חלק 4, מי אמר סיגר ולא קיבל…
17.1.2016
הלילה היה גרוע מקודמו.
1.הייתי גיבור וטיפש וויתרתי על מלאטונין.
2. שבת בלילה בקובה = לא הולכים לישון ועושים לך רעש על החלון עד 4 בבוקר.
אז התעוררתי בארבע, בדיוק כשפסקו השירים בחוץ. לא יודע מה זה היה? רדיו, טלוויזיה? בטוח יודע שטחנו לי את המוח. לפחות היה זמן לכתוב בטלפון את קורות היום הקודם.
בשש בבוקר התחלתי לשמוע טפטוף על הגג וקצת תנועה של עלים. חשבתי ששוב חוזר הגשם בעסה. מסתבר שטעיתי. שום גשם. ציקלון/הוריקן/לא משנה איך קוראים לזה חדר תוך דקות להוואנה. תוך רגע הכל השתנה. הרוח היכתה את העיר. הכל השחיר ומבול כזה לא ראיתי. זה לא גשם עז ואנכי כמו אתמול, אלא משבי הרוח בלתי נתפסים. איזמרלדה לא לקחה את זה קשה. זה עדיין לא נחשב ברמת אסון וגם מחוץ לעונה - לא סופרת את הסופה. מקווה שיעבור מהר
אני קם להתארגן. גם אבא כבר השכים. הוא מכין ברכת פרידה ממשפחתה של איזמרלדה. הביא איתו גלויות עם המילה "שלום" במלא שפות, וכותב להם מילות תודה בספרדית + פרטי קשר. לפחות שיזכרו את הישראלים לטובה.
אני יוצא לרחוב הראשי לחפש כרטיס לאינטרנט. אין בנמצא. נמשיך לחכות לתקשר לארץ. בחוץ הסערה נרגעת. חוזר לחדר, אורזים, ארוחת הבוקר כמו אתמול. טעים. איזמרלדה מדווחת שאלחנדרו יאחר עקב הסופה. בינתיים מקשקשים עם בעלי הבית. כמה צילומי פרידה. אלחנדרו מגיע עם הרכב שלנו רק בעשר וחצי. מסתבר שצינור אספקת הגז מול ביתו התפוצץ מהסערה והוא נלחם בו עד שפסקה הדליפה. משם טס לבחור שמשכיר לנו את הרכב. קיבלנו סיאט איביזה סטיישן 2009. יופי של רכב יחסית לקובה. גדול מספיק. זה רכב פרטי של חבר שמצא דרך לעשות כסף במדינה שלא נותנת דרך פשוטה להרוויח בכבוד. לא מחברת השכרה. (שם היינו מקבלים במקרה הזול רכב סיני לא מוצלח בלפחות 30$ יותר ליום). בכלל שכירת רכב בקובה, יקרה ביחס לכל העולם, והתהליך בירוקרטי להפליא.
מעמיסים, נשיקות ויוצאים. מתחיל בתידלוק. בתחנת הדלק, מכונית לפנינו. זוג מתדלק. הם מחפשים בכל כל דרך לסחוט עוד דלק לטנק. אלכס מסביר שזה רכב שהם מקבלים מחברה. כלומר, ממשלתי. רוב הרכבים בקובה ממשלתיים (עם האות B על הלוחית) לקנות רכב פרטי, משימה מאד קשה. סתם ללכת לסוכנות רכב - לא קיים. חוזר לזוג שלפנינו.. יש בידם כרטיס טעון לתידלוק שמקבלים מהחברה. הם מנצלים כל טיפה ממנו לפני שיסגר. בסבירות, חלק ימכר בסוף בשוק השחור. יופי של שיטה. אני ממלא בארבעים cuc. נותן שטר של חמישים. טעות! נכנסתי לרשימת החשודים. מיד מתבקש להציג דרכון, לאן פנינו מועדות? ולחתום על אישור שאני נתתי שטר כזה גדול ולא מזויף. למדתי משהו לפעם הבאה.
עוברים לרגע ליד הקאסה שמחכה לנו כשנחזור להוואנה. איזמרלדה כבר מלאה עוד תשעה ימים. המקום החדש נמצא באזור יותר יוקרתי ושקט. חדרים על רמה, אבל רחוק מהמיקום המדהים של איזמרלדה. חבל.
בשונה מאתמול, עכשיו הכל יבש כי הרוח יבשה את הגשם. מזג האוויר קריר ויבש, ממש נעים. עולים במהירות לאוטוסטרדה לכוון מערב האי. היום יסתיים בוויניאלס. הכביש עבר שיפוץ. סביר בהחלט. בדרך עומדים על גדות הכביש רוכלים מכל מיני סוגים. גבינה, עוף צלוי על מקל ועוד. הכל על כביש של 100 קמ"ש. הכביש דיי ריק. למה? כי אין כסף לדלק ורוב המכוניות לא יעמדו בנסיעה ארוכה. מידי פעם כאלו שלקחו צ'אנס ותקועים עם מכסה מנוע פתוח בצד הדרך. אין כמעט שילוט. קשה לנווט ללא הכרות או GPS.
