ימים אחרונים בקרוואן
כאשר חזרנו מיוסמיטי בילינו עוד לילה בקמפ בסן-ליאנדרו. יש לנו הזמנה למחר לקמפ אנתוני צ`אבוט. ניסינו להגיע אליו עוד היום אבל מוצאי שבת היום והקמפ מלא. הגברת הנחמדה בסן-ליאנדרו כבר התרגלה לראות אותנו מגיעים לקמפ בשעות מאוחרות. הפעם כבר הזמנו לילה נוסף, לפני החזרת הקרוון, משום שזה הקמפ הקרוב לתחנת ההחזרה. דרך אגב, הקמפ קרוב לכל שלוש החברות הגדולות להשכרת קרוונים ובמפה של הקמפ יש סימון דרך ההגעה לכל חברה. ביום ראשון עוד הספקנו להיפגש עם גיא (כן, זה אותו גיא מניו-יורק) ואבא שלו, דידי, שהגיעו לכאן לפני יציאתם לפסטיבל burning man. זהו פסטיבל שבו כל אחד יכול להיות יצירתי ולהציג את עצמו ו/או את עבודתו לכל משתתפי הפסטיבל.
זהו פסטיבל מאוד מבוקש וניתן להגיע אליו רק בקרוונים (הוא מתרחש באמצע שום מקום). שמחנו שהם בסן פרנסיסקו בדיוק בזמן שאנחנו נמצאים פה ונסענו לפייר 39 להיפגש. שוב עשינו טעות והשארנו את הקרוון חונה על יד הקמפ. נסענו ברכבת ואחר כך הלכנו הרבה ברגל, כאשר בדרך אנחנו רואים הרבה חניונים וגם קרוונים חונים בהם. הייתה פגישה נחמדה וטעימה (דידי הזמין אותנו לארוחת צהריים משובחת והילדים התענגו על גלידה בגביע משוקולד). שמענו סיפורים על הפסטיבל המוזר הזה, שבעה ימים בקרוון ואין חיבורים למים או לביוב... לא בשבילי.
בעוד ארבעה ימים אנחנו מחזירים את הקרוון. אחה"צ נסענו להתמקם בקמפ אנתוני צ`אבוט (Anthony Chabot campground) לשלושה ימי סדר וניקיון. למה דווקא שם? פשוט מאד, זה קמפ קרוב לסן-ליאנדרו במחיר שפוי. לא ארחיב בפרטים לגבי הסדר והניקיון שעשינו, אבל הקרוון היה יכול לעמוד למסדר המפקד בסופו של דבר, גם הרבה שקיות זבל מילאו את פחי האשפה של הפארק. לא ידענו איך תעשה הבדיקה של חברת מוטוריס וממש הברקנו את הקרוון, עבדנו קשה עד היום האחרון. חוץ מהזבל היה לנו גם הרבה ציוד שאנחנו לא צריכים ומאוד רצינו למסור למישהו (טוסטר, כלי מטבח שאנחנו קנינו, קופסאות אוכל סגורות וכו`). בקמפ בסן-ליאנדרו מצאנו משפחה ששמחה לקבל כל דבר שלא היינו צריכים. החזרת הקרוון עברה בשלום, לא היה מסדר ניקיון כמו בצבא אבל כן הייתה בדיקה. אני חושבת שהמראה הנקי והריח של הניקיון משאיר רושם טוב. במוטוריס התקזזנו על קבלות ששילמנו עבור תיקונים ושילמנו עבור מיילים נוספים שעשינו (מי זה עשינו? שאפי עשה!!) - יותר מ- 10,000 מייל אפי נהג.
