משער הגיא אל נחל כסלון
מדובר בטיול באזור הכי יפה בארץ בעיני -; אזור הרי ירושלים-; על יערותיו, נחליו ומעיינותיו שאין להם סוף. אמנם היערות, שהופכים את האזור לקסום כל כך - שתולים ולמעשה אפשר לומר שהם פגעו ב"טבע הבתולי" שהיה באזור עד שהגיעו אנשי קק"ל, אבל עבורי, יערות אלה רק חיזקו את ההתחברות לארץ ולעשייה היהודית ורק העצימו את "החוויה הלאומית" שהרגשתי במשך הטיול הזה, זאת מפני שאם לא היינו חוזרים לארצנו לאחר 2000 שנות גלות, אז אמנם נחל כסלון לא היה מזרים ביוב, אבל גם ארץ כנען לא הייתה חוזרת לתפארתה וגם לא הבירה - ירושלים. פגשנו בדרך הרבה אנשים מעניינים, ראינו את הטבע היפה ואת הישראלי המכוער ושפע של פריחה. כדאי לקרוא (יש הרבה תמונות).
משער הגיא (קיבוץ שואבה) לחניון הסטף, דרך הרי ירושלים -; 7 - 8 באפריל 2006 - כללי
מדובר בטיול סופשבוע נוסף של שישבת, בתקופה פורחת ביותר. היינו קבוצה של 4 -; 3 בנים ובת ספורטיבית וחמודה במיוחד. מבחינת הקושי -; זה ממש לא היה אחד הטיולים הקשים, אבל ביום הראשון הלכנו כ- 20 ק"מ, רובם בירידה -; אך עם שתי עליות משמעותיות -; אל המשלטים בתחילת המסלול ואל מקום הלינה סמוך לצומת שרש בסוף היום. היום השני היה הרבה יותר קל והיה לנו זמן רב יחסית לשבת, לנוח ולהתענג על הפריחה ואוויר ההרים הצלול כיין. בסוף המסלול אני ממליץ לקפוץ לשכונת עין כרם המדהימה (או "חורבות הכפר הערבי, עליו יושבת היום השכונה היהודית עין כרם", כפי שאומרים אנשים אחרים, שפגשנו במהלך הטיול -; ראו להלן) ומשם -; קו 17 אל התחנה המרכזית של ירושלים ואז לציוויליזציה (מתי כבר מסיימים את הרכבת למרכז הבירה!?). במסלולים האלה, במיוחד אם תלכו בסופ"ש -; אתם לא תהיו לבד, אבל בחלקים שעוברים בטבע (ולא בסטף, למשל), לא תראו הרבה משפחות אלא מטיילים כמוכם ו... צ`רקסים חביבים (ראו להלן).
אין בעיית מים -; הרבה הזדמנויות למלא, אבל לא הייתי ממליץ על המסלול הזה בתקופה החמה של הקיץ. ביום השני הטמפרטורות קצת עלו והיו כמה קטעים (בעיקר הליכה בשלוחה), שבהם היה קצת חם מדי. כמובן שתמיד אפשר לקצר את המסלול ולנוח בין 11:30 ל- 14:30 בצהרים ואז לא צריכה להיות בעיה מיוחדת, בהנחה שמצטיידים בכמות מים מספקת. כמובן, מפת סימון שבילים אזור ירושלים -; חובה (גם כדאי שתהיה בסביבה כשקוראים את החלקים של יומן המסע שיורדים ממש אל תוך השטח). חלקים מיומן המסע כתבנו בשטח, באוטובוס בדרך הביתה, ועוד חלק כבר פה, ליד המחשב.
הגעה: מהתחנה המרכזית החדשה בתל אביב -; אוטובוס לבית שמש. יורדים בצומת שמשון ועולים על קו נוסף שלוקח אותנו לישוב מסילת ציון -; בסמוך לשער הגיא ולתחילת המסלול של שביל ישראל.
