ציפורים וילדים בבראטפור
מיד לאחר פטפור סיקרי נכנסים בשערי מדינת רג`סטאן. וכבר הגענו לבראטפור, העיר שבה נמצאת שמורת הציפורים הידועה, חלק מהפארק Keoladeo NP, שנולדה כאשר המהראג`ה של בארטפור יצר לעצמו אגם מלאכותי, למטרות צייד ציפורים, ע"י הטיית תעלות השקייה. היום, כמובן, הצייד היחיד הוא במשקפות ובמצלמות. התמקמנו במלון נחמד (Eagles Nest), ואחר הצהריים ניגשנו ברגל לפארק. סיפרו לנו שבקיץ (ספטמבר עם 40 מעלות זה כנראה לא מספיק קיץ) ניתן לשוט על האגם בסירה, וזו כנראה הדרך הטובה והנעימה ביותר לחוות את הפארק. אפשר גם לקחת פה ריקשה ממונעת או לטייל ברגל. אנחנו לקחנו ריקשה עם מדריך של רשות השמורה, נסענו קצת פנימה, ואז ירדנו והתחלנו לטייל, תוך כדי שמיעת הסברים. למעשה, המדריך לא באמת הכרחי, כיוון שאיש הריקשה בקיא ומכיר את כל בעלי החיים בשמורה, והיכן ניתן למצוא אותם.
השביל הראשי של השמורה עובר משמאלו של אגם גדול שבו מקננות אלפי ציפורים, כולל נשרים וקורמורנים. שטחי עשב גבוה מסתירים בתוכם צבאים וחיות אחרות, שפלג גופן העליון מבצבץ לעיתים, כשהן מקפצות בתוך העשב ספוג המים. כשהשמש נוטה לשקוע, כל העופות מתחילים לעופף ולהתכנס בצמרות העצים, מכינים את עצמם למנוחת הלילה. השמים המאדימים משתקפים במימי האגם, וקריאות הציפורים מלוות אותנו כשאנו הולכות בשקט לכיוון היציאה. אנו נוסעות עכשיו לכיוון סריסקה, פארק לאומי, שיש בו טיגריסים. אמנם הסיכוי לפגוש אותם כאן לא גדול, אולם מאחר והשמורה נמצאת לא רחוק מהדרך הראשית, החלטנו להכנס. תכננו לעבור דרך העיר דיג, שבה נמצא אחד מהארמונות היפים ביותר ברג`אסטן, יחד עם בריכת מים וגן נהדר, אולם הנהג שלנו, בין אם טעה באמת או מחוסר חשק לנסוע בכביש צדדי, חלף על פני הצומת בדרכו מערבה. וויתרנו. מי רוצה בחום הזה לחזור בחזרה?
הנוף עכשיו נהיה צהוב ויבש. אנחנו חולפים דרך מקבץ של יזמויות מסחריות נוסח הודו: דוכנים, קיוסקים מאולתרים וכמה עצים מוכי חום. אנחנו מבקשות מהנהג עצירה לשרותים, ובעודו מחפש - יוצא אופנוע משביל עפר, מפיץ סביבו ענני אבק, ומיד חוטף מכה מאיזה וואן שעובר בכביש ועף הצידה. הוואן אפילו לא עוצר. אדם מבוגר, בגדיו לבנים וצעיף לראשו, מתרומם מתחת לאופנוע השוכב על צידו ורץ ביאוש אל דמות קטנה המונחת על העפר. לאחר רגע אנו רואות אותו נושא את הילד, בובה רפויה שזרועותיה שמוטות, ועל פניו צעקה ללא הגה. אנחנו ממשיכים לנסוע בדממה, אילמות ומזועזעות.