לסיכום הנסיעה בקרוון אפשר להגיד לזכותו של אפי שאין עוד הרבה נהגי קרוונים כמוהו. שום תאונה, שריטה או דפיקה, כאשר את רוב החניות הוא עשה ברוורס, ללא הכוונה שלי ובדרך כלל גם בחושך. רק כדי להסביר, ההמלצה היא שכאשר נוסעים לאחור בקרוון, כדאי שמישהו ירד ויכוון וכך עושים כולם, חוץ מאפי שמסתדר לבד. אפי גם מצא חניות עם הקרוון בערים ובכל מיני מקומות שנראים בלתי אפשריים. אני לא עשיתי לו עבודה קלה, קודם כל כי לא נהגתי בעצמי ולא החלפתי אותו, אבל גם לא נהגתי וגם הערתי הערות כמו: "תיזהר!!" "שם אתה לא עובר!!" "לא תצליח לחנות כאן!!" וכדומה. לא היה לו קל איתי.
סן פרנסיסקו
שכרנו רכב יום לפני החזרת הקרוון כדי שנוכל להעמיס עליו את המזוודות ועוד קצת ציוד שאפי רצה בינתיים לשמור. מיני וואן גדול ובקושי היה מקום לכל המזוודות והציוד שלנו. העיקר שהרכב סחב הכול ויצאנו לדרך בפעם השלישית, לסן פרנסיסקו. התמקמנו במוטל שדני ותמי שהו בו, בעקבות המלצה שקראתי בלמטייל: מוטל town house ברחוב לומברד 1650. מקום מצוין, חדרים נקיים ולא צפופים מדי, יש מקרר בחדר, המיטות קטנות ויש חנייה. ארוחת הבוקר המאוד קונטיננטאלית כוללת קפה, מיץ תפוזים, בייגל מתוק ומאפין. המוטלים כאן מאד יקרים ביחס למחיר ששילמנו והוא בהחלט מומלץ. אכלנו ארוחת צהריים בדיינר mel`s drive in - מדובר ברשת של כמה דיינרים בסן פרנסיסקו ולוס אנג`לס, שקיימת כבר משנות השישים. כיום המסעדה מעוצבת באותו סגנון כמו אז. יש בה מכונת שירים, מלצרים בתלבושת וכובע והחשבון מוגש כתוב בכתב יד ולא במחשב. אחרי ששמענו שצילמו שם את אמריקן גרפיטי (מסרטיו הראשונים של ג`ורג` לוקאס) ממש התלהבנו. לדיינר, שנמצא ברחוב לומברד, יש חנייה צמודה וזה יתרון חשוב.
אחרי ארוחת הצהריים נסענו בחלק המפותל של רחוב לומברד. העלייה בו כל כך תלולה שהיו חייבים לסלול שם כביש מפותל והוא נחשב לרחוב הכי מפותל בעולם. משם ירדנו לטייל קצת בפישרמנ`ס וורף, אזור תיירותי מלא חנויות ומוזיאוני תיירות למיניהם (כבר דיברנו על זה שיש אזורי תיירות המאוכלסים במוזיאונים לתיירים: שיאי גינס, האמן בכך או לא, מוזיאון שעווה ולפעמים גם מוזיאון אימה). מסוג המקומות שמדריך הלונלי פלנט אומר שמטרתם היא להפריד בין התיירים לכספם. מכיוון שאת המוזיאונים אנחנו מכירים ולא נכנסים אליהם אז נפרדנו מקצת כסף עבור החנייה והמזכרות. יש שם הרבה חנויות מזכרות ומאוד נחמד לראות את המזכרות של כלא אלקטרז.
למחרת ירדנו ברגל ברחוב לומברד המפותל, את הרכב השארנו חונה למעלה, ירדנו ברגל והמשכנו לכיוון the cannery - מבנה ישן שבנוי מלבנים אדומות שהיה פעם מפעל לקופסאות שימורים והיום הפכו אותו לפינת חמד מקסימה - מרכז קניות עם חנויות מיוחדות, כמה מסעדות ובתי קפה. במתחם המרכזי הופיע זמר ובכלל לאפי ולי הייתה הרגשה שנכנסנו לרגע לפריז ובהתאם לאווירה ישבנו לאכול קרפ צרפתי, נהנינו מהזמר שהופיע והמשכנו הלאה. המשכנו לכיוון קרוניות הכבלים ההיסטוריות. היום זה בעיקר אטרקציה לתיירים ואכן יש תור בעלייה לקרונית. הקרונית מחוברת לכבל שנמצא מתחת לכביש והיא נוסעת ישר בלבד. בתחנה האחרונה/ראשונה מסובבים אותה עם הפנים קדימה, מביאים אותה לקצה המסלול שבו יש ציר גלגל ושני אנשים מסובבים את הקרונית על הציר, זה מחזה נחמד למראה. נסענו כמה תחנות כדי לחזור לרכב שלנו שחונה בקצה רחוב לומברד המפותל.
