פארק הלאומי אכדיה
יום היציאה מתל אביב עבר בשלום, למרות שעד הרגע האחרון עוד עסקנו בסידורים ופרידות. לאחר הפסקה של לילה בלונדון הגענו לבוסטון וחיכינו להשתבשות הראשונה בתוכניות. כידוע האמריקאים לעולם לא מאכזבים וכבר בביקורת הדרכונים נשאלנו היכן אנו ישנים הלילה. סיפרתי לשוטרת חמורת הסבר כי אנו נישן במוטל אי שם בין בוסטון לבין הפארק הלאומי "אכדיה". -מה שמו של המוטל? -בטח "משהו INN". שריר לא זע בפניה והיא רק הסבירה בלאקוניות השמורה לדובר צה"ל: ללא כתובת מדויקת לא תוכלו להיכנס לארצות הברית. הכלל התממש לנגד עינינו, בכל מקום חדש משהו ישתבש כבר בהתחלה, הפעם זה קרה ממש בהתחלה...
ובכן כאן כבר היה ברור שמדובר במלחמת התשה. כשדמותו של טום הנקס בסרט "נמל תעופה" מעוררת בנו השראה, התנחלנו במרכז התור לביקורת הדרכונים על חפצינו, נשינו וטפינו. השוטרת ניסתה להיות קשוחה אך ככל שמחוגי השעון התקדמו היה לה ברור שמאיתנו היא לא תשמע שם של מלון. לאחר שעה קלה היא נשברה ולקחה אותנו לעמדת ביקורת השמורה לפליטים, מהגרים, עקשנים ומבקשי מקלט מדיני. הבודק חייך אלינו ואמר: אני מבין שהחלטתם להשתכן במלון הילטון, זו באמת בחירה טובה... הנהנו בסיפוק גלוי ונכנסנו לעולם החדש.
בפארק הלאומי אכדיה (Acadia National Park) שבמדינת מיין (Maine) נפגשנו עם שותפים לטיול, אח של נעמה, יובל, אשתו אורנית וילדיהם ענבל (6) עופר (10) ותומר (13). הם כבר הספיקו לעשות מסלול אחד או שניים לפני הפגישה, והחלטנו בבוקר לעשות מסלול פשוט בכדי שתמר וגלעד יתרגלו. יובל החליט שנטפס על ההר הנישא (158 מטר) Beehive. ארזנו כמה עוגיות ויצאנו.
לאחר רבע שעה של טיפוס קל יחסית החל המסלול מטפס בתלילות. נעמה באינסטינקט אימהי משובח הורידה הוראות ברורות לפקודים (אני) והפקודים הגיב בטיפוס מואץ לכיוון המשוער של היעד (גלעד ותמר). לאחר מספר דקות חשפתי את היעד הראשון (תמר) משתעשעת בתרגילי אקרובטיקה על הברזלים שהציבה הנהלת הפארק לעזרת המטיילים. מבט מעלה גילה כי גלעד במיומנות של טום קרוז (משימה בלתי אפשרית) מטפס בעזרת זרת ימין על דופן בעלת שיפוע שלילי. מסתבר שגם גבעה קטנה יכולה לצפון בחובה הפתעות. טבילת האש עברה בשלום ואנו ערוכים לבאות.
פארק פונדי
בדרך לפארק פאונדי (Fundy NP) שלאורך החוף הקנדי אנו עוברים בעיר סיינט ג`ונס (Saint John). שם התוודענו לראשונה לנפלאות הגאות והשפל בביקור ב-Reversing Fall. כאן, עקב ההבדלים העצומים בין הגאות לשפל, המגיעים למעל ל-10 מטרים באזור השפך של הנהר לים, מתרחש היפוך - בזמן שפל הזרם לכיוון האוקיאנוס, ובזמן גאות הים שוטף בעוצמה לתוך הנהר. יש במקום גם מרכז מבקרים ומקרינים בו סרטון על המקום, שחציו הראשון חביב ושאת חציו השני תמר החליטה שאין צורך שאראה.
אנו עוזבים את סיינט ג`ונס בדרך לפארק הלאומי פאונדי. הנסיעה צפון מזרחה לאורך החוף האטלנטי הקנדי נעימה. הילדים ישנים ומוסיקה של משינה מזכירה לנו טיולים מימים עברו. נעמה אומרת שעשינו בחכמה כשהחלטנו על היעדים. אני מציין לעצמי בסיפוק: "טיול בעקבות השמש" באמת כל הכבוד לנו. יובל בנאי נוסע בקו חמש בדרך אל הים, ואני מתאמץ לראות את הכביש מבעד לגשם הזלעפות והערפל הכבד.
פארק פאונדי מזמן לנו קמפינג ראשון בפוינט וולף (Point Wolf). טיול רגלי קצר לחוף מגלה מחזה מפתיע - האוקיאנוס מתקדם לעבר החוף בקצב מהיר, הילדים נעמדים על החול ומחכים שהמים יגיעו אליהם. תוך עשר דקות המכנסיים של גלעד ספוגות מים וצריך להתרחק. תופעת הגאות והשפל מתרחשת בעיקר עקב משיכת הירח והשמש את מי האוקיאנוס, ומתבטאת בעלית וירידת מפלס האוקיאנוסים בעולם במחזוריות של 12 שעות. בים התיכון התופעה כמעט ולא מורגשת, כיוון שהפתח של הים לאוקיאנוס (גיברלטאר) קטן ביחס לגודל הים.
כאן בפאונדי ההפרשים בין מפלס הגאות לשפל הם בין עשרה לחמישה עשר מטרים, וכאשר הים גואה בשש שעות גובה כזה ההשפעה על החיים לחופיו מכרעת. חוץ מהילדים המקדמים את פני המים, תמונה חזקה היא של הספינות בנמל שגחונן על הקרקע. השבוע הראשון בהחלט מוקדש להתאקלמות. הילדים מביעים זאת בצורה מפורשת (תמר: מספיק לי כאן, אפשר לחזור הביתה..) ואנחנו הגדולים חשים בזה בהבדל השעות באוכל ובמזג האויר. במלון דרכים (HOLIDAY INN יציאה 39 מכביש 95) כולם הולכים לישון ואני יורד ללובי.
להקת ג`אז מקומית מנגנת להנאת המקומיים והם מצידם אוכלים מנה כפולה. אני שואל אילו סוגי קפה יש והמלצר מביט בי בעיניים מזוגגות "בלי קופאין ועם קופאין". אני מזמין עם. בדקות המעטות עד שהוא מגיע אני מהרהר איך כל כך הרבה אנשים ערים בשלוש לפנות בוקר, ואיך הם יכולים לאכול כל כך הרבה, ואיך ביציאה ה-39 בסתם יום של חול פתאום מופיעה להקת ג`אז...
אחרי שהוא מגיע עם הקפה אני חושב מדוע יש לו אותו שם, למה לא מכנים זאת חליטת זפת פושרת? השעון המקומי מראה תשע בערב ומלא סיפוק אני נופל לישון. התגברתי על ה-JET LEG. בשלוש לפנות בוקר תמר מעירה אותי, ולאחר מספר דקות כולנו ערניים ודרוכים לקראת יום חדש.
לתחילת הכתבה
