יציאה מנחל יגור

על המסלול הזה קראתי במדריך "שביל ישראל" ואמרתי לעצמי שאני חייב לעשות אותו. ערב לפני זה נסעתי לישון אצל חבר שגר בבנימינה, ואתמול בבוקר יצאתי לכיוון חיפה. כשהגעתי לחיפה לקחתי אוטובוס לצומת יגור, שם מתחיל המסלול, ונכנסתי לקיבוץ. הלכתי לפי המדריך והגעתי לשער. נכנסתי ואז התחיל הטיול.

נכנסתי לתוך נחל יגור והתחלתי לצעוד. נחל יגור הוא מקום מדהים, ממש ג´ונגל באמצע הכרמל. מקום של נוף בראשית, פראי, ראשוני, כזה שהאדם לא הצליח (עדיין) להשחית, וקשה. הנחל הוא עלייה בשיפוע חד, וכולו סלעי. במשך כל הנחל (שהוא לא ארוך, 3 ק"מ) הולכים על ובין סלעים ויש קטעים שצריך לטפס. אתגר לבעלי כושר טוב ולאנשים שאוהבים את זה. מאחר והכושר שלי ירד בחודשים האחרונים היה קשה, אבל האתגר... שאני אסרב לדבר כזה? והנוף. אח, הנוף. רק אתה, הטבע, אלוהים, והציפורים ששרות ברקע. בדרך חשבתי לעצמי שיכולתי להישאר שם. אוכל מביאים מעוספיא, מקלחת יש בקיבוץ יגור, בקיצור, אני מסודר.

הלכתי וטיפסתי על ובין הסלעים בנחל ופשוט נהניתי מהאוירה ומהנוף הקסום. מדי פעם עצרתי לשתות מים (הבאתי 3 ליטרים, שמסתבר שהם הספיקו רק למסלול של הנחל), והמשכתי, לפי סימון שביל ישראל. וכך, עובר מסלע לסלע, קופץ ומטפס, כשכל הגוף מתאמץ ואתה מרגיש את כל השרירים שלך, הרגשתי איך הלב שלי נפתח ואיך אני פתאום מתחיל להרגיש אושר גדול. כזה שרק בטבע אתה יכול להרגיש. עצרתי שוב, לנוח קצת. הקשבתי לשקט ולציפורים והרגשתי חופשי.

בקטעים מסוימים בנחל הלכתי עם ידיים פרושות לצדדים לאזן את עצמי, ובחלק מהעליות יש ידיות שקבועות לסלעים, שבעיקרון משתמשים בהן על מנת לדרוך עליהן ולעלות, אבל בחלק מהמקרים השתמשתי בהן על מנת לאחוז ולהרים את עצמי למעלה. כאן צריך להתקדם בזהירות מרובה. הנחל מתפתל ועולה, ואני איתו, מקשיב לשקט, עוקב אחרי הסימונים, מתכופף מתחת לענפים ועולה.

חשבתי לעצמי, זה כמו בסיפורים של אלה שהיו בדרום אמריקה, על הג´ונגלים, ושאם ארצה לנסוע לשם, זה יהיה מקום טוב להתאמן בו. הורדתי את הסווטשירט, כרכתי אותו על המותניים ונשארתי בגופיה. דמיינו איש הולך בנחל, לבד, עם תיק, בגופיה ועם מטפחת אדומה על הראש (לא יוצא לטיולים בלעדיה), נראה כמו אלה מ"הישרדות".

באחד מהקטעים של המסלול ראיתי שלד של מכונית ואחריו עוד אחד. ואז שמעתי מישהו מדבר. לא חשבתי שיש שם עוד אנשים חוץ ממני. לא ראיתי אותו, וטוב שכך, כי לא רציתי לראות אנשים בקטע הזה של הטיול. המטרה היתה להתרחק מציוויליזציה למשך כמה שעות. יש לי מספיק אנשים בפרצוף כל השבוע, לא צריך גם כאן.