ברחוב ון-נס עצרנו בכמה חנויות של מכוניות קוליות כמו: למבורגיני, פרארי ורולס-רויס ואחר כך לקראת אחה"צ נסענו לטווין פיקס. שתי גבעות גבוהות שרואים מהן את העיר. הבעיה היא שסן פרנסיסקו ערפילית רוב הזמן ואי אפשר לראות נוף בערפל אבל מצד שני אפשר ל"הכנס לתוך ענן". אז למרות הערפל עלינו לטווין פיקס. על אחת הגבעות יש אנטנת טלוויזיה גבוהה שרואים רק את הקצה שלה מבצבץ מעל לערפל. נסענו במעלה הגבעה בעוד אפי ואני חושבים האם אפשר או אי אפשר לעלות לכאן עם קרוון. את העיר אי אפשר היה לראות ובתוך הענן היה קר מאד, הולכים בתוך טיפות גשם ולא רואים ממטר. מהטווין פיקס המשכנו "לחרוש" את העיר, ככה זה כשנוסעים באוטו, מבחינתי לפחות, זה הרבה יותר קל להיות ספונטאניים. נסענו לראות את הגולדן גייט מלמטה. בדרך עברנו באזור שנקרא פורט מזון (fort mason) ששימש בעבר את הצבא והיום יש בו מרכזי תרבות. ירדנו לכיוון פורט פוינט ושם, מלבד המראה המרשים של הגולדן גייט ראינו גם כלבי ים שוחים (או שמא היו אלה אריות ים?).
היום הזה, למרות שיצאנו רק בשעה 12 מהמוטל, היה עמוס, מוצלח ומלא חוויות. מאד נהנינו. אני נהניתי מהחופשיות לנסוע ברכב ולא בקרוון, כלומר כנוסעת ולא כנהגת, אני הייתי מסתבכת כאן בגבעות. חשבתי גם על בעלי רכב הילוכים (אם יש כאן כאלה) ואיך הם עושים זינוק בעליה. בכלל, לעבור כאן "טסט" בנהיגה נראה לי סיוט. אבל עדיין, בתוך העיר, במיוחד בסן פרנסיסקו, הרבה יותר קל באוטו. העליות והמורדות כאן מזכירות לי מרדפים שראיתי בסרטים, אבל גם ולא רק סרטי אקשן צולמו כאן: רובין וויליאמס כגברת דאוטפייר מטפס בכבדות במעלה הגבעה וקיאנו ריבס (אותו קיאנו מאיידהו שלי, רק יותר חתיך) עם שרליז ת`רון בסרט הרומנטי, "נובמבר".
סנטה קרוז
למחרת המשכנו דרומה מסן פרנסיסקו לסנטה-קרוז (santa cruz). יום שבת והכביש "פקוק", יש הרגשה שאנחנו עומדים כל הזמן ובקושי נוסעים. זה סופשבוע עמוס במיוחד מכיוון שחג העבודה (labor day) חל ביום שני (תמיד זה יהיה יום שני הראשון של ספטמבר) ולכן מדובר בסופשבוע ארוך וכולם יוצאים לטייל ולבלות. בדרך לסנטה קרוז המליצו לנו לראות את mistery spot - מקום, בו על פי הפרסומות, אין השפעה של כוח המשיכה ורואים שם כל מיני דברים מוזרים. מגיעים לכאן בכביש מספר 17. כשהגענו, נכנסנו לכביש צר מאד המוביל לחנייה, אבל עוד לפני הכניסה לחנייה עמד שומר שהודיע שזמן ההמתנה הוא לפחות שעתיים. "אחורה פנה" אמרתי לאפי, למרות שהיה קצת קשה לעשות את זה בשביל הצר שבו היינו ונדרשו לכך הרבה תמרונים ואומץ שלא לשרוט את האוטו. עכשיו הבנתי למה הרבה אנשים חנו בשולי הכביש בחוץ. גם כדי לחסוך תשלום עבור חנייה, אבל גם כדי לא להסתבך בבלגן שבדרך. החלטנו לחזור מחר ובינתיים הערב עומד לרדת ולנו עוד אין חדר ללילה.
