עין רזיאל
אז שוב ארגנתי טיול (אם אין לי -; מי לי?) והפעם להרי ירושלים. גם הפעם היה נראה שמתארגן מחנה נודד עם צורך בלוגיסטיקה ברמת האוגדה, אבל אז התברר שכולם בטלנים (מלשון ביטול, לא בטלה). אז במקום טיול סופ"ש מטורף בתוך הגשמים של תחילת החורף בהרי ירושלים, יצאנו איתמר, הירש (הידוע גם בתור לירן) ואני לטיולון שבת בואכה רמת רזיאל.
התירוצים לצאת הפעם:
- כולם אומרים לי לקנות גם תיק קטן לנסיעה, אבל אני אומר שלא צריך, שמספיק לי שהכיס-כובע בתיק שלי הופך לפאוץ` גדול ועם שקית שתייה זה מספיק, עם קצת שיפצורים, אז רציתי לבדוק איך זה לטייל עם זה. מסתבר שבסדר גמור, רק צריך שיפוצים.
- המעיין של שייבה - את המסלול בניתי על פי המלצה של חבר ידיד ורע -; שי בדיחי (שייבה) שמכיר את האיזור כמו כף ידו. אני שמעתי על מעיין שהוא שיקם עם מספר חבריו באיזור וממש רציתי לראות אותו. הוא, בתגובה לשאלתי על מיקום המעיין, החל לפרוס לפני את מגוון המעיינות שיושבים מעל נחל כיסלון. אני כבר בניתי בראשי מסלול מעיינות מטורף, אבל -; המלצות לחוד ובשטח לחוד, עוד תראו...
בקיצור, אחרי ארגונים קטנים ביותר הירש אסף את איתמר ואותי השכם ב7 בבוקר בשבת. עיכובים קטנים (הירש שכח רשיונות, אני שכחתי לקנות פילם) ואנחנו חונים ברמת רזיאל -; מצומת נחשון לצומת אשתאול ואז נוסעים לכיוון צובה, למי שמגיע מכיוון רחובות. אפשר להגיע גם משער הגיא או מהקסטל. היעד הראשון -; עין רזיאל.
עין רזיאל הינו מקום אניגמטי במקצת. כנראה, שאף אחד לא ממש בטוח איפה הוא. במפה שהייתה לי (עדכנית ל1978), עין רזיאל היה ממש על הכביש ממערב לרמת רזיאל. אצל איתמר לעומת זאת (מפה קצת יותר חדשה), עין רזיאל מסומן כמעיין שנמצא מעט צפונית לחלק המערבי של רמת רזיאל (מה שאצלי מסומן כמעיין ללא שם, לעומת עין רזיאל במפה שלי, שאצל איתמר לא היה מסומן בכלל). הממממ... היות וראינו שאף אחד לא מצא באמת אי פעם את עין רזיאל, לפחות מהממפים, החלטנו לנסות למצוא את המעיין בעצמנו, דרך הסבך העשבוני של המדרונות של נחל כסלון, למרות אזהרותיו של שייבה -; "לנחל כסלון -; לרדת רק בשביל!!". כן, זה חייב להיות רעיון טוב.
העניין התחיל בצורה די טובה, אחרי שירדנו קצת מהקצה המזרחי של רמת רזיאל, התחלנו לחתוך את דרכנו מערבה. ההליכה הייתה יפה למדי -; בינות החורש המקומי, למרגלות טרסות נטושות, בשבילים שאולי ננטשו אולי לא. באמת פסטורלי. עד שאתה מגיע לקטע שאתה מגלה שהשביל באמת ננטש והדרך היחידה היא להמשיך דרך כל העשבייה / שיחייה / עציה שנקרת על דרכך.
כך התחלנו משוטטים הלוך חזור, מערבה מזרחה, למעלה למטה למרגלות רמת רזיאל. בסופו של דבר, יצאנו עם רגליים שרוטות בקצה המערבי של הישוב, סמוך לדרך הרכב הכחולה. לגבי עין רזיאל -; אולי מצאנו אותו. זאת אומרת, מצאנו איזה מקום שהיה בו בריכה מסודרת (ריקה) עם צינור שמנתב מים לתוכה (יבש) ואפילו קצת מזרונים וכולי. זה מקום שכשיש בו מים, הוא יכול להיות יפה. אבל הוא לא היה, אז זה היה קצת מבאס.
לתחילת הכתבה
עינות בוקר
טוב, מעיין אחד הלך, עוד כמה טו גו. ממשיכים על השביל הכחול לכיוון עינות בוקר -; שלוש נביעות צמודות יחסית, קילומטר וחצי מערבית לרמת רזיאל. ההליכה על השביל הכחול די מבאסת, בייחוד לאור העובדה שחצי מהזמן אתה עסוק בלהתחמק מרוכבי אופניים ונוסעי ג`יפים למיניהם שנהנים מדרך הרכב הזאת. מי שרוצה למצוא את עינות בוקר, צריך להיות קצת עירני. המעיינות לא נראים מהשביל וצריך לשים לב טוב כשמגיעים לאיזור בו השביל הכחול עושה פרסה בפעם השנייה. באמצע הפרסה בערך, תתחילו לרדת ותחפשו. מזל שלנו היה את איתמר שזכר שהוא כבר רכב על אופניים והגיע לשם והוא הוביל את הדרך.
