מקניון מליגן למעיינות החמים
הגענו בשעת ערב לשערי הפארק. כל יום שהייה בפארקים הלאומיים בקנדה עולה 16 דולר, כאשר כרטיס המאפשר שהות בלתי מוגבלת למשך שנה עולה 100$- להערכתנו נשהה יותר מ-7 יום בפארקים הלאומיים ולכן הלכנו על השנתי. הגענו לקמפינג (Whistler Campground) הסמוך לעיירה ג`ספר, בו הזמנו מקום לינה מראש. הקמפינג עצמו היה מאכזב למדי- ואייל לא הפסיק לרדת עלי "לאן הבאתי אותי מישראל, ליער בן שמן?..." מה אגיד לכם, צודק- יער בן שמן.
האמת, שבסך הכול מעבר להקנטות זוטות שכאלה, הנבונים התגלו כלא מפונקים בעליל. גלית ואייל השתכנו בשמחה בגלריה (מדף השינה שמעל תא הנהג). לא התאוננו גם כשהשכמתי אותם בשש וחצי בבוקר לקראת יום נסיעות ארוך, וגם לא שצפוף או קר. הם היו מלאי התלהבות והזרימו אנרגיה חיובית לאורך כל שהותם. הם לא היו עצלנים ותרמו כמיטב יכולתם לשגרת חיים נעימה ושמחה בקרוואן, מקרה טהור של WIN WIN. ולענייננו- בן שמן או לא בן שמן, למחרת התחיל הכיף האמיתי. איזור ג`ספר מעוטר באגמים, הרים ושכיות חמדה. הקרוואן הוזנח בקמפינג וכולנו נדחקנו לואן השכור.
ביום הראשון נסענו לעיירה ג`ספר, הסתובבנו קצת וקפצנו למרכז המבקרים. תחזית מזג האוויר דיברה על טמפרטורה של 17 מעלות עם סיכוי מסוים לגשם. "מה עושים ביום עם מזג אוויר כזה?" שאלנו. כל דבר אפשר לעשות, ענתה הריינג`רית בפליאה, וכשחושבים על זה- רוב השנה מזג האוויר מחורבן בהרבה.
יצאנו לדרך והתחלנו ב- Maligne Canyon, ערוץ צר בעומק של כ-50 מטר שנהר גועש בקרקעיתו. על פני הקניון חולפים 6 גשרים המאפשרים תצפיות טובות עמוק לתוך הקניון. בדרך ניתן לראות מים שפורצים מתוך הסלע. המים האלה הם סופו של נהר תת קרקעי שמתחיל 15 ק"מ משם ב- Medicine Lake. המים עושים את הדרך הפתלתלה מתחת לאדמה במשך 70 שעות עד שהם פורצים שוב החוצה לתוך הקניון. הנהר התת קרקעי הזה הוא התשובה לתעלומה של אגם מדיסין, שנהר מכובד מזרים אליו מים, אין נהר שיוצא ממנו, ועדיין הא שומר על מפלס קבוע. מומלץ לעשות את הדרך בירידה מכיוון הגשר הראשון לחמישי ואז לנסות לתפוס טרמפ לרכב חזרה.
המשכנו לכוון אגם מלין (Maligne)- אגם מרשים שבסופו מנצנץ קרחון. בדרך לשם נתקלנו בבעלי חיים ראשונים. הראשון היה אייל, שישב בהדרת כבוד על נקודה מוגבהת מהכביש ונהנה לעשות פוזה לנהגים הרבים שעצרו לצלם אותו. השני הוא זאב, שהספקנו לראות בחטף. "תעצור", אמרתי לאייל, "תעצור, אין לי פוקוס". הבחור לא עצר ומה שיש לי זה כתם לבן שאתם חייבים להאמין לי שזה זאב קנדי מפואר.
לאחר המנה הראשונה הזו חילקנו גזרות לאיתור בעלי חיים. אני מימין, גלית ואורלי משמאל, והבנות ואייל מקדימה ואחור. כל מכונית שראינו עוצרת לצד הכביש עודדה אותנו לחפש עקבות לתנועה של בעלי חיים לצד הכביש. המטרה שלנו הייתה דובים, ואם אפשר גריזלי עוד יותר טוב. כל כך היינו עירניים למכוניות שעוצרות בצד, שזיהינו מכונית שנהגה כנראה איבד השליטה על הרכב ומצא עצמו שקוע עם הרכב עמוק בתעלת הניקוז.
התקרבנו בחשש ובתקווה שהכול בסדר, ויפני קטן שרבב ראשו מהאוטו. "הכל בסדר?" שאלנו. "או קיי, או קיי" הוא ענה במבטא צייצני. מוזר, אבל אם הוא אומר הוא יודע- ואנחנו המשכנו בדרכנו עם האפים דבוקים לשמשה. הגענו לאגם בשעת צהריים מאוחרת והחלטנו לחזור לשם שוב בשעה יותר מוקדמת כדי לעשות שייט באגם. האגם יפה והחלטנו למרות השעה לעשות טרק מעגלי (Loop) נחמד לאורך האגם, אלא שבאמצע התחיל גשם. התחלנו להגביר קצב והגענו לרכב דקות לפני שהגשם האמיתי ניתח ארצה.
למחרת היה אפילו קר יותר- הטמפרטורה נעה בין 13 מעלות לכיוון ה-6. החלטנו לנצל את היום הקר הזה לטובת המעיינות החמים Miette Hot Spring. בספא יש 3 בריכות, כולן באוויר הפתוח. האחת בטמפרטורה של 42 מעלות, השניה 38 והשלישית בטמפרטורת החדר. בדרך כלל זו טמפרטורה שיכולה להיות מאוד נעימה. באותו יום ספציפי ה"חדר" היה בטמפרטורה של 6 מעלות- ברררררר.