רוב המוטלים דרשו מחיר של מעל 200$ בסנטה קרוז, גם המוטלים ברשתות שנחשבות זולות. לבסוף, לאחר כמה טלפונים מצאנו את big six motel שדרש רק 142$ כולל מיסים. יחסית למקום ולסופשבוע הזה, מדובר במחיר מציאה. המוטל ממוקם כשתי דקות הליכה מה- board walk - האתר המרכזי והתיירותי של סנטה-קרוז. בערב יצאנו לטייל. מכיוון שעידו ורותם רבו במשך כל היום, החלטתי שהיום לא מבלים במתקני הלונה פארק, שזאת תהיה התוצאה למריבות שלהם, אבל מכיוון שאני לא ממש "עומדת מילה שלי" הבטחתי שאם יתנהגו יפה, נלך מחר. הלונה פארק בסנטה קרוז ממוקם ממש לחוף הים ובניגוד למקומות אחרים, פה אין תשלום בכניסה, אלא רק תשלום למתקנים, כאשר אפשר לקנות כרטיסים למתקן אחד בלבד או לכמה מתקנים וגם ליום שלם. כמובן שכמו בכל לונה פארק יש גם דוכני מזון, הגרלות ומשחקים וזה מוסיף לאווירת הקרנבל. זיקוקי הדינור שנראו מרחוק הוסיפו לחגיגה. ביום שני הקרוב ייסגר הפארק עד לקיץ הבא. בכלל, ברוב המקומות בארה"ב חג העבודה מסמל את סיום הקיץ וזה בדרך כלל אומר שרוב המקומות פתוחים פחות שעות. מהלונה-פארק המשכנו לכיוון המזח, חצינו ברגל את הגשר שעובר מעל הים. הרבה מסעדות יש כאן, אבל אנחנו את שלנו מצאנו דווקא לפני הכניסה לגשר. מסעדה - פאב שנקראת ideal - אוכל טעים מאד ומנות ילדים מגוונות (רותם התלהבה ממנת ילדים של צ`יקן טריאקי). אפשר לשבת בחוץ, על יד הים, או בפנים עם המזגן ולראות את החבר`ה על יד הבר רוקדים לצלילי הלהקה שמופיעה במקום. ממש כיף. סיימנו את הערב מאוחר, עייפים, אבל מאוד מרוצים.
למחרת בבוקר, כפי שהבטחתי, יצאנו ללונה פארק. למרות שאנחנו רק בתחילת ספטמבר ובאופן רשמי עדיין קיץ, קר פה מאד. אחרי כמה מתקנים, המשכנו לטייל באוטו לאורך החוף. עצרנו לרגע ואז הופיעה להקת דולפינים במים. זה מרגש לראות את הדולפינים כמו שהם בטבע, שוחים ונהנים. נסענו ל- mystery spot שויתרנו עליו אתמול אבל.. היום הבלאגן רק הפך להיות גרוע יותר. כאשר התברר שצריך להמתין כחצי שעה רק כדי לחנות ואחר כך בין שעה וחצי לשעתיים להמתין לסיור. שוב וויתרנו, בידיעה שהפעם לא נחזור כי אנחנו ממשיכים הלאה. בפקקי החג המשכנו למונטריי (moterey), עוד עיירת חוף תיירותית. הפעם לא מצאנו מוטל במחיר מציאה והתמקמנו בעיירה הסמוכה seaside, במרחק פחות מ- 10 דקות נסיעה למונטריי. נשארנו בחדר למנוחה וכביסה, ניצלנו את זה שיש מיקרו ומקרר בחדר ואכלנו ארוחת ערב כלבבנו. יצאנו בשעה שמונה ארבעים וחמש למונטריי. להפתעתנו, למרות שמדובר בסופשבוע חגיגי והעיר מלאה בתיירים, רוב המקומות כבר סגורים. רק ב"קנרי" (גם פה יש מפעל כזה שהפך למתחם בילוי) מצאנו מספר חנויות (יקרות מאד) ומסעדות פתוחות. טיילנו כחצי שעה בקור איום וחזרנו לחדרנו הנעים במוטל. שמנו לב לכך, שמלבד בניו-יורק ואולי בעוד כמה ערים גדולות, אזורי הבילוי והקניונים נסגרים מוקדם מאשר בארץ, גם בסופי שבוע (במיוחד בימי ראשון).