בדרך עשיתי עוד כמה עצירות למים ולמנוחה ואחרי זמן מה של הליכה הגעתי לקטע יפהפה במיוחד של הנחל ופשוט עצרתי והסתכלתי, נפעם. זה היה כל כך יפה. באותו רגע חשבתי לעצמי: יא אללה, אנשים יוצאים לטרקים במקומות נידחים בעולם, בלי לדעת שכאן, מתחת לאף שלהם, יש כאלה מסלולים מדהימים.

 אחרי כמה טיפוסים ראיתי אור. הרגשתי כמו בקטע מסרט, שפתאום אתה רואה את האור ויש מוזיקה אלוהית כזאת. עליתי במדרגות האבן ויצאתי מן הנחל. מחוץ לנחל היו עוד 2 שרידים של מכוניות. המשכתי ללכת לפי המדריך בשביל שמוביל למעלה. הגעתי לכר דשא ענקי, וזו היתה הזדמנות פז לעצור למנוחה ולאוכל. שכבתי מתחת לעץ ונהניתי מהשלווה של המקום ומהעובדה שלא צריך למהר לשומקום. יש לי את כל הזמן שבעולם. או עד שיחשיך, ליתר דיוק. אחרי המנוחה המשכתי בשביל שעלה למעלה, עד עוספיא.

לתחילת הכתבה

עוספיא

השביל המוליך לעוספיא עולה בשיפוע חד (מסלול טוב למי שרוצה לעשות כושר. בכלל, הכרמל בנוי בצורה כזאת של שיפועים חדים שטובים מאד לאימוני כושר גופני וסיבולת לב-ריאה. דמיינו לעצמכם את השיפוע הכי חד בהליכון בחדר הכושר ותבינו על מה אני מדבר. ותחשבו שרוב המסלול בנוי בצורה כזאת). בדרך עברתי על פני גבר ואשה והם בירכו אותי לשלום. חייכתי אליהם והמשכתי לעלות. היה חם, ולבשתי שוב את הסווטשירט בשביל לא להשרף. מה לעשות, אשכנזי לבנבן שכמוני.

כשהגעתי לכפר, ראיתי בתוך בקתה אשה זקנה אופה פיתות עיראקיות, וגבר עומד ליד הדלת. הריח שיגע לי את המערכות. שאלתי כמה עולה פיתה והאשה ענתה 2 שקל. קניתי. הפיתה היתה ענקית, בגודל של צלחת לווין של YES, ואני לא מגזים, וחמה אש, ישר מהתנור. אחח, תענוג. זעתר לא היה להם, אז אכלתי אותה ככה. קיפלתי אותה (והיה מה לקפל) והתחלתי לאכול, מתענג על הטעם הנפלא. כמה פיתות עיראקיות שאכלתי בחיי, אפילו בכפרים ערביים, אפאחת לא היתה טעימה כמו זאת.

 הדבר הראשון שחשבתי עליו בדרך לעוספיא היתה הצטיידות במים ומזון למשך הטיול. גמרתי את כל 3 הליטרים שלי ועשיתי בערך 1/4 מהמסלול. אחרי הפיתה, הגעתי ל"קניון" של עוספיא . קניון אמין כיוף הוא בעצם סופרמרקט ענק שבו אפשר למצוא הכל ובזול. מאד. הצטיידתי בעוד 3 ליטרים של מים, פירות יבשים, אגוזים, פירות, כל מה שנותן אנרגיה ולא יושב כבד על הבטן. אחרי הביקור בקניון פניתי לכיוון נחל חיק. היה עלי להגיע ל"סופר שוק תלפיות עילית".