איך מעבירים את הנסיעה? פשוט. אבא מפליא בשטף הדיבור הבלתי נלאה עם אלחנדרו. כל מילה שאלחנדרו מוציא, מעלה אסוציאציה אצלו ומבול של אינפורמציה בבליל של ספרדית, רוסית ואנגלית בתגובה. אלחנדרו פתוח לחלוטין לגבי עמדותיו לממשל. ואבא משווה מייד לבולגריה הקומוניסטית. בכלל כל הזמן בולגריה אצלו בכותרות. בבולגריה ככה ובבולגריה היה ככה..מקווה שלא יעייף אותו (אני כבר שבע, אבל רגיל לפלטר). כשאלחנדרו מדבר איתי ברצף אנגלית, אבא מאבד עניין, אבל המחשבות ממשיכות לרוץ לו בראש ולא משנה מתי, הוא שולף עוד משהו. בסוף היום אלחנדרו אומר לי, "מאיפה הוא יודע כל כך הרבה?" חיכיתי לזה, גם בהודו נשאלנו בדיוק את אותה שאלה.
אחרי שעה ומשהו, עצירה לביקור ב Las Terrazas, אזור סגור, שמורה. ירוק ויפה. יש שם אזור שהיה מרכז גידול קפה בטראסות. משם הגיע השם של המקום. אח"כ מגיעים לישוב עצמו שהוא קהילה סגורה של בערך 1000 איש. קולוחוז. כפר על צלע ההר. אגמים ונופים. מאד פסטורלי. עולים בסוף הביקור לנקודה הגבוהה ביותר. שם בנו מלון דיי מפואר לתיירות חוץ. ECO tourism. במסעדה מוזיקה של להקה חייה. אבל אני קולט (אחרי צילומי הנוף) שיש כאן סיגנל חזק של WiFi. "יש לכם גם כרטיס לאינטרנט?" יש, וגם המחיר לא מופקע… לומד איך מתחברים לרשת בעזרת הכרטיס (כמו חיש גד לגרוד עם שם וסיסמא לשעת גלישה אחת). מתיישב ממש על האנטנה של ה WiFi ומתחבר סופסוף. לא מצליח להוציא שיחות voip ב whatsapp או פייסבוק. (אח"כ אלחנדרו הסביר לי שאין סיבה שהמדינה תקדם שיחות voip שיתחרו ברשת הטלפונית של המדינה, אז סוגרים או מאיטים מאד את הפורטים הרלוונטיים ונגמר הסיפור עם voip), למחרת הבנתי שעוד לא עלו על voip של גוגל עם אפליקצית hangouts… לא חסום. הצלחתי להתכתב עם יעל והבנות. הכל בסדר. גם הרגל של נלה פחות צולעת. ואמא לא ענתה. היתה בדיוק בדרך הביתה מביקור אצל רמי. גם רמי לא ענה אבל הילדים כן. אז הצלחתי לקשקש מעט עם רועי ורותם.
להבדיל מגלישה בערים בקובה ששם אלפים איתך על הנקודה החמה והכל זוחל, כאן היו עוד שניים שלושה שחלקו איתי את הרשת, כך שיכולתי להעלות קצת תמונות, את שני החלקים הראשונים של הבלוג, ולגלות שממשיכים לשלוח לי אימיילים מהעבודה. כרטיס של שעה נגמר לי ברגע…
עוד חצי שעה במקום וממשיכים מערבה, עדיין בשמורה. אלכס שואל, "רוצים נהר יפה?" בטח, למה לא? לפתע פונה לכביש עפר. אין שום סימון (ואיפה יש בקובה?) נוסעים כעשר דקות לאורך נהר. כל דקה עוצרים. אני יוצא לפנות עצים שבורים מהכביש. גם כאן ביקרה הסערה הבוקר. לבסוף מגיעים למתחם די מסודר של זולות על הנהר. מסתבר שאזור אחר על אותו נהר הפך לנקודת עצירה של תיירות חוץ, עם תשלום בכניסה. זה התחליף למקומיים. ביום רגיל, אמור להיות מפוצץ מקומיים נופשים, היום רייק, היתה סופה ואנחנו לבד. ממש יפה. ג'ונגל. אבא שולף מתיק ההפתעות בוטנים, אלחנדרו מת על זה. קשה מאד להשיג בקובה. ממשיך להפתיע עם חטיף שוקולד "פסק זמן"... הרג אותו, כזה אין בקובה בטוח. מלא עצי דקל מסביב. "תמרים יש לכם?" שואל אבא, "לא, לא אכלתי או ראיתי מאז הלימודים ברוסיה". תיק ההפתעות של אבא נפתח שוב וכל אחד זוכה לתמר מג'הול ענק. אלחנדרו מאושר. זה באמת לא היה צפוי. ארץ הקודש זוכה בדוז פואה.