אומרים שכדאי לראות את האקוואריום במונטריי, הוא אחד המיוחדים. הבעיה היא שהגענו לכאן ביום חג וצפינו בלאגן. אכן, אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לכיוון האקוואריום. תור ארוך של אנשים השתרך לו בחוץ אבל את אפי זה לא הפחיד. קיבלתי "פס" מבילוי באקוואריום והלכתי לשטוף את העיניים בחנויות בעוד הם עומדים בתור. הסתבר שהמקום היה מסודר וערוך לקלוט הרבה אנשים, ההמתנה לא הייתה ארוכה. יש לנו ניסיון מר עם האקוואריום בוונקובר, שבו היו הרבה אנשים ואי אפשר היה לזוז או לראות משהו. אפי והילדים נהנו מאד. זהו אחד האקווריומים היותר מושקעים. לפני כמה ימים הם קיבלו כריש לבן צעיר והיה ניתן לצפות בו מעבר למסך בועות אוויר (כדי שהכריש יתרגל לגבולות האקווריום החדש). האקווריום מרווח, מסודר, ומלא מתחמים המתאימים לילדים קטנים. אוסף המדוזות שם מרשים מאוד ואתן לתמונות לדבר בעד עצמן.
דרך 17 מיילים והאיזור
בצהריים אנחנו פונים לדרך 17 המיילים המפורסמת. כבר שמענו שהדעות חלוקות. הרוב אומרים שהדרך יפה וכדאי לנסוע בה. חלק אומרים שהנוף הזה קיים לכל אורך כביש מספר 1 שעל החוף ושאפשר לוותר. אנחנו קיבלנו את דעת הרוב וחשבנו לעצמנו שאם כבר אנחנו כאן ואנחנו בדרך דרומה, כדאי להיכנס לראות. שמונה דולר ושבעים וחמש סנט לרכב, זה מחיר הכניסה לכביש. בעצם יש כאן שכונה. תנסו לדמיין איזו שכונה יכולה להיות כאן על חוף הים. כמובן, וילות יפות, מגרשי גולף ומלון. בכניסה מקבלים מפה של האתרים אותם יש לראות. חלק מהאתרים הם מגרשי הגולף והמלון (את מי זה מעניין?). התאכזבנו מאד. לא הבנו על מה המהומה ומה האנשים עצרו לצלם. כאשר הגענו לעץ הבודד (כן, כשמו כן הוא - סתם עץ בודד) נזכר אפי באבנר. אבנר המליץ לנו לא להיכנס לכאן וסיפר לנו על העץ הזה. אז אבנר, לא שמענו בקולך וטעינו. מצטערים. פשוט נראה לנו שעשו כאן מהומה רבה על לא מאומה והרבה יחסי ציבור. כנראה שתושבי המקום, שזה השטח הפרטי שלהם, ראו שיותר מדי תיירים עוברים בשכונה שלהם כדי לראות את הים והחליטו לקחת על זה כסף. זאת סתם התיאוריה שלנו, אל תתפסו אותנו במילה.
