יוצאים מכפר קיש
תחילתו של הסיפור, על הכיבוש המדהים של כפר קיש על ידי בבי (חברי הטוב ששמו בעצם אור) ועל ידי עבדכם הנאמן (המכונה גם כן בבי), היא לפני מספר שנים כשעוד הייתי צעיר ושעיר (בעיקר באזורי הפדחת והקרחת), ממש לאחר השחרור מצה"ל. במוצ"ש חורפי אחד ישבנו בבית הורי, בבי, ש. (גיסי מהימ"מ - אבל הוא לא באמת גיסי וגם לא ממש מהימ"מ) ואנוכי ובישלנו את הרעיון של טרק בארץ. הטרק המוכר כיום לכולם כשביל ישראל היה אז נפוץ בערך כמו השבלול הקנדי בארצנו ולכן השאיפה הראשונית היתה ללכת מים לים - מנהריה ועד הכנרת.
לאחר דיונים רבים החליט ש. כי הוא פורש מהרעיון ולקח עימו גם את ת. (שהוא בכלל ט. - אבל היות והוא היה רק צד פאסיבי לתכנון לא נפרט לגביו), מה שהשאיר את בבי ואותי לבד. ובכן כמו כל תכנון ממוצע אצלנו, מטרק לאורך הארץ הצטמצמנו לטרק מים לים ולבסוף סגרנו על מסלול מעגלי קצר שייקח יומיים, מקסימום שלושה. התכנון היה פשוט - יוצאים מכפר קיש, דרך רמת יבנאל, יורדים לבקעה ומשם דרומה ועולים חזרה לכפר קיש דרך נחל תבור.
לאחר השלב המתיש של הדיונים וההתארגנויות הגיע סוף סוף שלב הביצוע. בבוקר של יום אביבי להפליא בסביבות אפריל מאי נפגשנו בבי ואני, תרמילים מלאים, מזרונים קשורים, שקי שינה וקופסאות שימורים כצידה לדרך ויאללה לדרך. העמסנו את הרנו 5 הקטנה והמתפרקת שלי והתחלנו להזדחל ב-6:30 בבוקר צפונה. כעבור כשעה וחצי לערך, כאשר המנוע של הרנו התחנן כבר שנעזוב אותו במנוחה, הגענו בשעה טובה לכפר קיש.
הסתובבנו קצת בכפר תוהים באיזה מארבעת הרחובות בכפר להשאיר את הרכב. חנינו ופרקנו את הציוד במרכז הכפר - יצאתי מהאוטו, התמתחתי ושאפתי אויר מלוא הריאות - אח, זה נראה לי הולך להיות מצויין. העמסנו את המוצ`ילות על הגב - כל אחד מאיתנו עם תרמיל של מינימום 20 ק"ג - עדיין לא ברור לי מה דחסנו שם לטיול של בסה"כ יומיים - אבל כנראה שהגנים הפולניים חלחלו גם אלינו - וקדימה לדרך.
לאחר סיבוב של 10 דק` בתוך הכפר, מצאנו את היציאה לכיוון הרצוי. למרות שהסרט "מבצע סבתא" טרם יצא ורמי הויברגר עוד לא הספיק לתת טיפ של אלופים - אנחנו כבר ידענו... אנחנו מתחילים בכל הכח ולאט לאט מגבירים!! כעבור 15 דקות של צעידה נמרצת לאורך רמת יבנאל, בין שדות תירס וחיטה נעצרנו להעיף מבט לאחור אל התבור שהתרחק מאיתנו. "אני הולך להקיא.." מלמל בבי מאחורי, הסתובבתי חזרה וראיתי את בבי שרוע בפוזה מיואשת בצד השביל - טוב כנראה שלא נגביר אלא נמשיך רק לאט לאט...