לעינות בוקר הגענו ביחד עם כמה חבר`ה מגרעין של החברה להגנת הטבע בקריית יובל שקיוו להגיע לשם מספיק מוקדם כדי שלא יהיו אנשים (לא הצליח להם). ירדנו למטה ולפנינו נגלתה פנינה שלא הייתה שום בעיה לחלוק איתם. את עינות בוקר שיפצו שייבה וכמה מחבריו. הם נטעו שם, הם בנו שם, הם ניקו שם. באמת עבודה מדהימה. מי שמגיע למקום יכול למצוא שם שתי בריכות - אחת קטנה ממש ואחת קצת יותר גדולה אבל עמוקה יותר ממה שהיא נראית והמים יותר טובים ממה שהם נראים, מזרונים, נדנדה, צל למכביר ואפילו שלט קטן שמבקש מבאי המעיין לשמור עליו. מקום באמת נפלא שכיף אפילו להעביר חצי יום בחלוקת הזמן בין המים למזרון לנדנדה.
התיישבנו לארוחת בוקר שמורכבת ממיטב סנדוויצ`י הבית וקפה מבושל טוב (למרות שהירש מכין אותו כמו אשכנזי גמור) ואחרי סשן של תמונות החלטנו שצריך למצוא את שתי הנביעות האחרות (במפות -; גם שלי וגם של איתמר -; מסומנות שתי נביעות צמודות). התחלנו לרדת ולנסות לאתר אותן. מהר מאוד מצאנו איזשהו סימן לנביעה קטנה שהיתה יבשה שקראנו לו הנביעה השנייה (בעיקר כדי לטפח את האגו שלנו אחרי שלא מצאנו את עין רזיאל, כנראה). הנביעה השלישית אמורה להיות עמוק יותר ביובל של נחל כסלון שהיינו בו -; אך אבוי, שוב צמחייה חוסמת את דרכנו, אבל איתמר החליט שזה לא מה שיעצור אותו.
הוא מתחיל לפלס את דרכו במורד הנחל עד שלפתע הירש פוצח בצחוק גדול. "מה קרה?" "איתמר נפל!" -; "מה?" -;"רגע אחד אני רואה את הראש שלו ורגע אחרי הוא נעלם, הי הי הי" -; "טוב. איתמר?" -; קולות עמומים מרחוק שמלווים במילה "בסדר". אחרי כמה דקות שאיתמר לא חוזר אנחנו מתחילים לקרוא לו שוב והוא לא עונה, מה שמעלה שאלה די קבועה בנוגע לאיתמר -; "איפה איתמר?". איתמר פיתח לעמו יכולות מיוחדות, עוד בטיול הקודם מכפר תבור לכנרת, להעלם בשנייה, כמו באטמן. בין אם זה ב10 מטר מפאב אחד למשנהו, ב100 מטר מצל אחד לבא או במורד נחל סבוך, הוא יכול להעלם בלי שאף אחד ישים לב עד שמישהו יעצור וישאל "איפה איתמר?" וכולם עונים כמקהלה "איפה איתמר?"
אחרי טיפוס קצר במקביל לערוץ, מצאנו אותו. הוא מצא איזה לימון בצורה מאוד מיוחדת וחושב שהוא יודע איפה הנביעה השלישית, רק שהיא לא נגישה, אז הוא נשאר להתעמק בלימון.
שמחים ומאושרים התקפלנו משם, בלי שבכלל נכנסנו למים (כנראה שפשוט שכחנו עם החיפושים), בדיוק ברגע שקבוצה של עשרים ילדים צווחניים והוריהם ניסו למצוא את הדרך אל המעיין, ושמנו פעמינו לעיונת שיח` אחמד. 2 ק"מ בערך מערבה לעינות בוקר מסומנים מעל השביל הכחול שתי עינות (עם או בלי קבר שיח לידם, תלוי באיזה מפה מסתכלים) שלפי שייבה הם ממש יפים. אני מאמין לשייבה, בדרך כלל כשהוא אומר שמקום הוא יפה אז הוא יפה. אבל אני לא יכול להגיד לכם, כי אף פעם לא הגעתי לשם.
הבעיה, אתם מבינים, זה שהירש, איתמר ואני מעריצים מושבעים של ה"רצועה" ב"ביפ" (כן, אנחנו די אידיוטים). באופן טבעי נכנסו לסדרת בדיחות רצועה והעלאה באוב של פרקים קלאסיים מהעבר ולא ממש שמנו לב לאן אנחנו הולכים. מסתבר שזה חלק די חשוב בלמצוא מקום מסויים -; לשים לב איפה אתה. לפני שידענו היינו קצת הרבה אחרי עינות שיח` אחמד. בקיצור, שייבה אומר שזה מקום יפה, מי שרוצה להגיע, שירד דרך השלוחה שמעל השביל, כי מהשביל עצמו ממש קשה לראות.