משום מה חשבתי שעלי להגיע לצומת של כביש ראשי ולראות איזה סופר ענקי בצומת. מסתבר שהסופר נמצא בתוך עוספיא. ליתר בטחון החלטתי לשאול את המקומיים. עצרתי רכב שבו ישבו איש מבוגר ואשה זקנה ושאלתי אותם לגבי הכיוון. האיש אמר לי איך להגיע אבל הציע לקחת אותי לשם. מכיוון שמדובר בדרוזים, שרובם משרתים בצבא, לא פחדתי לעלות. בדרך ראיתי חייל דרוזי במדי צה"ל וקבוצת ילדות ממותגות היטב, מה שהגביר את תחושת הבטחון שלי. באמצע הדרך האשה ירדה מהאוטו. היא שאלה אותי אם אני רוצה פיתה עם לבנה והשבתי בשלילה. היא בירכה אותי לשלום והלכה. בכלל, הדרוזים בעוספיא מאד נחמדים ומסבירי פנים.

הנהג, חסן עלי שמו, שאל אותי מאיפה באתי ולאן אני הולך. שאלה פילוסופית קצת, לא? סיפרתי לו על המסלול שעשיתי, והוא סיפר לי שהבן שלו, בן ה-12, נתקע לפני שנה בנחל בערב והיה צריך מסוק בשביל לחלץ אותו. כשהיה ילד גם הוא היה נוהג לטייל בנחל. הוא סיפר שבעליה של 1947 היו מעבירים את היהודים דרך נחל נחש, בשביל שנקרא שביל הדרוזים, מעוספיא ליגור. נסענו ועברנו ליד בית הקברות הצבאי בכפר. הוא הצביע על המקום ואמר ש-3 אחים שלו קבורים שם.

הם שירתו ביחידות קרביות. 12 אחים יש לו, כולם עשו צבא, והוא עצמו היה ביחידה מיוחדת. עד לפני שנתיים עבד כאחראי בטיחות בסולל בונה והיה אחראי על איזור הצפון, עד שקרתה לו תאונה עם האוטו ונדפקו לו הגב והצוואר, ומאז הוא מובטל. מחפש עבודה פקידותית אבל טוען שאפאחד לא רוצה לקחת אחד כמוהו, בן 54. היום מעדיפים חבר´ה צעירים. חסן הביא אותי עד לסופר שוק, בכניסה לנחל חיק. הודיתי לו, ירדתי מהאוטו, ונכנסתי לנחל. בכניסה עצרתי והתיישבתי ליד אחד משולחנות הפיקניק, למים ולהסתכלות במדריך. יש עוד דרך ארוכה ועוד הרבה לעבור. לא תיארתי לעצמי כמה הרבה.

מי שהיה בנחל חיק, ליד עוספיא, ודאי יסכים איתי כי זהו אחד המקומות היפים ביותר בארץ. מי שלא היה, שיזיז את עצמו מהמחשב ויסע לשם.

הנחל מתחיל בהליכה שלווה במסלול מישורי, בתוך יער פורח ומלבלב. כבר על ההתחלה מרגישים את השלווה שבמקום, והאויר הנקי ממלא את הריאות. המסלול מתפתל, ואני איתו, בעקבות סימון השבילים, עד שאני מגיע לירידה, ואז נכנס לנחל. הנחל, כמו נחל נחש, לפניו, גם הוא סלעי וגם כאן, במקומות מסוימים יש לשמור על האיזון כשהולכים על הסלעים. באחד הקטעים הירידה כל כך תלולה, שיש חבלים על העצים שאוחזים בהם על מנת לרדת. חשוב מאד לאחוז בחבלים ולהיעזר בהם, אחרת אפשר ליפול. ובמקום כזה אם נופלים, התוצאות יכולות להיות מאד לא נעימות.

