ההכנות לטיול האופניים

נועם ממשיך לחכות ללוציו, ובנתיים אוכל טוב (פירות ים), מבלה בחוף הים ופוגש דייגים, מבקר בפלאסה דה ארמאס, חוגג את ראש השנה וגם... סוף סוף מתחילים להתארגן למסע האופניים- הפירוט המלא.
נעם
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: ההכנות לטיול האופניים
© איתי אמוזה

משתעמם ב-לימה

יום שני 27/08/2002 - קמתי בבוקר ולא היה לי המון מה לעשות, רציתי שלוציו כבר יגיע, אבל הוא לא... אם כך רציתי לאכול טוב - לנסות לאכול סביצ`ה, שזה מאכלי ים. שאלתי את לוסי איפה אפשר לאכול בזול וטוב, היא הסבירה לי איפה אפשר וזה מסתבר לא היה רחוק מהבית של לוציו ומבית הביסיקלטה, שמתי פעמי לשם ולקחתי מונית לשם. הגעתי לבית של לוציו לדעת אם יש חדש ומסתבר שלא היה.

נכנסתי למסעדה, הזמנתי סב`יצה ואחרי זמן מה הגיעה לי מנה שנראתה מוזרה, גבעולים ירוקים, המון צדפות מכל מיני סוגים והכול בריח של ים וכולם מבריקים מהלימון שהושפרץ עליהם. ישבתי לאכול והייתי היחידי במסעדה, עד שנכנסו שני גברים למסעדה ואני בתור אטרקציה חברתית- גריגו שאוכל אוכל מקומי, התחלתי לשוחח איתם. הבחור היה מהנדס חקלאי ומצאנו שפה משותפת, לא תמיד הסתדרנו עם הספרדית אבל איכשהוא השיחה זרמה, רציתי לדעת את המהלך הפוליטי שמתרחש בפרו ומה השתנה מאז שראש הממשלה החדש טולדו עלה לשלטון ואיך הם מרגישים כלפיו.

 הבחור ביקש דף לשרטט לי ולהסביר לי, אז נתנתי לו את היומן שלי שישרטט לי בתוכו. הוא שירטט לי את המפה של פרו לפני כיבוש הספרדים ומה קרה בכיבוש ע"י פרנססקו פיזרו שכבש את פרו ומי היה זה ששיחרר את בולביה, סימון בוליבר ועל שמו נקראה בוליביה, הוא נתן לי סקירה מקיפה מה קורה עכשו בין צ`ילה פרו ובוליביה, על קו הגז שהוחכר ע"י בוליביה להעביר גז דרך מדבר טאקמה לעבר הים ופג תוקפו שכן הוא היה לתקופה של 99 שנה ועתה צ`ילה רוצה שהקו יעבור דרכה והיא תקבל את התגמולים. הסתבר לי מהשיחה הזאת שצ`ילה כיום היא המדינה החזקה באיזור ומקבלת מימון לא קטן מארה"ב. קיבלתי גם סקירה על כלי הצבא שיש לפרו וצ`ילה מטנקים עד מטוסים- הציוד של צ`ילה מגיע כולו ממימון של ארה"ב.

יום שלישי - שוב קמתי בציפיה שהיום אני אפגוש את לוציו ואוכל לשוחח עימו. קמתי, התארגנתי ויצאתי לדרכי מההוסטל, הגעתי למרכז העיר ושם נכנסתי לאחת ממסעדות הפועלים, והתכבדתי בקפה ועוגה של בוקר. יצאתי לרחוב הראשי וראיתי מהצד השני את דותן.

דותן, בחור ישראלי בן 27, שלקח חופש מהעבודה, השאיר את החברה המודאגת בישראל ויצא לטייל. הסתובבנו לנו בעיר וסיפרתי לו שאני רוצה להגיע להוסטל של לוציו (אחרי הסברים מי זה לוציו) ואם הוא רוצה להצטרף. יצאנו לדרכנו ושוב הסתבר שלוציו עדיין בדרך, הוא כבר הגיע ללימה והוא אמור מחר או עוד יומיים להגיע, הסבלנות שלי ממש פקעה כמעט, אבל מה לעשות- אני מחכה לו והוא יכול לעזור לי. אני ודותן החלטנו שאולי נסע לים, חזרנו להוסטל והצענו לבחור בשם דויד גם ישראלי אחרי צבא ועדיין מחובר בעבותות לשירות שלו ומדי פעם יש לו פלאש בקים שהוא צנחן ולא טייל, לבוא איתנו לים.