נכנסנו. כדי לשמור על ההיגיינה במקום המבקרים מתבקשים לחלוץ נעליים ולהיכנס למתחם יחפים. עצם הורדת הנעליים - ולא משנה איזה פליז עבה לבשתי - הפכה אותי לשלגון בהתהוות. התארגנו במהירות ונכנסנו לבריכה. בכניסה, בשל הפרשי הטמפרטורות (38 מעלות), אדים עולים מהבריכה ומתערבבים עם הערפל שאופף את ההרים שמקיפים את הבריכה. התענוג היה מושלם. לאחר משהו כמו שעתיים של רביצה במים החלטנו לבחון את יכולתנו להתרענן בבריכה הקפואה.
מעיין נכנסה בשנייה פנימה והכניסה אותי ואת אייל לבעיה- עכשיו גם אנחנו צריכים לעשות את זה. אייל קפץ פנימה כאילו כלום, וסחבק השתפן... לאחר מסכת שכנועים ש"זה בכלל לא קר" קפצתי פנימה, ויודעים מה - לא מבין את הפיזיקה של העניין הזה, אבל במים בטמפרטורה של 6 מעלות כשבחוץ טמפרטורה דומה היה לי יותר נעים מאשר להיות לבוש מחוץ לבריכה. גלית שמעה על החוויה והחליטה לנסות להכנס גם היא. לאחר שעשתה זו, זעקות האושר שלה "עשיתי את זה, עשיתי את זה" הבריחו את כל הדובים עד לבאנף. הבנות נהנו שם בטירוף. הריצו את כל ארסנל השירים ששני לימדה אותם כולל כוריאוגרפיה מלאה להנאתם של הנופשים במקום. אגב, למי שמגיע למקום, שימו לב שהשכרת לוקר עולה אומנם רק דולר אבל על כל פתיחה של הדלת תידרשו לשלם דולר נוסף.
אגמים
בחזרה עשינו סיבוב אגמים. לא אלאה אתכם בשמות כולם, אבל שתי נקודות שוות הגעה ללא ספק. האחת- מגרש הגולף שסמוך לאגם אנט (Annete), והשני הוא Pyramid Lake, שממוקם ממש מעל ג`ספר. האגם הזה הוא מקום מושלם להתרגעות, לפיקניק או לשייט בסירה. גשר מוביל לאי קטן, עליו שולחנות פיקניק עם נוף מדהים לכל הכיוונים. אני ואייל הופתענו מאוד מהאגם- לא בנינו עליו, חבל שאורלי וגלית לא איתנו. הם התנדבו לעשות כביסה ועלינו הוטלה המשימה לשעשע את הבנות.
למחרת, מושג חדש הצטרף למאגר ההולך וגדל של ההומור הפנימי שיצרנו בינינו. התחלנו במזג אוויר סביר את המסלול החביב של Five Lake Trail, מסלול באורך של כ-2 קילומטר הנע בין חמישה אגמים קטנים ונחלים המחברים ביניהם. בדיוק באמצע ה- Loop, מה קרה? ירד גשם, נכון. ולא סתם גשם- זלעפות. לשמחתי כולם קיבלו את זה ברוח טובה. ניסינו למצוא מחסה מתחת לעץ אבל הגשם לא עשה סימנים של הפסקה.
לא הייתה ברירה, תפסנו כל אחד ילד והתחלנו בריצה ארוכה לרכב. הגענו כולם רטובים לגמרי, ולא הייתה ברירה אלא לעשות פאוזה, לחזור לקרוואן ולהתקלח. אז המושג שהצטרף לז`רגון הוא "קללת ה- Loop". כל מסלול נבדק בקפידה, במידה ולא חזרנו בדרך בה הלכנו משמע זה מסלול Loop, ואם Loop המשמעות שזה מסלול שיבשים לא נחזור ממנו... בקיצור, תן לי לחזור בדרך בה הלכתי, לא רוצה לראות דברים אחרים בדרך חזרה, בסך הכל אני רוצה לחזור לאוטו יבש- כל אלה הן השלכות מיידיות, הכרחיות ומדעיות של קללת ה-Loop.
בדרך, כאילו כדי לעצבן, השמש יצאה מבעד לעננים. לא התייאשנו והחלטנו לצאת לשייט באגם מלין. השייט התברר כיקר למדי, אבל הוא יפה וכל אחד שיעשה חשבון מה נכון מבחינתו לעשות עם 30$ לראש. בדרך פנה אלי באנגלית הבחור שישב מאחורי. "מאיפה אתם?" שאל. "מישראל", עניתי. "אני יודע" הוא אמר, "אבל מאיפה?". "ליד תל אביב" אמרתי. "תגיד בדיוק, אני מכיר קצת". "ראש העין", עניתי. "מכיר מכיר", הוא אמר לי. וואלה איך מכיר?... הבחור התגלה כ-VP של הפדרציה היהודית בסאן דייגו. לאורך כל השייט שטח בפני את היקפי הפעילות המכובדים של פעילותם, ואת מטרות הארגון שהוא חבר בו.