מצוידים במפת סימון שבילים ואפילו מכשיר GPS פרטי (שנחשב אז לחידוש מהפכני) הייתי בטוח בעצמי במיליון אחוז - נווט חוד כמוני - ברור שאני יודע לאן אני הולך! לאחר כחצי שעה הליכה בשביל על רמת יבנאל הבנו שהכיוון שלנו כנראה לא כל כך נכון - למעשה הלכנו ב-90 מעלות מהכיוון הרצוי... ותודה לאל על ה-GPS! מייד כשהבנו את הטעות נאלצנו לחתוך ב-90 מעלות מהשביל - זה ממש פה מעבר לשדה הודעתי לבבי בודאות - רק שלא ממש ידעתי מה גודל השדה ומה אמור להיות מעבר לשדה... החלנו לחצות את השדה בין שיבולי החיטה שעם הזמן הלכו והפכו גבוהות יותר וסבוכות יותר, עד למצב שממש לא ראינו לאן אנו צועדים. לאחר כשעה של פילוס דרך מפרך דרך שדות סבוכים (וסליחה לאיכרים על כל הנזק!) יצאנו סוף סוף לשביל הרצוי שהולך לאורך קצה הרמה ומשקיף אל הכנרת.
מכאן העניינים כבר הלכו חלק, השמש האירה בחום את דרכנו, מיבשת שלוליות חורף אחרונות שעוד נותרו בצדי הדרך, הירוק הקיף אותנו מכל הכיוונים ורוח קלילה נשבה על פנינו - מושלם! לקראת הצהריים הגענו לקצה הרמה ולשביל שיורד בתלילות אל המושבה יבנאל - נשמנו עמוק מול נופי הכנרת שלפנינו וקדימה למטה בשעטה! בכניסה למושבה עצרנו בפתח מכולת קטנה - לא יאומן שכבר אחרי 4-5 שעות של צעידה המכולת הקטנה והמוזנחת, עם ארטיק שוקו שוקו שהתאריך תוקף שלו הוא מלפני 7 חודשים, נראית כמו פינת חמד מקסימה. עצרנו למלא מים והתכבדנו באותו ארטיק מעולה (אני עדיין חושב שהנקודות השחורות על הארטיק היו סוכריות!!) והמשכנו הלאה.
מצפה אלות ומנחמיה
הדרך יצאה מיבנאל והחלה פונה לכיוון דרום - למרגלות הרמה - מסביב היו שדות קצורים - בקיצור שקט נפשי פנטסטי! לקראת שעות הצהרים הגענו למרגלות מצפה אלות. השביל החל עולה בפיתולים ואנחנו - גברברים חסונים אחרי צבא - התחלנו לפתח מחשבות התאבדות לקראת אמצע העליה. היות ואני בן אדם סבלני ביותר, נמאסה עלי העליה בשביל המתון והמתיש והחלטתי שמפה עולים דוח לפסגה!
ירדנו מהשביל והתחלנו לטפס במדרון התלול, נאחזים בעצים, שורשים, אחד בשני וכל מה שיכול היה לעצור את המוצ`ילות שניסו בכל כוחן למשוך אותנו חזרה למטה.. כל תלולית לפנינו, פיתחנו תקווה כי הנה הנה הגענו לפסגה ומיד כשעלינו עליה התאכזבנו לגלות שמאחוריה ניצבת תלולית נוספת. לאחר כחצי שעה של תקוות ואכזבות שכאלה שאנו מתנשפים כמו חזירים ומזיעים כמו סוסי יאור הגענו סוף סוף לפסגה - מצפה אלות!! זרקתי את התרמיל על הרצפה, ובעוד בבי מתרסק על האדמה מתחת לעץ, פצחתי בשירה של המוזיקה מהסרט "רוקי", רצתי למצפה וקפצתי באושר - עוד רגע דבילי בחיי - אבל היו הרבה כאלה!
מפה העניינים נראו כבר קלילים. לאחר נשנוש צהריים קליל, התחלנו בירידה מהמצפה לעבר היישוב מנחמיה בידיעה ברורה כי זוהי חניית הלילה שלנו. המצב-רוח היה מרומם ולמרות שנעלי הטיול החדשות שלי (שנקנו במטרה לטייל בקרוב בדרום אמריקה) חרצו לי אצבעות חדשות בצד הרגל, ירדנו בזריזות ובדילוגים (אבל - לא ממש בדילוגים - כדי שלא נראה כמו זוג מתרוממים) למנחמיה. המקום התגלה לנו כיישוב שקט וחביב, התמקמנו לנו בשולי גן שעשועים, בפינת דשא קטנה, פרסנו מזרונים, קלפנו את התרמילים מהגב ושכבנו חצי שעה ככה סתם להתאוורר. השמש אותתה לנו על רצונה ללכת לים - מה שאומר שצריך היה להתארגן על אוכל ושינה. יצאתי לחפש מכולת לקנות שתיה ומשהו נוסף לאכול - כמו שני אנשי שטח רציניים - קופסאות השימורים אזלו בצהרים ולא ממש נשאר לנו מה לאכול!!