 בשלב מסוים גם כאן יש שיפוע מאד חד, ואחרי כמה וכמה קילומטרים של הליכה בשיפועים חדים וטיפוס על סלעים, מתחילים להרגיש את הרגליים. מדי פעם עצרתי להתפעל מהנוף. ויש ממה להתפעל. כמו בנחל הקודם, גם כאן היה נוף פראי, ראשוני, ממש נוף בראשית. שמחתי על כך שעוד לא הספקנו להרוס את המקום. לקראת היציאה מהנחל, העליה היתה קשה, ואחריה עצרתי למנוחה. התיישבתי מתחת לעץ, עיסיתי את הרגליים, שתיתי מים ונחתי.

לתחילת הכתבה

מערות קבורה ומערות ישח

אחרי המנוחה הסתכלתי במדריך, לראות לאן יש ללכת, והמשכתי. אחרי העליה התלולה גיליתי, לשמחתי, שהמשך המסלול הוא מישורי. הלכתי לאורך המסלול, עד שהגעתי לשטח פתוח, עם גבעות מוריקות ועצים, ועדר של עיזים שרוע במקום. הסתכלתי במדריך. כאן, בנקודה הזאת, נחל חיק מתחבר עם נחל אורן. ליד העזים ישבתי מתחת לעץ, לשתות מים, ולידי ראיתי שיח של פטרוזיליה. מסתבר שהיא פשוט צומחת שם פרא, והיא רעננה ויש לה ריח נפלא. קטפתי. חלק אכלתי במקום וחלק שמתי בשקית, לקחת הביתה. העזים התקרבו אלי, רחרחו מסביבי, וחזרו למרעה שלהן. קמתי והמשכתי ללכת. הגעתי לנחל אורן ונכנסתי לשטח מיוער, כשהמסלול הוא בירידה.

ירדתי במסלול, דבר שהיה מרענן במיוחד אחרי העליות, והדרך התמשכה. נזכרתי מיד בשיר "זה קורה", שאת מילותיו אפשר למצוא בפוסט שעל שמו, והתחלתי לשיר אותו. הוא פשוט כל כך התאים לסיטואציה. אחריו שרתי עוד כמה שירים, ובסיום הירידה נכנסתי לתוך ואדי. בעודי הולך בואדי ראיתי מכונית. לשם שינוי, המכונית היתה שלמה. הדלת האחורית היתה פתוחה, ושני זוגות רגליים, עם מכנסיים מופשלים, הציצו החוצה. לא היה כאן שום ספק: מישהו עושה חיים ב-back seat של המושב האחורי.

יאה ונאה. איך שהתקרבתי, שמעתי את האשה לוחשת "מישהו מתקרב". המשכתי ללכת, כשאני עובר ליד המכונית. הגבר הביט בי בבהלה, מבטו מזוגג מהחרמנות. ככה אנחנו, הגברים. כשאנחנו חרמנים אנחנו לא רואים ממטר. קרצתי לו ועשיתי לו סימן עם 2 האגודלים. keep it up, right on! לפחות היו מזמינים אותי להצטרף, משהו. איזה מין הכנסת אורחים זאת? באמת. כשהמשכתי ללכת, שמעתי שהם מוודאים שהתרחקתי ואז חוזרים למלאכת הקודש. אכן, המתחיל במצווה אומרים לו גמור.

התקדמתי לכיוון היציאה מהנחל, ואז ראיתי את אתר חורבות רקית. עצרתי ליד מערת הקבורה היפהפיה והסתכלתי פנימה. המקום בפנים היה מדהים. כנראה שבתקופה ההיא עשו כבוד למתים וקברו אותם בצורה ממש מכובדת. קבר ממש מפואר, כמו שלי לא יהיה אף פעם. ליד המקום היה חניון. כמה משפחות עשו שם על האש. מעניין אם האנשים האלה בכלל הסתכלו על האתר או שהם באו רק בשביל לאכול ולהסתלבט. כאן זה מקום טוב לעצור לאכול, חשבתי, ויש כאן גם שירותים. יופי טופי. נייר טואלט יש לי אז הכל בסדר. שם עצרתי למנוחה של חצי שעה, הצטיידתי במים, אכלתי, הורדתי נעליים, השתרעתי על הספסל, ונחתי. בשלוש וחצי התכוננתי לתזוזה. היעד הבא: מערות ישח, נקודה אחרונה במסלול, לפני שהולכים לכיוון צומת אורן, שזו נקודת הסיום.