7/4/06 (שישי) -; יום 1 (מצומת שער הגיא לקיבוץ שואבה) -; בדרך בורמה אל הרגש הציוני
לאחר הפתעות רבות לגבי מספר וזהות משתתפי הטיול, נפגשנו בדיוק מושלם בתחנה המרכזית בתל אביב. עינת -; האורחת של תומר, תומר גם בא, אורן הדרים מהרצליה ואיליה נסע 20 דקות בלבד בקו 53 מגבעתיים. עינת נסעה במוצ"ש מהישוב הציוני שלה בעמק יזרעאל את כל הדרך עד חולון ונשארה אצל תומר. האחרון סיפר שבבוקר, כשהם עלו לאוטובוס לתחנה המרכזית, ישבו לפניהם שתי נשים רוסיות שדיברו בקולי קולות (ברוסית! אלא מה?). בתגובה, עינת אמרה בקול רם: "דא! ליברמן!" והיא ותומר עברו מקום. איך זה שעדיין יש גזענות נגד העולים מרוסיה בשנת 2006??
הנוף -; יפה... פסטורלי -; כמו בהרים באירופה. חייב להגיד -; בעיני אזור הרי ירושלים באפריל יפה יותר מכל אזור הררי/מיוער בארץ -; הוא עולה על הגליל, כולל הר מירון, הדובדבן שבקצפת, וגם על הכרמל (למרות שבתור חיפאי אני אמור להיות משוחד...). צעדנו כמה מאות מטרים לאורך הכביש, עד החניון שבו מתחיל המסלול (ההולך כל הדרך למעלה עם שביל ישראל הכחול - לבן - כתום). החלפנו בגדים, מלאנו מים (יש במקום ברזיות די נוחות) והתחלנו לצעוד בעלייה, שהייתה לא קלה בכלל. את פנינו קידם שלט "זכות קדימה" ביזארי לחלוטין, לא תראו דבר כזה בתל אביב, אבל כנראה שיש סיבה לקיומו. המסלול בו הלכנו הוא בחלקו דרך 4X4, וכבכל סוף שבוע פקדו אותו ג`יפים וטרקטורונים (מתאבדים) רבים ואלה עיצבנו חלק מחברי הקבוצה שלנו.
המסלול עובר על התוואי של דרך בורמה הידועה היטב, ולאחר העלייה הגענו למשלטים שעל ההר. לאחר שצופים מהם על כביש 1 -; מבינים טוב טוב את המשמעות האסטרטגית שהייתה להם במלחמת השחרור. ההר מלא במצבות זיכרון לגיבורים הנופלים, שחירפו נפשם כדי להגן על האזור ולשמור על הקשר בין מישור החוף לבירה הנצורה. מעניין לחשוב שרק לפני כ- 60 שנה צעדו כאן יצחק רבין הצעיר עם לוחמים חדורי ציונות ואומץ, שעשו כל שביכולתם כדי להבטיח שתהיה לנו מדינה. בספר על שביל ישראל כתוב שכשמביטים ממשלט 21 לכביש 1, קול המיית הרכבים דומה לקול של מים, וזה נכון!
מהמשלטים אפשר לראות את מבשרת ציון במזרח, ואף את מודיעין ורמלה-לוד במערב. כשמביטים על המפה ורואים שכ- 10 ק"מ צפונית למבשרת וירושלים שוכנת לה העיר הפלסטינית רמאללה, פתאום מתחילים להבין את הקושי האסטרטגי העצום בויתור על שטחי 67`, הרי אפילו עם רקטות טפשות שמייצרים סטודנטים פלסטינים אפשר לטווח משם את בירת ישראל. צודק מי שאומר שצריך להיות בשטח ולהרגיש את הארץ "ברגליים" כדי להבין טוב יותר מי נגד מי. בבית הקפה בדיזינגוף השלווה קשה להרגיש מה שמרגישים כאן -; 10 ק"מ מרמאללה. אין ספק שמה שרואים משם לא רואים מכאן.
לתחילת הכתבה
מכסלון למבואות שואבה
לאחר המחשבות הפוליטיות הרבות (לפחות שלי...), התחלנו ללכת במישור, שמים פעמינו אל נחל כסלון שבין הואדיות, בדרך ל"גבעת מיש" וקיבוץ שואבה הסמוך. הנוף נהדר -; אתה הולך לאורך שלוחה, עצים גדולים ויפים מסביב והואדי שמתחתיך -; מזכיר מאוד את המסלולים על רכס רמים שמערבית לציר מטולה-קריית שמונה. להבנתי, מרבית היערות בסביבה הם שתולים ונקראים "יער הקדושים" -; פרוייקט ענק לזכר נרצחי השואה. לפני שיצאנו לטיול, מכר שלי סיפר לי על הטיול שהוא עשה באזור עם כמה מקומיים שמכירים את השטח כמו את כף ידם. הוא סיפר שהם לקחו אותו למעיינות נסתרים שלא מופיעים במפות, ואכן - אב חרדי מלווה בילדיו ואופניהם שפגשנו בדרך, סיפר לנו על באר מופלאה, שניתן לשחות בה, הנמצאת בסביבה.
