לפני הטיסה ללאס וגאס

כפי שכבר כתבתי, התחלנו את הטיול במזרח ארה"ב בפלורידה. כיוון שאנחנו לא מתים על גמיאת מרחקים ארוכים, וחציית היבשת ממזרח למערב עם הקרוואן לא קרצה לנו, החלטנו מראש להחזיר את הקראוון במיאמי אחרי חודש, לטוס ללאס וגאס, ולקבל שם קראוון חדש לחלקו ה"מערבי" של הטיול. הטיסה לוגאס היתה רצופה באי נעימויות. זה התחיל כשגילינו בשדה התעופה ששכחנו בקרוואן את המתנות (שסחבנו באדיקות מהארץ) שקנינו לבת דודתי ומשפחתה.

זה המשיך בכך שבחברת התעופה איתה טסנו (American Airlines) טענו שהמזוודות שלנו בחלוקת משקל לא נכונה. אנחנו טסים המון, ואף פעם לא שמענו טיעון כל כך מוזר. לא עודף משקל, חלוקה לא נכונה שלו. חייבו אותנו לשלם 38$ עבור שק פלסטיק שנתנו לנו, ואמרו לנו לארגן את הכבודה כך שלא יהיו יותר מ-50 פאונד בכל מזוודה. מצאנו את עצמנו פותחים את כל המזוודות, מנסים לאתר את הדברים הכבדים (ספרים רבותי, ספרים), ולהעביר אותם לשק הפלסטיק. כאב ראש לא קטן. מזל שלשם שינוי לא איחרנו לשדה התעופה.

לפני שעלינו למטוס, הילדות ביקשו לאכול פיצה, ובפולניות (אני לא), אמרתי להן שמחלקים אוכל עוד כמה דקות במטוס. השעה היתה 2:00 בצהריים. אבל... אבוי. חוקים חדשים באמריקן איירליינס. אין אוכל בטיסות פנים. גם לא בשעת צהריים. גם לא בטיסה של 5 שעות. כיוון שאני לא נוהגת לקחת איתי לטיסה אוכל (זה יתוקן!), מצאנו את עצמנו קונים את הדבר היחידי שהיה לצוות להציע - ערכת דוגמיות קרקרים עלובים ב-5$. לכל אחת מהבנות. פעמיים (אני מנסה לרמוז שזה עלה הרבה יותר מפיצה בשדה התעופה). כדי לא להסחף בעיסוק בזוטות, אעשה מעבר חד של 5 שעות קדימה.

לתחילת הכתבה

ברייס קניון ואגם מיד

בשדה התעופה של לאס וגאס חיכתה לנו בת הדודה הכי יפה בעולם, עם החיוך הכי יפה שיש. אדלג על הענינים המשפחתיים (זה בדרך כלל לא ממש מעניין), אבל כן אציין שאחרי חודש בקרוואן, ויהיה נחמד ככל שיהיה, היה כיף מיוחד לרבוץ באמבט ריחני כמעט שעה, להתפנק עם ארוחת יום שישי (מדהימה) עם קידוש אמיתי, ולהתהלך יחפים על שטיחים רכים. הילדים נהנו להשתולל בבריכה המחוממת (אמריקה או לא אמריקה...) עם שני ילדיה, וניר לא הסכימה במשך יומיים לצאת מחדר המשחקים שלהם. האירוח הזה בהחלט היה במקום.

לגבי וגאס, אין לי מה לכתוב הרבה. ארז ואני לא אהבנו אותה בעבר, כך שלא ציפיתי שהפעם זה ישתנה. והבנות, בניגוד לציפיות (שנבאנו מההמלצות האינסופיות באתר), ממש לא אהבו את העיר. אחרי חצי יום (מלון Caesar - הופעת הפסלים אש ותמרות עשן, הופעת "קרנבאל" במלון Rio, מופע דולפינים (בתשלום) במלון Mirage, ולקינוח "התפרצות הר געש" גם הוא במלון מיראז`), גאיה סיכמה את העניין כל כך מדוייק: "הכל פה סתם קיטש". ואין לי מה להוסיף. התוכניות המקוריות היו לרדת מוגאס לאריזונה, לגראנד קניון. התוכניות, כמו שכבר התרגלנו, השתנו, כשהועלה הרעיון שבת דודתי עם שני ילדיה (בן - בן 8, וקארין - בת 6) יצטרפו אלינו לקרוואן לטיול של שלושה ימים ל-Zion Park ו-Bryce Canyon. אמנם שלושה ימים להקדיש לפארקים כל כך יפים עם כל כך הרבה היצע, זה לא אידיאלי, אבל כיוון שזה מה שעמד לרשותנו, ובהתחשב בכך שמראש סוכם שמסלולי ההליכה יהיו מתונים וקצרים, זה היה בסדר גמור. זאת היתה בשבילנו דוגמא לכך שלא רק מה שכובשים ברגליים נחרט כחוויה. ההוד וההדר של צוקי Zion הדרמטיים השאירו רושם אדיר על כולנו.