בדרך כלל, כשאני יוצא לטיול, כל פרט מתוכנן בקפידה. יום לפני זה בודק באתר של אגד ושל הרכבת זמני נסיעות של אוטובוסים ורכבות, הלוך וחזור, נקודות יציאה במסלול, במקרה ויתחיל להחשיך ולא סיימתי אותו, וכל מה שצריך בשביל שכמה שפחות הפתעות יהיו. אבל, אם יש משהו חשוב שלמדתי בחיים, זה לתכנן הכל כמו שצריך ולהתכונן לאפשרות ששום דבר לא ייצא כמתוכנן. וזה מה שקרה הפעם.

מתישהו, ליד חניון כרמיה, היתה לי אי הבנה עם מחבר המדריך. לא הבנתי מה הוא רוצה. מתישהו אתפוס אותו לשיחה צפופה לגבי זה. בדרך כלל מדריך "שביל ישראל" הוא די פשוט להבנה אבל עם משהו פה הסתבכתי. הלכתי לכיוון הכביש וחיפשתי את השלט שאמור להוליך אל מערות ישח. מסתבר שזה לא ליד הכביש אלא ליד החניון. טוב, חזרתי. עברתי את החניון, והלכתי בשטח הפתוח לפי הסימון. יופי, עכשיו אני במסלול הנכון.

כשהתקרבתי לכיוון הכניסה לאתר ראיתי חבורה גדולה של ילדים מתקרבת, עם מדריכים ומלווים והכל. טיול שנתי. וכמובן איך אפשר טיול שנתי בלי ביסלי ובמבה? כאן יצא לטעום את התפוצ´יפס המקסיקני, מאחד הילדים שהציע לי. טעים לאללה. ישבתי על סלע וחיכיתי לילדים שיעברו. גם ככה צר שם ואין מספיק מקום לכולם. שמתי לב שאחד המלווים בוחן אותי, כשישבתי והסתכלתי על הילדים שיצאו מהאתר. אל תדאג, חבוב. אני לא בקטע של ילדים. כולה מחכה שיעברו. כשאחרוני הילדים עברו, אחד המלווים שאל אותי בחיוך אם אני מחכה שהם יצאו. אמרתי שכן, והוא אמר לי תודה. יופי, עכשיו אפשר להמשיך.

 הסתכלתי בשעון והשעה היתה כבר ארבע ורבע. צריך להתקדם הלאה ולסיים את המסלול לפני שיחשיך. האתר היה יפהפה. שטח מישורי סלעי, עם עצים מסביב, שהוביל למערות. במערות היה צריך לרדת בזהירות כי גם מערות ישח הן סלעיות. גם כאן המסלול היה מאתגר והרפתקני, ממש כמו בנחל נחש. הלכתי על ובין הסלעים, בעיקר בירידה, ואז לקראת היציאה מהמערה פגשתי עוד טייל. דיברנו קצת, סיפרתי לו מאיפה באתי, שאלתי אותו לאן הולך והוא השיב שהכיוון שלו זה החניון ומשם הוא יתפוס טרמפ לצומת אורן. המממ, בדיוק איפה שהמסלול מסתיים. איחלנו אחד לשני הצלחה ונפרדנו.