יצאנו בעיירה כרמל והמשכנו דרומה בכביש מספר 1. כאן, כאן מגיע הנוף היפה באמת!!! מכרמל דרומה על כביש 1. איזה צוקים ומפרצים. הנסיעה בחלק מהדרך ממש על שפת הצוק והאמריקאים לא בונים חומה. הם אפילו לא טורחים לשים חצים בקצה הסיבוב שמראים שהכביש מתעקל (רק שלט לפני הסיבוב) - קצת מפחיד. המשכנו בכביש מספר 1 ובפארק המדינה Julia Pfeiffer burns state park נכנסנו לראות מפל, עוד מפל. הפעם יש כאן מפל שנופל לים. בכניסה אין ריינג`ר וצריך להשאיר כסף בקופה. לאפי נראה שאנחנו היחידים ששילמנו. המפל היה לא יותר מבסדר. להיכנס במיוחד רק כדי לראות את המפל הזה... אני הייתי מוותרת. המשכנו לסן סימיון (san simeon) כדי להיות קרובים לטירת הרסט שבה נבקר מחר. הדרך הייתה מפותלת ומזל שסיימנו אותה עם השקיעה. לצערנו, את השקיעה לא הצלחנו לצלם בגלל הראות הלקוייה והערפל, אבל הדרך מדהימה ויפה. בעיירה סן סימיון מצאנו מוטל נחמד (הצליח לנו עם המוטלים בדרך הזאת) ובו חדר מרווח וגדול ויותר חשוב, מיטות גדולות. 76$ ללילה, כולל ארוחה קונטיננטאלית קטנה. המחירים חזרו להיות שפויים. באופן מפתיע אני מסכימה עם הספונטאניות של אפי ולא מזמינה מוטלים מראש. מקסימום מבררים טלפונית כמה דקות לפני שמגיעים או שפשוט מגיעים. יש חוברת קופונים שבעזרתה מצאנו מוטלים, למרות שלא תמיד המחיר המתפרסם בחוברת היה המחיר שקיבלנו (בדרך כלל זה מחיר לזוג).
היום מתוכנן לנו ביקור בטירת הרסט (hearst castle). כשאני אומרת מתוכנן, אנחנו תכננו ביקור, לא הזמנו מראש כפי שייעצו בספרים (ניתן להזמין באינטרנט). הגענו למרכז המבקרים שבטירה בשעה 10:30 בבוקר ובשעה 11:00 נכנסנו לסיור (72$ לשני מבוגרים ושני ילדים). חשוב לציין שאנחנו כבר אחרי עונת התיירות ויכול להיות שבגלל זה לא היה צורך בהזמנת מקום. אפשר להיכנס לכאן רק בסיורים מודרכים. אוטובוס לקח אותנו במעלה הגבעה והטירה מתגלה לעינינו במלאה הדרה. בדרך אנחנו גם שומעים סיפורים על החווה שהייתה כאן וגן החיות בו נהגו אורחיו של ויליאם הרסט להשתעשע כשבאו לבלות כאן. הטירה... הלוואי עלינו. הכוונה, הלוואי עלינו להצליח לממש את הפנטזיות בכל הנוגע לבית שלנו, כפי שעשה ויליאם הרסט.
הרסט היה אדם עשיר מאד שנולד להורים עשירים. כמו שראינו בסרט על חייו, אדון הרסט טייל באירופה עם אמו כשהיה ילד וראה את הדבר האמיתי, מאז הוא חלם לבנות משהו כזה משלו. חלם ומימש. הבית בנוי כחיקוי לבתים איטלקיים וספרדיים מהמאה ה-18, מיותר לכתוב שאפילו חדרי האירוח, או יותר נכון בתי האירוח, מרהיבים ביופיים. אין ספק שהרסט היה עשיר, אז הוא אסף תקרות וציורי קיר ענקיים והציג אותם בביתו לראווה ביחד עם הרבה זהב. גם אולם קולנוע פרטי היה לו (מלבד היותו אייל עיתונות הוא הפיק סרטים), חדר משחקים וגולת הכותרת - הבריכה הפנימית שנראית כמו בריכה רומית ובה פסיפס מצופה זהב. וואו!!! משאירים אותה לסוף הביקור כדי שנקנא במי שזכה לשחות פה ולא רק להסתכל. בחוץ יש גנים מרהיבים ומזרקות ויש בריכה גדולה ומרשימה. היה יופי ובעיקר שמחתי שגם רותם ועידו התעניינו, נהנו ושאלו שאלות. את הסרט על הרסט רואים במרכז המבקרים והוא סרט עלילה לכל דבר.
