הביתה לעיר הקודש
אין כמו בבית!!! כיף להיות בארץ, כיף לדבר עברית, כיף לראות את כולם (זה המקום לבקש סליחה מנילי מצוות למטייל על אי-הביקור. אני מבטיחה שבפעם הבאה...). באתי בדיוק בזמן הנכון, להספיק גם קצת חורף, גם כמה ימי שמש וגם שלג (!!!) בירושלים. אחרי 30 שעות נסיעה מלה פז ללימה (3 אוטובוסים, סה"כ 20 דולר), ועוד 20 שעות של טיסות עם קונקשנים יצירתיים ביותר, הגענו לנתב"ג בשלום, המשפחה הנאמנה אספה אותי בשדה התעופה (כל הכבוד שעוד לא נמאס להם) ויאללה הביתה. כאן הכל נשאר בדיוק אותו הדבר, וזה מה שכל כך טוב פה. ההלם היחיד היה מחירי התחבורה הציבורית. מה שמספיק פה לנסיעה של עשר דקות מספיק בבוליביה לנסיעה של שעתיים... וכאן כמובן קיים גם מוטיב ההרפתקה. כשאתה עולה על אוטובוס בירושלים אתה אף פעם לא יודע איך זה ייגמר.
בסופו של דבר הכרזתי על אופניים (זה חינם, זה בריא, זה נרטב בגשם וכו`) ככלי הרכב הזמני שלי בעיר הקודש. טוב, אז העליות בלה פז יותר קשות אבל בהן אני לא מדוושת. מצד שני בלה פז לא צריך לדווש באופניים בעליה בשביל לא לנשום. ועוד בענייני עליות: כל מחוזות העליה לרגל הירושלמים נשארו במקומם - החגיגה של באבט, הסינמטק, מומנט, נחלאות, כנראה גם הכותל המערבי, ובעיקר גן החיות התנ"כי.
כל החיות התחלפו, אלה שלא התחלפו סתם לא זוכרות אותי ורק צחי הכבש הנאמן לא הכזיב וחיכה לי כהרגלו, סבלני, צמרירי, אורב לו בשקט עד שמישהו יפנה לו את הגב והוא יוכל לנגוח בו את נגיחתו התנ"כית. הגן היה וכנראה יישאר מקום העבודה הכי טוב שהיה לי בכל תולדות חיי (הארוכים!!), בגלל החיות והכי הרבה בגלל האנשים. תודה למיה וסיון, לחיים, ליהודית, לאיימי, לאורי ובעיקר לגלעד וליאור, היה כיף לראות אתכם, התגעגעתי.
טבע ירקרק בגליל
אחרי השלמת החסכים שלי בעיר הנצח ואי עמידתי בהבטחה לפגוש את חבריי לאיגוד יוצאי גווטמאלה (עדי שבטח לא תגיע לקרוא את הכתבה הזאת, ורם, שיקרא ואף ייבחן על הכתוב), הוחלט בניצוחה של אמא בתפקיד הקמב"צ לצאת לטיול משפחתי לצפון. ערוכים ומוכנים לגיבוש משפחתי חסר תקדים נדחקנו 7 אנשים לאוטו וחילקנו תפקידים.
אמא היוזמת והמוציאה לפועל של הגיבושון, נילי השף של ארוחת הבוקר בחיק הטבע הירקרק, גל שכמו כל הגזעיים יושב בספסל האחורי (כמה חבל שהוא קטן מדי בשביל להבין את המשמעות המיתולוגית של העניין), דוביק ילד יום ההולדת שלכבודו כולם הסכימו להתגבש, תם המלאך המשפחתי, אבא, ואני שחושבת שהכנרת יכולה בהחלט להתחרות באגם טיטיקקה. אחרי אתנחתא בשזור לארוחת בוקר המשכנו לוורד הגליל ושם קיבלנו סוסים ויצאנו לכיוון נחל כורזים. היה ירוק, פתלתל ובוצי, מלא פרחים צהובים וסגולים, טיפות גשם עגלגלות, קשתות בענן ואפילו צבאים שקיפצו בצד הדרך.
איזה יופי. הסוס שלי היה סוס מדריכים בעברו ולמרות שפוטר ממשרה מכובדת זו (הוא לא היה חבר הסתדרות, ולכן פיטוריו עברו בלא כל מחאה ציבורית) נשאר לו ההרגל לפתוח מדי פעם בשעטה קלה ולקפץ בצורה אנרגטית ביותר למעלה למטה ולצדדים עם כל פרפר שמתקרב אליו במפתיע. אני חשבתי שהוא ממש נשמה חופשיה, המדריך טען שהוא סתם מאותגר אינטלקטואלית. כדי להראות לסוסון שאני לטובתו נתתי לו את השם המחייב סימון בוליבאר. המדריך לא השתכנע והתעקש שזה סוס קצת טיפש. ניחא!. שלוש שעות רכיבה עברו בכיף רב ואפילו בלי אף שריר תפוס.
בדרך חזרה הביתה עצרנו לאכול אצל נימר (שהרי מהו טיול משפחתי הגון אם לא אוכלים בו לפחות כל חמש שעות) ומשם המשכנו שמחים, ישנוניים וטובי לב עד הבית, תוך האזנה פעילה לדיסק מבחר להיטי הגבעטרון. למרות השירה המקצועית (הערבה מאוד מאוד לאוזנו של כל אדם מן היישוב) שהדהדה ברחבי האוטו, גל הצליח לא לאבד את שפיותו ונהג בשלווה אופיינית עד הבית.
כמו שנילי אומרת, לא משנה כמה כיף היה לטייל הכי כיף זה תמיד לחזור הביתה ולהתקלח. לכן אני גאה מאוד לספר שכשהגענו חזרה הביתה אני תפסתי ראשונה את המקלחת. כל הכבוד. הגיחה הבאה לקצת טבע היתה טיול אופניים לאורך נחל אלכסנדר עד לים. שעה בנסיעה איטית מתחילת המסלול ליד קיבוץ מעברות ועד לשפך. קצת שביל אספלט צר, קצת דרך עפר רחבה, פריחה יפהפיה, המון מקומות לעצור בצד הדרך, צבים ונוטריות (שלא ראינו הפעם).
בעוד 5 ימים אני נוסעת חזרה לדרום אמריקה. את עונת הקרנבלים פספסתי. היה כדאי.