הרעיון העיקרי שעומד בבסיס פעילותם הוא ללא קשר לדת היהודית או אפילו לישראל, אלא לחזק את הקהילה היהודית במקום כקהילה, לייצר קשרים בתוך הקהילה למען הקהילה וכדי להקטין את היקף נישואי התערובת, שהם האויב העיקרי להמשך קיום הקהילה. המטרה היא להקטין אותם מתחת ל-50%. מבחינתו, עצם זה שהביא חמישה יהודים לשבת על כוס בירה בבר המקומי, מקדמת את מטרות הארגון. לפני פרידה הוא שאל לאן פנינו מועדות בהמשך, וסיפרתי לו שבין השאר אנחנו מתכננים להגיע לקראת סוף אוקטובר לסאן דייגו. הוא בלי היסוס הזמין אותנו אליו לסוכות. קבענו לדבר כשנתקרב לאזור.בדרך חזרה חלפה על פנינו רכבת משא שעשתה דרכה לאורך קו הרכבת שחוצה את קנדה. עצרנו לצלם אותה ואז קרון אחד ליד קרונות מטען של China Shipping הופיע עם ציון מוכר. נמלאנו גאווה לאומית למראה מספר קרונות מטען של צים. אם צילמנו? בטח שצילמנו!
בערב אורלי עברה בחנות יינות בג`ספר. החנות מתגאה במגוון רחב של יינות המיובאים כמעט מכל אפשרי בעולם. לשאלה המתבקשת אם יש להם יינות מישראל, הם ענו בפליאה שלא ידעו שמייצרים אצלנו יינות. כנראה בשבילם אנחנו עדיין ארץ של חול, מדבר וגמלים. אורלי סיפרה בגאווה שיש לנו מספר יקבים מתקדמים עם מסורת של יותר מ-100 שנה. הבעלים הבטיח שיבדוק אפשרות לייבוא יינות מישראל ושזה נשמע מאוד מעניין ברמה העסקית. אז מי יודע, אולי סייענו לתעשיית היין הישראלית בחדירה לשוק הקנדי. מה שבטוח, שמודעות למוצר שלך זה אלף בית בעסקים- לתשומת לבם של בעלי היקבים בארץ.
כביש 93
לאחר שמיצינו את איזור ג`ספר הצפוני הגיעה העת לנוע דרום מזרח לכיוון Lake Louise לאורך הכביש הנופי המדהים לכל הדעות - The Ice field Parkway - הוא כביש 93. במרכזי המבקרים הקפידו לקחת את דף המידע הנוח המרכז את נקודות העניין הרבות לאורך הכביש. את היום התחלנו מוקדם בטיפוס לעבר הר אידית (Mount Edith Gavel). העליה להר ארוכה וההר אפוף ערפל, וכולנו תקווה שהוא יתפוגג עד שנגיע למעלה.
כשהגענו, הנוף פשוט הפיל אותנו. קרחון מרהיב יורד עד לאגם שקופא בחורף ואנחנו מצאנו אותו בשלבי הפשרה מתקדמים, כשגושי קרח גדולים צפים בו. מעבר לאגם מתנשא צוק מוזר בצבע לבן עם פסים חומים. רק כשהתקרבתי אליו הבנתי שזהו למעשה קצה קרחון אדיר ושהפסים החומים מציינים את השכבות שנוספות לו כל שנה (מעט עפר בין שכבת קרח אחת למשנה). שיטוט נוסף גילה מערת קרח יפה. ההר הינו אתר חובה לכל הדעות. חשוב לדעת שלא ניתן להגיע למעלה עם רחבים ארוכים, מומלץ לא להתחכם עם הנחיות מסוג זה. בהמשך לאורך הכביש אי אפשר שלא להתפעל מ- Athabasca Falls, ולא חשוב כמה מפלים ראינו עד היום. מה שקצת הורס את המראה של המפל האדיר הזה הוא גשר הבטון המכוער שבנוי מעליו, אך גם כך המפל והקניון הקטן שלידו הופכים אותו לעצירת חובה נוספת.
כמה מיילים דרומה יותר ראינו כמה רכבים עוצרים בצד הכביש. עצרתי בצד ואורלי יצאה לבדוק מה העניין, ואחרי כמה שניות חזרה נסערת- "דב גריזלי, דב גריזלי!". לא עניין אותי כלום. הכוננות הופעלה, זה הדבר האמיתי לו חיכיתי. רצתי מהאוטו עם המצלמה, צועק לבנות "רוצו אחרי", ורצתי לכיוון הדוב. הדוב הלך לו לאיטו לצד הנהר Sanwapta, אנשים מסביב כולל אורלי סיפרו בהתרגשות שעד לפני שניה הוא עמד על שתי רגליו האחוריות. כולנו עקבנו אחריו משתאים כיצד הוא מחפש נקודה נוחה לחצות את הנהר הסוער. ואז הוא פשוט קפץ למים הקפואים. היינו בטוחים שהוא נסחף לעולם שכולו טוב, אבל כנראה שהוא יודע מה הוא עושה- הוא נתן לזרם לסחוף אותו כ-100 מטר ואז באיטיות התקרב לגדה השניה, ניעור קטן והנה אזור חדש של אוכל נפתח בפניו.
בהמשך נמצאת הנקודה המפורסמת לאורך הכביש - Ice field Center ו- Columbia Ice field הסמוך למרכז. מהמרכז ניתן לצאת בסיור על משאיות מפלצתיות הנוסעות על גבי המרחבים הקרחוניים. אנחנו הסתפקנו בהליכה עד לקצה השביל המטפס על הקרחון. לאורך השביל מוצבים שלטים המציינים את גבול הקרחון בכל שנה. שם רואים בעיניים בכמה מאות מטרים הקרחון נסוג בעשרות השנים האחרונות. על הקרחון מן הסתם קריר אבל נסבל, העובדה שהוא נמס לאיטו מייצרת בו נקיקים צרים בצבע אזמרגד בהם זורמים המים הזכים. למרות שהקרחון הפופולרי די מתלכלך מרגלי המבקרים בו, זוהי נקודת חובה- אלא אם טיפוס על קרחון אדיר הוא עניין יומיומי עבורכם. מעיין היתה שם צמאה, ונתתי לה למצוץ כמה נטיפי קרח- מים מינרלים ישר מאמא טבע.