עלינו על אוטובוס מקומי ונסענו לים, היה חם מאוד והשעה היתה כמעט צהריים, מקומיים שראו אותנו הבינו את הפוטנציאל הכלכלי והתיירותי מאיתנו והציעו לנו מיד לבוא לאכול במסעדות הדגים שהיו לאורך כול החוף. נכנסו לאחת המסעדות כי שמעתי מוזיקה מוכרת, לא להאמין נכנסו פנימה ואת מי אני שומע ...את ברי סחרוף, כן את ברי סחרוף אני שומע בעיר הדייגים הזו מרחק עצום מישראל, שאלנו את בעלת המסעדה הקטנה אם היא יודעת מה היא משמיעה ואיזו מוזיקה זו. מסתבר שהיה לה ידיד ישראלי שהשאיר לה מוזיקה בעברית, ממש היינו מופתעים וזה היה נחמד ומיד ידענו שהבחורה הזאת תהיי אמינה ותתן לנו חוות דעת היכן נוכל לאכול כמו שצריך, היא נקבה בשם של מסעדה ונפרדנו לשלום.

ירדנו לחוף וראינו את הדייגים בשעת העבודה שלהם, יוצאים מהמים עם השלל שלהם ,סרטנים ,דגים ,דגים גדולים דגים קטנים וסירות עשויות מקש שלא הבנתי איך הם מסוגלים לשמור על איזון בתוך המים בים.

לדויד היתה מצלמה רפלקס מצויינת והוא התחיל מצלם אותם ללא הרף אז הצטרפתי לחגיגה. תוך כדי שיחה עם המקומיים, הצעתי שנקנה מהם דגים במקום לקנות מנות מוכנות, נלך לאחת המסעדות ונבקש מהטבח במסעדה שיכין לנו אותה. זה נשמע הצעה מצויינת, אז קניתי שני קילו סרטנים וקילו דגים במחיר מצחיק סה"כ בסביבות 8 סול לכל העיסקה, ויצאנו לדרכנו לחפש מסעדה שתכין לנו את המשתה.

לא אמרנו ג`ק רובניזון ושוב המקומיים שבבעלותם מסעדות הציעו את מרכולתם שאנחנו נבוא להכין אצלם את האוכל. לבסוף החלטנו שנלך למסעדה הראשונה, זו שהבחורה החביבה נקבה בשמה, נכנסנו למסעדה, עלינו לקומה השניה שצופה לים וזה נראה כמו חופשה חלומית כמו של זוגות אוהבים, מסעדת דגים, ים כחול למרחוק, מוזיקה פרואנית בספרדית, רק חסר נרות ולא עבר זמן וגם הגיע לשם זמר פרואני שזימר בספרדית וביקש תמורה לשירים שהוא שר עם הגיטרה. ירדתי למטה לטבח והסברתי לו בדיוק מה אנחנו רוצים, מה שכן היו חסרים לנו לובסטרים ודויד מאוד רצה (בטח בצבא הוא היה רגיל ללובסטרים בשמירות ...) אז הפצרתי בטבח, קצת ויכוחים על המחיר והטבח לבסוף התרצה להוסיף לנו לובסטרים ומנה סב`יצה נוספת לדגים ולסרטנים, כל זה סה"כ ב 30 סול לכולם.

 מקץ חצי שעה האוכל הגיע לשולחן ואנחנו ליקקנו את האצבעות, דותן ודויד התנסו פעם ראשונה במאכלי הים שלדעתם היו ממש חיים וזה היה מוזר. בסיום הארוחה יצאנו חזרה לטרוחיו והיום נגמר לו. בערב לקחתי אוטובוס לילה חזרה ללימה, כי הבנתי שמיציתי והיה לי נהדר בעיר אבל הטיול אופניים בער בעצמותי. רציתי להתחיל אותו ואת קורס טיפוס הקרח. דן והבחור הישראלי השני התחילו אותו כבר ביום ראשון ואני עדיין חיכיתי ללוציו. אבל זה טבעו של טיול, אילוצים גורמים לשנות החלטות וצריך להיות גמיש.