בשל לחץ הזמן (הוא אמר שייקח לנו כשעתיים עד שואבה, וזמן העצירה כבר לא היה רחוק) המשכנו בירידה. באותו קטע של המסלול פגשנו זוג רוסים, שעינת טענה משום מה שהיא לא סומכת עליהם. אמנם, הם התבררו כחבר`ה בססס....דר לגמרי, וסיפרו לנו שהם חלק מפרוייקט של ניקוי שביל ישראל -; פרוייקט של עשרות צעירים (20+), שהלכו ביום הזה את הקטעים השונים של השביל ואספו אשפה. הם הזמינו אותנו למסיבה שצפויה להם בתל אביב בערב שישי שבסוף הפרוייקט, אבל סירבנו בנימוס כי לנו מצפה לילה פרוע ביער שליד שואבה.
הרעב החל מציק לנו, ועצרנו בצד הדרך תחת עץ די יפה. פתאום (!) נזכרנו שאין לנו סוכר לתה אז החלטנו שבוודאי לאנשים שהולכים ביער חייב להיות סוכר והם יוכלו לשתף אותנו (הרי תמיד כשאתה יוצא לטייל ביער אתה לוקח אתך סוכר, הלא כן?). עינת עצרה רוכב אופניים תמים, שבאופן מוזר בהחלט טען שיש לו סוכר, אבל רק מעט או עמוק בתיק (או איזשהו תירוץ קיקיוני כזה או אחר), אז שחררנו אתו לדרכו. שאלנו עוד כמה עוברי אורח אם יש להם סוכר, אבל הם התגלו כטיפוסים מוזרים -; הם לא לקחו איתם סוכר לטיול שלהם ביער! לאחר כמה מאות מטרים התחלנו בירידה חדה (שמאלה) אל תוך הנחל. ושם חיכה לנו הסוכר....
בסוף הירידה ציפה לנו נחל זורם ו...מסריח נורא. באפריל קצת קשה לעבור אותו (אם אני זוכר נכון צריך לדלג על אבנים שחלקן שקועות במים -; בתקופה זו של השנה, תושבי הרי ירושלים עושים את צרכיהם לעתים קרובות במיוחד, לכן הזרימה בנחל די חזקה). לאחר הירידה מגיעים למערת בני ברית -; עוד אתר חשוב ב"יער הקדושים", המוקדש להנצחת זכרם של נרצחי שואת העם היהודי. ברחבה שליד המערה בדיוק הסתיים אימון קרטה, ועשרות קרטיסטים בגילאי 17-50 לערך עלו למכוניותיהם ונסעו לעבר הציויליזציה. נכנסנו למערה -; היא די קטנה ואין בה הרבה מה לראות (לא היה לנו זמן לעלות למעלה לראש המערה).
המשכנו ללכת בשביל שליד הנחל לקול פכפוך המים... המסריחים בעודנו מתעצבנים מאוד על הדרך שבה אנו שומרים על ערכי הטבע של מדינתנו הקטנה (הרגשתי פתאום אמפתיה גדולה לכל אלה שהצביעו לירוקים בבחירות האחרונות...). עברנו את "גבעת מיש", שעוררה בנו רגשות עזים, שכן יש לנו כמה חברים העונים לשם "מיכאל" (למעשה "מישה") וקרויים על ידינו בחיבה "מיש". צילמנו את הגבעה מכל הצדדים (ובוידאו), פנינו אל שביל שסוטה מנתיב שביל ישראל ועלינו בעלייה מטורפת (אך קצרה -; פחות מ- 100 מטר בגובה) לעבר קיבוץ שואבה. פגשנו זוג שעסק בהליכה ספורטיבית בקרבת הישוב ובעצתם התמקמנו בצד השביל, במקום נוח ושטוח, שנמצא כבר מחוץ לגבולות השמורה.
התחלקנו לשואבי מים וחוטבי עצים (לא ייאמן -; הרי יכולנו להיות במסיבה עם עשרות רוסים שיכורים בתל אביב עכשיו!!!!) - תומר ועינת נשארו לחטוב עצים (כן! בטח! -; לקושש...) ואורן ואיליה הלכו לשאוב מים בשואבה (כמה מתאים). תומר מספר שאורן ואיליה נעלמו באופן מסתורי, וזאת בעצם כי הדרך ממבואות שואבה עד צומת שרש אורכת כ-25 דקות. בסופה מגיעים לדרגסטור, שחלק מעובדיו הם תושבי עין ראפה הסמוכה. מילאנו אצלם מים, אבל לא קנינו כלום - גזלנים נורא (ניסו למכור לנו יין של 20 ¤ ב- 52 ¤). בסמוך, נמצאת תחנת דלק עם דרגסטור יקר פחות, בו הצטיידנו בבקבוק יין (במחשבה שנייה יכולנו לקנות קצת שיפודים ולפנק את עצמנו בערב סוער של בשרים ויין פטישים).
לאחר כשעה, סמוך מאוד לחושך - חזרנו למחנה והדלקנו את המדורה במאמצים משותפים וכבירים (הרבה מאמץ, השקעה וייבוש ה"ענף הבא" ליד המדורה) -; הרי רק אתמול עוד ירד גשם בהרי ירושלים והעצים היו רטובים מאוד. עשינו קבלת שבת כמעט למהדרין - מזגנו יין, הדלקנו נרות ואכלנו בישולים טובים (מרק, מג`דרה ופסטה). עינת ואורן קצת השתכרו והלילה התקרב. לפני שפרשנו לישון -; איליה ועינת הלכו לטייל קצת בשואבה, ישבו קצת על הנדנדות בגן הציבורי ואז חברו לישנים שבמחנה בסביבות 1 בלילה.
לתחילת הכתבה
ממבואות שואבה לסטף
8/4/06 (שבת) -; יום 2 (ממבואות שואבה לחניון שלמרגלות הסטף) -; בין מעיינות להיכרות עם הישראלי המכוער
חשבנו לקום עם הזריחה, אבל זה לא ממש הצליח -; קמנו ב- 8 במקום ב - 6:30, כפי שתכננו. איליה ותומר לא סתמו את הפה ודנו בעיקר בסוגיית "איך לכבות את החמור" (שנער במשך כל הלילה) ועינת חיפשה גישה לשינה איכשהו בין כל האבנים (מסקנה: להביא מזרון סיירים!). לבסוף, אורן הוקפץ אך התקשה להתעורר ונראה כמו הומלס. תכננו להשאיר אותו כדי לקבץ נדבות ולקנות עוד אוכל, אולי עוד סוכר... התארגנות די זריזה פתחה את היום שהוגדר בהמשך כ"חפשנות". התחלנו בירידה -; חזרה לנחל כסלון ופגשנו בדרך המוני רוכבי אופניים -; בעלייה, בירידה ועל האבנים.
עין לימון - מדובר במעיין חביב, כמו רבים אחרים בהרי ירושלים (השם הנכון הוא "עין לימור", אבל מעוותים אותו בדרך כלל ל"עין לימון" -; זה יותר קליט). יש שם מערה (די נקייה) שבה רואים את הנביעה, התקרה מטפטפת (לפחות נכון לחודש אפריל) ובחוץ -; בריכת אגירה קטנה. אכלנו שם בוקר, בחברתם של מספר רוכבי אופניים (ראינו עשרות כאלה במשך הטיול כולו) ומשפחה שהגיעה לסביבה. נחנו קצת -; לפני שאנחנו יוצאים מהנחל ומתחילים בעלייה. אני הייתי (המטומטם) היחיד שנכנס לרחוץ במים הקרים (מאוד), והחיוך נמחה מפניי כשגיליתי בערב שרועי כבשים מכניסים את החיות לשטיפה בבריכה באופן קבוע... ולכן יש בה גם כנראה עלוקות (ובאמת הרגשתי משהו תופס לי ברגל, כשהייתי במים, וזה לא היה תומר...).
אחרי שאכלנו ארוחת בוקר, והתחלנו ללכת, ראינו תופעת טבע מופלאה: זוג קרפדות במהלך ההזדווגות כשמסביבן אלפי ביצים. דיברנו קצת על אבולוציה, אנשים, בעלי חיים ומה שביניהם. התחלנו לעלות לעבר הסטף, כשמולנו נשקף כפר עין ראפה, בו גר אחד מהחבר`ה שפגשנו יום קודם לכן במכולת הגזלנים בצומת שרש. סיימנו את העלייה אחרי ברבורים קטנים בכביש (הסימון שם גרוע -; אבל למעשה עולים ימינה בכביש עד הכיכר, ואז בוחרים בירידה שמאלה אל הסטף). מאזור הקופות התחלנו לרדת במסלול הירוק שלוקח אותך עד החניון שלמרגלות הסטף. מדובר בפארק נחמד מאוד, שמשחזר את חקלאות הטרסות הקדומה של האזור. בשבת אביבית כזו הפארק מפוצץ בישראלים, חביבים יותר וחביבים פחות.
פגשנו, למשל, קבוצת נשים דוברות ערבית עם מדריך שהוביל אותן בפארק הירושלמי בדרכו המיוחדת. שאלתי אותו אם הישוב הנשקף בגבעה ממול הוא עין-כרם, וזכיתי לתשובה מעניינת -; "לא, הכפר הערבי שעל חורבותיו קמה עין כרם נמצא רחוק יותר -; בפנים, בתוך העיר...". בעין סטף -; מעיין שופע עם בריכת אגירה גדולה, נחשפנו לישראלי המכוער בשיאו -; משפחה של ערסים, שהפילו את הכלב שלהם למים מגובה של כ- 4-5 מטרים. הכלב נכנס לפאניקה וטראומה, וחילץ את עצמו בקושי רב אל מעלה הבריכה, זאת -; אחרי שהחליק כמה פעמים ונפל חזרה, תוך שהוא מנסה לצאת. הכלב חשב שמי שנמצא בבריכה נמצא בסכנה (אולי הוא קרא את שלט "אין להכנס לבריכה"?) ונבח בטירוף. הוא היה בפאניקה כזו, שכאשר לאחר דקה ילד מהמשפחה קפץ למים לשחות - הכלב קפץ אחריו והחל לנסות להציל באטרף את מתרחצי הבריכה, תוך כדי שהוא שורט אותם עד זוב דם, ואחר כך אף תקף כלב נוסף שהיה בסביבה.
מעל כל זאת, במקום יש שלט שאומר בבירור "הרחצה והקפיצה למים אסורה" ובמקום אף היה פקח (של קק"ל, אם אינני טועה). האדון ענה לשאלתי שהמצב לא מקובל עליו, אבל הבעלים כבר חוו ריבים עם מבקרים במקום והמדיניות כעת היא שהפקח נוכח ולא עושה כלום. לא יכולתי לראות את מה שקורה שם והתחלנו לרדת בטראסות אל חניון סטף התחתון. גם כשהתרחקנו המשכנו לשמוע את נביחותיו המטורפות של הכלב המוכה. בדרך, עצרנו לשעה וחצי של צהריים פסטורליים תחת עץ זית (שחלקנו גם טיפסו עליו וחיבקו אותו חזק).
בתחתית החניון, החלטנו לצעוד בנחל עד אזור פאתי עין כרם והתחלנו להתברבר, אבל אמיר, חבר של אורן שגר בקרבת מקום, קפץ לסביבה. לאחר שנחלצנו מן השלוליות הבוציות - ביצתיות בנחל, נסענו אתו למנזר יוחנן במדבר (היה סגור אחרי 18:00) ולעין כרם (הסתובבנו, אבל גם שם כבר סגור אחרי 18:00 -; הנזירים דופקים שעון והולכים לנוח -; זה יותר גרוע מגבעתיים!). לסיכום, אכלנו בפאב - מסעדה נחמד ליד מעיין מרים ואמיר הקפיץ אותנו לתחנה המרכזית.
כל אחד עלה לאוטובוס שלו -; תחילה תומר לחולון, אז אני -; לחיפה, אורן בטח נכנס לאוטובוס אגד, שנוסע על כביש 1 עד תל-אביב ואחרונה חביבה -; עינת, שהייתה אמורה לעלות ב- 21:30 על הקו לעפולה, בדרך למולדת שלה -; אי שם בעמק יזרעאל. כולנו הסכמנו שזה היה אחד הטיולים הטובים (גם יותר כיף לטייל בחבורה קטנה של 4 אנשים), וכבר מחכים לטיול הבא!
חזרה: במקור, תכננו להגיע ברגל לשכונת עין-כרם, ושם לקחת קו 17 לתחנה המרכזית בירושלים ומשם -; פתוחה היא הדרך אל כל נקודה במדינת ישראל (אולי חוץ מאוטובוס ישיר לישובים קקיוניים כמו מולדת ודומיהם).
לתחילת הכתבה
