הקדמה
טיול בקובה הפך בשנה-שנתיים האחרונות פופלרי מאוד. במסגרת הטיול הפרטי שלי, הגעתי גם לורדרו למרכז הצניחה החופשית שנקרא Centro Internacional de Paracaidismo , (טלפונים: 7550-66, 7093-66). הוא מוזכר גם בספר "לונלי פלנט". הוא נמצא בשדה התעופה הישן, מספר ק"מ ספורים מהעיר. ניתן להרשם כמעט בכל מלון בעיר גם אם לא ישנים בו) וההסעה תאסוף אתכם משם . הצוות מאוד מקצועי ואף דובר אנגלית. רציתי לצנוח כבר הרבה זמן והנה נפלה בחלקי ההזדמנות. האם חששתי? לא כל כך, יותר נכון לומר שמאוד התרגשתי.... משום מה לא פחדתי לרגע והייתי בטוח שאוכל לסמוך על הצוות המקצועי. בשבילי לצנוח מהאוויר ולצחוק על העולם מלמעלה נראה לי משהו נהדר. תמיד אהבתי לקפוץ מצוקים ודברים, אבל עתה כששאני בכיסא קשה לקפוץ למעלה, אז לפחות אקפוץ למטה...
חוויות הצניחה
צנחתי צניחת טנדם - כלומר כשאני קשור למדריך שצונח. כל צניחה ראשונה בלי קשר לנכות מתבצעת כך. הצניחה עלתה באוגוסט 2002 כ- 150$ וניתן לתעד את הצניחה תמורת 50$ נוספים (ווידאו או תמונות). במרכז ניתן לעבור גם קורסי צניחה. בהתחלה התאימו לי את המנשא, 3 אנשי צוות עבדו עליי ובדקו כל פרט ופרט. המנשא אוחז אותך באגן ובחזה והוא כל כך הדוק כך שהצונח מרגיש בטוח ליפול איתו... לאחר מכן עברנו על חוקים בסיסיים בצניחה, למשל: צריך לקחת את הראש אחורה בקפיצה כדי לא לקבל הדף מהרוח, יש להוציא ידיים בגובה הכתפיים בנפילה ולקפל אותן בפליטת המצנח. וכו`. למדריכים יש גם חליפת צניחה, כאשר לצלם יש כנפיים בבית השחי על מנת לתת לו את היכולת להאט יותר את הנפילה. אח"כ עלינו 6 אנשים עם מדריכים צמודים למטוס אנוטוב AN-2. הח`ברה עזרו לי לעלות והמראנו.
הטיסה נמשכת כרבע שעה ונעשית במעגלים מעל חצי האי, עם דלת פתוחה, מה שגורם להרגיש את האוויר נע וזז כל הזמן. ליד הדלת שוכבים הצנחנים הקובנים המאצ`ואיסטים באדישות. זו ממש חוויה אמיתית להתבונן בהם. לרגע, הטיסה נראית ארוכה כי האדרנלין הזורם בכל הגוף דוחף ודוחק בך לקפוץ כבר, אבל מצד שני, במבט לאחור, ברגע שקופצים, תוך 20 שניות לכל היותר - הכל נגמר... כמה דקות לפני הקפיצה, בדק האחראי את כיוון הרוח. אני קפצתי שני. את הרגליים שלי קשרו מכופפות למדריך כדי שבנחיתה לא אקבל מכה וקפצנו קדימה במקום, אחורה. מיד אחר כך ראיתי איך המטוס נמלט כלפי מעלה ועוד לפני שהצלחתי לקלוט מה קורה, בערך אחרי 20שניות נפתח המצנח והרגשתי כאילו אני עף למעלה (כמובן שהמהירות רק הואטה) ואז עשינו ספירלות וסיבובים איטיים כמה דקות מעל האי. ראיתי שמיים מכל עבר וחצי אי טרופי מדהים מתחתיי. מים כחולים טורקיז, סלעים בים, צמחייה ירוקה, חול לבן - אילו מראות מהממים והכל מכה בפרצוף עם המון המון אדרנלין. ואז הופ הצלם, הנה הצלם מולי ... מצלם אותי מכל הכיוונים. צעקתי לעברו אבל בעצם לא שמעתי את עצמי....
הנפילה היתה מדהימה. להפתעתי לא פחדתי לרגע. כמו שבטח אתם מתארים לעצמכם כמות האדרנלין שעלתה לי לראש היתה מטורפת. הנחיתה היתה רכה ועדינה על החוף הרך של המלון המזרחי באי. כסא הגלגלים כבר חיכה לי ליד הבר. חיוך מטופש נתקע לי על הפרצוף כל היום. באותו היום כבר קיבלתי את הווידאו ויכולתי להמשיך בדרכי. מומלץ מומלץ מומלץ.
כתב ע"י: עידו גרינברג iddo_gruengard@yahoo.com
לתחילת הכתבה