לתחילת הכתבה

חזרה ללימה 

יום רביעי - בוקר - שוב הגעתי מאופץ כולי אחרי נסיעת לילה ללימה- זה ממש מתיש הנסיעות לילה האלה, האוטובוס גומע מרחקים עצומים והוא נוסע יחסית מהר ואפילו על כביש וזה לא נגמר. פרו במפה לא נראית כל כך גדולה אבל שמרגישים אותה דרך האוטובוס אז חשים את גודלה העצום. הגענו לתחנת האוטובוס, בירידה שוב עטו עלי נהגי המוניות לקחת אותי, סירבתי בנימוס.

לקחנו שוב מונית לעבר בית סבבה, שם שמואל פתח את הדלת בשעה המוקדמת הזאת ושמח לראות אותי, איזה כיף, כמו ההרגשה שאתה מגיע הביתה, איזה הרגשה של חום המשפחה הזאת יוצרת במקום כל כך רחוק מישראל. לדותן לא היה מקום בבית סבבה אבל הפצרתי בשמואל שניתן יהיה לתת לדותן מקום לישון אולי על הרצפה, המקום היה מלא בישראלים שהמתינו לראש השנה, בית סבבה מכיל בסה"כ שלושה חדרי שינה ויש מקום לאולי 9 איש. היו בבית סבבה ניר ואסף מחיפה שעזבתי אותם מאז, אסף רוזאנס שהגיע מהווארז, רועי וליאור בחור ובחורה ישראלים שמטיילים יחדיו ורווה שעשה איתי את הוויאוש ועמד לטוס למקסיקו לבני משפחתו שם.

 המשכנו משם לעבר הפסל של פרנססקו פיזרו, כובש פרו שהגיע מצפון לטרוחיו והצליח לכבוש ללא מאמץ רב את כול פרו ע"י 200 חיילים בערך עם סוסים ופרשים. שם נכנסתי לראות את התמונות והפסלים שנמצאים במוזיאון, רווה וניר ישבו בכניסה וזה פחות עניין אותם, הצטרפתי לקבוצה של תיירים מספרד ומהדריך כמובן דיבר בספרדית. קישקשתי עם הספרדים וסיפרתי להם שגרתי בספרד באיזה עיירה קטנה לא רחוק מולנסיה ומסתבר שהיו שם ספרדים מולנסיה, ישר זה יוצר כימיה, היו שם גם תיירים מצ`ילה, ממש ערבוביה של תיירים מכול העולם. נפרדתי בחביבות מהתיירים הספרדים ומצ`ילה ויצאנו החוצה, נכנסו לאיזה מסעדה מקומית, אני אכלתי איזה דג שלא היה משהו, סיימנו את האוכל יצאנו לדרכנו. עוד יום הסתיים.

יום רביעי - אהוד יוחאי וקרן הגיעו ללימה, הם התמקמו בבית סבבה, והתחילו לדבר ברצינות על קניית אופניים- מסע אופניים מתחיל לקרום עור וגידים. התחלנו בחיפושים נוספים, יצרתי קשר עם פדרו ולישז, כן כן הבחור שהכרתי בטרק של הוררי וצ`אקס, התקשרתי אליו והוא הגיע עם בחור נוסף עם המכונית הירוקה שלו ואספו אותי את קרן אהוד ויוחאי לנסיעה לחפש אופניים. נסענו עם החברה` לעיר הגדולה לתור אחרי זוגות אופניים, הגענו לאיזו חנות אופניים אחרי נסיעה באוטוסטרדות של לימה, ופדרו לוקח אותנו, אנחנו מלמדים אותו לקלל בעברית והוא מלמד אותנו לקלל בספרדית ולדבר את שפת הסלנג בספרדית - איזה השכלה אנחנו רוכשים פה.

הגענו לשתי חניויות אופניים שאחת מהם המוכר ניסה למכור לנו ציוד תיקונים ואופניים מוכנות ואילו בחנות השניה הוא היה יכול להרכיב לנו אופנים, כלומר לקחת שילדה שמיוצרת בקוריאה או כל מקום במזרח לשם עליה סטיקר של חברה ידועה ולשים חלקים טובים לאופניים. אני לא תמכתי בההצעה הזאת כי חשבתי שאם האופניים האלה אני לא אוכל לחזור לארץ ולנסות למכור אותם ובכלל זה משהו לא ברור, עדיף לקנות משהו רציני.

