מגיעים ליוסטון
נסענו מלואיזיאנה לטקסס (Texas), עדיין על כביש מספר 10. נכנסנו למרכז המבקרים (חמש דקות לפני שנסגר), שנמצא על כביש 10 בכניסה לטקסס. את לילנו הראשון בטקסס העברנו בקמפ שמסוגו נתקלנו לראשונה, קמפ שצמוד למוטל שנמצא בעיירה Winnie. מאחורי המוטל יש חלקות לקרוונים עם דשא נחמד ואפשר להשתמש בבריכה של המוטל, זה כמובן מה שעשינו.
העיר הראשונה שבה נבקר היא יוסטון (Houston). יוסטון הענקית, היא לא בירת טקסס, אבל היא הרביעית בגודלה בארה"ב. מערכת כבישים, אוטוסטראדות וגשרים זה מעל זה גרמו ל"רותי" (ה - GPS למי שלא זוכר) שלנו להתבלבל ולנו להתבלבל איתה. תנסו להיכנס לאוטוסטראדה מימין ולצאת אחרי מאתיים מטר משמאל כשתנועה סואנת זורמת וצריך לחצות חמישה נתיבים (אנחנו עם קרוון, זוכרים?). ל"רותי" אין בעיה עם זה אבל לנו יש. אז תמיד יש פעם ראשונה ולנו זאת הפעם הראשונה. להסתובב במערכת הכבישים הזאת קרוב לשעתיים, לראות את העיר ולא להיכנס אליה. כמובן שזה הפך את כולנו ליותר עצבניים. נסיעה לא ממש ארוכה הפכה לארוכה ומייגעת. בסופו של דבר הגענו ליעדנו הראשון: מרכז המבקרים, אבל לא הגענו ל"מנוחה ולנחלה" כי לא מצאנו חנייה. מרכז המבקרים של יוסטון הוא אחד הגדולים בארה"ב (ככה כתוב בספר), אבל בעיני גם מנוכר ולא נעים. מדובר בחנות ענקית והרצון שנקנה משהו בולט מכל מקום.
מוזיאון הילדים
לא רצינו להיכנס לעיר עם הקרוון ומצאנו קמפ (יקר): south main rv park, שבשער הכניסה שלו יש תחנת אוטובוס. אין קמפים שנמצאים ממש בתוך העיר, הקמפ הזה נראה לנו הקרוב ביותר וגם הנוח ביותר. אז שילמנו 34$ ללילה ויצאנו לדרך. את האוטובוס היינו צריכים להחליף אחר כך בחשמלית, אבל זה יותר טוב מאשר להסתבך בכבישים המטורפים האלה. לקמפ היו גם שאטלים למרכז הרפואי, אבל לא השתמשנו בהם כי השעות לא התאימו לנו. ביוסטון נסענו למוזיאון הילדים (the children`s museum of Houston). בדרך אפי נזכר ששכח את המצלמות וכשהגענו למוזיאון הוא חזר חזרה לקמפ כדי להביא את המצלמות!!! (אי אפשר שאפי יסתובב בלי המצלמות המתנדנדות על הכתפיים). מוזיאון הילדים הוא מקום מקסים ומוצלח מאוד לכל הגילאים. נכנסנו חינם בגלל המנוי שיש לנו באגודת ידידי מוזיאון המדע (את זה כבר הזכרנו). המוזיאון מחולק לחדרים ובכל חדר נושא אחר.
הנושאים מגוונים וכל אחד יכול למצוא את החדר האהוב עליו ולהישאר בו יותר זמן. ביקרנו בכפר מקסיקני שבו אפשר "לאכול" במסעדה מקסיקנית, להכין" אוכל בתנורים הישנים, לארוג שטיח מחוטי שתי וערב ועוד. ראינו איך התחילה התקשורת מהטלפון הישן והמרכזייה הוותיקה ועד הסלולרי הזעיר של ימינו, שם אפשר להתנסות גם בטלפון וידיאו שמצלם את שני המשוחחים ביניהם. האטרקציה שלי (כן, מה, גם לי מותר להנות לא?) היתה החדר של עליסה בארץ הפלאות, שכלל בתוכו: חדר שאתה נראה בו קטן והמון דלתות שמאחוריהן מסתתר משהו, קרוסלת מראות, מחילה, הולוגרמות ועוד דברים מקסימים שקשורים לסיפור הנפלא. בחדר הסמוך אפשר היה לראות גרסאות שונות של הספר, כולל ספרים מתורגמים בשפות שונות. הילדים נהנו מאד במתחם "מהחווה לסופרמרקט" בו אפשר לחלוב פרה מפלסטיק (שנותנת מים) ולערוך קניות בסופרמרקט. מתחם אולפן הטלוויזיה הוא אכן אטרקציה אמיתית, אפשר להקריא חדשות מטלפרומטר, להיות הבמאי בקונטרול או אחד הצלמים, יש גם לבוש מתאים לפועלי במה. עידו ישב להקריא את מזג האוויר, בעברית כמובן, בעוד שני ילדים אחרים מנסים לביים אותו באנגלית. מקסים ממש!! כמו בכל מוזיאון יש גם פינת שעשועי מדע וראינו גם סרט קצר.
מוזיאון הבריאות והמדע הרפואי
ממוזיאון הילדים חצינו את הכביש למוזיאון Museum Of Health And Medical Science (כל המוזיאונים נמצאים במתחם אחד ביוסטון על יד harmman park) - מוזיאון קטן, אבל גדול, המלמד על גוף האדם בדרך אינטראקטיבית. הצטערתי שרותם ועידו לא יודעים אנגלית, כי יש כל כך הרבה מוצגים שצריך ללחוץ בהם על כפתור, לראות ולהאזין. למשל, לב ענקי שבתוכו מוצגים ארבעת חדרי הלב בסרטון, שבו שחקן מציג כל דמות שמבצעת את הפעולה בכל חדר וחדר בלב או שלושה סוגים של כבד ובכל פעם שמכניסים את הכבד למקום יש סרטון המסביר מה האדם מרגיש לפי סוג הכבד: אני עייף, אני מרגיש לא טוב, אני בריא וכו`.
אפשר לראות שלד דרך צילום רנטגן, סי.טי ואם.אר.איי. פתאום רואים מה ההבדל בין הבדיקות השונות. אפשר לבצע בדיקת ראייה ובדיקת % חמצן בדם. יש פינת גנטיקה, בריאות השיניים ועוד. על כל חלק בגוף האדם יש פינת התנסויות וכפתור לשאלות ותשובות. במרכז המוזיאון יש brainteezer -כל מיני חידות שצריך לפתור ועד שאפי לא הצליח לפתור את כל החידות לא יכולנו לצאת מהמוזיאון. המוזיאונים היו כל כך מרתקים ומהנים שעידו ורותם ,שבדרך כלל "פעמון הרעב" מתחיל לזמזם אצלם בשעות הצהריים, היו כל כך מרותקים ולא שמו לב לזמן שעבר ולשעה שהייתה כבר חמש.
טיילנו קצת בדאון טאון של יוסטון, רצינו לראות תצפית על העיר מאחד המגדלים, אבל היה סגור (מגדל chase נסגר ב-17:00). האזור שבו טיילנו לא היה מרשים במיוחד, למרות הבניינים הגבוהים. גם הדרך בה עברה החשמלית בתוך העיר לא הייתה יפה, ראינו בעיקר חניונים, הרבה חניונים יש ביוסטון. אכלנו במסעדה טובה: Twisted Fork Kitchen & Bar, הממוקמת ב- Houston Center ברח` 1200 Lamar St Ste 103 (המחיר היה 55$, כולל טיפ). בעיר התקיים באותה עת משחק בייסבול חשוב, הרחובות התרוקנו ומי שלא נסע הביתה צפה במשחק באחת המסעדות/פאבים. נסענו לקמפ מאד מרוצים.
סן אנטוניו והסביבה
העיר הבאה שלנו בטקסס היא סן אנטוניו (san-antonio). בדרך עצרנו לקניות בעיירה קטנה שנקראת לולינג (lulling), בעוד שבוע מתקיים בעיירה "פסטיבל האבטיח" וכל העיר מקושטת בכרזות וציורים של אבטיחים, יש גם כרזות לבחירת מלכת פסטיבל האבטיח, כאשר כל מועמדת מפרסמת את עצמה ואת הסיבות למה להצביע דווקא לה. הצטערתי שאנחנו לא רואים את הפסטיבל.
מירוץ סוסים
אנחנו בדרך לראות מרוץ סוסים שמתקיים ב - retama park בפרבר של סן-אנטוניו, שנקרא Schertz אהבת הסוסים של רותם גורמת לנו לחפש כל מיני דברים שקשורים בחיות היפות האלה. מצאנו את מרוץ הסוסים הזה והגענו לטקסס האמיתית. המרוצים נערכים בימי שבת וראשון (בשעות הערב, החל מ- 17:30) עד אמצע חודש יוני והם חגיגה אחת גדולה. ראשית, המקום: המתחם מחולק לשתי קומות, כאשר הקומה העליונה מקורה וסגורה על ידי חלונות זכוכית ענקיים.
בקיצור, בחום המעיק של טקסס רואים את מרוץ הסוסים בקור המקפיא של המזגן (שגרם לנו לרדת אחר כך לקומה נמוכה), כרטיס למתחם הממוזג עולה דולר יותר (3 במקום 2) ושווה הרבה יותר. ועכשיו לאנשים: האנשים, המגיעים לראות מרוצי סוסים הם ברובם מהמרים, אבל לא מהסוג שאתם רואים בסרטים, יש גם כאלה, אבל ראינו חבורות של נשים, גברים ומשפחות בכל הגילאים לוקחים חלק בחגיגת ההימורים הגדולה. בכל קומה יש מתחם הימורים גדול. והמרוץ: מה שמעניין במרוץ, זה לראות את האנשים שמסביב, את התגובות, הקריאות, הצעקות, האכזבה או השמחה ואנחנו יושבים במתחם ממוזג וסגור, כך שהסוס או הרוכב עליו לא יודעים בכלל שמישהו מעודד אותם.
מיותר לציין שהיינו התיירים היחידים וכנראה גם היחידים שלא מבינים בהימורים. המרוצים הם קצרים וביניהם יש הפסקה של עשרים עד שלושים דקות (כדי לאפשר עוד זמן להימורים, כולל על מרוצים במקומות אחרים שמוקרנים על גבי מסכי הטלוויזיה) בזמן ההפסקה דואגים לשעשע קצת את הקהל בירייה של חולצות לקהל מתוך תותח והזמנת הילדים לרקוד ולשיר, כאשר בסיום השיר כל ילד מקבל... לא סוכרייה ולא מסטיק, אלא מטבע אמיתית של רבע דולר (עידו קיבל שני מטבעות ולא שר אפילו צליל אחד). מי שרוצה להבין את דרך ההימורים יכול להגיע שעה וחצי לפני תחילת המרוצים ולשמוע הסברים. בסיום עונת המרוצים, שמתקיימת שבוע אחרי שהגענו, מתקיים גם הפנינג לכל המשפחה (פספסנו, כרגיל).
בעזרת החוברת של פספורט אמריקה מצאנו קמפ קרוב לעיר סן אנטוניו: traveler`s world, ברחוב Roosevelt ave. 2617 (המחיר 35$ ללילה והלילה הרביעי חינם). מומלץ ביותר, מסודר ונקי, יש בריכה וחדר כביסה גדול, יש גם חדר משחקים מצוין שאותו נגלה בהמשך. במשרד דאגו לצייד אותנו בחוברת על סן אנטוניו, מקומות שכדאי לראות וזמני האוטובוס שעובר בכניסה לקמפ. אין חניה לקרוונים בעיר ולכן האוטובוס חשוב. התנחלנו לארבעה לילות, השארנו את הקרוון בקמפ ויצאנו לעיר.
פסטיבל הפולקלור
במרכז המבקרים של טקסס ראיתי שיש בעיר פסטיבל פולקלור, למרות החום הנורא החלטנו ללכת לראות במה מדובר. הפסטיבל, שנקרא Texas Folklife Festival מתקיים מדי שנה ומושך אליו המון משתתפים ומבקרים. סוגרים את המתחם שעל יד מוזיאון התרבות (Institute Of Texas Calture) בפארק Hemisfair. כרטיס כניסה עולה 10$ למבוגר ו - 4$ לילד. אז מה זה פסטיבל הפולקלור? ארה"ב, הלא היא מדינה של מהגרים (מוכר לנו קצת, לא?). האנשים שהיגרו ממקומות שונים וגם כאלה שהדורות שלפניהם היגרו והם כבר אמריקאים לכל דבר, משמרים חלקים מהתרבות שממנה באו. תלבושות, ריקודים, מאכלים, דברי אמנות ועבודות יד. ראינו ריקודים אירים, גרמנים, הולנדים, סינים, אמריקאים ואפילו ריקודי בטן. אנשים הסתובבו בבגדי הלאום של המדינה ממנה הם או משפחתם הגיעו. חלק שלם הוקדש לתרבות האמריקאית של לפני מאתיים שנה: כפר קטן ובו כמה בחורים שריריים מנסים לחתוך גזע עץ במסור ישן (גם עידו ניסה), כיתת לימוד מ - 1890, שבה יכולנו כולנו להתנסות בכתיבה עם דיו ונוצה (מאד קשה ומלכלך) ולשמוע סיפורים על הכיתות הקטנות שהורכבו מכל ילדי הכפר והמורות הצעירות שאך סיימו את לימודיהן, עברו כמה בחינות ויכלו לשמש כמורות (מישהו זוכר את בית קטן בערבה?) וחבורת אנשים, שישבו ונגנו בכלי נגינה לא מוכרים ואחר כך נתנו למי שרצה שיעור נגינה קצר.
רותם ועידו חצבו באבן וניסו לפסל, אכלנו כל דבר שנתנו לטעום: לחם תוצרת בית עם ריבה, שעועית שהתבשלה על לבנים כמו פעם, אבטיח מתוק ועוד. קנינו ....איך לא ... קודם כל אוכל לבנוני... וגם... סיני, יווני, מקסיקני... החום הנורא הבריח אותנו מדי פעם לתוך המוזיאון לנשום קצת אויר מזגנים ושם גם ראינו בתצוגה תרבות יהודית, שלא הייתה בפסטיבל עצמו, לאכזבתם של הילדים. בין הביתנים היו גם הופעות של זמרים: קאנטרי, רוק, גוספל ועוד. אני חשבתי שנהיה בפסטיבל שעתיים בערך, היינו כמעט עד לסגירה, יותר משש שעות ונהנינו מכל רגע. אני יצאתי משם עייפה, אך מרוצה. מרוצה מזה שמצאתי את הפסטיבל ושהצלחנו להגיע לסן אנטוניו בזמן כדי לראות אותו. זה באמת משהו חד פעמי, לא אטרקציה לתיירים, משהו ייחודי למקום. ראינו אנשים שמגיעים כל שנה להשתתף, צעירים ומבוגרים, מרביתם לובשים את בגדי הלאום, למרות החום הנורא, בגאווה ובאהבה והם גאים בתרבות ממנה הגיעו ומצד שני גאים מאד בהיותם אמריקאים.
לתחילת הכתבהסן אנטוניו - העיר
ביום הבא נסענו לגלות את סן אנטוניו: טיול ב - Market Square - שוק מקסיקני, ברובו מקורה, שנמצא בסוף רחוב commerce. אפשר להגיע אליו בטרולי אדום או צהוב. כל השוק בנוי מחנויות מזכרות, מסעדות ויש בו גם מופעי רחוב. היינו במבצר האלמו - לב לבה של העיר סן אנטוניו ומקור גאוותה. מבצר האלמו נמצא ממש במרכז העיר, ברחוב Alamo plaza והכניסה אליו חופשית. המבצר נבנה על ידי הספרדים בתחילת המאה ה-18, נכבש על ידי הטקסנים ב - 1935 ועיקר העניין בו הוא סיפור הגבורה של החיילים המעטים שהתבצרו בו והגנו עליו מול אלפיים וחמש מאות חיילים מקסיקנים. לאחר 13 ימי לחימה המבצר נכבש בסופו של דבר והחיילים המעטים שנותרו בו הוצאו ברובם להורג, אבל סיפור הגבורה (כמו במצדה שלנו) נשאר עד היום. בתוך המבצר יש מוזיאון ובו מוצגים כלי נשק, מדים, מכתבים ועוד חפצים מאותה תקופה, המספרים את סיפורי החיילים הגיבורים (ביניהם ממש צעירים שנהרגו שם). הסיפור ההיסטורי של המבצר עבר הרבה "ידיים" עד שהפך להיות אמריקאי. באתר האינטרנט www.thealamo.org תוכלו למצוא עוד פרטים. כל כך הרבה שמענו על האלמו. אני זוכרת את הסרט שראיתי בילדותי יחד עם אבי ז"ל. משום מה חשבתי שיש שם שחזור של הקרב וטעיתי. המקום לא גדול וסיור של שעה (במיוחד עם ילדים חסרי סבלנות) מספיק בהחלט.
סן אנטוניו הפכה להיות העיר החביבה עלי, היא עיר יפה מאד, המלאה במבנים מרשימים. חלק מהמבנים, מלבד היותם יפים, הם מבנים הסטורים דוגמת הכפר לה ויליטה (La Villita), ששימש כפר למשפחות החיילים באלמו והיום הוא מרכז גלריות וחנויות לאמנות, שנסגר בשש בערב (כמו הרבה דברים כאן בארה"ב). כשהגענו, החנויות היו סגורות, אבל היה מאד יפה לטייל בו. המקום היפה ביותר בסן-אנטוניו, לטעמי, הוא טיילת הנהר (riverwalk), שנמצאת מאחורי הרחובות הראשיים. יורדים למטה במדרגות ומתגלה לפנינו פנינה אמיתית. הולכים על שפת הנהר, בין חנויות והמון מסעדות ובתי קפה, גשרים מחברים בין שני הצדדים. לא פספסנו גם את השייט המודרך בסירה עם עוד תיירים כמונו, המחיר 28$ לארבעתנו, נהניתי מאד. שמענו סיפורים על בניית הטיילת, על השיטפון הגדול שהרס את כל הבניה ועל כך שמצאו פתרון על ידי הזרמת רוב המים בנתיב אחורי גדול (שהשייט עובר בו) ומעט מים מנתבים לתעלות, כך שאין סיכוי שהנהר יעלה על גדותיו. מדי פעם יש מדרגות שמחזירות אותנו לרחוב הראשי, אבל מי רוצה לעלות בהם, הרבה יותר נחמד פה למטה. למגדל towers of the amerisac, שממנו יש תצפית על העיר, לא יכולנו להכנס (אנחנו כבר רגילים לאכזבות) בגלל שיפוצים.
את יום המנוחה שלנו בילינו בקמפ בסן אנטוניו, כאשר ביום למחרת רותם לא הרגישה טוב ושוב נשארנו בקמפ. אז גילינו את חדר המשחקים הנפלא שיש בקמפ. עידו ואפי הרכיבו פאזל של 500 חלקים, שחקנו רמיקיוב (תוצרת ישראל) וסנוקר (כמו שרק אנחנו יודעים לשחק או למעשה לא יודעים), שולחן הוקי דיסקית ואי אפשר בלי קצת טלוויזיה. יש גם מספר מתקני כושר אבל... את זה נשאיר לפעם אחרת.
את יומנו האחרון בסן-אנטוניו בילינו בפארק Six Flags, לחברה הזו יש פארקי שעשועים ברחבי ארה"ב, אחד מהם נמצא על יד סן-אנטוניו והוא נקרא fiesta. זהו פארק מים ולונה פארק. התחלנו בפארק המים הענק (יותר גדול משפיים), המון מגלשות מים מכל הסוגים, רגילות, עם אבובים, עם גלשן, לקטנים, דמוי נהר רגוע שאפשר לשוט בו עם אבובים וגם אבוב משפחתי שמתגלש לו במהירות, יורד עולה, כמעט מתהפך ואפילו עשינו את זה פעמיים. סיימנו עם פארק המים כאשר עידו חטף מכה בגב מאחת ממגלשות האבובים. עברנו ללונה פארק הגדול (שניהם באותו מתחם ובאותה עלות של כרטיס - 145$ לכל המשפחה - קנינו אותם מראש במרכז מבקרים העירוני, לא הפרטי, של סן-אנטוניו, מול האלמו - זה המחיר הכי זול שיש) - רכבות הרים, הגדולה והמפחידה מכולן היתה זו שבנויה רק מעץ כמו הרכבות של פעם, קרוסלות, גלגל ענק, מופעים (שפספסנו) ויש גם העתק קטן ולא מחמיא לדיסני של דמויות שמצטלמות עם הקהל ומצעד שהיה ממש עלוב לעומת אלו שראינו בדיסני. הלונה פארק מצויין. בערב יש מופע לייזר וזיקוקים לסיום.
המופע הטקסני הפטריוטי הציג את ההיסטוריה של טקסס במייצגי לייזר שהוקרנו על גב ההר, לאחר מכן הוצגו הדמויות הבולטות שיצאו מטקסס החל מג`ורג` בוש (עם ובלי W ) ועד לאנס ארמסטרונג הענק ומרי-לו רטון שהם היחידים שעוד זוכרים אותה (אלופת הקרב רב בהתעמלות קרקע באולימפידת לוס-אנג`לס). לאחר מכן הייתה הצדעה לצבא, לכל חייל בנפרד (המארינס זכו בהכי הרבה מחיאות כפיים). כל מה שהציגו שם התקבל בהערצה, בצעקות ובמחיאות כפיים. השיר god bless America ריגש אפילו אותי כשכולם שרו ביחד. איזה פטריוטיות והערצה לאמריקה, לטקסס. עכשיו, תארו לכם מופע כזה בישראל, כשברקע שרים את "לו יהי" ועוד כמה שירי ארץ ישראל וכשההיסטוריה הישראלית מוצגת בלייזר וזיקוקי דינור. האם גם אצלנו הייתה תגובה כזאת כמו הטקסנים? האם גם אצלנו בנות היו צורחות בהיסטריה ולא בגלל שרן דנקר היה בסביבה? תשובה אין לי, אבל נדמה כי הרגשת הפטריוטיות קצת נעלמה לנו וזה אחד הדברים (המעטים) שאותם אולי כן כדאי לנו לחקות וללמוד מהאמריקאים. לא לשכוח מאיפה באנו (ראו פסטיבל הפולקלור) ולאן אנחנו צועדים.
לתחילת הכתבה
בנדרה
המזגן בקרוון שבק חיים ואנחנו איתו (כמעט, כמעט..) תיקון מזגן והחלפת גלאי גז, שכבר מזמן התקלקל ואנחנו נוסעים מ - boerne (שם ישנו לאחר הבילוי בלונה פארק) לבנדרה (bandera). בנדרה מגדירה את עצמה כבירת הקאובואים של העולם. גם שם יש חוות או כמו שקוראים להן - ranch, אבל כאן יש אפשרות לרכוב על סוסים. בחלק מהחוות יש גם אפשרות ללינה ולהתנסות בחיי החווה מבוקר על ערב (אם מישהו זוכר את הסרט "תעצרו את העיר אני רוצה לרדת") - להיות קאובוי ליומיים. מצאנו קמפ קטן על יד הרחוב הראשי של בנדרה. יש נחל קטן, שעובר על יד הקמפ, אבל אין בו הרבה מים בגלל היובש. כבר הרבה זמן לא ירד כאן גשם. לאחר בירור קצר בין החוות, מצאנו אחת שתסכים להעלות את אפי על סוס (בעיית משקל קטנה) והזמנו מקום לרכיבה של מחר לארבעתנו. לאושרה של רותם לא היה סוף. לאחר שבישרנו לילדים שהערב מתקיימת כאן תחרות רודיאו, מפלס האושר עלה בשנית. תחרות רודיאו זה משהו שראינו בסרטים. התחרות נערכה בחוות twin alm והיא נערכת בכל ערב שישי ושלישי. המחיר - 6 $ לאדם. יש אפילו דוכן למכירת משקאות קרים ונקניקיות (אבל אפשר גם להביא שתייה משלך - B.Y.O.B.). לא היו שם תיירים, עד כמה שידוע לנו. רוב האנשים היו אנשי בנדרה או יותר נכון אנשי החוות, כי בנדרה היא בעצם רחוב ראשי ויש המון חוות מסביב ואמריקאים שמתארחים בהן. לכניסת דגל ארה"ב, דגל טקסס ודגל החווה כולם עומדים דום, אחר כך מתפללים ולבסוף שרים את המנון המדינה.
אז מה יש ברודיאו? רוכב על סוס צריך לתפוס עגל על ידי השלכת חבל, רכיבה על שור ענק וזועם (נראה מפחיד), תחרות של סלאלום מהיר (לבנות) ואפילו רכיבה על כבש לילדים הקטנים. המתחרים באים מכל מיני חוות באזור וכמובן שאנשי החווה באים לעודד. מדהים לראות את השליטה של הילדים הקטנים. הלכנו לישון והתעוררנו (אפי ואני) לדפיקות חזקות של גשם על הקרוון מלוות בברקים ורעמים, סערה רצינית. הגשם לא פסק גם בשעות הבוקר וניסינו להתקשר לחווה שבה אנחנו אמורים לרכוב - rancho kortez, אבל ללא הצלחה. כאשר ענו סוף סוף לטלפון הסתבר שהסערה ניתקה להם את קווי החשמל והטלפון. הגשם פסק והרכיבה שלנו לא בוטלה, אלא נדחתה לשעות הצהריים. רכבנו כשעה, ארבעתנו, כשלפנינו אחד מאנשי החווה, קאובוי אמיתי. אני הייתי בלחץ, אבל בסך הכל החוויה הייתה נחמדה מאד. בחווה סיפרו לנו שכבר הרבה זמן לא ירד כאן גשם (בערך שמונה חודשים) והם ממש שמחו לגשם הזה (ולנו יש הרגשה שאנחנו מביאים את הגשם לכל מקום). בעלי חוות התחילו למכור סוסים, מכיוון שמחיר האוכל לסוסים עלה ב- 400%, העשב לא צומח ולכן חייבים לקנות להם הרבה אוכל. רותם הייתה שמחה לקנות איזה סוס ולקחת אותו איתנו. עיירה נחמדה, בנדרה.
עוזבים את טקסס
אנחנו עוזבים את טקסס לכיוון ניו-מקסיקו לא לפני שעוברים שתי "חוויות". האחת לינה בקמפ באמצע שומקום בלילה סוער במיוחד כשמלבדנו רק עוד שני קרוונים בקמפ, השניה - לאחר שלעידו היה חום גבוהה במשך יותר מיממה ולא ירד גם עם כל האקמולים למיניהם, הלכנו לחפש רופא ביום ראשון בעיירה מנומנמת בשם Fort Stockton. רופא ביום ראשון? רק בבית חולים! אז הלכנו לבית חולים כדי לדעת שלעידו יש דלקת בגרון וכדי לקבל מרשם לאנטיביוטיקה. על התלאות לקניית התרופה ואת המחיר לבדיקה נשמור לפעם הבאה ועוד בכתבה הבאה: על חייזרים, מערות וקאובואים בניו-מקסיקו.
הפינה של אפי: איך מזהים אטרקציה תיירותית
ישנם מספר מקומות שביקור של שעה בהם ממצה את העניין. לדוגמא, ביקור במפלי הניאגרה. כמה כבר אפשר להסתכל על המפלים? הרי לא יתנו לנו לשחות לידם.... לכן, כדי שתהיה למשפחה אמריקאית ממוצעת סיבה טובה לשהות במקום מספר ימים, מספקים להם חוויות מלאכותיות מסביב לאטרקציה המרכזית, לא משנה אם זה אחד מפלאי עולם או מצודה היסטורית עם משמעות סימבולית (אלמו למי שלא זיהה). במקומות כאלה תמיד תמצאו את מוזיאון ריפלי - האמינו או לא, מוזיאון גינס שמציג אותם דברים, מוזיאוני שעווה למיניהם (כוכבי רוק, הפושעים הכי מפורסמים, כוכבי קולנוע ועוד) ומוזיאוני אימה למיניהם (והם מפחידים, אל תכנסו לשם עם ילדים קטנים). בקיצור, אם אתם רואים אותם באיזור בו אתם נמצאים, תדעו שאין הרבה מה לעשות שם.
לתחילת הכתבה