מה שהשאיר רושם באותו סדר גודל על גאיה ותמר, היה מגוון המשחקים האלקטרוניים המתוחכמים שהביאו איתם בן וקארין, ושיא השיאים (עכברי הכפר כבר הזכרנו..?) - DVD נייד שאיפשר לכל אחד לראות את הנסיכה הקסומה\הסיפור שאינו נגמר\שרק 2 - אפילו בשרותים... עם כל הציניות (העדינה) שמסגירה אולי את דעתי בסוגיית "תרבות הפנאי של הילדים האמריקאים", חייבים להודות שבקרוואן כמו שלנו, עם חמישה ילדים (מתוכם 3 קלעפטע ממין נקבה, אחד יפיוף עם אנרגיות עצורות, ואחת שכבר מזמן הוכרזה כסכנה ציבורית), שלושה מבוגרים שמאד משתדלים שיהיה נחמד, בעיות תקשורת (הילדות שלנו לא מדברות אנגלית, ושלה לא שולטים בעברית), זה היה פתרון מאד נוח, ואפילו יש להודות נחמד.

תמר (בת 8) רוצה לספר על מסלול "גני המלכה ויקטוריה" שעשינו בברייס קניון: " כבר כשאמא אמרה את השם של המסלול התחלנו לחפש את המלכה. בהתחלה חשבנו שאבן אחת זו המלכה עם המלך. המשכנו ללכת וניר ראתה סלע בצורת כתר. ראינו גם זוג צפרדעים וכל מיני דברים שלא קשורים למלכה. היו צבעים מאד מיוחדים ויפים לסלעים. והנוף היה מכוסה שלג וזה היה עוד יותר יפה, כמו קצפת. בסוף המסלול ראינו את הסלע האמיתי של המלכה ויקטוריה אבל המשכנו להתווכח כי היו שם עוד סלעים שאפשר להגיד שהם המלכה. אני וגאיה גם ראינו סלע בצורת ילדה משחררת יונה! היה כיף שם וגם יפה".

לאחר שהחזרנו אותם לביתם, ושוב נתקענו שם יומיים עם כל הפינוקים האפשריים, קראנו את עצמנו לסדר והזכרנו לעצמנו שמטרת הטיול לא היתה לזלול בייגל אלוהיים (Einstein Gagles) עם גבינת שמנת. יצאנו את העיר, לכיוון כביש 564 ואחר כך 166, המקיף את אגם מיד (Lake Mead) היפה. האגם הוא למעשה אחת התוצאות של הקמת סכר הובר (Hoover Dam) והוא האגם המלאכותי הגדול בארה"ב. הנופים, המזכירים במשהו את סביבות ים המלח שלנו, קסמו לנו, והחלטנו לחפש קמפגראונד לחוף האגם. מצאנו קמפגראונד נחמד (Lake Mead NRA Campground, Boulder Beach) עם גישה רגלית למים. החוף פראי, ללא פיתוח, דבר שרק מעצים את היופי הטבעי של המקום. נשארנו על החוף, חמושים בעפיפון, חכה (ארז מסרב להתייאש), וצלחת מעופפת, וחזרנו לקראוון רק כשנדלקו כבר המון כוכבים.

למחרת, צרה לא צפויה. תמר התעוררה בבכי וסיפרה שחלמה על אביב, עופרי ומור (חברותיה לכיתה). במשך כחצי שעה אי אפשר היה להרגיע אותה. היא רוצה לחזור הביתה. גם כשכבר נרגעה, נשארה עצובה, ושיחה איתה העלתה שהיא כל כך מתגעגעת, שהיא בכלל לא רוצה להמשיך את הטיול. ארז ואני היינו די המומים. סיכמנו שלפני שנשב לדון בהשלכות המעשיות של הסוגיה הלא צפויה שנקלענו אליה, מה עושים אם אחד מבני המשפחה פתאום לא רוצה להמשיך, נחכה ונראה לאן זה מתפתח, והאם מדובר במצב רוח חולף או משהו שמצריך יותר התייחסות. מי אמר שטיול זה רק נוף יפה, נופת צופים וחיוכים?

לתחילת הכתבה