באותו יום נסענו אני אהוד ויוחאי לריפלי, ריפלי היא חנות גדולה כמו מול ענקי והראיתי להם איזה אופניים אני מצאתי שם, אופני TREK4300, אופניים יחסית מתחילות לרכיבת שטח אבל תספקנה לנו די והותר ואני חושב שאם נקנה אופניים ממש יקרות אז הם יהיו כזאת פירצה לגנבים שאני אהיה כל כך ער למצב שלהם שאני אשכח שאפשר לרכב גם. סגרנו שנבדוק עוד אופציה ונראה מה הלאה.
 יום למחרת אהוד ויוחאי היו אמורים לעבור להוסטל אחר קאזה מלכה כי זה קרוב לבית חב"ד, ויוחאי צריך להגיע בראש השנה.

לתחילת הכתבה



יום חמישי - באותו ערב ביום זה נסענו אני אהוד ויוחאי לקנות את האופניים, לחנות ריפלי יש כמה סניפים בלימה. אנחנו נסענו לאיזור שנקרא לה מולינה. לה מולינה הוא איזור מאוד עשיר בלימה וכל שועי עולם ושועי לימה חיים באיזור הזה. כן כן,יש שם וילות ששמות בכיס הקטן את סביון וכפר שמריהו, מכוניות מפוארות, אנשים שלבושים מיליון דולר. נכנסו בשמחה לתוך המול ועלינו לאחת הקומות, מדרגות נעות, מראות נוצצות, ואנחנו מו`צלרוס גריגוס שלבושים כאילו יצאנו מאיזה טרק.

הגענו למחלקת הספורט ושם האופניים עמדו למכירה, 369 דולר במחיר מבצע במקום 420 דולר למי שמחזיק כרטיס בייבונוס ....סתם סתם זה לא כרטיס בייבונוס אבל כרטיס אחר שנותן הנחות. הסברתי למוכר שאנחנו בלי הכרטיס בייבונוס אבל אנחנו באים לקנות שלושה זוגות אופניים ולא כל יום באים לקנות אצלו שלושה זוגות אופניים, אז בג`סטה הישראלית הידועה "משה שלח אותי" או "תעשה טובה בחיית " אמרתי לו ... תעשה לנו הנחה בבקשה. הוא אמר שהוא צריך לפנות למנהל שלו, והוא הלך להרים כמה טלפונים, חזר בפנים מחייכות ואמר, אין בעיה ההנחה בתוקף. עשינו בדיקות עם האופניים לפי המידה, אני ויוחאי לקחנו מידה זהה ואהוד לקח מידה קצת יותר גדולה 18 אינצ` (המידה שנמדדת מקצה גחון האופניים עד לקצה הכיסא).

 עמדנו ליד הקופה בפנים רציניות והגיע הרגע הגורלי, הקניה, להעביר את הכרטיס ויזה לקניה של אופניים ולשלם כזה סכום. אני הייתי מורגל כי כבר קניתי אופניים בארץ במחיר יותר גבוה מזה אבל אהוד ויוחאי היו בשוק מהקניה וזה היה הרגע שממנו אין חזרה. יוחאי העביר את הכרטיס ויזה ואהוד צילם אותו וככה כל אחד העביר את הכרטיס וצילם את האירוע, משם יצאו איתנו שני עובדי חנות והובילו איתנו את האופניים עד למונית שתוכל לקחת אותנו למחוז חפצנו- כזאת אדיבות לא נראתה עוד מימי רומא העתיקה.

יצאנו וצילמתי את אהוד מוריד את האופניים במורד המדרגות, לקחנו את האופניים והכנסנו אותם לתוך המונית, ונסענו לבית סבבה. זו היתה חויה טובה להביא אותם לשם, הרגשה שעשינו את הצעד הראשון. כל הישראלים שהיו בבית סבבה היו נרעשים, כן המיתוס מתחיל לתפוס תאוצה, הוא עוד יגדל ויגדל.

יום שישי - באותו יום היינו עסוקים שוב בבדיקה של אופניים, אהוד ויוחאי עברו לקאזה מלכה בכדי שיוחאי יהיה קרוב לבית חב"ד לחגוג את ראש השנה. ראש השנה בבית חב"ד היה אמור להיות חגיגי מאוד, בבית חב"ד מכינים ארוחה מסורתית לחג וכמובן יקראו זמירות ושאר הירקות. הארוחה עולה 15 סול ויוחאי היה באותו יום טרוד מאוד בהכנות לקראת הארוחה. אני ואהוד החלטנו שניסע לחנות אופניים ונבדוק שוב איזה דברים אנחנו צריכים.