חזרתי למדשאה הפרטית שלנו כעבור 20 דקות כדי לגלות שבבי (חובב ילדים ידוע - ולא במובן השלילי חס וחלילה) עורר את סקרנותם של ילדי המקום אשר הסתובבו סביבו בעניין כאילו יושב לו שם על הספסל - מינימום ראש הממשלה! לאחר שהעניין הציבורי בשני האנשים המוזרים (והמסריחים) דעך, פנינו לסעוד את לבנו עם הפיתות והחומוס שהבאתי ועם קופסת החמוצים שנותרה. לאחר ארוחת ערב קצרה נחתה עלינו העייפות ולמרות שהגיעו אלינו אורחים רבים בלילה (ידידינו היתושים כמובן!), לא חלף זמן רב עד ששקענו בשינה.
התעוררנו בבוקר שטוף שמש, שהסתננה לה בין ענפי השיחים של הגן הציבורי שלנו. היישוב היה שקט להפליא ולמעט אותם זבובים טרדניים של בוקר (אני נשבע שזיהיתי חלק מהם עוד מהימים שהיו מטרידים אותי בשבתות בבוקר בצבא) לא היתה יותר מדי תנועה במקום. התחלנו בהתארגנות עצלה ובעקבותיה קפה של בוקר עם עוגה. בשלב הזה הבנתי את גודל הטעות שעשיתי אמש... יצאתי לטיול עם ג`ינס!!!! השפשפת שלי צעקה עד השמים - בחנתי בזהירות את האזורים האדמדמים תוך כדי יבבות גבריות קטנות. חוץ מזה, גיליתי שהנעל השאירה לי ברגל ימין חריץ שלא היה מבייש את השבר הסורי אפריקאי - אבל כיאה לגבר ישראלי מצוי - מה פתאום אין לי שום בעיה - הודעתי לבבי בחיוך עקום.
ארגנו את התרמילים והתחלנו לצעוד לכיוון היציאה מהיישוב על כביש הבקעה, כלומר בבי צעד ואני מדדה כמו שור מיוחם עם מטאטא תקוע באחוריו (עם הצד הרחב!!). נעמדנו בצד הכביש, מרגישים גיבורים וספונטניים, הרמנו אצבע וחיכינו לטרמפ שיקפיץ אותנו מעט דרומה לתחילת נחל תבור. ישבתי שם כולי מאושר וסבלני ואחרי 10 דקות נמאס לי ועצרנו מונית. לאחר ששיגענו את נהג המונית מעט (עוד קצת... לא לא, תחזור אחורה.. לא עוד קצת קדימה.. לא בעצם תחזור אחורה..) ירדנו בשעה טובה בכניסה לנחל תבור.
על אף האדמדמות בירכי שטפחו ואיימו להידבק יחדיו (כולל מה שבניהן!!) ועל אף החריץ בכף רגלי שנראה כי הגיע כבר עד הכתף, ולמרות שבבי הודיע עוד אתמול שהוא הולך להקיא - נחל תבור השכיח מאיתנו הכל. משני צידי הנחל הגדה היתה כולה ירוקה ומלאה בנקודות אדומות. מזג האויר המשיך להאיר לנו פנים והשקט מסביב פשוט השכיח מאיתנו כל צרה שהיא. הצעידה לאורך הנחל היתה נוחה ונעימה, פינות מוצלות פה ושם, מדי פעם נתקלנו בפכפוך מים זורמים - פשוט אידיליה!! המסלול נמשך לו כך כשעה קלה עד אשר נתקלנו לפנינו על השביל בעדר פרות. לכאורה, יגיד כל אדם הגיוני ונורמלי, כי אין בכך כדי לגרוע מחווית הטבע הנפלאה!
