יום שישי. היום התחיל בסיור פרידה מפונדיצ'רי הצרפתית, ומשם ליום ארוך שהביא את אבא סופסוף למקדשי טאמיל נאדו העצומים עם מגדלי הגופורומים האדירים והצבעוניים.
בצ'ידמבראם ההמולה הגדולה ביותר בעקבות פסטיבל הכירכרות, משם למקדש מאד יפה במדשאות ירוקות בשם גאנגאיקודאצ'ולפוראם, ועוד מקדשים מוכרים יותר ומוכרים פחות. הרבה הלכנו היום ללא נעליים ו"תרמנו" לשומרי הנעליים שעטו עלינו בכניסה למקדשים.
אין ספק שהרפתקאת היום היתה העצירה בדאבה (מסעדת דרכים) מקומית. שכנענו את סרי, הנהג שלנו שאנחנו נעמוד בזה. זה היה חור שכף רגל אדם לבן מעולם לא דרכה בו. אבא סרב אפילו להתיישב. אנחנו הוזמנו פנימה למאורה החשוכה. מיד נפרסו על השולחן עיתונים, עליהם עלי בננה- הצלחות, וכמות ללא סוף של אורז מקומי מעולה, דגי נהר בקארי ורטבים חריפים שונים. הכל נאכל ביד ימין כנדרש. יצאנו מפוצצים, מאושרים ומתפללים שהחיידקים לא ינצחו אותנו הפעם. עד עכשיו., הכל בסדר.
הספקנו לבקר במקדש דאראשוואם, ולבסוף מפעל ביתי לטווית משי. היום לא עמדנו בזמנים, יצאנו לדרך של שעה וחצי לעיר טאנג'ור, נסיעה מפחידה בחושך מול המשאיות ואופנועים מסנוורים. אבא לא הפסיק להשתהות מול הנהיגה הבלתי אפשרית, והעקיפות ממול שזורקות אותנו מהכביש. אני נרדמתי מידי פעם.
טאנג'ור עיר גדולה ושוקקת. השארנו את אבא במלון ויצאנו לרחובות העמוסים לעיפה למרות השעה המאוחרת. המולה הודית, כולם שמחים לפטפט איתנו בכל דוכן מזון שעצרנו לתהות על קנקנו. נתקלנו בחנויות אופניים רבות, ודוכני זרי פרחים יפים לקראת הפסטיבל הקרוב או תשורה למקדש. ארוחת ערב הודית מעולה עם שני מטבלים, אחד על בסיס בצל והשני פטריות וקשיו, נטרפה עם 4 פארטות (הגירסא המקומית למלווח). חזרנו כמעט ב 11 לחדר. מקלחות ולישון. הלילה לא קל. אני כותב בארבע וחצי בבוקר, מתברר שלמרות שביקשתי כמה פעמים, החדר הענק שלנו יושב על פסי הרכבת ואני מרגיש שהמיטה על הרציף. כל הלילה רכבות הודיות שועטות מתחת לחלון, צפירות ללא הרף, כייף. תיכף מעיר את רמי, נצא לטקס הפוג'ה המוקדמת במקדש הגדול ונשאיר את אבא לישון.
