מצומת מירון לחרבת חוממה
מדובר בטיול סופשבוע - שישי-שבת, שעשינו באחת התקופות היפות של השנה באזור הר מירון. טיילנו בקבוצה של 5 בנים - מספיק כדי שלא יהיה משעמם, ולא מספיק כדי שנתעכב כל הזמן ונתקל בבעיות בלתי צפויות. בסך הכל היינו חבורה עם כושר טוב, שמסוגלת לצעוד יותר מ-20 ק"מ ביום בכל השיפועים שהמירון מציע, אבל משיקולים שונים החלטנו לטייל ב"איזי" - לעצור מדי פעם למנוחות ארוכות (בעיקר ביום הראשון), ולצאת מאוחר ביום השני (10 בבוקר). אבל מצד שני עשינו ביום השני המון קילומטראז` (כ-20 ק"מ בציר X, ומאות מטרים בציר Y), ב-8 שעות האור שעמדו לרשותנו.
בחרנו במסלולים מסויימים, שקישרו בין שתי נקודות שהיתה בהן תחבורה ציבורית. ההר מלא במסלולים מגוונים, וניתן ללכת אותו בדרכים שונות. כל המסלולים שהלכנו בהם מסומנים (וגם אסור ללכת בשטח סתם כי רובו שמורה). גם בהלוך וגם בחזור התבססנו על תחבורה ציבורית בלבד, ונשאנו את כל הציוד על הגב. שביל הפסגה בהר מירון הוא מסלול מטוייל מאוד, וגם בעליה מצומת מירון לשביל הפסגה פגשנו מטיילים בסוף השבוע. עם זאת, בחלקים האחרים של המסלול היינו לבד, ורוב הסיכויים לפגוש שם רק מטיילים "משוגעים לדבר".
אחת ההגבלות באזור, שרוב רובו שמורת טבע, היא מקומות הלינה. לכן צריך לתכנן את המסלול בהתאם לחניונים או מקומות שאינם שמורה, הנמצאים באזור. כך למשל "נאלצנו" לנוח כמעט 3 שעות ביום הראשון שהוליך אותנו לחרבת חוממה, כי לא היתה נקודת לינה אחרת בטווח סביר. מים ניתן למלא בתחילת המסלול בישוב מירון, בחניונים על הר מירון ובישוב בית ג`אן שלקראת סוף המסלול. באפריל לא היתה זרימה בשבילים בהם בחרנו, פרט לזרזיף ובוץ טובעני קל בעין חותם, על פניה חלפנו ביום השני. מומלץ להצטייד במפת סימון שבילים 2 של הגליל העליון, והציוד הרגיל של טיולים בלי אוטו. את יומן המסע כתבנו באוטובוס בדרך הביתה.
8/4/05 - יום 1
הגעה: רכבת מאזור המרכז לחיפה לב המפרץ, וקו 361 מהתחנה לצומת מירון. ניתן לקחת את ה-361 גם מתחנה מרכזית עכו. בבוקר, כשנסענו ברכבת לחיפה עם אמיר וספיר, הבחנו שבגלל הרוח המערבית המאוד חזקה הים מלא קצף. לא זוכר שראיתי משהו כזה בעבר. במקומות מסוימים הים היה פשוט לבן, כאילו פתאום הזדקן בכמה עשרות שנים...
אחרי איחורים קלים, וכשאמיר, סשה וספיר מצאו את דרכם בקניון לב המפרץ אל תחנת האוטובוס, ומיכאל, שהגיע לתחנה בעכו על השניה רץ לקו 361 והספיק (בזכות חפץ חשוד שהושאר בתחנה), יצאנו לדרך. הגענו לצומת מירון, עשינו "תמונת התחלה", החלפנו בגדים ו... התחלנו ללכת. מהצומת עלינו לישוב מירון עד קבר רבי שמעון בר-יוחאי, והמשכנו בשביל ברור בעליה אל הר מירון (בהתחלה שביל שחור שמאלה - כיוון כללי דרום, ואז שביל כחול - כיוון כללי מערב). עלינו בנחל תלול מאוד, בו נאלצנו לטפס בחלק מהמקומות. פגשנו בדרך שני זוגות שקראו לנו "המקצוענים", ובעודנו מוחמאים, המשכנו בעליה הקשה עד כר דשא ענק ויפהפה שצפה אל מרגלות ההר. ניתן לעשות חלק זה של המסלול גם בשביל ישראל, שאמור להיות יותר ידידותי למשתמש.
