סיום הטיול בלוס אנג'לס
לאחר יותר מ-14,000 מיילים בדרכים, הגיע הזמן לסיכומים. קשה לסכם תקופה כזו ארוכה, בטח בפני אנשים שלא חוו חוויה דומה. לכן בחרתי לסכם בנימה פחות אישית ויותר להתמקד בתובנות, שהלוואי ויסכימו איתי לגביהם גולשים רבים ככל האפשר. אך לפני שלב הסיכומים אני חייב לכם את סיפורם של הימים האחרונים במסענו:
אנחנו אם כן כבר ממש בשבוע האחרון של המסע שלנו. את הימים האחרונים בסן דייגו הקדשנו לקצת קניות לשמחתה הרבה של אורלי.
מסן דייגו נסענו צפונה חזרה לכיוון לוס אנג`לס, משם אנחנו מתוכננים לחזור לארץ. התמקמנו בקמפינג של Long Beach, המקום לא זול אבל המיקום שלו נפלא. הוא נמצא על חוף הים (אם כי אין בו חוף רחצה), יש בו בריכה מחוממת, ועובר בסמוך אליו שאטל בתדירות של כל 10 דקות (חינם, עד למרכז העיר). את 3 הימים האחרונים הקדשנו לאריזות ונקיון הקרוואן, והיה הרבה מאוד לעשות משניהם. בסך הכך חזרנו לארץ עם למעלה מ-200 ק"ג שנארזו ב-8 תיקים ענקיים.
הערב האחרון ממש היה אפיזודה בפני עצמה. אורלי הכינה ארוחת ערב נחמדה בזמן שאני יצאתי לבדי לג`קוזי כדי לחשוב קצת עם עצמי על התקופה המופלאה שעשינו עד כה. לאחר חצי שעה הצטרף אלי בחור מרשים. מתברר שהבן אדם כבר בן 75 (נראה בן 60 גג), מתאגרף מקצועי בצעירותו ומנהל חברה מכובדת עד לא מכבר. יש לו 9 ילדים ו-30 נכדים, ומה שהוא עושה בשנתיים האחרונות זה לנסוע בין בני משפחתו בקרוואן המפואר שלו. סיפרתי לו על זה שראיתי פה צפלין מתעופף בסביבה, והוא ביטל את דברי. לא עברה שנייה וצפלין יפהפה התעופף ממש מעלינו. הוא פלט כל קללה אפשרית ואחר כך גם לא שכח לבלוע את הכובע.
כשחזרתי לקרוואן הארוחה היתה מוכנה על השולחן, אורלי הפתיעה בברכה מרגשת לכל אחד מאיתנו, כל אחת מהברכות נכתבה על מגילה ארוכה (השקיעה כמו שצריך), מקושטת, ונכתבה עם הרבה הומור, תוך ציון מחויך של אנקדוטות מרכזיות משגרת חיינו בחודשים האחרונים. לאחר הארוחה הרגשנו אני ואורלי כל כך עצוב, עד שפרשנו הצידה מהבנות, ומחינו כמה דמעות. לא היה צריך להכביר מילים ברגעים האלה, ידענו בדיוק מה כל אחד מאיתנו מרגיש. למחרת חיפשתי את המתאגרף מהג`קוזי כדי להעביר לו כמה מכשירים חשמליים ומוצרי מזון שהחלטנו לא לקחת איתנו לארץ. הוא ויתר והציג אותי בפני בחור מעניין שהשתכן בסמוך, בקרוואן מאולתר מפיק אפ צבוע צבעי הסוואה. מסתבר שעל הבחור ביש המזל התרסק עץ אימתני. כתוצאה מהתאונה יש לו עד היום צלקת איומה ממרכז הפדחת ועד לסנטר. בתחילה הוא היה מטופל במורפיום, והיה מרותק לביתו, ובאחרונה קיבל אישור לשימוש עצמי וחוקי במריחואנה. מאז לדבריו חייו השתנו, הוא מצליח לקיים חיי משפחה תקינים ולדאוג לעצמו. לאור זאת החליט לצאת במסע לאורכה ורוחבה של המדינה כדי להשיג תמיכה ציבורית להפיכת המריחואנה לתרופה זמינה יותר לזקוקים לה. הוא שמח מאוד לקבל את המצרכים, רק לא הבין מה זה קומקום חשמלי. הסברתי לו שהוא תחליף נוח לחימום מים על האש והוא מאוד התרשם מהפטנט הייחודי. המכה בראש גם פתחה את עיניו לקונספירציות מטורפות ושעה ארוכה הוא שיתף אותי בראיית העולם יוצאת הדופן שלו.