לתחילת הכתבה


לכיוון צומת אורן

המשכתי לכיוון היציאה מהמערה. הטיול עומד להסתיים, כך חשבתי. עכשיו נשאר להגיע לנקודת הסיום. הגעתי לשטח פתוח עם הרים מוריקים ויער שהיה לא רחוק מאיפה שהייתי. השביל נראה כלא נגמר, כזה שאפשר לצעוד בו שעות לעבר האופק ולא להגיע לשומקום. למרות שלפי דעתי הייתי במסלול משהו לא נראה לי. איפשהו המסלול אמור להסתיים אבל השביל הזה לא נגמר. ואני לא רואה סימון. חזרתי אחורה ובדקתי את הסימון. הסימון הצביע לכיון שאליו הלכתי. בכל זאת התחיל לקנן בי הספק. הלכתי למרות שלא הייתי שלם עם זה, ונראה שעברתי איזה 2 ק"מ, ואז בא לקראתי טרקטור שאליו קשורה עגלה שבתוכה שכב עגל פצוע שנלקח למרפאה של הקיבוץ שליד.

שאלתי אותם איך מגיעים לצומת אורן, והם אמרו לי שאני בכלל לא בכיוון ושעלי לחזור אחורה, לכיוון ממנו באתי, הצביעו על מבנה שנראה לא רחוק ואמרו ששם יש אנשים שיסבירו לי בדיוק איך להגיע. הודיתי להם וחזרתי לאיפה שבאתי. קיוויתי מאד שיש שם אנשים ושיהיה את מי לשאול, ועדיף מישהו שגם יודע, שלא ישלח אותי לאיזה כיוון אחר לגמרי ואז בכלל הלך עלי. גם ככה התחלתי להילחץ והרגשתי שאיפה שאני לא נמצא, זה לא הכיוון.

כשהגעתי למבנה, שאותו עברתי בדרך, ראיתי ג´יפ בחוץ ואנשים יושבים ליד מדורה ומבשלים קפה. גבר, אשה, ו-2 ילדים. ניגשתי אליהם, שאלתי אותם איך מגיעים לצומת אורן והאיש הסביר לי. הוא אמר לי "סע, קדימה, לפני שמחשיך". הסתכלתי בשעון, השעה היתה 17:30. עומד להחשיך עוד בערך חצי שעה, ארבעים דקות. חייבים להגיע לצומת עד אז. לא מתאים לי להיתקע בחושך עכשיו באמצע השומקום הזה. הודיתי להם והתחלתי לצעוד. בדרך עוד הספקתי לשמוע את האשה נוזפת בגבר איך הוא שולח אותי ככה לבד לשם, עוד מעט יחשיך ואני עלול להתקע בדרך. שמעתי אותו משיב לה שזה בסדר, אני בחור צעיר וחזק, אהיה בסדר. מה הקשר? ועוד משהו שתהיתי לגביו היה, אם לאשה הזאת היה כל כך אכפת ממני, למה היא לא לקחה אותי טרמפ לצומת? אולי אין לה רשיון? אין לי מושג. שיהיה.

הלכתי ממש מהר. עכשיו כבר היה ממש קשה. נלחצתי, מכיוון שעוד מעט יחשיך, ואני אחרי בערך 18 ק"מ של הליכות, עליות, ירידות, טיפוסים, ועם 20-30 ליטר של ציוד על הגב, והבגדים ספוגים זיעה. הלכתי בתוך יער, מהר ככל שיכולתי (בהתחשב בנסיבות), לחוץ להגיע בזמן, מקווה שזה באמת הכיוון ואפאחד לא מטעה אותי, אחרת אני זוכר את הפרצופים שלהם ואני אחזור אליהם. אחרי הליכה ממושכת ירדתי מהמדרון ואז הסתובבה לי הקרסול. נאנקתי מהכאב ועצרתי לבדוק את הקרסול. אין נקע, למזלי. יופי, עכשיו גם זה חסר לי, לצלוע. המשכתי ללכת למרות הכאב, ובדרך שמתי לב לסימנים מוכרים בדרך. פאק! חזרתי לחניון כרמיה, המקום שממנו יצאתי למערות ישח. איך אני אגיע מכאן לצומת אורן? רק בטרמפ. ללכת לשם זה לא מעשי כי זה ייקח לי שעתיים.