בכר הדשא פגשנו חבורה של חובשי כיפות שחורות, שעלו מהישוב מירון אל המקום היפה וישבו להם בכיף וניגנו בגיטרה. הם דיברו איתנו קצת ושאלו שאלות שמפנים ל"מטיילים מקצועיים", כמו- כמה זמן אורך השביל הזה, וכמה זה נוח לטייל עם המכנס הזה... אחר כך הגיעה למקום קבוצה של ילדי צופים מעצבנים והם התחילו להרעיש ולעשות משחקים מוזרים. הם עיצבנו אותנו, והמשכנו בדרכנו בשביל הפסגה (פניה ימינה לשביל ישראל - כיוון כללי מערב-צפון-מערב). ככלל, הרוח ביום הראשון היתה רוח חריגה בעוצמתה, והיא הורגשה היטב על ההר. למעשה, מזג האוויר התחיל להתקלקל תוך כדי העליה מכר הדשא ועד שביל הפסגה. מכר הדשא אפשר היה לראות את החרמון מתנשא מעל האופק, עם פסי שלג לבנים- מה שהפך את הנוף למרהיב עוד יותר.
פגשנו בדרך מטיילים רבים בכל הגילאים והצבעים, ובהם קבוצה של דוברי אנגלית. אלה היו תלמידי "בית הספר של אוניברסיטת תל אביב" - בעצם, חבר`ה שהגיעו לארץ מארה"ב ואירופה, במסגרת חילופי סטודנטים ואשר נלקחו לטיול בהר. דחינו את ארוחת הצהריים עד 15:00 ועצרנו במצפור נריה לאכול ולנוח. החלטנו לעצור עד 17:00, כי נשארה לנו הליכה קצרה בלבד עד חרבת חוממה. היתה רוח די חזקה, אז פרסנו את מזרוני הסיירים מאחורי חומה והלכנו לישון. נרדמנו בהר מירון... והתעוררנו בסיביר!
משביל הפסגה כבר ראינו בקושי, השמיים התכסו בעננים ונהיה אביך. כשהתעוררנו במצפור נריה, הרוח היתה מקפיאה, השמיים התכסו עננים ונחרדנו לחשוב מה מצפה לנו בחניון בלילה. הרוח החזקה עשתה גלים בדשא, וגלים בשדות התבואה שראינו עוד בדרך למירון (כמובן, אני מגזים רק בשביל הסיפור, והרוח הנוראה לא סיכנה את עורנו הלבנבן). אבל... רק התחלנו ללכת, והרוח הפסיקה ולא חזרה כמעט עד היום השני. הבנו שפשוט עצרנו במקום "חשוף לרוח", והמושג שימש אותנו מאז לאורך כל הטיול. הגענו במהרה לחניון ואספנו המוווווווווון עצים. בדרך, הזהיר אותנו בחור, שהזדהה כדרוזי בוגר מסלול בגולני, שבחניון לא נוכל לאסוף ענפים למדורה.
בחניון עצמו באמת לא נשארו הרבה ענפים בגלל המטיילים הרבים הפוקדים אותו, אבל אם הולכים קצת הצידה, בסביבתו אין בעיה לאסוף מספיק עצים למדורה חזקה. בילינו את הערב בשלל בישולים מגוונים- מנקניקיות, דרך טוסטים עם גבינה וקטשופ (שיצאו טעימים כמו פיצות), מרקים ואורז, וכלה בבטטות אפויות וסיידר. את הטוסטים והנקניקיות (סליחה מראש לשומרי הכשרות) הכנו על רשת שאמיר מצא במקום, ושטפנו אותה קלות. אכלנו, שיחקנו קלפים ושחמט (מיכאל ניצח אותי בהליכה, כשהוא מתחיל בלי מלכה), והחלטנו שביום השני נעשה מסלול קצר יחסית, שעובר בבית-ג`אן ורמה, ונתפוס אוטובוס לכיוון חיפה בצומת רמה. כך, ב-23:00 פרשנו לישון, עם תכנון מדוקדק להשכמה ספונטנית.