ממשיכים הלאה באזור היפה ולאט לאט חוברים חזרה לכביש המהיר לכוון פינאר דל ריו. מה הכי מפורסם בחבל ארץ הזה? הטבק. כאן מגדלים את הטבק הכי איכותי עבור תעשיית הסיגרים. אני לומד מאלחנדרו שאלו חוות לגידול והכנת עלי הטבק לייצור. את הסיגרים עצמם, מגלגלים במפעלים של החברות המפורסמת בהוואנה וערים אחרות. לא כאן. כל חברה שולחת נציגים לחוות באזור, בוחרים את החווה עם הטבק בטעם המתאים ובאייכות הנדרשת ומזמינים כמות.
אנחנו עוצרים בחוות Finca Montesino, שנחשבת לשם דבר באיכות הטבק. הם הספקים של "קוהיבה" המותג הכי יוקרתי של סיגרים קובניים. מה שיפה, מספר אלחנדרו, הוא שלמרות שהם מאוד נחשבים ועושים כסף מעולה, הם עדיין צנועים ונחמדים. השעה מאוחרת, אין תיירים אחרים. בחוץ הביג בוס קצת מאכיל את תרנגולות החופש שלהם וטווסים. אבא לא מהסס, חובר אליו ותוך רגע מאכילים ביחד. משם אלחנדרו לוקח אותנו לסיבוב בחווה, לשדות הטבק מאחורה, למחסני הייבוש. מקבלים הסבר על התהליך ומסיימים בחנות ההדגמות. כאן מכונת גלגול סיגרים ו.. הבן הגדול. הוא אחראי על מכירת סיגרים שהם מגלגלים לבד. הטעם, הצורה והאייכות - "קוהיבה" . מה שאין זה כתר הנייר בקצה וקופסה מהודרת. הסיגרים האלו בפרוש יותר טריים. כרגע הכינו. המחיר כמובן זול יותר מאלו שבקופסאות מהודרות בחנויות. אבא מתלבש על הבחור. טוחן לו טוב טוב את המוח. אחרי 10 דקות הבחור שוכח מה תפקידו ומצית לאבא סיגר. ככה בקטנה, סיגר ב 50 ש"ח לפחות… אבא מאד נהנה. אין ברירה, אני שם, בקובה, בחוות הטבק לסיגרים הכי איכותית… חייבים לנסות, בייחוד שאני לומד שלא שואפים סיגר לריאות בכלל. רק מגלגלים בפה כדי לחוש את הטעם. ניסיתי. לא עשה לי כלום. מעדיף גלידה, קפה ושוקולד טובים. קופסת 23 סיגרים של קוהיבה ב- 600$, לצריכה עצמית, כנראה לא אקנה לעולם. אבא קונה חבילה מהבחור לחלק לחברים בארץ. בלי קופסא – ככה עטופה בעלה בננה. מקבל עוד שלושה ארבעה צ'ופר. אני מבין מאלחנדרו שזה אקט מאד לא מקובל. כל סיגר עולה לא מעט. בשביל זה אבא מייצר לו חברים ברגע.
ביציאה, הנכד קורא לסבא, מקים החווה, שכמובן מצטלם עם אבא ומקשקשים כמה דקות. אנשים נחמדים למרות שעובדים עם החברות הכי גדולות ויכלו להיות במצב חברותי אחר לגמרי.
נפרדים לשלום וממשיך ישר הלאה לכוון וינאלס. לקראת שש אנחנו כשישה ק"מ מהעמק של וינאלס. אני קורא שיש מלון עם תצפית על כל העמק ושווה לעצור בשקיעה. לא מסיים לבקש מאלחנדרו ומגיעים לשם. שנייה לפני השקיעה. כל העמק פרוס לפנינו. בתוכו הרים "קטנים" בודדים מסלע גיר מצופים בצמחייה עשירה. קצת מזכיר את נופי גווילין מסין, אבל בסדר גודל קטן הרבה יותר. החושך יורד ברגע וכמובן שאין שום תאורה ציבורית. גולשים לעמק לתוך העיירה וינאלס.