הלכתי בשולי הכביש וניסיתי לעצור טרמפ. אפאחד לא עוצר. השעה היתה 18:20 וכבר החשיך. הוצאתי את הפנס מהתיק והדלקתי אותו. עכשיו כבר הייתי עצבני. הייתי עייף, רעב, מזיע, ועם רגל כואבת, ועכשיו גם אין טרמפ? המשכתי לנסות, ועדיין אפאחד לא עצר. התיישבתי בצד הכביש, שתיתי מים, הוצאתי את המגבת מהתיק והתנגבתי. בדקתי לראות אם נשאר משהו לאכול. גמרתי את כל האוכל. עיסיתי את הרגליים, ונחתי איזה 10 דקות. בינתיים, בנסיון לעודד את רוחי, אמרתי לעצמי שה´ שומר למעלה והוא לא ייתן לי ככה להתקע בחושך באמצע שומקום, בלי יכולת להגיע הביתה. ליתר בטחון נתתי איזו תפילה קטנה אליו, שיחלץ אותי משם, שישלח איזה טרמפ.

אחרי המתנה מורטת עצבים של 20 דקות עצר הטרמפ המיוחל. היה זה רכב צבאי, ובתוכו ישב קצין בדרגת רב סרן. שאלתי אותו לאן הוא מגיע והוא השיב "קודם נוציא אותך מפה". רעיון טוב. אמרתי לו שאני צריך לצומת אורן. הוא שאל אותי אם בצומת אורן נמצא כלא דאמון או שאטה. "דאמון", השבתי. הוא בחן אותי במראה ושאל אותי מאיפה באתי, כמה זמן אני צועד, אם שתיתי מספיק, והשבתי לו. אחרי זה לא התחשק לי לדבר, אז נסענו בשתיקה.

 הדרך התפתלה ואני אמרתי לעצמי "יא ריבון עלאם, את כל זה חשבתי ללכת! הייתי מגיע בעשר בלילה לצומת". לקראת הצומת הוא אמר לי שהוא עובר ליד אוניברסיטת חיפה ושיש שם אוטובוס לתחנה מרכזית חיפה. למרות שבצומת אורן עובר האוטובוס הביתה עניתי, אוניברסיטה. חשיבה מהירה העלתה את העובדה שאוניברסיטה=קפיטריה=אוכל, וגם שירותים. ואי אפשר לעלות על אוטבוס בלי לעבור בשני המקומות.

לתחילת הכתבה

חזרה הביתה

ירדתי ליד האוניברסיטה, הודיתי לנהג ונכנסתי פנימה. הסתכלתי בשעון. השעה 19:10. שמתי לב שאני בחלק האחורי של האוניברסיטה והתפלאתי שיכולתי להכנס חופשי ושאין שומר. שאלתי סטודנטית חמודה איפה הקפיטריה הקרובה והיא הצביעה על המיקום שלה. ליד הקפיטריה עצרתי לבדיקה בטחונית. תיארתי לעצמי שהמראה שלי ימשוך תשומת לב. הייתי עייף, מזיע, עם בנדנה על הראש, לא ממש נקי, עם תיק גדול. הלכתי לשירותים להתרענן, הוצאתי כסף והלכתי לקפיטריה, שנאמר לי שהיא היחידה שפתוחה כרגע.

כשנכנסתי הסתכלתי אם יש מה לאכול. לקחתי חטיף שומשום וחלבה, שיהיה לדרך, ושאלתי את הבחור שהיה שם מה נשאר לאכול. הוא ענה לי בורקסים. שאלתי כמה נשארו וכשהוא ענה "שלוש", אמרתי לו שיחמם לי את שלושתם. הוא חייך אלי, "רעב, הא?". צחקתי. "אין לך מושג". חימם לי את הבורקסים, שילמתי לו, התיישבתי ליד שולחן לאכול, והוצאתי את בקבוק המים. לא רחוק ממני ישבה סטודנטית חמודה (יש בחורות יפות בחיפה, בלי עין הרע).