לתחילת הכתבה
מחניון חרבת חוממה לצמת רמה
9/4/05 - יום 2
עשינו בבוקר תה (שלקח לו המון זמן לרתוח על המדורה שהדלקנו) ובעשר יצאנו לדרך (שעתיים אחרי ההשכמה). ירדנו במסלול יפהפה בנחל נריה (סימון שבילים אדום, נחל אכזב), והמשכנו להתאהב בקטלב - עץ יפה, אדמדם וחלק - מלך היער! ראינו עוד המון צמחים, כמו האחירותם- השיח הצהוב ששלט בהר מירון ללא עוררין בתקופה זו של השנה, ורבים אחרים שספיר הכיר בשם. נחמד לקחת אתכם ספרון של החי והצומח בארץ ישראל, או חבר שמבין בצמחים וציפורים (כמו ספיר), שגם סוחב את עצמו- זה מאוד מגוון את הטיול.
המשכנו בנחל נריה בסימון שבילים ירוק עד עין חותם (מעיין מלוכלך שכזה). אחרי הירידה בנחל, התחילה העליה... מגובה של כ-600 מ` עלינו בסופו של דבר לכמעט 1,000 מ` מעל גובה פני הים (בבית ג`אן). בעין חותם פנינו שמאלה (כיוון כללי דרום מזרח) למסלול העולה להר פקיעין (סימון שבילים כחול). העליה מנחל מורן/כזיב היתה מאוד לא פשוטה, מעייפת את הרגליים. מההר נשקף נוף מזרחה אל הר מירון, ויכלנו לראות את הדרך שבה באנו- בנחל, שלימינו שלוחה ארוכה שמתחילה בפסגת הר מירון. בצומת השבילים הבאה שוב לקחנו שמאלה לכיוון בית ג`אן (סימון שבילים ירוק, שוב כיוון כללי דרום מזרח).
כמעט בכל השבילים היו מלא שיחים קוצניים (גם האחירותם הוא קוצני, למרות הפריחה הצהובה שלו). טוב שכולנו לבשנו מכנס ארוך. הלכנו במסלולים יפים וטרשיים, ובתום העליה התלולה עצרנו לשעה וקצת של צהריים. השלנו מעלינו את קופסאות השימורים (בעיקר ספיר) וגם זרקנו (אחד על השני) את המלפפונים שנותרו. האפונה שפתחנו שחתה לה במין קצף כזה (כמו הים...), אבל לא חשדנו יותר מדי, ואכלנו לשובע. רק אחר כך סשה בדק את תאריך התפוגה- היה זה אפריל 2004... נחרדנו קצת, וצחקנו על המוות שנחווה בייסורים מחיידק קופסאות השימורים- הבוטוליניום הנורא. הפלנו עליו את כל התופעות המוזרות שליוו אותנו בהמשך, והמשכנו לעלות במתינות בינות טרשים ופרחים עד בית ג`אן (כאן אני ממליץ לא לאכול קופסאות שימורים שסיימו את חייהן לפני שנה, אבל אנחנו עדיין בריאים ושלמים).
בית ג`אן הוא ישוב דרוזי חביב מאוד, התושבים ידידותיים והילדים מנופפים ואומרים לנו שלום. ההליכה בכפר עצמו די ארוכה, ואורכת כמה וכמה קילומטרים. עם זאת, המסלולים בבית בתוך ג`אן מסומנים- מסלול אדום, ואז מסלול שחור, שאמור לרדת לאחר היציאה מן הישוב השכן רמה. ליד בית הספר בבית-ג`אן הסימון השחור לא מוצלח, ובקטע בו מתלבטים לאן ללכת הדרך הנכונה היא להמשיך בירידה- בדרך הכי שמאלית שניתן ללכת בה (לאלה שמגיעים כמונו לישוב במסלול הירוק, מכיוון צפון מערב לישוב).