אחרי דקה הנהג עוצר לנו, לפני בנין מהסוג של "בוא נבנה להם פה בועה יפה של ניקיון, עם שרותים כמו שהם אוהבים, בתוך ההודו המאובקת הזאת, ואז הם יקנו את כל המזכרות המגעילות שהכנו פה בשבילם". לפני דלתות הזכוכית הגדולות יושבים על מדרגת הבטון איש וילד, לבוש בבגד רג`אסטני מסורתי. כשהם קולטים אותנו, האיש מתחיל לנגן והילד שם על הפנים חיוך ומתחיל לרקוד. כשאנחנו ממשיכות הלאה, החיוך יורד והילד מתיישב. ביציאה, הוא שוב קופץ, ממש כמו בובה מוכנית, וחוזר על אותן תנועות בדיוק, כשהחיוך האומלל על פניו. זה פשוט כבר יותר מדי. שתי התמונות האלה, שלכאורה אין ביניהן שום קשר, מצטברות לדבר אחד, לאיזה יאוש גדול שיש בארץ הזאת, ששובר לנו את הלב. אנחנו שקטות ועצובות, מתבוננות בארץ החולפת על פנינו. ככל שאנחנו מתרחקים מערבה הנוף משתנה בהדרגה, הופך כפרי יותר ויותר. כשאנחנו יורדים לבסוף לדרך צדדית, סצינות מהתנ"ך חולפות על פנינו - נערות עם כדים לראשן עולות אל פי הבאר (יש כבר חשמל, אבל אין מים זורמים!), תאו מים מתרחץ בשלווה בבריכה קטנה, גמל רתום לעגלת עץ. מקבצי ירק ועצים סוככים גדולים מתחלפים לסרוגין בשטחים פתוחים ריקים מצמחיה, ובכפרים לצידי הדרך בתי בוץ מחליפים את סככות העץ והפח. רג`אסטן הכפרית, העניה, האמיתית, מגלה אט אט את פניה.
באחד הכפרים אנו עוצרות את הנהג בבת אחת. בתי הבוץ פה כל כך יפים, שאדריכלים רבים היו מוריקים מקנאה למראיהם. ברגע שאנו נעצרות, הנשים מתחילות להגיע. בתחילה בהיסוס, אחר כך יותר באומץ, היד המחזיקה את הצעיף על הפה נשמטת וחיוך נפלא מפציע על הפנים המופנות אלינו. אין שום מילים שיכולות לקשר בינינו אבל תחושת ההשתאות (ההדדית) היא כזאת, שאין באמת צורך. ניכר שאין להן כלל מגע עם זרים. הנהג מסביר לנו אחר כך שרובן לא הולכות לבי"ס, כך שהן אינן יודעות מילה כתובה מהי, ולמעשה כל חייהן עוברים עליהן פה, בכפר הזה. ילדה אחת ממש שובה את לבי: יש לה פנים כל כך נבונות. ספק אם התבונה הזאת תגיע אי פעם לידי ביטוי מעבר לכתלי ביתה. חוסר השפה לא מפריע לאחת הנשים המבוגרות להזמין את אהוביק לראות את ביתה מבפנים, שעה שאותי עוטפות כל הבנות, נוגעות, שואלות שאלות (דרך המתווך) ומחייכות. אין ספק - עשינו להן את היום, וגם זה הדדי.
פארק לאומי סריסקה
אנו מגיעות, בדרך העוברת בתוך חורש דליל וכפרים קטנים, לפארק הלאומי סריסקה. בשלב זה, אחרי בירור במלון לגבי אפשרות לשכור נהג דרכם, שחררנו את נהגנו מדלהי לדרכו. יש פה בית הארחה פרטי שאנחנו עושות טעות ולא לוקחות אותו, ומלון ממשלתי גדול המאכסן טיילים, ומוציא אותם במעין טנדרים פתוחים לסיורים בשמורה. המלון המוזר הזה תוכנן פעם (בשנות הששים) כמשהו מעניין, עם מסדרונות פתוחים, חלונות עץ גדולים ומרפסות פרטיות הנשקפות ליער מוזר שחלקו נראה טרופי וחלקו סמי- מדברי. כמובן ששום דבר לא מתוחזק כהלכה - קיסוסים צומחים לתוך האמבטיה (דווקא נחמד), החלונות בקושי זזים חרא של קופים, אדוני המקום האמיתיים, מזבל היטב את המסדרונות.
מספר התיירים קטן מאד, והמקום מלא בהודים מהמעמד הבינוני היוצאים לנופש משפחתי. ארוחת הערב, הודית- צמחונית, לא ממש מושכת או טעימה, וציבור הנופשים החביב מתנדב לעזור לנו להתגבר עליה. מאחר והגענו אחר הצהריים, אנחנו נרשמות לטיול של הבוקר והולכות לחדר. למחרת בבוקר מתגלה הודו במיטבה - הזוג הלא- הודי שהיינו אמורים לצאת איתו לסיור חזר בו, והמארגנים, שלרגע לא עולה על דעתם שאולי יש להם איזושהי מחויבות כלפינו, לא מוכנים להוציא אותנו לבד ברכב אלא אם נשלם את מלוא המחיר. יש להם גם היגיון משלהם - "אז תשארו עוד יום ותקחו את הסיור של מחר!". בעוד אנו עומדות חסרות אונים, חמלה עלינו משפחה הודית ענפה, ודחסה אותנו ביעילות אל תוך אוטו עמוס לעייפה.