אנחנו דוהרים קדימה, הלו"ז צפוף. רוצים לראות כמה שיותר וכבר אין זמן. לעיירה סולונג (solvang) אנחנו מגיעים קצת אחרי ארבע. העיירה, הבנויה בסגנון דני, הולכת הביתה מוקדם. מרכז המבקרים כבר סגור וחלק מהחנויות גם כן. אנחנו מטיילים ברחוב, סופגים את האווירה האירופאית. בחנות מתנות, שרובה תיבות נגינה עשויות ומפוסלות בעבודת יד, אנחנו עוצרים לזמן מה, מתלהבים וקונים, אבל לא הרבה. אני הייתי קונה את כל החנות, אמנם הגעתי מטירת הרסט אבל אין לי את הכסף שלו ולמען האמת גם לא את המקום במזוודות. קנינו עוגות דניות, מהר לפני שיסגרו גם את הקונדיטוריה. ישבנו לאכול אותן על ספסל בכיכר העיר, על יד הפסל של הנס כריסטיאן הנדרסן והמרציפן היה טעים!
את היום העמוס הזה סיימנו בסנטה ברברה (Santa Barbara). גם כאן נכנסנו למוטל לפי חוברת הקופונים, אבל הפעם שילמנו את המחיר הנקוב בקופון - 72$ וקיבלנו חדר גדול, מקרר, מיקרו ומכשיר DVD. במלון שתי בריכות שחייה, ארוחת בוקר מצוינת ושירות מעולה (ראה בטיפים לכתבה). ממש התמזל מזלנו. את העיר סנטה ברברה המדהימה ראינו ביום שלמחרת. אחרי שעידו הסתפר ואני עברתי כמה שיפוצים אצל הקוסמטיקאית שבמלון, יצאנו לראות את המסיון (mission santa barbara), את העיר וגולת הכותרת שלה - בית המשפט. המסיון הוא חלק משרשרת של מסיונים הבנויים לאורך החוף מסן דייגו ועד סן פרנסיסקו. המסיונים נבנו במרחק של יום הליכה אחד מהשני. הסיור במסיון הוא בתשלום אך הוא היה די מעניין. מוצגים בו פריטים (דתיים ורגילים) מהתקופה של הכיבוש הספרדי. העיר עצמה בנויה בסגנון ספרדי, הבתים דומים אבל שונים זה מזה. אי אפשר לתאר את היופי, במיוחד של בניין בית המשפט, הקשתות, הציורים והמבנה. נכנסים למסדרון ורואים קשתות וציורי קיר, אחר כך עולים במדרגות ונכנסים לאחד מאולמות המשפט. הם מרשים להיכנס ולצלם בכל מקום. כל מסדרון נראה אחרת. בחוץ יש חצר פנימית עם דשא ובצד השני פסלים. אפי ואני מלמלנו כל הזמן: איזה יופי!! איזה יופי!! אפי לא הפסיק לצלם. אפילו החנויות נראות שם אחרת. הכול בסגנון ספרדי. הרגשנו שיכולנו להישאר שם עוד כמה ימים וליהנות מהיופי הזה, אבל סאלי ומייקל מחכים ואנחנו ממהרים ללוס אנג`לס או יותר נכון לאחד הפרברים הצפוניים - north-hollywood. מיהם סאלי ומייקל, מה אפי עשה בצילומי סדרת טלוויזיה ואיך מקבל ג`יי לנו את הקהל שלו - בכתבה הבאה.