לתחילת הכתבה
נחל כסלון
בזה מסתיים באופן רשמי פרק המעיינות בטיול זה ואנחנו עומדים על סטטיסטיקה מדהימה של זיהוי בטוח של נביעה אחת מתוך שש וזיהוי נתון לפיקפוק של עוד שתיים. הלאה אל נחל כסלון. אנחנו יורדים עם השלוחה עד למערת בני ברית. מדובר במערה נעולה עם שער / אתר בבנייה/ אתר להנצחת היהודים שנספו בשואה. בשורה התחתונה -; מערה עם מצבה בפנים, קצת בטון מסביב ושולחנות פיקניק. לא מקום שיש הרבה על מה להתעכב עליו. אנחנו מתחילים לעלות את נחל כסלון (עלייה מתונה ביותר) ונכנסים אל האיזור המכונה "יער הקדושים". על שום מה? על שום זה שקק"ל החליטה להקדיש את היער הזה לקהילות שנספו בשואה ולכן בכל דרך רכב שתלכו, אפילו הזניחה והנטושה ביותר, תמצאו איזו מצבה, אנדרטה, גלעד וכו`.
לגבי נחל כסלון עצמו -; אין הרבה מה להרחיב. זה נחל יפה (אין מים, בוודאי שלא בעונה שאנחנו עוסקים בה), ההליכה בשביל, טיפה מעל הערוץ, יפה בתוך הצמחייה של היער והנחל שמקיפה אותך מסביב אבל יותר מזה אין מה לספר. אנחנו ממשיכים על השביל המסומן עד למרגלות גבעת מיש (ק"מ צפונית לרמת רזיאל, שלושת רבעי ק"מ מזרחית לגבעת יערים), שם אנחנו נפרדים ממנו לטובת דרך רכב שחותכת דרום מזרחה לנחל טייסים ובמפות (בשתיהן! דבר די נדיר, היות ובמפה שלי ירושלים עדיין מופיעה כאיליה קפיטולינה) מופיעה דרך רכב שנפסקת בערך 200 מטר לפני מפגש דרכים שעולות לכיוון הר טייסים. אנחנו אמרנו לעצמנו, למה שהדרך הזאת באמת תפסק שם, באמצע שום מקום? והלכנו בה בלי לחשוב פעמיים. אז נחשו מה? היא כן נפסקת באמצע שום מקום סתם ככה. זוכרים את ההמלצה לא לרדת לנחל כסלון לא בשביל? היא תקפה גם לכיוון השני, מסתבר. אבל זה לא מפריע לנו. מה, כולה 200 מטר בתוך צמחייה קוצנית ועבותה? זה מה שירתיע אותנו?
אני מוביל את כולם קדימה (למה תמיד אני?) לקולות העידוד של איתמר -; (אני) "די, מפה אין לאן להמשיך" -; (איתמר, 30 מטר מאחוריי) "לא, יש לך יש לך, תמשיך". אני קופץ מעל שיח, מתכופף מתחת לגזע, נדחק בין קוצים עד שאני מגיע למקום שבאמת אין איך להמשיך (לא, לא יש לך, תמשיך) וגם ההרגשה שעברנו קצת יותר מ200 מטר מציקה לי ולהירש. אני מתחיל לחתוך במעלה המצלעות של הנחל כשלפתע אנחנו פוגעים במקרה במקום יפהפה -; יער אורנים קטן וצפוף וחשוך שנותן הרגשה של "פרוייקט המכשפה מבלייר". פשוט דורש לרוץ בצעקות אימה בין הענפים הצפופים של האורנים. אחרי סשן תמונות של "פרוייקט המכשפה מרזיאל", אנחנו ממשיכים לעלות עד שאנחנו מגיעים לשביל הירוק.
ירוק? לא אצלי ולא אצל איתמר מסומן ירוק באיזור. אחרי בירור קטן עם הצפון גילינו שעלינו בצד הלא נכון ואנחנו צריכים למצוא דרך לחצות את הנחל. המשכנו 50 מטר ומה מצאנו? את הצטלבות הדרכים שרצינו להגיע אליה. מרפי מרפי, בן ז*@#. הכוונה שלנו הייתה לעלות מפה עם דרכי הרכב להר טייסים (ק"מ מזרחית לרמת רזיאל). הבעיה ביערות קק"ל (ולהזכירכם, אנחנו עדיין ביער הקדושים שהוא יער קק"ל יפה למדי ומייצג למדי) היא שהן חרושות בדרכי רכב ולך תדע אם אתה על הדרך הנכונה ואם היא באמת הולכת לאן שאתה חושב ואם לא שינו אותה כבר מיליון פעמים מאז שציירו את המפה. אז באופן טבעי הגענו חזרה לרמת רזיאל במקום.
וזהו, ככה נגמר לנו הטיולון בלי ששמנו לב. חזרנו הביתה , לא לפני שהירש כמעט שרף את הברקסים בכביש היפהפה באיזור (המלצה לנהגים -; כביש צר, בתוך ההרים, פתלתל, פשוט מדהים). זהו, צריך להתחיל לתכנן את הטיול הבא. נשתמע אז.
לתחילת הכתבה