רגע לפני שנסענו להזדכות על הקרוואן קפצתי למשרד לבצע חיבור אחרון לאינטרנט. מאחורי ישב בחור משופם, שמאוד התרשם מקצב ההקלדה שלי וביקש עזרה בתפעול הלפטופ שלו. "מה הבעיה?" שאלתי, והוא סיפר שהיום בבוקר הוא שתה פפסי, ומבלי משים נשפכה תכולת הפחית על המקלדת. הוא כמובן לא איבד את העשתונות, ניער היטב את המקלדת וכדי שהסוכר לא יחולל נזק בלתי הפיך הוא שפך מים על המקלדת (למי שדואג, הוא חשב על הכל- המים היו מינרלים). אחר כך הוא ניער שוב היטב, ואת מלאכת הניקוי המקצועית הוא סיים כמובן בהתזה של כמויות נדיבות של שמן משובח (WD40, הכי טוב WD40). ולמרות שעשיתי הכל כמו שצריך המחשב לא עובד. לא ידעתי מה לומר, אך לפטור אותו בלי כלום לא יכולתי ואמרתי שעם קוקה קולה אני חושב שזה היה עובד, אבל פפסי זה כבר סיפור הרבה יותר מורכב... הפנתי אותו למקצוען ואיחלתי לו בהצלחה. תהליך הזיכוי על הקרוואן הלך חלק ומנסיוני אני יכול לתת כמה טיפים על הדברים עליהם הקפידו בתחנת ה- Drop off בלוס אנג`לס (חברת מוטוריס):
- ריקון הביוב.
- מיכל דלק מלא (הסתפקו בבדיקת לוח השעונים בלבד).
- סקירה חיצונית של הרכב מבחוץ (לכן מקפידים לקבל אותו נקי, כדי שלכלוך לא יסתיר פגיעות ברכב).
- שעות גנרטור (לוודא שלא היתה חריגה מההקצבה- לי ניתנו 3 שעות ליום).
- קבלת Manual והמצלמה הדיגיטלית שניתנו עם הרכב (המצלמה נועדה לצילום זירת תאונת דרכים אם וכאשר).
- מספר הקילומטרים שהרכב עשה.
- וזהו. להערכתי הבדיקה השטחית שעשו לי נבעה מכך שהחזרתי את הקרוואן מצוחצח ומבריק, ואני ממליץ לחקות אותי בעניין הזה.
- לא היתה חשיבות לרמות המים (Fresh Water), והגז (LP Gas), כמו גם לאף אלמנט אחר שלא צוין לעייל.
- חשוב להכין את כל הקבלות על הוצאות תחזוקת הרכב לאורך הדרך (טיפולים, תיקונים, חלקי חילוף). הם מאוד הוגנים בקטע הזה. סך הכל הוחזרו לי כל ההוצאות בסך 340$.
חיי הקהילה בארה"ב
מאחר שלא הצלחנו למצוא טיסת המשך מלונדון מיד אחרי הנחיתה שם, החלטנו לעשות לילה אחד בעיר. הרעיון התברר כמוצלח משלוש סיבות:
1. הזדמן לי לפגוש שם קרובי משפחה שלא ראיתי שנים.
2. מזג האויר שם היה מצוין במונחים מקומיים (16 מעלות ללא גשם).
3. העצירה בדרך הקלה עלינו מאוד את ההתאוששות מהג`ט לג.
בארץ, כשהגענו, השמחה היתה גדולה, המשפחה עטפה אותנו בהרבה אהבה, ועזרה לנו להבין למה למרות הכל נכון היה לחזור. מי שעקב אחרינו וקל וחומר מי שעשה טיול משפחתי דומה, מבין שהחוויות והתובנות שאתה סופג בטיול מסוג זה הם הרבה מעבר לאגם X או מפל Y. ואם תשאלו אותי "מה למדת?", אז סך הכל מדובר בדרך כלל בדברים מאוד פשוטים וארציים. מה שמיוחד בכל זאת הוא שהגענו לרמת הכרה מספיק עמוקה כדי לעשות עם זה משהו. אחרי כל ההקדמה הזו אני חושב שמגיעה לכם דוגמה או שתיים.