ברחוב הצמוד ל"שאנס אליזה" של העיירה נמצאת הקאסה פרטיקולר שלנו - "קאסה טאטיקה". אדון טאטיקה מקבל אותנו בלבביות. שוב חיבוקים עם אלחנדרו. הפעם המתחם שלנו בגב הבית. לא נכנסים אל הבית של המשפחה. יש להם שני חדרים. הגודל בינוני, מיטות גדולות, מזרנים קצת רועשים. מקלחת בסדר גמור. כל הבית ירוק. (כל בית כאן בצבע אחר) . השכנים שלנו הם זוג קנדי מבוגר. ברחו מהקור בקנדה לשלושה שבועות. יבלו שמונה ימים רק כאן. קצת מתארגנים, אלחנדרו פורש לחדרו במקום אחר וכשחוזר, יוצאים למרכז.
החלטתי לוותר על אוכל מקומי. אבא יותר מפונק באוכל, רוצה איטלקי. אלחנדרו ממליץ על מסעדה שקראתי עליה עוד קודם El Olivio. משאיר אותנו בפתח המסעדה ויבוא עוד שעה וחצי. לא רצה להשאר איתנו. נותן לנו ספייס. התור בחוץ נגמר מהר ואנחנו יושבים בחדר יפה. שום סימן להזנחה הקובנית. אנחנו ב"פאלאדאר", מסעדה פרטית, לא ממשלתית וההבדל ניכר במראה, בשירות, באוכל. קראתי מראש שמנת הדגל היא שפן בשוקולד. מלחיץ אבל "ברומא התנהג כרומני.." אני הולך על השפן (בעצם רץ על השפן), אבא מעדיף פסטה עם גבינות ומרק עוף לפתיחה. אבא שותה שוב את הבירה המקומית “קריסטל”, היא באמת סבירה. אני מנסה דאקירי (שזה מוחיטו עם קרח כתוש-ברד). מקפיא לי את המוח כמה פעמים. האוכל היה בסדר גמור. שפן – זה עוף עם עצמות קטנות. השוקולד לא היה דומיננטי (למרות שביקשתי מריר) . עדיין, הכל בגבולות הסביר. ברמה של קובה ולא מעבר.
יוצאים, ומיד פוגשים את אלחנדרו. אני רוצה להמשיך למועדון המוזיקה של וינאלס (היחיד בערך), רוצה כבר להתנסות במוזיקה הקובנית. אבא מעדיף לישון. חוזרים רגע לחדר, אבא פורש ואנחנו מסתערים על העיר. במרכז העירה, בככר הראשית יש רחבה, רמקולים בחוץ עם מוזיקה מחרישת אוזניים. זה לא זה. ליד, בפינה, הכניסה למועדון. 15 פסו מקומי לאלחנדרו, 1 cuc לארז התייר. בפנים רחבת ריקודים מוקפת בשולחנות קטנים וכיסאות. 80% תיירים. על הבמה המרכזית להקה שרים ומנגנים מוזיקה לסאלסה. נחמד. הבנים המקומיים תופסים תיירות לרקוד סאלסה. אני מבקש עזרה מאלחנדרו לבחור שתייה. הגיע הזמן לוותר על קוקטיילים ולעבור לדבר האמיתי - רום נקי. מחפשים רום “סנטיאגו דה קובה”, אין. אז אני הולך על "הוואנה קלאב ריזרב" . לא רע בכלל. אלחנדרו נוהג, לא שותה.
מה שלא הולך טוב, זו ההופעה. הלהקה סיימה את הרפרטואר שלה אחרי עוד שני שירים. כנראה התחילו הרבה קודם. את מקומם תופסים ברוטציה: זמרת מקומית שמנסה להלהיב את הקהל המנומנם ללא הצלחה עם שירים רומנטים בנאליים. עוד זמר, אף גרוע ממנה ולהקת ריקוד של שלוש בנות ובן אקרובט שמצליחות כן לייצר התעוררות, ביחוד עקב הביגוד החלקי של הבנות ותנועות הגוף (פלג תחתון בעיקר). תכלס, לא משהו, ברמה של שלב מתקדם במתנ"ס השכונתי. קצת סאלסה, קצת סמבה, קצת אפריקאי. אני מצפה לחזרת הלהקה, אבל כשרואה שאין סיכוי רב והשעון בארץ מראה ארבע בבוקר, מחליט לסגור את היום. בדרך לומד מאלחנדרו שהסיבה שהיו ריקודים אפריקנים היא שכל התוכנית האמנותית ב"קאזה אל מוסיקה" בכל רחבי קובה, בעצם מוכתבת מלמעלה ע"י גוף ממשלתי. הם מחייבים שוויון בין סוגי המגדרים בקובה, ושולטים ממש על כל שיר או ריקוד בתוכנית.
מתקפלים מהמועדון, אלחנדרו משאיר אותי בפתח הקאסה וממשיך לשלו. בחדר, אבא כבר ישן, אני רואה שעשה כביסה לכמה פריטים. מיותר כי מחרתיים נמסור שק לכביסה בכל מקרה. מתארגן לשינה, עוד מקלחת וזהו. שקט לגמרי מסביב, פה זה לא הוואנה.
