”המלצה על שירות בסוכנות גולדן בפאלו בהנוי“

אם יש ולו ספק קל בליבכם באיזו סוכנות לבחור מבין שלל הסוכניות בהאנוי, אנא, הסירו דאגה מליבכם ובחרו בגולדן בפאלו בניצוחו של הוויאטנמי הנפלא Dong. אחרי שיחה נעימה להפליא איתו הגענו למסקנה שדונג הוא אכן התגלמות המהימנות - בפרט אחרי שסיפר שהשיט הנ`ל אמנם מתומחר מעט גבוה בהשוואה למחירים שסוכנויות אחרות מציעות אך הוא הבהיר לנו עד כמה לא ניתן להשוות כלל את התמורה שתינתן (you pay cheap, you get cheap). וכך היה - במשך שלושה ימים בעוד שאר הקבוצה מסתודדת סביב שולחן אוכל המזכיר קיבוץ (8 אנשים סביב שולחן עם כמויות אוכל זערוריות) יושבים עבדיכם הנאמן וחברתו בגפם, אוכלים כמויות כמעיין המתגבר של מעדנים כאשר בסיומה של כל ארוחה דואגים לפנק אותנו עם איזשהו פרי ים מופלא אחר - פעם 4 סרטנים טריים, באחר, ג`מבו שרימפס, קלמרי למכביר ושאר הנאות הטבע בעוד 8 האחרים מזילים ריר באופן קבוע ומתלחששים (מי זה השניים האלה? למה זה נראה כאילו זו הסעודה האחרונה שלהם כל פעם שהם מתיישבים בשולחן? וכהנה וכהנה - צרי עין היישר מן הספר). קחו בחשבון, תמורת 15$ דולר נוספים (בסביבות ה50$) תקבלו את טיול חייכם, עם כל פעילויות האקסטרה כלולות. אוקיי, זו עדיין לא ההמלצה שלי, זו הייתה האקספוזיציה, מי מכם שעייף ולא מוכן לקצב אירועים מסחרר, שיפרוש עכשיו.

לא אכביר במילים על השיט (חבל לפגוע בחוויה שלכם), רק אסכם בכך שהיה נהדר, נוף שלא ניתן לתאר בכתב (האמת שגם התמונות קצת פוגמות בו) והנאה מתמשכת. ומכאן הכל נכנס לסחרור - חברתי השלימזלית קיפצה לה בהנאה בסיום 3 ימי השיט המענג אל המזח בהאלונג חבושה במשקפי השמש על ראשה. מה נורא היה שיחד איתה קפצו המשקפיים היישר אל מימי האוקיינוס - אמנם ניסינו לחלץ אותם רגע לפני שנפלו סופית אל המים, אך וויאטנמי רשע מרושע דאג למשוך אותי לאחור רגע לפני שהגעתי אליהם מפאת בטיחות יתרה (``היית קרוב מדי לסירה ולא רציתי שתיפגע``). נו טוב, קצת עצבים, נסיונות נואשים לטכס עיצה כיצד להוציא אותם והנה נכנענו. מה שכן, מדריך הקבוצה שלנו לא טרח לחכות לנו ושלח את הקבוצה והמיני ואן לסעוד צהריים ואותנו השאיר לכלבים (סליחה, לשלושה נהגי מוטורבייק שיתפקדו כמונית). חיש קל נסענו שלושתינו (חברתי, אני והמדריך) לעבר המסעדה כאשר במהלך הנסיעה התעסק נהג האופנוע שהסיע את חברתי עם התיק שלה שהיה מונח בין ברכיו. רק בחצי הדרך בחזרה מהאלונג להאנוי גילינו שלנהג האופנוע אין איזה פטיש לשחק עם תיקי ג`נספורט אלא שהוא פשוט כייס תוך כדי נסיעה את המצלמה מתוך התיק.

בייאוש תהומי הגענו חזרה להאנוי, שבורים ומפורקים מינוס 2 פריטים יקרי ערך. חזרנו לדונג והסברנו לנו עד כמה המדריך מטעמו היה חסר אחריות בכך שהפקיר אותנו לזרועותיהם של נהגי האופנוע. דונג הקשיב, הזדהה, אך אמר שבוויאטנם אין כזה דבר בלקסיקון להחזיר כסף ששולם (אנחנו רק ביקשנו את 100$ הדולר ששילמנו עבור הטיול כפיצוי על עוגמת הנפש). דונג אמר שיבדוק ויראה מה יוכל לעשות, בעיקר כי זה שכר הדירה החודשי שהוא צריך לשלם וגם עקב היות התחייבויות קודמות אין לו את הסכום הנדרש זמין. החלטנו שניתן לו הזדמנות לפצות אותנו, ולא נלחץ עליו. נסענו לסאפה (זה כבר בפרק אחר), חזרנו אחרי 5 ימים לגולדן בפאלו - בלב כבד (באמת כבד, נראה כאילו עולמו חרב עליו) הוציא דונג ממגירתו את השטר הנכסף (100$) והושיט לנו אותו. מה אני אגיד לכם? אמנם המצלמה אבדה, וגם היום ההוא לא יזכר באופן חיובי במיוחד אך דונג הצליח להחזיר לנו את הסומק ללחיים ואת אהבתנו לוויאטנמים. אז אולי לא היה קל במיוחד לקבל את הפיצוי הנ`ל אך עשו אתם את החשבון והבינו כמה היה נדיר היחס של הסוכנות אלינו.