הבעיה היא שבכל הקשור לפרות יש לי פוביה אימתנית ולא ברורה - מבחינתי תנו לי לשחות יחד עם תנין, ללכת לישון עם נחש בשק שינה, לרקוד טנגו עם אריה וללכת לשירותים יחד עם קרנף, רק לא לעמוד מול פרה. מבחינתי כל פרה היא שור - ולשור יש קרניים!! וכמובן שבאותו יום לבשתי מכנסיים אדומים סגולים שמושכים היטב את העין, כך שלחץ הדם שלי, באותו רגע מחריד של מפגש עם עדר שלם של פרות (שוורים!!!), הגיע לשיא. כיאה לגבר שאינו חושש מכלום פשוט החלטתי לחזור על עקבותי - אין ברירה - אמרתי לבבי - חייבים לחזור.
לתחילת הכתבה
חזרה לכפר קיש
לאחר שיכנועים רבים, הסכמתי, לאחר כבוד, לנסות ולאגף את העדר שפשוט סרב לזוז מהשביל. 10 דקות של דפיקות לב, שאני בטוח ששמעו אותן עד טבריה, ואנחנו מאחורי העדר המאיים (שהמשיך לאכול לו עשב בהנאה - ברור לי שהפרות צוחקות עלי!!). המשכנו לנו בדרכנו כאשר אני שולח מבטים זהירים כל 10 שניות בערך לאחור לוודא שאין איזה פר צעיר שהחליט לעקוב אחרינו בחשאי.כעבור שעת הליכה נוספת הגענו כמעט לסוף דרכנו - מולנו ניצבה עליה ארוכה שבראשה נראו בתיו הקטנים, אדומי הרעפים של כפר קיש!!! התיישבנו לנו בצל העצים למול כפר קיש וליד מי הנחל שזרמו להם בנחת בין גללי הפרות. הוצאנו שאריות של קופסאות שימורים וחגגנו את סוף דרכנו. לקינוח סיימנו בכוס קפה שחור וסיגר ריחני שגנבתי מאבא שלי - אח איזה חיים!!!
לאחר מנוחה של שעה לערך פנינו לחלק האחרון של דרכינו - העליה לכפר קיש. זה שום דבר - חייכתי לבבי - אנחנו עולים את זה ב-10 דקות. לאחר 20 דקות של עליה מתישה, חזרו אלי המחשבות ההן מהעליה ההיא למצפה אלות. אך בשלב הזה, כשלפני נראו כבר הבתים של כפר קיש, שום דבר לא היה חשוב. במעורפל אני זוכר את בבי אומר משהו על זה שלא חייבים לרוץ ועל עצירה למנוחה או משהו כזה, אבל מה שאני זוכר רק זה אותי דוהר למעלה, מיוזע כמו סוס שיצא מהים, הולך עם פיסוק שניתן להעביר בו גלגל של אוטובוס עקב השפשפת שלי וצולע כמו גיבן, מתנשף בקולות גניחה ונהמות...
10 דקות אחרי שהגעתי למעלה, נוטף מים, מקלל ומילל, חזרה אלי נשימתי - הסתובבתי לאחור לראות את בבי הרחק מאחורי, מבסוט שיש לי זמן לנוח - להפתעתי, איך שהסתובבתי ראיתי את בבי מולי מחייך כולו, מזיע ומתנשף מעט אך בודאי לא נראה כמו כלב דרוס כמוני!! את הדרך מכאן לרכב כבר עשינו בצליעה איטית - שם ברחוב השני מתוך הארבעה שהיו בכפר קיש עמדה הפרארי האדומה שלי (טוב, בשלב הזה המחשבה על להתקדם בלי להזיז את הרגלים ולשפשף עוד את אזורי החלציים נראתה לי הדבר הכי גדול בעולם, אז מה הפלא שרנו 5 שנת 88 נראתה לי כמו פרארי 2006!!).
משם התדרדרנו לנו לכיוון הבית - בדרך עצרנו במסעדה מעולה בתחנת דלק - מסעדת כפר תבור (ממש לפני כפר קנא) - הקבב המעולה והסלטים היו סיום מושלם ואפשרו לסכם שלמרות החריץ ברגל ולמרות שהתחושה באזורים המוצנעים שלי חזרה אלי רק אחרי מספר ימים - ישנם עדיין מקומות רבים בארץ שהיופי בהם עוצר נשימה והשקט בהם, בניגוד לאופי הרועש של הארץ שלנו, פשוט משרה אוירה של חו"ל (תוסיפו לזה קבב ערבי טוב בסוף - ובכלל תקבלו אמריקה!!).
לתחילת הכתבה
