מרימוסקי לריוור דה לופ
אנחנו בעיר רימוסקי (Rimouski) השוכנת על הגדה המזרחית של הסיינט לוריין (St Lawrence, כל הנהרות באזור קרויים על שמות קדושים נוצרים, ואולי זאת הסיבה שהם רוויים במים, כיוון שכל קדוש דואג אישית לגשם באגן ההיקוות של הנהר שלו. חשבתי שכדאי לנסות לקרוא לכנרת על שם קדוש יהודי, אבל אז נזכרתי שביהדות אין קדושים, מקסימום נביאים שבקושי היו מסוגלים לדאוג לעצמם). בכל אופן, אנו ברימוסקי, נהנים ממראה השקיעה על הנהר בשעת השפל בעוד ירח מלא מחכה להגיח מיד לאחר מכן. האירוע המתואם הנ"ל מתרחש אחת לחודש בערך, ואני מציין לעצמי בסיפוק שתמיד אנחנו מצליחים בענייני תזמון מבלי לתכנן מראש. יובל, אח של נעמה, אומר שכדאי לנו לשריין למחר מקום להפלגה אם אנחנו מעוניינים לראות לווייתנים. משפחתו כבר ראתה והם ינצלו את יום המחר לטיול באחד האיים. אני מביט בנעמה והיא מחזירה לי מבט שפירושו: ברור שלא נרים טלפון, למה להתאמץ (ולבזבז דקה!!), אם ברור שנגיע בדיוק בזמן בלי לתכנן....
בבוקר אנו מתעוררים בעצלתיים בחדר המקסים הצופה לנהר (שכחתי לציין כי המלון שלנו נושא את השם המקורי - מלון רימוסקי). אנו נהנים מארוחת בוקר נעימה, ונפרדים בעצב מסוים גם מבריכת המלון, שסיפקה שעות הנאה לילדים ולנו. בשעה אחת עשרה וארבעים יובל נשבר ומרים טלפון לחברת הספנות שמארגנת את ההפלגה (תזכורת: יובל ומשפחתו כלל לא יוצאים להפלגה, הוא פשוט לא עומד באופן השערורייתי בו אנו מנהלים את העתיד...). יובל שואל אם נצטרף אליהם היום, כי ההפלגה האחרונה יוצאת בשעה אחת מהעיר ריוור דה לופ (Riviere-du-Loup) המרוחקת מאיתנו 135 ק"מ. כבר חמש עשרה שנה נעמה מתכננת לראות לווייתנים, בחוף המערבי, המזרחי, בסקנדינביה, באלסקה, בניו זילנד, ואפילו בשוויץ ותמיד משהו התפספס לנו. לעתים פשוט חלפנו את הנמל בלי לדעת שמשם היציאה (וידוע שלא חוזרים...) לפעמים לא הגענו בעונה, לעתים קרה והים היה סוער, והיתה גם פעם שפשוט לא רצינו להפליג. בשוויץ אגב היו תנאים ממש טובים מרוב הבחינות אבל מסיבות ידועות גם שם לא ראינו לווייתנים. כיוון שכך לא ראינו בפספוס הנוכחי חריג, וכמעט שהתפתינו לוותר, אלא שאז נזכרתי בסגולה המיוחדת שלנו בענייני תזמון, נכנסנו למכונית ונסענו לכיוון ריוור דה לופ.
בדרך שחלקה כביש מהיר וחלקה כביש חד מסלולי בתוך עיירות, נענו בין תקווה לייאוש. השעון סירב להאט וכל המשאיות והקארוונים החליטו שזו השעה הטובה ביותר לנסוע לפי כל חוקי התנועה המחמירים. החלטנו להכין הכל להפלגה כבר בנסיעה (לא אופייני לנו) ולכן כולנו נעלנו סנדלים ונעמה החזיקה ברצועת המצלמה וברצועת הוידיאו במצב היכון בזינוק נמוך. תוך כדי הכנות אחרונות נמצא גם המוצץ האבוד של תמר שנשמר בטיסה בתוך תיק המצלמה. כיוון שהמוצץ הוא "חפץ מעבר" (לפרטים לפנות לנעמה) חשיבותו איננה כשל מוצץ, אלא כשל חפץ מיוחס בעל משמעויות מיסטיות לתמר, למשפחתה ולאומה הקנדית. השמחה היתה גדולה והביאה איתה גל גדול של תקווה וכביש מהיר דו מסלולי ריק מרכבים. בשעה אחת פחות דקה התייצבנו על כבש הספינה. כמאה וחמישים זוגות עיניים הביטו בנו מלמעלה כאשר עלינו יחד עם הכבש פנימה אל הארץ המובטחת. לא הופתענו.
ההפלגה
אחרי שהתיישבנו ביררנו כמה פרטים לגבי ההפלגה (ארבע שעות, עצירה בגדה השניה להוריד נוסעים, יש מזנון למטה). לאחר שעה קלה שבה כולם מסתכלים לים בכיוון שבו מצביעה המדריכה ומנסים לקלוט את הלווייתנים החמקמקים, אני מבין דבר אחד: דוברת הצרפתית נושאת המיקרופון מכנה בשם לווייתנים יצורים חביבים בגודל של דולפין. כאשר יצור כזה מתרומם לעשירית שניה מעל המים במרחק חצי מייל ממך, יש לזה אפקט חזק על חוש הראייה, כמו זה שנוצר בעת ראיית כלב רחוב בשכונה שלי. הפסקתי גם את פעולת הווידיאו כי החלטתי שחצי שעה של צילומי מים יספיקו.