היא הפסיקה לקרוא והסתכלה עלי כשאכלתי. אכלתי כמו אחד שלא ראה אוכל שלושה ימים, וגם נראיתי ככה. כמו אחד שיצא מהיערות. למרות שבאמת יצאתי מהיערות. אמנם עברו 4 שעות מאז שאכלתי בפעם האחרונה, אבל 4 שעות של הליכה ללא הפסקה כמעט עשו את שלהן. האמת היא שלא היה אכפת לי איך נראיתי. גם ככה אני לא מכיר כאן אפאחד, למי יש לי לעשות חשבון? מה קרה, בובה? לא ראית בנאדם רעב, אחרי יום טיול?

כשסיימתי לאכול, אספתי את כל השאריות והתחלתי לזוז לכיוון האוטובוס. כשהוא הגיע, עליתי ונסענו לתחנה מרכזית בחיפה שבמהלך הדרך התברר לי שהיא עברה מקום, מבת גלים לחוף הכרמל, בכניסה לחיפה. האוטובוס עשה טיול שנתי בחיפה והנסיעה נמתחה כמו מסטיק. עד שהגענו. 40 דקות, אינעל העולם. ירדתי בבת גלים ומשם לקחתי אוטובוס לתחנה החדשה. היו לי 20 דקות לחכות לאוטובוס. הלכתי לשירותים וקניתי עוד משהו לאכול, וסודה קרה. הייתי חייב. מה לעשות, בורקס זה מאזטים בשבילי. לא משהו שאמור להשביע.

האוטובוס הגיע, עליתי, הורדתי את הנעליים, השתרעתי לאורך הספסל האחורי, כיוונתי את הפלאפון שיעיר אותי בעוד שעה ו-20 דקות, אז בטח נהיה בהוד השרון. שמתי מוזיקה שקטה בדיסקמן ונרדתי כמו ענק. התעוררתי 2 דקות לפני שהפלאפון רטט, והסתכלתי בחלון. הוד השרון. אחח, בדיוק בזמן, לפי התכנון. המשכתי לשכב עד קצת לפני צומת ירקון, ואז התיישבתי, נעלתי את הנעליים והתכוננתי לרדת, כשאני מבצע ריאליטי צ´ק ובודק שלא שכחתי כלום.

ירדתי בסגולה, והלכתי הביתה. בבית בדקתי שכולם בסדר, דיברתי קצת עם אמא שלי, במקלחת קילפתי מעלי את הגופיה, שמהזיעה נדבקה לי לגוף, עשיתי מקלחת ארוכה, והלכתי לישון. במיטה עיסיתי שוב את הרגליים וניסיתי לארגן לעצמי את המחשבה. חשבתי על כך שזה היה טיול מדהים, עם כל מה שקרה בדרך. אוקיי, אחרי כל טיול אני עושה הפקת לקחים ומשתפר לקראת הטיול הבא.

היה זה טיול קשה, מאתגר, הרפתקני, וכיפי. והנופים מדהימים. הבאתי את עצמי עד קצה גבול היכולת, פיזית ונפשית, והבנתי שאני כנראה יותר חזק ממה שחשבתי. עכשיו נשאר לחזור לכושר בשביל שבפעם הבאה שאעשה את המסלול הזה (או לפחות את נחל נחש, לשם אני בהחלט מתכנן לחזור) יהיה לי יותר קל פיזית. נרדמתי חיש קל, וישנתי 12 שעות כמו ענק. עכשיו אני כאן, מול המחשב, כותב את הסיפור, אבל ברוחי עדיין איפשהו אני עדיין שם, בנחל.

 זהו, עכשיו אני מתכנן את הטיול הבא.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה