רגעים

חורחה לואיס בורחס, משורר ארגנטינאי

"לו יכולתי לחיות את החיים שלי מחדש,
הייתי עושה בפעם הבאה יותר טעויות.
לא הייתי מנסה להיות כל כך מושלם
הייתי חי בפחות שליטה
הייתי יותר טיפש ממה שהייתי
בעצם הייתי לוקח מעט מאוד דברים ברצינות.

הייתי לוקח יותר סיכונים
הייתי נוסע יותר
הייתי מתבונן ביותר שקיעות
הייתי מטפס על יותר הרים
הייתי שוחה ביותר נחלים
הייתי נוסע למקומות שאף פעם לא הייתי
הייתי אוכל יותר גלידות ופחות מרק.

היו לי יותר בעיות אמיתיות
ופחות בעיות דמיוניות.

אני הייתי אחד מהאנשים האלה
שחיו בצורה הגיונית ומועילה
כל דקה מחייהם.
כמובן שהיו לי רגעים של אושר,
אבל לו יכולתי לחזור לאחור
הייתי מנסה שיהיו לי רק רגעים טובים,
ובמקרה שאתם לא יודעים -
החיים הם בסך הכול אוסף של רגעים קטנים
אל תפספסו את זה כאן ועכשיו.

אני הייתי אחד מאלה
שאף פעם לא הלך לשום מקום בלי מד חום,
כרית מים חמים,
מטריה ומצנח,
לו יכולתי לחזור לאחור
הייתי נוסע עם פחות משקל.

לו יכולתי לחיות את חיי עוד פעם
הייתי מתחיל ללכת יחף מתחילת האביב
והייתי ממשיך ללכת יחף עד סוף הסתיו.
הייתי עושה יותר סיבובים בקרוסלות
הייתי מתבונן ביותר זריחות
הייתי משחק עם יותר ילדים
אם עוד היו לי כל חיי לפני.

אבל אני בן 85…
 ואני הולך למות!"

Bueno,
אני ענבל, בת 36 ונראה שאני לא אמות כל כך מהר... אבל, בשנים האחרונות הפואמה הזו היא כנר לרגליי. אני משתדלת לחיות את החיים באמת, אני לא רוצה להתעורר בגיל מבוגר יותר ולשאול את עצמי מה לעזאזל הספקתי בחיי, לא רוצה להרגיש שהחיים עברו לידי. ברוח זו בחרתי בחירות שיראו תמוהות למתבונן מהצד, כמו לבחור באהבה בלתי אפשרית, שלימים אכן התבררה כבלתי אפשרית, (אבל נהנתי מכל רגע ויותר) וכמו לבחור לצאת שוב לנדודים.

 לפני כשנתיים וחצי, אחרי המון זמן באותה משרה ואחרי שברון לב רומנטי, (ראו לעיל), גמלה בליבי החלטה: אם עד סוף 2005 אין שינוי מבחינת הקריירה ו/או קשר זוגי משמעותי, אני מקפלת את הבאסטה, עוזבת הכל וחוזרת לנדוד. הרעיון היה להגשים חלום ישן, להתחיל בקרנבל בברזיל ומשם להמשיך לטייל בדרום אמריקה.

רצה הגורל, והאחד הגיע, כמעט ברגע האחרון. חברה משותפת הכירה בנינו ותוך חודשיים עברנו לגור ביחד. הוא מדריך ראפטינג, חותר קיאק, צוללן, רומנטיקן בנשמתו, מכור לכירבולים וחבר אמיתי. בפי חבריו מהראפטינג הוא נקרא גוזל, במלעיל. כשהוא הגיע, עוד בחופשת השחרור מצה"ל, לעבוד בראפטינג, הוא היה צעיר, עם תלתלים צהובים, לא שותה, לא מעשן ולא....אהההם, גוזל, נו... מאז עברו הרבה מים בנהר, תרתי משמע, והרי אנחנו כאן. בכל מקרה, חלום הנדודים הוקפא.

באפריל האחרון, טיילתי ברפובליקה הדומיניקנית וקובה עם חברה לעבודה, מה שעורר, שוב, את יצר הנדודים לטווח ארוך. ומי שמכיר את ה`מחלה` יודע, כי ברגע שהיא תוקפת, היא לא מרפה. (את `המדריך המלא` ליעדים אלו תוכלו למצוא באתר למטייל - בטיפ על הרפובליקה הדומניקנית ובפרוייקט קובה). חזרתי הביתה, דיברתי עם גוזל, ו-וואלה, התפרצתי לדלת פתוחה. נלקחה החלטה.

 עכשיו, אחרי כמעט תשע שנים באותה עבודה ושנה וקצת בזוגיות נפלאה, החלטנו לממש את חלום הנדודים בצוותא. בעבודה הודעתי על סיום העסקה, את החפצים נחלק/ נאכסן/ נמכור, רכישת ציוד לטיול כבר הסתיימה, חיסונים עשינו ועוד ים של סידורים לפנינו. רכשנו כרטיסי טיסה בכיוון אחד ללימה שבפרו. המסלול יהיה כפוף למזג האויר, פרו, בוליביה, צ`ילה, ארגנטינה וכמובן, להגיע בזמן לקרנבל בברזיל, אקוואדור-גאלאפגוס ואח"כ...הכל פתוח. מצלמה דיגיטלית יש (Minolta dimage S414) ועל הצילום שנינו נהיה מופקדים.

בסוף ספטמבר אנחנו עוזבים את הדירה. עוברים להוריי עד הטיסה. בינתיים אנחנו עסוקים בלארוז, לסגור חשבונות מול הבנק והרשויות, לסיים חפיפה, לערוך כמה בדיקות, ויש עוד מעט קניות, להיפרד מהמשפחה, החברים והחברות.

 יש המון סידורים, מילה שאני מתעבת, כשעוזבים את השיגרה, ככה באמצע החיים.

יעדי הכתבה