ירדנו עם הילדים למטה והעברנו שעה במשחקים ובסיפורים. הילדים אהבו במיוחד את התובנה שאנשים צוחקים מצרות של אחרים. התחלנו לזרוק דוגמאות, החל מהחלקה על קליפת בננה, דרך התנגשויות מצחיקות ועברנו לחוויות אישיות. גלעד נזכר איך הוא נפל פעם לביצה בטיול באורגון, תמר סיפרה איך היא "בילדותה" נרדמה לי על הידיים באמצע טיול במכתש הגדול וללא אזהרה עשתה עלי פיפי, נעמה סיפרה ואני נזכרתי בחבר שלי עופר מחיל הים שהתכופף להרים חבל והארנק עם כל המסמכים נפל לו למים לעד. כשכולם בכו בדמעות של אושר, הזכרתי להם שלא אני כשהוספגתי בפיפי ולא עופר בזמנו, היינו מאושרים, ובעצם הרגעים הללו הם לרוב מעצבנים ומכעיסים, גל נוסף של צחוק שטף אותנו.
לאחר שעתיים וחצי הורגשה תכונה בספינה. לשאלתנו נמסר לנו שאנו נעים לכיוון הלווייתנים הגדולים. הקודמים היו מסוג "בלוגה" והם באמת אמורים להיות קטנים כדולפינים, עכשיו מצפה לנו הדבר האמיתי הלוויתן הכחול - עשרות טונות של דג באורך של עשרים מטרים ויותר. עלינו שוב למעלה. לאחר חצי שעה נוספת של צילומי מים והסברים בצרפתית בלתי פוסקת על מה שהיינו אמורים לראות (אין מתסכל מהסבר כגון: הלווייתנים הכחולים חייבים לצאת לשאוף אוויר ואז המראה שלהם מרהיב, לעתים הם אף מבצעים ניתור מחוץ למים וצוללים בקפיצת ראש מהממת כאשר זנבם המלכותי מסיים בחיתוך אלגנטי של המים). ובכן לאחר זמן משמים כזה גם הקפטן התייאש ונענו חזרה לנמל. ירדנו למטה ולא הצלחנו לרומם את רוחנו אפילו לא בעזרת סיפורי צרות של אחרים. סף הגירוי שלנו היה כזה שהיינו צריכים צרה ממש רצינית כדי להעלות חיוך על דל שפתותינו.
ואז זה קרה. נשמעה צעקה ברמקול: לווייתן בשעה עשר. מכיוון שעדיין היה רק ארבע חשבתי לחכות בסבלנות, אבל נעמה (שלמדה שנתיים צרפתית בחטיבה וזוכרת לומר "למה" ו"ככה") משכה אותנו למעלה. במסורת הפרק האלמותי בסיינפלד "הביולוג הימי", מה אגיד לכם ידידי, הים סער באותו היום, נעמדנו ארבעתנו בקצה הסיפון. כולם הסתכלו לעבר נקודה מסוימת לא רחוק מדופן הספינה, גלעד עטה לצווארו את המשקפת ונדחק בין שני קנדים, נעמה הביטה בציפיה דרוכה לרגע שכה בושש לבוא משך השנים, ותמר מצצה בלהט את המוצץ כמו הבינה שמדובר ברגע היסטורי. אני שעמדתי ליד תמר הרגשתי את המתח באוויר ועצרתי את נשימתי. ואז היא הגיעה, הבהמה הגדולה. טונות של מים הורמו לאוויר וגוף ענק הגיח לאוויר. אנשים צעקו בתדהמה והצביעו לכיוונים שונים (הבהמה נמרחה על פני זווית גדולה) הכל התרחש ברגע,וההפתעה היתה עצומה כגודל הציפיה. תמר פערה את פיה בתדהמה ו... המוצץ צלל מטה כאבן לתוך המעמקים.
מה אגיד לכם ידידי, אם אתם לא צוחקים עתה בדמעות, אינכם מבינים את גודל הצרה. שעה של "סיפורי צרות של אחרים" הובילה בהכרח אל הסוף הבלתי נמנע - אכלנו אותה ובגדול. הבכי הבהיל את הלוויתן, שמיהר לצלול אל השקט הנפשי שלו והותיר אותנו עם שיא עולמי של היעלבות בן אנוש מהים, בתוספת בונוס של התייפחות עקב אובדן "חפץ מעבר" (לפרטים-נעמה). במשך עשרים דקות נאלצנו להקיף את תמר באהבה ובהבטחות, בעוד שאר הנוסעים צווחים מעונג למראה משפחת הלוויתנים שעלתה מעלה לפי התור בצורה מסודרת (אני חושד עד עתה שהכל מבוים ומתוזמן). את הדרך לעיר קוויבק (Quebec) עשינו בשעות הדמדומים של הערב. תמר נרגעה לאחר שקיבלה הבטחות בשווי עשרים וחמש אלף דולר, גלעד נצמד בפעם העשרים לסיפרו "הקווידיץ בראי הדורות" בהנאה לא מוסתרת, ונעמה ששמה לב כי אני חגור ניצלה את המצב הנוח. אחרי שלוש שעות של נסיעה גם אני מודע לחשיבות של "חפץ המעבר" ובקיא במספר תיאוריות הקשורות לטיפול תרפויטי בילדים שאיבדו את "חפץ המעבר" אצל לוויתן.