נסענו לכיוון הים עם האופניים על הכביש, עברנו את שכונת ברנקה (שם היה מלון שנקרא פוינט שהוא היה המלון שבו יכולתי לכתוב כתבות בעברית למטייל ושם גם קיבלתי מבחור בשם תמיר אוהל לטיול שעליתי צפונה לווארז בזמנו), והמשכנו לשכונת סאן איסידרו שגם זו שכונה מאוד מפוארת בלימה. לבסוף הגענו לחנות אופניים, שוב בדקנו מחירים, קנינו ליוחאי מכנסי רכיבה, וקנינו פנימיות נוספות ועוד ציוד לאופניים. התחיל להחשיך והיינו צריכים להגיע כל אחד לארוחת החג המסורתית, אהוד לעשות את החג בבית חב"ד ואני לעומת זאת החלטתי לעשות זאת בבית סבבה במשפחת שניידר עם היידי שמואל ומרי.

הארוחה היתה אמורה להתחיל בשעה 9 בערב, השעה עתה היתה 8 בערב. התקשרתי לשמואל והסברתי לו שאני מאחר קצת. הוא סיפר שלאורה הבחורה מטרוחיו הגיעה במיוחד לראש השנה ורצתה לחגוג את זה כמו שצריך בבית חב"ד, והיא מחכה לי שאני אעזור לה להכנס. אמרתי לשמואל מה הבעיה אם היא תבוא לעשות את החג עימנו. הוא התחיל לספר לי שאי אפשר וזה לא נהוג, טוב ... לא התווכחתי איתו ואצתי רצתי עם אהוד לתפוס את המונית הראשונה,

ראשית להגיע לבית חב"ד להוריד את אהוד שם ולאחר מכן להגיע לפואבלו ליברה שזאת השכונה שממוקמת בה בית סבבה. הגענו עם המונית ממש על קצה הזמן שנשאר ואהוד ירד מהר מהמונית ואץ לבית חב"ד ובדיוק ראיתי שם את לאורה נכנסת לתוך בית חב"ד אמרתי שלום והסברתי לה שאני אץ לארוחה החגיגית בבית סבבה. הגעתי לבית סבבה ממש 10 דקות לפני הארוחה שהתחילה, מקלחת זריזה וישבתי לאכול עם כולם.

 השולחן היה עמוס כול טוב, אמפנדות, יינות, יין אדום, יין לבן, סלט ענקי, עופות ובשרים, לחם, פשוט משתה כיד המלך. כולנו עמדנו ושמואל התחיל לתת ספיצ`, הוא אמר ... "ערב טוב לכולם, תודה שהתכנסתם" והתחיל מדבר על זה שכולנו משפחה אחת גדולה וזה שאנחנו חוגגים עם משפחת שניידר זה היופי ואנחנו מבחינתו הילדים שלו ותמיד יש לנו מקום לבוא לישון בו. זה היה יפה ונשמע די עמוק מהלב, מרי אשתו החלה להביא אוכל לכולם וזה היה באמת מדהים. הכול היה ערוך לפרטי פרטים אפילו שמו שוקולד ליד כל אורח שבו היה רשום "שנה טובה מבית סבבה", באמת מחמם את הלב.

לתחילת הכתבה

התארגנות אחרונה עם האופניים

במשך הימים הבאים עסקנו בשליחת האופניים דרך חברה קרוז דל סור ועזרתו האדיבה של פדרו. יום למחרת נסענו אני אהוד ויוחאי להרכיב סנדלים לפדלים לאופניים ולהרכיב את הסבלים לאופניים בחנות השניה שנמצאת בשכונת סאן איסידרו ופדרו הגיע אפילו לבוא לראות את האופניים. הרכבנו את הפדלים בעזרתו האדיבה של המוכר, כל סנדל עלה 15 סול והסבלים גם. קנינו תיקי צד לאופניים שנראו סבירים בעלות של 70 סול לתיק ומפתח שרשרת ומפתח שפיצים לכוון אותם. בסופו של דבר היה לנו ציוד מסודר לטיול אופניים שלא היה מבייש: מפתח שרשרת, מכוון שפיצים, פנימיות, תיקים לשם בהם ציוד מאחורה לאופניים, מדבקות לפנצ`רים, משאבה, קסדות וכפפות רכיבה ומכנסי רכיבה עבור יוחאי כי את השאר אני הבאתי מהארץ.

