה מחר.
אוהל או מלון
לכל אורך הדרך מלווה אותנו הסוגייה - אוהל או מלון - מה עדיף?
התשובות מגוונות ולא קבועות יש לכאן ולכאן. תלוי את מי שואלים ומתי. תמר היחידה שתיתן תשובה עקבית - לא קשה לנחש: תמר מצביעה מלון! במלון יש מחשב וטלוויזיה, ניצחון מוחץ! למלון יש עוד כמה יתרונות: אמבטיה, בריכה, קירות וחלונות, בכלל זה הכי דומה לבית שלנו. אבל אפילו תמר מודה - גם לקמפינג יש יתרון - מדורה.
ברק לא מתחבט בשאלה - הוא נהנה מכל מצב בכל מצב, הוא לא מקטר על מה שאין ויודע להנות ממה שיש... -"לא חשוב לי איפה אני העיקר שאני איתך יקירתי" (מעניין כמה זה יעלה לי...). גם גלעד די סגור בעניין - גלעד הגיע למסקנה שקמפינג זה המצב הכי קרוב לאדם הקדמון ובגלל שהוא התאמן שנה שלמה בחוג סיירות ברור שהוא כשיר למשימה - אין ספק אוהל עדיף! בכלל בקמפינג אפשר לצעוק, לאכול בידיים, להתלכלך, לא להתקלח כל יום, לרוץ... יש כאן המון אוצרות שאי אפשר למצוא במלון.
אני כרגיל אמביוולנטית - בדרך כלל אני מצביעה - אוהל - אין כמו לקום בבוקר להרגיש את הרוח, לראות את הסנאים משחקים, לשמוע את הציפורים, לשבת על שפת האגם ולהביט בעננים שזזים עם הרוח, לחזות בשמש כשהיא מתעוררת... לקושש עצים למדורה, להקשיב לברק והגיטרה, להתנתק מהטלוויזיה והמחשב. מהצד השני - איזה קוררררר... אין כמו אמבטיה חמה במלון.
בכל זאת אני בוחרת אוהל - ברגע שמגיעים לטבע משהו קורה לילדים - הם שוכחים את הריב על הערוץ, את הויכוח על השלט, הויכוח על השיר ברדיו, על התור במחשב, על הכפתור במעלית, על הצד במיטה, על המקום ליד השולחן, על התור לפתוח את הדלת... והרשימה ארוכה. כשמגיעים לטבע הם פתאום משחקים יחד - יש כאן טובים ורעים, יש אויבים שצריך להילחם בהם, יש כישופים יש שרביטי קסם ויש הצגות שלמות שגם תיאטרון הקאמרי לא היה מתבייש בהפקה שכזו - אני מתמלאת גאווה בילדי המוכשרים - שחקנים מלידה!
סיכום
אז מה היה לנו?
- מיטה חמה מול שק שינה עם מחממים בגרביים
- אמבטיה חמה מול מקלחת (במקרה הטוב)
- נורות חשמל מול מדורה
- צ`יפס ושניצל מול תפוח אדמה שרוף
- מסך טלוויזיה לעומת סרט טבע בשידור חי
- ילדים שקטים מול הטלוויזיה או ילדים מתרוצצים בקמפינג
- ילדים רבים מול הטלוויזיה מול הפקת תיאטרון מרשימה.
ועוד לא הזכרתי - דובים!
כל העניין הזה עם הדובים - אני די חצויה - מצד אחד אין כמו תחושת הסיפוק כאשר מגלים משהו זז בין העצים, רגע של מתח: צבי או דב? לפעמים זה רק סנאי - אכזבה... וכשזה קורה - כאשר מגלים דב אמיתי, אין מילים לתאר את גודל ההתרגשות: ברגע כזה אני מתחברת לשורשים האינדיאניים שלי - כן, צדתי דב! איזו התרגשות!!! ועוד לא דיברתי על התהילה: תמיד שאלתי את עצמי - איך זה קורה? מי זה שמגלה את החיות ביער? איך מתחילים הפקקים? הפעם זה הפקק שלי! אני מזהה דב תוך כדי תנועה, עוצרים לתצפית, תוך כמה דקות שיירה של קרוואנים עוצרת לחזות בדב שלי - גריזלי ענק וחמוד מלקט פירות יער... הפעם זה הדב שלי. ומהצד השני - האמא שבי דואגת לגוזלים.
הקמפינג מלא אזהרות מפני דובים, יש כאן פחים מיוחדים נגד דובים, והסברים לגבי נקיון הקמפינג - לעולם אל תשאיר אוכל בחוץ כדי שהדובים לא יגיעו לביקור! מעולם לא מצאתי את עצמי דואגת לנקיון כמו בקמפינג בקנדה - כל דקה אני מפנה זבל, מנקה את השולחן, שוטפת כלים, מנקה את השטח. רגע, דובים אוהבים תה? אני מתייעצת עם ברק - אפשר לשפוך תה בין השיחים? עדיף לשתות - מה שבטוח... ולא לשכוח, השלטים מזהירים: דובים הם מסוכנים!
אז אל תלך ביער לבד, שים על עצמך פעמונים שהדובים ישמעו ולא יתקרבו. אם אחרי כל זה במקרה בכל זאת אתה פוגש דב - מה תעשה? אל תרוץ, לעולם אל תפנה את גבך לדב, אל תעשה תנועות פתאומיות... ואני מדמיינת מפגש בין הגריזלי לגלעד שלי - אולי בכל זאת עדיף מלון? אז אנחנו מנסים לאזן - גם קמפינג וגם מלון. צוברים חוויות ונושמים טבע כמה ימים ואחר כך נחים קצת במלון וצוברים כוחות לאוהל הבא.
