גם מסע גדול מסתיים בצעד קטן. מגיע השלב שבו מתחילים כל הדברים ה"אחרונים". לילה אחרון במלון, סעודה אחרונה במסעדה, אטרקציה אחרונה... באווירה יש טעם מתוק-מריר של התרגשות לקראת השיבה הביתה, מעורבת עם תחושת סוף החופש וסוף ההרפתקה הקטנה שלנו.
שלוש-ארבע לעבודה כמו שאומר השיר. לנוחיות הקטנות של הבית דווקא מתרגלים מהר. הכלבים - איזה כיף שזוכרים אותנו, אוכל של אמא - אין כמוהו, במקלחת - איזה מים חמים, איזה יופי של זרם, אפשר להתקלח בלי סנדלים... ביום גשום אפשר להסתובב עם האוטו ולא להירטב.
אבל מוזר להיות חזרה בבית. בהתחלה יש אפילו קצת הלם תרבות- "מה לעזאזל המאבטח הזה בכניסה לקניון רוצה ממני? אה, לפתוח את התיק, כמובן!", ומה זה לעזאזל התכנית "ארץ נהדרת" שכולם מדברים עליה, ומי זה "השגריר" ומה זה "המנהיג"... ואחרי שקצת חוזרים לעניינים ואפילו מתחילים בקצת ראיונות עבודה, מתחילים לקלוט שזה נגמר. שהגיע הזמן לסכם. יושבים בבית עם התמונות ועם הדיסקים של המוסיקה ששמענו ברחובות ובאוטובוסים, ומעלים באוב ארצות רחוקות. התמונות מעלות סיפורים, אבל המוסיקה, יותר מכל, מעלה תחושות.
השווקים של בוליביה עם הבלאגן השורר בהם עולים מתוך תיפוף קיצבי ומונוטוני, שמחת החיים הפשוטה של הקולומביאנים עולה מתוך שירי האהבה התמימים של "dos locos", וארגנטינה הרגועה, שעדיין נמה את הסייסטה שלה, עולה דווקא מתוך המוסיקה של "oreja de van goch" הספרדייה - פשוט כי זה מה שיצא לנו לשמוע שם.
ובכל זאת, יותר מדי שונה ואולי קצת הרגשה של כלום לא יחזור להיות כמו שהיה... נסענו בגיל 28 כדי לטייל קצת, וחזרנו בגיל 29, לא מבינים איך כולם המשיכו בשגרה, ומרגישים שהכל התהפך והכל מבולגן...
חוזרים לעבוד בעברית, מחפשים דירה בעברית, תוכניות של סוף שבוע בעברית, אבל בלילה בלילה..
להתראות בפעם הבאה,
מירית ואודי
