יוצאים מהשגרה בפארקים
המאפיין העיקרי של החודש האחרון היה ללא ספק עייפות החומר שלנו משגרת הטיול ומנופים חדשים, ואילולא השינוי המרענן שהגיע אלינו לדנוור, היינו זוכים כנראה סוף סוף למשבר. כבר היו לנו את כל הסימנים המוקדמים, שהמובילים בהם היו העצבנות וחוסר הסבלנות של כולנו. ואז רוני, האחיינית של תמר, הגיעה. כשאספנו אותה חשבנו רק שיהיה נחמד לטייל עם בחורה מתוקה שאנחנו אוהבים. לא ידענו כי היא תתגלה כ"וונדר וומן" מרסקת המשברים. את רוני בת ה-21 חשבנו שאנחנו מכירים כי היא היתה המטפלת של איילת לפני הנסיעה. חשבנו. אך כשחיים בקרוואן יחד חודש שלם מכירים אותך לגמרי, ולשמחתנו מההכרות הזאת התאהבנו בה יותר. מלאת הומור, חרוצה, מסתגלת מהר ויודעת להתאים את עצמה לכל אחד. החיסרון היחיד שלה הוא שהיא מכינה מנות אחרונות בחסד, וכשהיא תעזוב בעוד חודש היא תשאיר לכל אחד מאיתנו חור קטן בלב וכמה ק"ג של שומן בבטן.
ענין נוסף שליווה אותנו בחציו הראשון של החודש האחרון הוא, שבארה"ב מותר לדבר בסלולרי בנסיעה אבל אסור לדבר בו בתחנות דלק. ואני, חולה יעילות שכמותי, לא ממש שמרתי על החלק השני. ואכן, באחת השיחות עם חבר מהארץ, מילאתי טיפה דלק במיכל המים הצמוד ובשבועיים הקרובים שטפתי, סיבנתי, פירקתי, התחנפתי, עד שהריח יצא. את הפרטים המלאים על הפדיחה ניתן לקרוא באתר הפרטי שלנו, בכתבה על "מים קרים, מים חמים ודלק", שם גם מסופר על הרפטינג שעשינו כחלק מהנסיון שלי להסיח את דעת כולם. בכל אופן, היעד בחודש הקרוב הם הפארקים של יוטה. הגענו לעירה ציורית ואדומה בשם מואב (Moab), נקודת מוצא מצוינת לארצ`ס (Arches),פארק הקשתות, ולקניונלנד (Canionland), את שניהם עשינו בשלב שבו העייפות אצלנו גדולה, ולשכנע את המשפחה לטייל ברגל היה קשה. בכל זאת היתה לי הצלחה חלקית בארצ`ס, שם טיילנו ל"קשת האומנותית", ובזמן שהמשפחה אכלה צהרים טיילתי גם לכמה קשתות אחרות לבד. בקניונלנד הנוף הפראי של הנהרות שחצבו בסלעים במשך מיליוני השנים האחרונות הוא ציורי כל כך, ששווה היתה ההתעקשות שלנו לעבור שם גם על רוב נקודות התצפית. עם זאת, המסקנה מהקניונים הללו היא להקדיש יום לכל אחד (אם יש את הזמן) ולטייל ברגל בשניהם.
את השבת לאחר מכן החלטנו לעשות בפארק מצוין ליד נבחו מוניומנט. היה חשוב לנו להיות מחוברים לחשמל בשל החום של יוטה בקיץ, ואם אפשר גם לכבלים בשביל טקס פתיחת האולימפיאדה, ולהרגיש שוב כחלק ממיליארדי אנשי העולם שצופים יחד בשידור. מסתבר שתחושת השייכות הפכה להיות משמעותית יותר כאשר אנחנו כבר חמישה חודשים בדרכים. המיוחד באזור הוא הפראיות שבו עם בליטות הסלע הגבוהות בצבע אדום, זכר לסלע קשה שלא נשחק במיליוני השנים ועומד ניצב כמו בסרטי המערב הפרוע. בפארק, שהוא קטן יחסית, ניתן לראות את הסלעים הענקיים בתצפית ממרכז המבקרים (משם רואים את הרוב), בנסיעה ברכב (דרך מאד משובשת ועם סכנת שקיעה) או בטיול ברכב 4X4, אחד מיני הרבים שיש שם (כמו שעושים הרוב). אנחנו, בשל העייפות של המשפחה ובשל כך שאני בטיול אופנים כבר שבעתי קצת מהנוף הפראי הזה, בחרנו להשקיף על המקום ממרכז המבקרים, ששם גם יש הסבר על חיי האינדיאנים באזור.
היעד הבא הוא הגרנד קניון- הגדה הצפונית. שם, למרות העייפות, סרקנו את כל נקודות התצפית (5 נקודות שונות לאורך 50 מייל), ועצרנו גם במרכז המבקרים הקטן. המסקנה כאן היא, שלמרות גובהה של הגדה הצפונית, ניתן להתרשם הרבה יותר מגודלו של הקניון מהגדה הדרומית דווקא. שם גם ישנם מסלולי טיולים רבים יותר ומרכז מבקרים גדול יותר (ביקרנו שם בחודש שעבר). שני הפארקים הבאים, ברייס (Bryce) וזיון (Zion), גם הם קרובים יחסית אך שונים מאד בנופם. לא אפרט עליהם מדי כי הם הפארקים המסוקרים ביותר באינטרנט. רק אומר שהנוף כל כך הלהיב אותנו, שלמרות העייפות הכללית מנופים בברייס נשארנו יומיים ואף טיילנו ברגל את מסלול "המלכה" וסיבוב "הנבחו". הצבעים של הפארק מדהימים, ולא בכדי מומלץ בכל הספרים להיות במקום בזמן הזריחה. משפחתי, שאת זמן הזריחה מכירה רק מהאגדות, לא היתה פרטנר- אך האופנים היו גם היו. ואכן, הנוף בזריחה בלתי נשכח: בעזרת הפילטרים השונים שהשמש מביאה איתה בבוקר, הצבע מתחיל באפור ורוד, עובר לאדום חמרה ולבסוף לכתומים וצהובים, שצובעים את הסלעים בגוונים שקשה לתאר.
בפארק זיון עברנו במנהרה של 2 ק"מ, לאחר שעצרו את התנועה בשבילנו (דבר שבשגרה הם עושים תמורת 10$) ויצאנו לטייל ל-Emerald Lake התחתון, שבקיץ היה די מאכזב אבל הדרך אליו היתה שווה. כמובן גם עצרנו בנקודות נוספות כמו הקיר הבוכה. זו ההזדמנות לפרגן ולהודות לספר "טיולי משפחות" של סיגלית בר, שעזר לנו כאן מאוד כמו בשאר הפארקים והערים המרכזיות שעברנו. מומלץ. את הפארקים עזבנו לכיוון וגאס בפעם השניה לטובת רוני, שלה זו הפעם הראשונה. היה מדהים לראות איך במרחק של שלושה חודשים כבר יש שינויים בעיר. מכיוון שעל וגאס כבר כתבתי בעבר, הפעם היתה לנו האפשרות, בזמן שאביב הדריכה את רוני בין בתי המלון השונים, ליהנות מהחדרים של MGM ולנוח.
איזור לוס אנג'לס
היעד הבא הוא לוס אנג`לס, שלשם אנחנו צריכים להגיע שבועיים לפני הטיסה בכדי לאשר את הכרטיסים שלנו באל על. שם גילינו כי חברתנו הלאומית לא רק מטפלת בכרטוס אלא גם לקחה על עצמה להכין אותנו לשירות הצפוי לנו בחזרה, ועל כך תמר קיטרה באתרנו הפרטי. לאחר שמטלת הכרטוס היתה מאחורינו התפנינו לשאר הענינים הלא סגורים מהפעם האחרונה בה שהינו בלוס אנג`לס ולא עשינו (מכיוון שלהגיע לבברלי הילס בלי אביב זה כמו לשנרקל בפיג`י בעיניים עצומות). אז התחלנו בבברלי הילס, שם תמר, אביב ורוני עלו על קרונית בסגנון החשמלית בסאן פרנסיסקו ועברו בין בתי המפורסמים. אני והבנים נשארנו בקרוואן, שחנה ברחוב הראשי בבברלי (לאחר ששמתי כסף במדחן). הבנות חזרו מלאות חוויות שרק בנות יבינו.
למחרת הלכנו ליוניברסל סטודיוס. כעיקרון היה מאוד נחמד ואנו, כבוגרי דיסני על כל אתריו באורלנדו, כבר למדנו כיצד להנות ועל מה לא לוותר (רכבות ההרים במומיה, סרט 4 המימדים "שרק"). במרכז ישנו מקום למשחקי מים ולידו מקום נהדר עם אלפי כדורי ספוג קטנים, אותם יורים בעזרת רובי אוויר. הבנים התרוצצו שם כשעה בהתלהבות רבה. מה שבכל זאת שונה מבחינתנו היה הסיור באולפנים עצמם. שמענו לפני שהגענו שאת חלק מהאנשים זה משעמם, אך לנו ההזדמנות להיות במקום שבו נכחו כמעט כל כוכבי הקולנוע הגדולים בכל הזמנים, בכל זאת עשה משהו. בהמשך הינו גם ב-Legoland, פארק נחמד מאוד עם כל התחנות הרגילות, רק שמותאם יותר לילדים קטנים. ביקרנו גם בגן החיות בסאן דייגו, שהגענו אליו ביום העבודה (שהוא כמובן חופש). ההמלצה שלי היא, אם אפשר, לא להגיע בחופש של האמריקאים ותמיד להגיע או מוקדם מאוד או מאוחר מאוד, שזוהי שעת הפעילות של החיות ולא של רוב המבקרים. אנחנו, שלא שמרנו על שני כללים אלו, בתוספת החום המעיק שהיה באותו יום, די פספסנו אותו.
עוד ניצלנו את לוס אנג`לס וסאן דייגו לפגוש חברים, לבקר בסטימצקי בעיר ולהצטייד בספרים בעברית לבנים, לפגוש את אחותה של תמר ומשפחתה שבאה לאמריקה לטיול קצר ולמכור את האופנים ולארוז עוד 8 מזוודות (בנוסף ל-6 שאיתם הגענו, נכון- סך הכל 14) לקראת המעבר לחצי הכדור הדרומי. על כל אלו כתוב בפרוט באתר שלנו. כאן דווקא הייתי רוצה לסכם קצת את החלק הראשון של הטיול.
סיכום
בזמן: שישה חודשים בדיוק, שהם 184 יום. מתוכם יחד בקרוואן 168 יום (בשביל להיות זמן כזה ביחד היינו צריכים כמעט 6 שנים בארץ). במרחק: 25,663 ק"מ של נהיגה שלי ושל תמר (תמר 400 ק"מ פלוס מינוס), שזה כמעט שלוש פעמים המרחק מת"א לניו יורק או כל שבוע לנסוע מאילת למטולה וחזרה, לא כולל 740 ק"מ באופנים ו-38 ק"מ ברגל, מזה בערך 30 בקניונים בערים (השאר בקניונים בהרים). באוסטרליה מבטיחים להשתפר.
וכך אפשר לשחק עם המספרים ולומר שבמהירות ממוצעת של 70 קמ"ש זה שבועיים רצופים של נהיגה ללא הפסקה, או לחפש שיאים. למשל: הנסיעה הכי ארוכה ברציפות (940 ק"מ מלוס אנג`לס לפארק לאסן- 10 שעות), או סתם קביעות סובייקטיביות כמו שהפארקים הכי יפים נמצאים לטעמנו באורגון (גם בטבע וגם עם חיבורים מלאים ובזול). אבל הענין העיקרי לדעתי הוא דווקא מה שקרה לנו בינתיים כמשפחה. ממשפטים רבים שחששנו ("איך נסתדר יחד בקרוואן") התבדינו, ובמקומם צצו חדשים ("נשבר לנו מנופים יפים ככל שיהיו"). נכון מוקדם להסביר מה קרה לנו כמשפחה, גם כי אנחנו עדין מרגישים באמצע וגם כי חסרה לנו הפרספקטיבה. אבל ללא ספק כל אחד עבר משהו, ומערכת היחסים בינינו אחרת. לא תמיד היה קל: הבנים למשל היו רבים כל לילה מי בוחר סרט (ולאחר חודש גיליתי שכולם בחרו בתורם את הארי פוטר), וגם אנחנו, המבוגרים, רבנו באותה כמות כמו בבית והמדהים שזה היה גם על אותם דברים (כמובן אם תשאלו את תמר ואותי מה הם הדברים תקבלו תשובות שונות). אבל התפייסנו הרבה יותר מהר בתרכיז המשפחתי.
באופן אישי אני יכול לומר כי היתי צריך לנסוע רחוק מאוד בכדי לגלות את מה שיש לי מתחת לאף, והמקומות הכי מדהימים התגמדו לעומת השיחה עם אביבי באידהו פולס, או היציאה לדיג עם עמרי כשהוא מסביר לי כיצד דגים, הבדיחות עם אוהד בבוקר כשהוא קם או ההסברים המשכנעים של ברק למה הוא לא אוהב טבע ומעדיף רחוב בעיר. ואיך שאיילת למדה ללכת מהר, ועכשיו אנחנו מנסים שהיא גם תחזור.