פדרו הגיע בסביבות שעה 18 לחנות ובדק את האופניים הוא והחבר שלו, הרגשנו שהאדם הזה מקרין כול כך הרבה טוב ומגיע על חשבונו ועוזר, זה מרשים ומחמם את הלב.

אחרי הבדיקה כשסיימנו את הסידורים האחרונים לאופניים, יצאנו במונית קמיונטה לעבר תחנת האוטובוס של קרוז דל סור cruz del sur שפדרו המליץ עליה ושהיא אמורה לשלוח את האופניים שאיתם אנחנו רוצים להגשים את החלום. הגענו לשם, הכנסנו את האופניים לאיזור שבו שוליחים את הקארגו ומכניסים לאוטובוסים, רחבה גדולה שבה מסתובבים המון סוורים גדולים שהמטרה שלהם לסחוב את המשקלים הגדולים לתוך האוטובוסים.

עמדנו בצד, שקלו את האופניים שלנו וכך הסכום היה צריך להסתכם בעלות של ...כן כן 143 סול לכל האופניים לפי המשקל של כול זוג. היינו בטוחים שבזה הסתיים משלוח האופניים, ומסתבר שהעלות לא כוללת אריזה של האופניים כלומר המשלוח של האופניים היה כמו חבילת חציר ללא כיסוי וזריקה שלהם לתוך האוטובוסים או תשלום נוסף של 30 סול לזוג לעטוף אותם בקרטונים, לא הסכמנו לשלם את התשלום הנוסף הזה.

אני ופדרו הלכנו לאחד המולים כלומר החנויות הגדולות שמוכרים שם מזון, מה שנקרא רשתות המזון, במקרה זו נקראה מטרו METRO. נכנסו למול הענק הזה קנינו סרטי דבק גדולים באיזה 2 סול חתיכה, ככה קנינו שלוש חפיסות, וביקשנו מאחד האורזים בחנות אם יש להם קרטונים שהם יכולים לתת לנו .. נענו בחיוב.

חזרתי עם פדרו לתחנת האוטובוס ששם חיכו לנו יוחאי ואהוד, התחלנו לארוז את האופניים, פירקנו את הכסא, פירקנו את הגלגלים וארזנו את הכול בקרטונים וסגרנו אותם טוב עם המסקינטייפ - סרט ההדבקה. אחרי שעה וחצי גמרנו לארוז את כול שלושת זוגות האופניים.

 אני ואהוד ויוחאי החלטנו לנסות לגמול במעט על העזרה המדהימה שפדרו עזר לנו ולהזמין אותו לארוחת ערב טובה. נסענו לשכונת מירה פלורס כי היתה שם מסעדה של הרמי קרישנה ויוחאי ידע שהיא מסעדה שהוא יכול לאכול בה כי היא צמחונית ולא צריכה להיות בעיה. בכל מקרה נסענו לשכונה הזאת תוך כדי הדחקות לתוך הפולסוואגן של פדרו ונסענו, מסתבר שהמסעדה היתה סגורה, חיפשנו עוד איזה מסעדה ולבסוף, החלטנו שנלך לאכול סיני כי אני ואהוד מאוד אוהבים.

נסענו למסעדה שפדרו הכיר, לא יקרה ומאוד מומלצת, הגענו למסעדה ושם אכלנו כיד המלח אוכל סיני במדינה דרום אמריקאית- תשאלו למה ? כי יש המון מהגרים מסין שהגיעו מחבל קנטון בסין. ישבנו מדושני עונג ורק יוחאי נשאר רעב כי הוא לא יכל לאכול, לפעמים הדת כל כך עושה את החיים קשים אבל באמת שכל הכבוד ליכולת האיפוק. אכלנו אורז ובשר עוף מתובל ברוטב מתוק, ממש תענוג לחיך וחגיגה לבטן, מה שגם האוכל לא יקר, משהו כמו 7 סול וממש מצוין. קינחנו בקנקן תה יסמין גדול שהיה נפלא וסיימנו את הארוחה.
 משם פדרו לקח אותנו לבית סבבה, זהו היום נגמר, שלחנו סוף סוף את האופניים, יכולנו להתחיל את המסע דרומה לכיוון החוף של פרו דרומה עד לאריקיפה ואז לעלות לקוסקו ולפגוש את האופניים.

מסע האופניים ...עוד מעט יוצא - יש !! 

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על לימה