Mistaya Canyon יכול להיות פיצוי נאות למי שלא ביקר ב- Maligne Canyon. מי שהיה יכול לוותר. את הלילה בילינו ללא חיבורים בלב יער על שפת אגם Waterfowl. המצבר שלי באוטו נחלש מאוד לאחרונה, ובלעדיו לא ניתן להפעיל את החימום (למרות שהוא עובד בעקרון על גז, המצבר נדרש להפעלת התרמוסטט). התוצאה היתה לילה עם טמפרטורות שירדו בחוץ מעט מתחת ל-0. בקרוואן הטמפרטורה ירדה ל-9. איכשהו התלבשנו וישנו סביר. בבוקר, כשראיתי את שוכני האוהלים מנסים לשווא להתחמם לצד מדורה שהתקינו, הבנתי שאין על מה להתלונן. הם גם ציינו שהטמפרטורה ירדה ל 2-, מה שאומר שבידוד הרכב וחום גופנו העניקו לנו 11 מעלות יקרות.
אגם Peyto הסופר פופולרי מעניק מראה יפה מאוד, אך יש מראות לא פחות יפים ממנו. עדיין לא הייתי מוותר, רק יש להיזהר מאוד במרפסת התצפית הגבוהה, רציף העץ שם מכוסה שכבת קרח חלקלקה עד שעות הצהריים, גם באמצע הקיץ. את ארוחת הצהריים עשינו ב- Bow Lake, אחלה מקום לעצירה. לאורך כל הדרך תראו אין ספור אגמים וקרחונים, נסו לפרוס את הנסיעה על פני יומיים- כך תוכלו ליהנות מהדרך בנחת, כמובן בתקווה שמזג האוויר לא יכזיב. אגם לואיז הוא אגם יפה, אבל לא הדבר המופלא לו ציפינו. הבעיה זה לא המראה שלו, המראה כמו שציינתי מקסים, אלא העובדה שהרבה אנשים יודעים את זה- והתוצאה היא עומס רב מדי שמקשה ליהנות מהנוף.
העברנו במקום שעתיים שלוש, והחלטנו לעבור לאגם הסמוך מלין, שבעינינו היה שקט וגם יפה יותר. בצד האגם נתקלנו לראשונה בהנחיה שאוסרת לטייל בשביל מסוים בקבוצה קטנה מ-6 איש. בדיעבד למדנו כי השביל נמצא גם בשימוש של דובים. ניסיון העבר מראה כי מעולם לא הותקפה על ידי דב קבוצה המונה 5 אנשים או יותר, למעט מקרה אחד בו הותקפה קבוצה של 7. הדוב הרגיש מספיק נוח לתקוף אותם מהסיבה הפשוטה שברגע שהוא התקרב הם התפצלו לקבוצות. מוסר השכל- אם דב מתקרב הישארו קרובים זה לזה, הזדקפו מלוא קומתכם עם ידיים לצדדים, נועו לאחור באיטיות עם הפנים אליו. ואם הוא תוקף בכל זאת? אם הוא תוקף, התו"ל הקנדי גורס כי יש להלחם בחזרה. טוב, את החלק הזה אני משאיר לכם.
אגם לואיז ופארק יוהו
במהלך היום הזה הרגשתי שמשהו חסר לי, משהו משמעותי. לאורך שעתיים של הליכה מסביב לאגם לואיז ניסיתי לברר ביני לבין עצמי מה מפריע לי. הרי הנוף מדהים, החברה נפלאה, מזג האוויר לא יכול להיות טוב יותר, כולם מסביבי מאושרים ובמצב רוח מרומם, ניצן ומעיין עם הבנות של גלית עסוקות כל היום בינן לבין עצמן ומותירות לי ולאורלי די והותר זמן לעצמנו. אז מה הבעיה בעצם? לפתע הבנתי: אני מתגעגע לבנות שלי, למעיין וניצן. נכון, אנחנו עדיין 24 שעות ביום ביחד, אבל אני התרגלתי לשגרה נעימה שבה ברגע שהתחשק לי לשחק איתן הן מיד התייצבו בשמחה, ועכשיו בימים האחרונים יש להן את עדי ושני, ואני הרגשתי קצת זנוח. קראתי למעיין לשיחה בעודנו מקיפים את האגם ושיתפתי אותה בהרגשתי, וסיכמנו שנשתדל להיות ביחד קצת יותר אפילו כששני ועדי בסביבה. היא הסכימה המתוקה, יותר מתוך כבוד ופחות מתוך רצון. עם ניצן הכול פשוט יותר- עם אטרקציה ראויה היא שלי... לא השתנה שום דבר מהותי לאחר השיחה. הן עדיין העדיפו רוב הזמן לשחק עם עדי ושני, וזה בסדר גמור, אך ברגע שהבנתי את המקור לתחושתי שבתי להרגיש את השלמות שאפפה אותי באופן כה נעים עד כה.