אסירות תודה על הנדיבות, נסענו איתם. אך אויה, שכחנו שעדת נופשים הודית צוהלת ומרובת צאצאים לא ממש מתחברת לצפיה בטבע ובבעלי החיים באיזושהי דרך המוכרת לנו. האישה שחמלה עלינו היתה בערך בגילנו, ובנוסף לה היו בחלק האחורי של הרכב כלתה, עם תינוק בידיים, בתה הגדולה ועוד שני בנים צעירים יותר. הבן הבכור, גבר צעיר ונאה, היהלום שבכתר המשפחתי, ישב עם הנהג בקבינה. סיור חובבי טבע זה בהחלט לא היה - אבל מבט לתוככי משפחה הודית מהמעמד הבינוני זה היה ועוד איך! התינוק בכה, הבן הצעיר שיחק בפלייסטיישן וכולם צחקו והיו במצב רוח מרומם, בעיקר בכל פעם שהרכב קפץ או הפיל אותם אחד על השני. בין לבין שמענו סיפורים (הכלה, למשל, ברחה עם הוריה מפנג`ב עקב טבח של הינדים בידי מוסלמים), ובתמורה חוייבנו לספר על החיים שלנו, על המקצוע שלנו ועל הנכדים שלנו, ובעיקר לענות על השאלה הניצחית - איך זה שאנחנו מטיילות לבד. הקטע המאלף ביותר היה מעמדו הבלתי מעורער של הבן הבכור. לאמו המעריצה לא נראה מוזר כלל שהוא יושב לו בנוחיות בעוד היא וכלתה נדחסות מאחור עם תינוק, אף אחד לא אמר לו שהוא חזיר כשהחזיר את התינוק - אותו לקח לרגע - לידי אמו, בשניה שהחל לבכות, ואף אחד לא אמר לו לשתוק כשהגיגים מטופשים על אהבת הטבע החלו לשפוע מפיו. אשתו, שהייתה נבונה ממנו בהרבה, לא נראתה כמי שיש לה ציפיות כלשהן ממנו, וללא מרירות כלל, המשיכה בדבריה, כאילו היה איזה אביזר, טיפשי אמנם, אך הכרחי.
בינתיים האוטו מסתובב לו בפארק, מגלה לעינינו איילות וצבאים למכביר, חזירי בר קטנים והמון טווסים. ברוב שטח הפארק הצבעים החומים של הקרקע והצמחיה מסווים היטב את החיות, ורק כשהן יוצאות למחשוף יער הן פתאום מתבלטות. כל הופעת חיות לוותה בקריאות התרגשות רמות שכמובן גרמו להן להמלט על נפשן. בכל פעם שהנהג ניסה לעצור ולגרום לנוסעים להתבונן קצת סביבם העיר לו הבן: "Go on, man והמסכן המשיך לנסוע... לבסוף הגענו לסדרה של בריכות טבעיות מקורות בעצים וצמחיה עשירה וירוקה. זה היה מקום קסום באמת, והנהג האט, מאחר וזה היה המקום עם הסיכוי הטוב ביותר לראות טיגריס. בתוך דקה התחילה הבת לצרוח בקולי קולות "I see a tiger" ולא חדלה, עד שהוא הסתלק. איש לא ראה שום דבר, ועד היום לא ברור לי אם ראתה משהו או שזה מקרה קלאסי של שכנוע עצמי.
למחרת בבוקר החלטנו לפצות את עצמו בסיור נוסף והצטרפנו לזוג הודי מבוגר, נחמד ושקט, והפעם איש לא הפריע לנהג להסתובב בחורש בכל מיני שבילים נידחים במאמץ למצוא לנו טיגריס. לאכזבתו הרבה - ולצערנו גם כן - הטיגריסים סרבו להופיע, אבל לנו כבר לא היה אכפת. ארזנו את חפצינו, לקחנו את הנהג שהוזמן לנו (שהיה הנהג הזהיר, שלא לומר האיטי, ביותר שהיה לנו בהודו) ונסענו לנו לג`אייפור הנאווה.