ובכן, התברברנו מעט בכפר, בינתיים הרוח חזרה, ממש ביציאה מבית ג`אן- נחרדנו מעט מכיפה שהתנשאה לה מולנו, ושביל עולה לפסגתה. אולם, ממש לפני תחילת העליה המסלול סטה שמאלה (סימון שבילים שחור). עוד בכפר פגשנו 3 בנות מהרצליה, שהגיעו לאזור לצפות בפריחה. הן שאלו איפה חונה הרכב שלנו, הן כנראה לא רגילות ללכת 20 ק"מ ביום ולהחזיק את כל הבית על הגב. אמרנו להם שחנינו בכפר רמה והמשכנו בדרכינו.
ירדנו במסלול היפהפה היורד לאורך שלוחה וצופה אל העמק של כרמיאל, עד רמה. הירידה תלולה מאוד אבל בכלל לא קשה. תחילה כביש עכו-צפת, שעבר מתחת, נראה רחוק וקטן מאוד-מאוד (הרי ירדנו אולי אפילו 500-600 מטר), אבל עשינו את זה! במסלול יש פריחה יפהפיה (באפריל) של שיח שנקרא לוטם (יש לבן ויש ורוד), עליו מופיעים פרחים לבנים. אזורים נרחבים פרחו בלבן...
ברמה האווירה לא היתה טובה כמו בבית ג`אן. במקום ברכות "שלום" שמענו צעקות "יהוד", וגם כמה קללות עסיסיות בערבית ממכוניות חולפות. במקום בו מסתיים השביל השחור יש מטע זיתים גדול, ושם מתחילים בתי היישוב. כשעברנו מעל הבית הראשון גרמנו להתרגשות רבה וכ-10 ילדים שהיו במקום התחילו לצעוק בקולי קולות "יהוד", "יהוד" ועוד כל מיני דברים שהיו ספק קללות בערבית - ספק ניסיון להגיד משהו בעברית, במבטא כבד.
רמה הוא ישוב מעורב מוסלמי-דרוזי-נוצרי, ובניגוד לישובים דרוזיים טיפוסיים (כמו בית-ג`אן בגליל ודליה בכרמל), בימים אלה זה מקום שלא הייתי ממליץ ליהודים להיכנס אליו ולו בגלל ההרגשה הלא נעימה. למרות זאת, סשה לא בטוח שהיו עוינים אלינו ברמה. הוא אומר שככל הידוע לו האוכלוסיה שם דרוזית-נוצרית, ולמשל- איך בישוב עויין ימכרו שווארמה עם הנחה לחיילים?
על מנת להגיע לצומת רמה פשוט ירדנו כל הזמן למטה בכביש הראשי של הישוב. הלכנו בקצב שיא, גם כי היה לא נעים להיות שם, אך בעיקר- בתקווה שנספיק לאוטובוס של 18:15, אך כנראה פספסנו אותו וגם עמדנו בתחנה הלא נכונה. צריך לשים לב שיש במקום שתי תחנות- אחת על הכביש הראשי, ואחת בתוך הישוב, ליד האזור המסחרי, וצריך לראות באיזו תחנה עוצר האוטובוס המסוים שמחכים לו. עלינו לשווארמה בכביש שבכניסה לישוב, וידאנו את מיקום התחנה ופיטמנו את עצמנו בשווארמה (חוץ מאמיר, שהיה, ועודנו, בדיאטה). בסך הכל, היום השני היה לא קצר בכלל- הלכנו כמעט עד סוף היום, וגמענו לפחות 20 ק"מ (אבל ב-8 שעות). עכשיו אנחנו באוטובוס, מיכאל כבר ירד בעכו ותכף מגיעים למרכזית המפרץ. כך תם עוד טיול מהנה ומלא חוויות, ועוד היד נטויה. לא ינום ולא יישן חיידק קופסאות השימורים!
חזרה: אוטובוס מצומת רמה (בתוך הישוב) למרכזית לב המפרץ (מספר הקו לא זכור לי, אבל יש שם תחבורה של אגד בימי חול, וביום שבת החל מ- 17:00 לערך. כל הפרטים באתר אגד), ורכבת מלב המפרץ לאזור המרכז. האוטובוסים מרמה עוברים בכרמיאל ובעכו, כך שניתן לקחת את הרכבת גם מעכו (אבל ביום שבת עדיף מחיפה, שם הרכבות מתחילות בשעה יותר מוקדמת).
לתחילת הכתבה