כולנו יודעים שהמשפחה היא מעל הכל. בטיול הזה ההכרה בכך באה מתוך תחושות שהיו והתעצמו במהלך המסע, הומור פנימי התפתח, והכרות מעמיקה מאוד כל אחד את האחר, באופן שהייתי יכול להקביל לחיילים בטירונות אבל עם נקודת פתיחה של משפחה. היחס לאחר- בארה"ב נחשפנו לרמת שירות אחרת, לכבוד למרחב של הסובבים אותך, בהתחלה זה נראה כאילו מלאכותי, צבוע. מה שבטוח זה מאוד נוח, ואני מעדיף בהתקשרות עם זרים יחס אדיב ומלאכותי על פני יחס גס רוח וכן. רמת השירות גבוהה ביותר, והינה ערך. ביציאה ממרכול תמיד יהיה עובד שיטרח לוודא שמצאת כל מה שחיפשת (לדעתי זו שאלה גאונית), יציע עזרה בהעמסה לרכב. בכניסה יברכו אותך לשלום, עגלות קניה לכל צורך ניתן למצוא שם (מכסאות גלגלים עם עגלת קניה צמודה, דרך עגלות לנשיאת ילדים בצורת מכונית עם הגה ועד עגלות קניה חשמליות לנכים).
כיבוד הכללים- האמריקאי, שבעיננו הוא תמים או לחילופין פראייר, הוא למעשה אדם שהפנים כי אם אתה פועל לפי הכללים של הקהילה אליה אתה משתייך, זה משפר את איכות החיים בקהילה. ולכן הם יחזירו את עגלת הסופר למקומה (למרות שאין שם מטבע), לא יסעו בנתיב ה- Car Pool אם אין שניים או יותר ברכב (למרות שאין אף שוטר באופק והם מאוד ממהרים לעבודה), ישלמו כשיקחו מפה בכניסה לפארק (למרות שאין אף אחד שבודק), ובכלל יקיימו את כל הכללים הכתובים שהובאו לידיעתם. מה הם מרוויחים? פחות צורך באכיפה, הופך את כל ההתנהלות היומיומית ליותר רגועה ויותר זולה. אין צורך להיות במתח של "איך אני יכול לדפוק את המערכת ולהרויח מזה כמה גרושים", אלא הם בגישה שמישהו חשב על איך דברים צריכים להתנהל, ואם המומחה אמר לא- אז זה לא!!!
השורה התחתונה היא, שבהיותך חבר טוב יותר בקהילה אליה אתה משתייך אתה הופך אותה לקהילה טובה יותר. כשאתה מנצח לכאורה את המערכת ודופק אותה אתה גורם לכך שאט אט המערכת תהפוך ליותר ויותר בירוקרטית, מסורבלת וחשדנית, ולכן פחות נעימה ויעילה לחברים בה. זוהי תובנה שהאמריקאים הפנימו מזמן וגם אנחנו יכולים ללמוד מהם שיעור חשוב לשיפור איכות חיינו. האמריקאים, אם כן, לא פראיירים. הם פשוט שייכים לקהילה שבוטחת בחבריה שיפעלו על פי הכללים שנקבעו.
לגבי הנדסת אנוש/חשיבה על הפרטים הקטנים: אני תמיד צחקתי על האמריקאים, עד כמה אינם מסוגלים לקחת אחריות למחדלים שלהם, ושהם תמיד ימצאו את מי לתבוע על זה שהם החליקו על המדרכה. הצד השני של זה הוא שהקהילה נותנת תשומת לב רבה לצרכים של האזרח מתוך גישה שירותית, ואולי גם מתוך פחד מתביעות. בשורה התחתונה זה מעניק תחושה טובה וכתייר פחות חשוב לי מה פה הביצה ומהי התרנגולת. דוגמאות לכך יש למכביר, הדבר הבולט הוא הדרך בה מתקנים פה כבישים. קודם תחזוקת הכבישים מתבצעת, כמה מוזר, עוד לפני שהכבישים נהרסים לגמרי. כשזה קורה זה מתבצע מסביב לשעון עד להשלמת העבודה. העבודה בכביש לא מתבצעת באופן טורי אלא מתפרסת על מספר רב של צוותי עבודה, שמסוגלים להשלים עבודה על מספר קילומטרים ביום עבודה אחד. מעבר לזה, כל הכבישים בהם מתבצעות עבודות בכביש מפורטים באתר ייעודי באינטרנט, המפרט את אופי העיכוב, זמן העיכוב הצפוי, וטיפים למעקף הכבישים שמתוחזקים (שעות, כבישים חלופיים כולל מפות ומידע רלוונטי נוסף). על הכביש עצמו התנועה לא עוצרת לעולם. גם אם יש מהמורות מסוכנות בדרך, התנועה תיחסם חליפות מאחד הצדדים, ורכב עליו שלט Follow Me יוביל את השיירה בבטחה, כאשר השיירה הארוכה והממושמעת נוסעת אחריו כמו זחל ארוך ועוקבת בדיוק אחר הנתיב הבטוח בו הוא מוביל את כולם.
אכיפה: המטרה היא למנוע את הבעיה ולא לעשות קופה על חשבון העבריינים. הפתרון- מתן קנסות אדירים גם על עבירות פעוטות לכאורה, ולעתים אפילו עידוד אזרחים הגונים להלשין על העבריינים. הקנס על נסיעה עם נוסע בודד בנתיב המהיר המיועד לשני נוסעים או יותר (Car Pool) עומד על 341$. בוושינגטון הגדילו לעשות ופירסמו קו טלפון 1-800, שהספרות האחרונות שלו ניבחרו על פי האותיות שלהם כ-Hero, מה שמראה איך המלשין לכאורה נתפס שם. הקנס על השלכת פסולת מרכב נוסע מגיע במקומות מסוימים ל-1500$. עם סכומים כאלה אין צורך באכיפה, והסכום גם מראה את החשיבות שהשלטונות נותנים לקיום סדר ציבורי תקין. לכאורה זה נראה מוגזם, אך בסופו של דבר האזרח הקטן וההגון יוצא נשכר ובגדול מכך.
אני יכול להמשיך ולתת אינספור דוגמאות מסוג זה, אך נראה לי כי הדברים ברורים. להערכתי, בארץ אנו עדיין רחוקים ממימוש מלא, בעיקר כי יש לנו תמיד את התירוץ המנצח של סדר עדיפות לאומי ("עזוב אותי מאיכות הסביבה, יש לי משבר טילים עם סוריה על הראש..."). אבל בגישה של שינוי מלמטה (Bottom UP) אפשר לעשות נפלאות, אם רק 10% מאיתנו יסגלו לעצמם גישה יותר רגועה לחיים, פחות כוחניות, פחות בריונות. לא חס וחלילה להיות פראיירים (הסיוט הגדול של הישראלי הממוצע), אלא פיתוח גישה של ויתור מתוך עמדה של כוח.
לפני סיום אני רוצה להזכיר ציטוט שנתקלתי בו ומאוד אהבתי. כל אחד מוזמן להבין ולהרחיב אותו לפי רצונו. קראו אותו לאט, התעכבו עליו לרגע- לדעתי הציטוט נותן פרספקטיבה מאוד עמוקה וחכמה על החיים ועל מה שבאמת חשוב בהם:
"אם נותרה לך שעה לחיות, ואתה יכול לנהל שיחת טלפון יחידה- למי תטלפן, מה תאמר, ומדוע אתה מתמהמה?" (סטיבן לוין)
ובנימה אישית לסיום. אני מודה לכל הקוראים שליוו אותנו בקריאת הכתבות. תודה גם לאלו שטרחו והגיבו על מה שקראו. היו גם שבחרו להפנות אלי מיילים בשאלות והערות על הדברים שנכתבו, והשתדלתי להתייחס לכולם. עדיין חשוב לי לציין כי חלק מהמשחק הוא הצגת האירועים באופן מעניין, ולכן בחרתי לעתים להציג אנשים בהם נתקלנו תוך התמקדות במה שמייחד אותם. אין ולא היתה לי שום כוונה לפגוע בהם, והראייה היא שהקפדתי לא לפרסם אף פרט שיאפשר את זיהויים. קחו את החיים בקלות, תיהנו מהם, ורגע לפני שאנחנו נפרדים סופית תעיפו שוב מבט בציטוט לעיל, ותחשבו על זה. באמת.
