כאן זה מתחיל
09.03.02
וכאן זה מתחיל , בהחלטה נחושה שזה הרגע לצאת למסע .
היו ימים שאף הייתי מגדיר ונותן לו שמות - "המסע של החיים" , "מסע ההתבגרות " או "הדרך אל הלא נודע".
בסופו של דבר, עם או בלי שם, לאחר לא מעט שנים של תכנונים ודחיות, מסיבות כאלו ואחרות , עושה הרושם שהפעם רק כוח עליון יוכל לעצור את הגלגל. מזה חצי שנה שאני ושימי מפנטזים על התגלותו של המאצ`ו פיצו בפרו- ולא ניראה לי שיש מישהו או משהו היכול למנוע מאיתנו את החוויה .
וכאן זה מתחיל.
בתקופה כל כך מבולבלת , בין מטען אחד לשני , בין זעקות כאב של הנפגעים ותקוות שוחרי השלום , בין גיוס בצו -8 לבין לימודים מפרכים אל תוך הלילה. כאן זה מתחיל וכאן זה גם יגמר,תוך פחות או יותר חודשיים מרגע ההמראה, יגיע לסיומו המסע ששמו טרם נקבע . מסע שבשבילי יהווה התנסות מיוחדת ופרק של לימוד עצמי שאולי רק בסיטואציה המיוחדת שתיווצר ( כך לפחות אני מקווה) , אוכל ללמוד וליישם .
יושב מול המחשב, כמנהגי בשנתיים האחרונות , מקודד עוד כמה עשרות שורות קוד וחושב - החיים יכולים לזרוק אותך לאלף ואחד כיוונים שונים , מבלי לתת איזושהי התראה או הצהרת כוונות .
איך הטיול, שהיה הדבר הברור ביותר עד מספר חודשים לפני השחרור, תוך פרק זמן אפסי , פרק זמן שנידמה כאילו לא היה קיים , הפך למשהו כה רחוק ובלתי אפשרי . תוכניותי השתנו לבלי הכר .לימודים, עבודה , המשך לימודים ותחילת קריירה . מרדף אין סופי אחר הביטחון .המרוץ אחר ההישגים. ובדרך , רומס ושוכח את ההוויה , את הרעיון או לעיתים התירוץ לשמו אתה חיי . מאבק יום יומי אינטנסיבי ,הגוזל הן את הזמן והן את הכוח מהתמודדות עצמית ,ממתן תשובות לשאלות שצצות ונדחקות לפינה.
פתאום מוצא את הזמן לברוח מהשאלות הקיומיות הכול כך מטרידות, ופונה לעבר השאלות הרלוונטיות יוותר שעומדות באוויר: האם באמת נסיים כמתוכנן לאחר חודשיים? מתי יהיה הריב הראשון עם שימי ? מתי הרגליים יתחילו לעשות בעיות ? ושל מי יהיו הראשונות ? מה יהיה הדבר שיחסר לי יותר מכל ? למה אני הכי לא אתגעגע ? האם אגווע ברעב?
אז כאן זה מתחיל , אני חושב שאני לא אטעה אם אקדים ואומר שכאן זה גם יסתיים,מתי או איך אלו שאלות מעט יותר מסובכות ברגעים אלו.
טיסה
07-30
"תגיד לי אתה אידיוט? " אני צועק על שימי מנסה שלא להפוך את העניין לריב , עוד לפני שיצאנו את גבולות הארץ . ובכל זאת לא יכול להישאר אדיש - הטיסה יוצאת 5:00 בבוקר , אני בא לאסוף אותו בשעה 3:00 והוא מאחר בחצי שעה! קיפי שהתנדב להסיענו , מקלל בטח את שנינו אבל כלפי חוץ - מפגין עדיין קור רוח. "סע סע!" אני צועק גם עליו ושלושתנו עושים את הדרך לנתב"ג בזמן לא רע בכלל...
"טוב, אתה יכול להירגע? בוא נשתה קפה!" שימי מחייך ועושה צעדים ראשונים לעבר דוכן הקפה המצוי כ 100 מטר משער העלייה למטוס, דקות ספורות לאחר הפרידה הקשה מקיפי.
"אני בא טמבל!, אבל זריז! העלייה עוד 25 דקות, לא בא לי לאחר את הטיסה !" אני מדביק אותו ומעיר, כלקחי העבר הלא רחוק.
"טוב, אל תילחץ לי, יהיה בסדר!" הוא מחייך שוב, וסוחף אותי כמו תמיד לאווירת השטות שכל כך מאפיינת אותו.
הדבר היחידי שגורם לי לשכנע אותו להתחיל בצעידה לעבר השער הוא הקול הבוקע ממערכת ההגברה בטרמינל - "הנוסעים בטיסה 0741 של KLM, שימי ותומר מתבקשים להגיע לשער העלייה למטוס במיידי!" .
וכך, לאחר פתיחה סוערת, בטיסה מספר 0741 של KLM עושים את הדרך הארוכה, הכמעט ואין סופית מת"א דרך אמסטרדם לעבר לימה בירת פרו. וביחד- הופכים כמעט שנה של תכנונים ,ויותר מ 4 שנים של חלומות למשהו אמיתי - המסע לדרום אמריקה יוצא לדרך !
המראה ומיד אחריה חיבור ראשון למיני דיסק, ממנו, דרך המפצל סופגים ביחד את שלמה ארצי חזק לריאות . "חצי חיים עברו ואיפה הם? - אני מחשב בזהירות - כמה עוד נישאר לבן אדם לחיות? ", הוא שר ואנחנו מהנהנים האחד לשני לאות הזדהות. רבאק- 25 שנה מאחורינו, ואיפה אנחנו? מה אנחנו עושים? מה ההמשך? לאן בדיוק מכוון את חיי?
עדיין לא יודע מה בדיוק מהות הטיול, או מה הסיבה האמיתית ליציאה אליו ( מלבד כמובן החופש והמנוחה מהטירוף שבארץ ), אך אין ספק שיש אמת מסוימת בשורה הזו, אמת שבאיזשהו שלב מאמין שתשוב ותעלה.