בערב כולם כבר היו עייפים, אני יצאתי לרכיבת אופניים, ובדרך ראיתי כי יש פעילות באמפי של אתר הקמפינג. היתה זו הופעה של ריינג`רית מוכשרת כשד על הדובים ואופן הסתגלותם לחיים בצד בני האדם. ההופעה לוותה בהרבה הומור ושם למדתי כמה עובדות מאוד מעניינות על דובים: 90% מהתפריט של דובים הוא צמחים (דוב יכול לאכול עד 100,000 פירות יער ביום!), ורק 10% בשר המורכב בעיקר מסנאים. בזכות העובדה שדובים הינם בעלי הרגלי אכילה דומים לבני אדם, דרך הרגלי האכילה של הדובים התגלה לראשונה הצמח Glacier Lilit כמתאים למאכל אדם. הדובים הינם בעלי חוש ריח מפותח מאוד ומסוגלים להריח מזון ממאות מטרים ועד שני מטרים בעומק האדמה. הטלפיים הקדמיות שלהם מאפשרים להם לחפור בקלות, והסיבה לגיבנת האופיינית על גבם של הגריזלי היא חגורת שרירי החפירה שלו. דוב רץ מהר ויכול להגיע למהירות 30 קמ"ש. למדתי גם על הרגלי החיזור של הדובים, ומשסיפרתי זאת לאורלי, גלית ואייל לא עניין אותם כל העובדות והמספרים, עניין אותם רק ה"סטריפטיז" שראיתי ושלא קראתי להם להצטרף. שיהיה להם לבריאות - עוד בדיחה לז`רגון הבדיחות הפנימיות, הפעם על חשבוני - שיהיה.
כשחזרתי לקרוון, כל ההולכים בשבילים הילכו תחת הרושם של ההופעה על הדובים. עקפתי רוכב אחד בשביל הצר שלאורך הנהר, ורוכבת צעירה התחילה לדבר אלי במחשבה שאני מישהו אחר. אמרתי לה הכי בעדינות שיכולתי "אני לא מי שאת חושבת" והיא כמעט נפלה לנהר. אחר כך המשכתי מעבר לקמפינג, יצאתי מעבר לגדר החשמלית המגינה עליו מטורפים. הערב כבר ירד וכולי הייתי דרוך. לפתע ראיתי גוש שחור נע באיטיות בסמוך לנהר. התקרבתי בחשש כדי להציץ מקרוב, הדמות הזדקפה ואז לשמחתי - ואחר כך לצערי - התברר כי מדובר באדם לבוש שחורים שעושה יוגה לצד הנהר. השביל לאורך הנהר מהנה מאוד לרכיבה, הוא עתיר בגשרונים קטנים מעל ערוצי נחל הזורמים לנהר המרכזי, והוא מסתרג מסביב לעצים ביער. חזרתי כשארוחת הערב מוכנה, כולם שיגעו אותי על הסטריפטיז המסעיר שראיתי, צחוקים לא היו חסרים, גם אוכל טוב ויין היה בשפע. בקיצור, סבבה.
למחרת יצאנו לכיוון פארק יוהו הפחות מתויר, שהתגלה כפנינה אמיתית עם כמה אטרקציות שוות בפני עצמן: מפלי טקקאו האדירים, שנופלים בשאון רב מגובה של 200 מטר. אל תוותרו על טיפוס לצד המפל, הנוף ורסיסי המים שיצננו אתכם מעוררים השתאות.
בדרך נחשפנו למפעל הרכבת ההרואי של חברת הרכבות הקנדית. לחברת הרכבות היה חלק משמעותי בפיתוח של המדינה. בתחילה, כדי לעודד אנשים להשתמש ברכבת, חברת הרכבות תרמה רבות לפיתוח התיירות בבניית מלונות מפוארים בנקודות עניין מרכזיות. בנוסף זה היה נתיב תחבורה העיקרי לצרכים מסחריים. הבעיה היתה שהרכבת היתה צריכה לעבור בקטע של פארק יוהו בו שיפוע של יותר מ-4%, שמשמעותו בטכנולוגיה שהיתה קיימת באותה עת צורך בארבע קטרים למשוך את הרכבת בעליה, ומצב בו כל תקלה במערכת הבלמים משמעותה התרסקות הרכבת לתהום ומוות של עשרות אנשים. לצורך כך במבצע הנדסי מרשים נבנתה לולאה בצורת 8, חלקה במנהרה בתוך ההר, כדי להקטין את השיפוע לחצי. התוצאה מרשימה מאוד. עברנו את המסילה בנקודת התצפית, קיווינו שתעבור רכבת אבל לא עברה. המשכנו הלאה וקנינו גלידה במסעדה סמוכה, ואז בעוד אנחנו משלמים, פתאום אנחנו רואים רכבת חולפת על פנינו לכיוון הלולאה. לקחנו את הגלידה איתנו וטסנו עם הרכב. השגנו את הרכבת ללא קושי ואכן היה שווה. מבנה הלולאה יוצר אשליה שסוף הרכבת מקדים את תחילתה, וכן לאור האורך של הרכבת רואים אותה בארבע נקודות שונות בו זמנית (הכניסה לשתי מנהרות הלולאה והיציאה מהן).
מאגם אמרלד לקוטני
עשינו עוד וי חשוב, ועל הדרך קראנו יותר בעיון את שלטי ההסבר במקום. ואז גילינו עוד סיפור נחמד והוא שכשקו הרכבת נחנך, הזמינו את מלך ומלכת קנדה להצטרף לנסיעת הבכורה. לצורך כך בנו למלך ולמלכה דאז מושב מיוחד על קדמת הקטר כך שיוכלו ליהנות מהנוף באוויר הפתוח (וגם לצורך יחסי הציבור לרכבת). המלך נשבר אחרי 40 קילומטר ונכנס לקרון המלכותי, אבל המלכה נשארה בחוץ לכל אורך 1000 ומשהו הקילומטרים של המסע הארוך. משם המשכנו לאגם אמרלד, שלדעת כולנו הוא הוא האגם המרשים והכיפי ביותר ברוקיס. שכרנו סירות עשינו מרוצים (יש ויכוח עז מי ניצח, משפחת שהרבני או נבון). בדרך חזרה קינחנו בדוב שחור שנע ארוכות בסמוך אלינו. בערב שוב קבלת שבת כהלכתו וארוחה כיד המלך.
למחרת המשכנו לכיוון באנף. בדרך עצרנו בקניון ג`ונסון, שהיה יפה אך עדיין אכזבה, לאחר המראות שראינו צריך כנראה כבר קצת יותר כדי לעורר אותנו. עדיין, מי שלא היה באף אחד מהקניונים שצוינו לעיל- שילך. שביל עץ שמקובע לדפנות הקניון מוביל למפל נאה שכאילו פורץ מתוך חלון בסלע.
סיירנו בבאנף, שהינה עיירה ממוסחרת אך עדיין נמצאת בלב הטבע, בסמוך לאותו נהר Bow עם מפלים ואגמים מרשימים שנמצאים במרחק של דקות נסיעה.
החבר`ה החליטו לעשות רפטינג למחרת. הרפטינג לא אפשרי לניצן, ולכן התפצלנו. אני עם ניצן יצאנו לסיבוב אגמים, וכל הג`מעיה לרפטינג. כולם נהנו בטירוף. אנחנו שחינו והשתזפנו, ראינו עזי בר מרשימים, והם חברו למדריך רפטינג משעשע, שלא האמין שבישראל יש רק נהר אחד ראוי לרפטינג. "מה, אין לכם קרחונים?" הוא שאל. איפה אנחנו ואיפה קרחונים, בקושי אגם אחד מסכן יש לנו. בנוסף סיפקו לכל סירה מספר רובי מים, ושמעתי שנעשו שם מלחמות מים עיקשות בין הסירות. הג`מעה הישראלית שלנו שרה שירים לאורך כל הדרך, והביאה את היפניות והגרמנים שהיו איתם בסירה לניסיונות נחמדים להצטרף לשירה.
בערב אייל וגלית פינקו אותנו בזה שהם שמרו על הבנות ואיפשרו לנו לצאת סוליקו לבאנף. יצאנו למסעדה שהייתה בדיעבד די נפילה, אך עדיין זו פעם ראשונה שיצאנו לבד מאז תחילת הטיול. בינתיים אייל בישל ארוחת דגים בקרוון. סלמונים ואת שתי נתחי הטרוט שקיבלתי במתנה ב- Lincolin City לפני כשבועיים. כדי לעניין את הבנות בטעמים החדשים, הוא עשה אותם בשבע תבלונים שונים, נתן לכל אחד מספר, וכל אחת טעמה ובחרה. ניצן אהבה את 2 ו-5.
למחרת נסענו לקוטני, שהוא פארק אף פחות מתויר מיוהו. לפני כמה שנים שריפה אדירה כילתה כמעט שליש מהפארק ונראה שמנהלת הפארק לא התאוששה מכך עד היום. המדיניות הייתה כי שריפות הם חלק טבעי ממעגל החיים של היער, ושריפות הנגרמות מסיבות טבעיות כמו ברקים- יש לתת להם לבעור לכבות מעצמם, אלא שחום קיצוני ורוחות גרמו לשריפה הזו להיות קצת יותר גדולה ממה שהפארק יכול להרשות לעצמו, וכשכבר החליטו לכבות אותה היה מאוחר מדי. הנזק ליער ניכר עד היום, ונראה שפיתוח הפארק הוקפא מאז, יש מתקנים, אפילו מכובדים למדי, אך הם מתוחזקים ברמה לא מותאמת לסטנדרטים הקנדיים. נתקלנו למשל במחסות (Shelter) המיועדים לטיילים, הכוללים מבנה, שולחנות פיקניק, אח ותנור בישול על פחמים עם ארובה, אבל הבניין לא מתוחזק, וחלק והארובות סתומות. אבל הטבע חזק מכל היער- משתקם לאיטו. ראשונים לחזור אליו היו החרקים, אחריהם הגיעו ציפורים וזוחלים, הצמחיה גדלה לאיטה ויש כבר עצים חדשים שמבצבצים מבין העצים העשנים לשעבר, אפילו דב שחור ראינו שם.
הגענו לסוף הפארק ועצרנו למנוחה במעיינות החמים שם. הסביבה הנופית של המעיינות הללו הרבה פחות מרשימה מאלה של ג`ספר. זה נראה יותר כמו בריכת שחיה ופחות כמו אתר מרפא. אבל עדיין הבנות נהנו מההופעות במקום והמקפצה בגובה של כשני מטר לבריכה ה"קרה" שפה היא בטמפרטורה שפויה של 29 מעלות. ובחזרה ארוחה על האש בסמוך ל- Olive Lake, אכלנו סטייקים טובים ושתינו יין טוב עד לחשיכה. בחזרה הבנות איבדו רסן וקצת השתוללו, גלית אולי קצת מהשפעת היין, התחילה בקונטרה להתנהג בשיגעון, ומיד אני, אורלי ואייל הצטרפנו. הבנות נאלמו דום. הן היו בהלם מהצורה בה השטתינו. היו צחוקים לא נורמליים, עד עכשיו כואבת לי הבטן כשאני נזכר בזה. הקטעים הנדירים הללו מוקלטים בוידיאו, וכל מי שרוצה לסחוט אותנו צריך להשיג עותק של הסרט ולאיים בהפנייתו למעסיקנו. כל סכום יינתן תמורת החזרת הסרט וכל העותקים.
הקטע הוא שגילינו ששמות הפארקים הקנדים בהטעמה מזרחית נשמעים כאילו הם מקומות מהסביבה הים תיכונית שלנו (תנסו, זה עובד), ומכאן הדרך לשירים עם לחן עממי בהם משולבים השמות: ג`ספר, באנף, יוהו, קוטני היתה קצרה... יומיים אחרי זה ניצן, בעודה בשירותים, קראה לי בדחיפות וכשהגעתי כל שאמרה לי היה קוטני באותה הטעמה אותה שרנו בגרון ניחר באותה נסיעה הזויה. נפלתי מצחוק. למחרת בבוקר גלית ואייל ארזו, הם עומדים לחזור לארץ למחרת, ואת הלילה הבא יעשו במלון בקלגרי. נפרדנו, אך לבסוף החלטנו להיפגש שוב בקלגרי.
ממש לפני הפרידה הבנות הפתיעו אותנו בהופעה מרגשת, שמסתבר שהן שקדו עליה במהלך הפיקניק שעשינו יום קודם. כך נוספו להם עוד כמה שירים וריקודים למאגר ההולך וגדל של מעיין וניצן. לאורך המשך הטיול יצא לי ולמאות מטיילים נוספים לצפות בהן עוד אין ספור פעמים. הבנות פשוט נכנסו לטראנס בקטע הזה, הן שרות את זה כאילו היתה זו תפילה של בוקר, וכך בכל פעם שניצן משתרכת מאחור, זה כבר די ברור- היא שרה ורוקדת לעצמה את "מיה מיה" או שיר פסטיגל אחר ונהנית על הדרך ממבטיהם המשתאים של העוברים והשבים.
טיול בעיר
אז בשעת צהריים אספו אותנו גלית ואייל מהחניון שלנו בקלגרי ויצאנו ביחד לטיול קצר בעיר. בין השאר הגענו לקניו שהקומה הרביעית שלו היא גן פורח בשם Devonian Gardens, תוך כדי 3 נשים שבדיעבד התברר שהם חרדיות מברוקלין החלו להיצמד אלינו וכשיצרנו איתן קשר עין הן הסבירו לנו שיש אדם מוזר שעוקב אחריהם, כנראה כדי לשדוד אותן, ולכן ביקשו שנתלווה אליהן בדרך החוצה. כמובן שהסכמנו, והן התחילו לכנות אותי ואת אייל OUR HEROS... היה קצת מביך ואחר כך זה רק נהיה יותר גרוע, כשהן התעקשו להצטלם איתנו כדי להראות למשפחה בברוקלין איך הגברים הישראלים הצילו אותם מידי גוי שפל במרכז קלגרי. הצטלמנו עם חיוך מאולץ, קיבלנו מהן כמה טיפים איך להשיג בשר כשר בעיר ונפרדנו לשלום.
לאחר הסאגה הזו אכלנו כולנו ארוחת ערב ונפרדנו לשלום. אני לא רואה את עצמי כאדם רגשן, תחושות של געגוע די זרים לי, אולם כשגלית, אייל, שני ועדי נסעו לאחר שהורידו אותנו בחניון הקרוואנים, חשתי מבואס. לקח לי זמן להבין שאני פשוט מתגעגע. התקשרתי להחליף כמה מילים ולא תפסתי אותם, וכך מצאתי את עצמי משאיר הודעה דביקה עבורם במשיבון. גלית עוד תעשה מזה מטעמים. ואכן, כשהם נחתו היא התקשרה ואמרה שההודעה נשמרה לעד. לקח לי יום שלם נוסף להתאושש ולחזור לסטאטוס "נהנה" בטיול. מסתבר שקרבת המשפחה המורחבת חשובה לי יותר מכפי שחשבתי.
עוד כשבוע ההורים שלי צפויים לנחות בקלגרי, והקמפינג שלנו היה מושלם להמתנה, ולהורדת הילוך לאחר המראות הרבים שקלטנו בשבועות האחרונים. בכלל אני ממליץ לתכנן טיולים ארוכים כך שבמקומות נוחים תשהו כמה ימים בחוסר מעש יחסי כדי לנוח מנטאלית, ולייצר מחדש את הרעב לכבוש פסגות ולחצות נהרות. ואכן כך היה, בחמשת הימים העוקבים עשינו קצת מכל דבר, קצת קניות (יש Outlet מצוין בקלגרי עם המציאות הטובות ביותר שראינו עד כה - Deerfoot Outlet Mall, שנמצא בסמוך לכביש 2 שאם אתם באים אליו מדרום צאו מזרחה בכביש 64 ותראו אותו מיד מימינכם). בנוסף אחד הקניונים היפים ביותר שאינו עד כה ממוקם בעיר - Chinook Center. הקניון הזה, מעבר לחנויות נוצצות, כולל מרחב פנימי נעים מאוד ומושקע במיוחד, רווי כורסאות אור למנוחה, ותפאורה לא שגרתית לקניונים (שלד דינוזאור, דגמי כלי טיס עתיקים המרחפים על מסילה ממעל). יש בו קולנוע IMAX ומעל הכול הוא פשוט ענק ועדיין ידידותי, לאור העובדה שיש בו שדרה אחת בלבד שנמתחת ונמתחת לאורך שני בלוקים ארוכים.
מעבר לכך כיף לטייל בדאון-טאון השיקי (הנסיעה בחשמלית לאורך השדרה השביעית בחינם כדי להוריד עומסי תנועה במרכז העיר - כמה פשוט ככה חכם). צ`יינה טאון די מאכזבת, אבל Prince Island Park שממוקם בסמוך הוא נקודה קלאסית למנוחה ושיזוף של צהריים ואפילו לפיקניק.
בכלל, כל העיר הזו כל כך ירוקה ונעימה שהייתי יכול להישאר שם עוד שבוע. בנוסף, כשהגענו למרכז היהודי בעיר כדי להצטייד במזון כשר (אחד הרחובות הראשים באזור הוא לא אחר מ- Jerusalem Rd), ויש שתי חנויות (מאפייה ומכולת בה ניתן למצוא מבשר כשר ועד קפה עלית) בצומת של רחוב 24 עם 90 ממש בסמוך לדרום האגם הגדול בעיר - Glenmore Reserve. לאחר מכן קפצנו לגן הציבורי שמעבר לכביש שממוקם על חוף האגם. הגן עתיר במשחקי מים משפריצים והוא כיף אמיתי לילדים (אחד דומה אם כי קטן בהרבה נמצא בכניסה ל- Prince Park ממש בסמוך לשוק המאכזב Eau Claire Market). באגם גם ניתן לשכור סירות מפרש, וכשהיינו שם החלטנו שנשיט אחת עם ההורים שלי כשיגיעו עוד כמה ימים. האגם בצורת תמנון עם 2 זרועות ונראה נחמד לגלות אותו עם סירת מפרש מהירה. יש שם סירות 420 בשפע והמחיר 20$ בלבד לשעה.
בנוסף עוד אתר מעניין הינו Canada Olympic Park, שנמצא 5 מייל מזרחית לעיר על Highway 1. ב-1988 אירחה העיר את אולימפיאדת החורף, ועד היום המתקנים המשובחים שנבנו עומדים ופתוחים לציבור הרחב. יש במקום 3 מקפצות, הגבוהה בהן בגובה 70 מטר, מסלולי מזחלות מסוגים שונים (בשהייה שם הפכתי כבר למומחה בסוגים השונים - מזחלת לשניים, לאחד, ששוכב על הבטן או על הגב, איזו יותר מסוכנת, ואיזו יותר מהירה). התנסינו בתנועה במזחלת, המתקנים שם הם ברמה גבוהה ביותר, אך מה שאהבתי יותר מכל שבקיץ המקום משמש את רוכבי האופניים שאומנם לא קופצים שם מ-70 מטר, אך הם גולשים במדרונות התלולים באופניים עתירי השיכוך, בדרך לסיבוב נוסף על הרכבל בדרך למעלה.
בנוסף גולשים קופצים גם בקיץ מהמגלשה הנמוכה (30 מטר), עליהם משפריצים מים כדי לאפשר ירידה מהירה תוך חיכוך מינימלי עם משטח התאוצה. בנוסף, יש במקום את היכל התהילה שמתעד את האולימפיאדה שהייתה במקום עם סרט נחמד שמוצג באודיטוריום ובמוצגים שונים. אחד המוצגים שמשך את עיני זה האוסף שההיכל צבר, של מספר רב מאוד של הלפידים המקוריים איתם הדליקו את המשואות מאולימפיאדת מונטריאול עד אתונה. לשמחתי הסדרנית במקום זיהתה את התעניינותנו והציעה לנו להצטלם עם הלפיד המקורי של אולימפיאדת החורף של קלגרי. מעיין עמדה על הפודיום ותפסה פוזה, אחריה עלתה ניצן בהתרגשות גדולה, ואז קרה לה משהו דומה למה שקרה לדנה אינטרנשיונל- הלפיד הכבד גרם לה להתחיל לאבד את שיווי משקלה, והיא - שמאוד אוהבת את החיים - עמדה להשמיט אותו כדי למנוע מעצמה ליפול ממרומי הפודיום. בזוית עיני ראיתי את הסדרנית מתפלצת, אך לשמחת כולנו הלפיד המקורי עדין מוצג בשלמותו באצטדיון, בכוחות משותפים תפסנו אותו בזמן.
חיות מחמד
אחד הדברים שמאוד התפתח מבחינת הבנות בטיול היא חיבתן העזה לבעלי חיים. בדרך כלל זה בא לידי ביטוי בכלבים, ובכל פעם שכלבלב מסתובב בטריטוריה שלנו הם מבקשים רשות ללטף אותו. במהלך שהותנו הארוכה בקלגרי הם מצאו חיית מחמד חדשה - קרפדה אומללה, שיצאה לשניה מהערוץ הקטן שזרם מאחורי החלקה שלנו בקמפגראונד, ומיד נקלטה בעיניהן הסקרניות של ניצן ומעיין. לא עזרו מחאותיי שלקרפדה הרבה יותר נוח בנחל הקטן שלה עם כל המשפחה הצפרדעית שלה. הבנות היו משוכנעות שהן מנעימות את זמנה בצורה הטובה ביותר. ניסיתי לרמוז שהיא ניסתה ללא הרף לקפוץ ממיכל המים שארגנו לה, לא כדי לשעשע אותם אלא כדי לברוח חזרה לביצה, אך הן בשלהן- "טוב לה איתנו".
לבסוף הגענו לפשרה שהן יוסיפו אבן גדולה לתוך הבקבוק כדי שהיא לא תטבע שם, ונחזיק אותה עד שסבא וסבתא יגיעו ואז נשחרר אותה. החשש העיקרי שלי שהקרפדה תמצא את הדרך החוצה דווקא בתוך הקרוואן הביאה לכלל נוסף- שהיא נשארת בחוץ על השולחן. האמת, היה נחמד שיש לנו חיית מחמד קטנה לכמה ימים, אבל בסופו של דבר לשמחתי, הרצון שלה לחיות ניצח והיא מצאה את דרכה החוצה, והבנות למדו להתמודד עם האובדן הרבה יותר מהר משחשבתי. הבנות החליטו להכין להורים שלי כמה ציורים ותלינו אותם לאורך כל הקרוון ובמיוחד מעל המיטה שהכנו להם. זהו, עכשיו הכול מוכן- היום ההורים שלי מגיעים, אני גם מחכה וגם מצפה לזה.