הפינה של אפי - פוטבול אמריקאי
אני לא הבנאדם הכי ספורטיבי בעולם. אני גם לא אוהב לצפות בשידורי ספורט, אך יש רק ספורט אחד שאני אוהב לצפות בו - פוטבול אמריקאי. הוספתי את המילה אמריקאי כיוון שבכל מקום בעולם, פוטבול זה כדורגל. רק פה, בארה"ב, יש משחק מוזר, שמוסרים את הכדור ביד ורצים איתו שנקרא פוטבול. כאשר רוצים לדבר על כדורגל, צריכים להגיד סוקר- soccer (ויש כאן הרבה מקסיקנים שאוהבים כדורגל - ראינו התעניינות רבה באליפות העולם, בעיקר במדינות הדרומיות). כפי שנכתב בכתבה הקודמת, המשחק עצמו הוא חלק מאירוע תרבותי גדול יותר. בפינה הזאת אנסה להסביר את המשחק ואולי ליצור בו יותר עניין. הליגה בארה"ב נקראת NFL והיא הוקמה בעקבות איחוד בין שני ליגות (ה-AFC וה-NFC ) משחק הסופרבול הוא למעשה בין משחק בין אלופת ה-AFC לאלופת ה-NFC. הסופרבול הוא האירוע התקשורתי הגדול ביותר בארה"ב ועלות הפרסומות בו מרקיעה שחקים.
המגרש הוא באורך של 100 יארד (כמעט 100 מטר). בכל צד של המגרש יש אזור אליו יש להגיע עם הכדור (touchdown). בנוסף, יש שער בצורת Y שאליו ניתן לבעוט את הכדור במקרים בהם מגיעים מספיק קרוב אך לא מספיק בשביל הטאצ`דאון. כל קבוצה בנויה למעשה משלוש קבוצות בנות 11 שחקנים: התקפה, הגנה ומיוחדת. קבוצת ההתקפה צריכה להניע את הכדור קדימה ולהגיע לטאצ`דאון. לצורך כך היא מקבלת 4 ניסיונות להשיג מינימום של 10 יארד (כל ניסיון נקרא down). במידה והשיגה 10 יארד, היא מקבלת 4 ניסיונות נוספים. את קבוצת ההתקפה מוביל הקווטרבק. תפקידו להניע את הקבוצה קדימה ולמסור את הכדור על פי המהלך שהוחלט עליו (שימו לב כמה המשחק מתוכנן ומחושב).
קבוצת ההגנה כשמה כן היא, תפקידה לעצור את התקפת היריב. כמובן שיש חוקים שלמים מתי מותר לגעת ביריב ומתי לא, איך מותר לעצור אותו ואיך לא וכדומה. במשחק יש כ-6 שופטים שכל אחד יכול להחליט על עבירה (נעשה על ידי זריקת דגל צהוב לרצפה). כאשר יש עבירה, כל הקבוצה נענשת על ידי זה שהיא מוזזת לאחור. השופט הראשי גם מסביר את העבירה ברמקול לקהל. אחד הדברים היפים במשחק שניתן לערער על החלטת השופט ואז הוא בוחן את החלטתו מול צילומי הוידאו של המשחק. קרו לא מעט מקרים בהן השופט שינה את החלטתו. הקבוצה המיוחדת קיימת עבור המקרים בהן ההתקפה לא הצליחה להגיע לטאצ`דאון או למרחק סביר לשער שדה. במקרים אלה מעבירים את הכדור לקבוצה היריבה על ידי בעיטה שלו לכיוונם. לא תאמינו כמה הבעיטות האלה חזקות ורחוקות. מי שרוצה לדעת יותר על המשחק, ניתן ללמוד הכול ב- www.nfl.com. יש שם גם אפשרות לבנות קבוצות משלך ולקבל ציונים על הקבוצה (עפ"י הסטטיסטיקות של השחקנים בפועל). אם אתם מבקרים בארה"ב ויש משחק באזור בו אתם נמצאים - אל תוותרו על החוויה.
