טיול במצרים עם דרכון ישראלי

תכנון נסיעה למצרים מלווה בהתלבטויות רבות ומגוונות ובתהייה האם זה לא מסוכן מדי. תשובתי היא שלא, ושהנסיעה היא חוויה אדירה שלא כדי להחמיץ. במשך 11 יום של התחככות בלתי פוסקת באוכלוסייה המקומית, לא נגרם לנו שום נזק או עוול, רק קצת סיאוב באינטראקציה עם השלטונות.

החלק הראשון הוא סיפור המסע, ולאחריו מספר נושאים כלליים ועצות למתכנן הטיול אובד העצות. הערת עריכה: כאשר מופיעות מילים מודגשות -; משמעות הדבר שיש התייחסות אליהן בחלק השני.

 סיפור המסע:

לקהיר הגענו בטיסת אל על מנתב"ג. העדפנו זאת משום שההבדל במחיר לא היה דרמטי עבורנו, וכי הבנו שנסיעה באוטובוס (אפילו של חברת טיולי מצדה, שהיו מגעילים אלינו) גוזלת מאיתנו 12 שעות לפחות בכל כיוון כלומר איבוד אפקטיבי של יומיים, אינה מהנה כלל ואף יש בה מידה של אי וודאות וסיכון לגבי יציאת האוטובוס חזרה במועד הקבוע.

לאחר קימה מאוחרת (פועל יוצא של נחיתה לפנות בוקר) צעדנו ברגל מהמלון שלנו (פנסיון רומא) לאזור רחוב אלאזהר ושוק חאן אלחלילי משם התחלנו בסיבוב של מסגדים ואתרי עניין מוסלמיים באיזור שמצפון לשוק. האיזור מכונה "קהיר הפאטימית" על שם שושלת החליפים המוסלמים שמושבם היה בקהיר, במאות 10-12. במיוחד כדאי להיכנס למוזוליאום והמדרסה של הסולטן קלאאון, למסגד אלחאכם באמר אללה (שם אפשר לשלם בקשיש ולעלות למינרט העתיק ממנו יש תצפית יפה על העיר), ומסגד אלאזהר המפורסם. למסגד "אדוננו חוסיין" בכיכר חוסיין אין כניסה ללא מוסלמים לאור קדושתו הרבה. בדרך אפשר לחטוף לחם שנאפה שם בכמויות אדירות וניחוחו הטרי מגרה ביותר.

לאחר מכן הסתובבנו בשוק המפורסם חאן אל-חלילי ללא כוונות לקנות דבר. התוכנית היתה לקנות את המזכרות בפעם אחרת, ולכן עברנו מהר על האיזור התיירותי שבו (שנמצא ליד כיכר חוסיין) והמשכנו צפונה ומערבה לאזורים של בדים, כלי בית ואוכל בהם קונים המצרים המקומיים ולא רק תיירים.

את היום הזה עשינו באופן עצמאי ולא בעזרת מדריך או בסיור מודרך. קשה לומר מה החמצנו אולם להערכתנו באתרים אלה לא החמצנו הרבה דברים כי המורכבות שלהם קטנה, ומשום שהסתובבנו עם שני ספרי טיולים שונים מהם קראנו בכל אתר אליו הגענו. חוץ מזה, סקרנות ותעוזה ללכת למקומות שנראים סגורים (במיוחד בסקארה) מניבים לעתים הצלחות: שומר מקומי פתח לנו חדר של קבר שאינו פתוח בדרך קבע אלא למי שמשלם בקשיש כלשהו, מה שקורה כנראה עשרות פעמים ביום.

בגיזה ניתן להתרשם מהפירמידות הגדולות ביותר במצרים (ובעולם), מהספינקס המפורסם ומהעוצמה של הממלכה המצרית הקדומה. לא משנה כמה תמונות ראיתם, להיות במקום זה משהו אחר -; אין דרך אחרת לתפוס את הגודל. כדאי מאד להיכנס לתוך הפירמידה הגדולה (של חופו) אולם לשם כך צריך לקנות כרטיס בקופות בחוץ ב-08:00 או ב-13:00 משום שמוכרים בכל מחזור 150 כרטיסים בלבד. החוויה מאד מרשימה, למרות שכל הפירים והחדרים ריקים היום. אסור לצלם בפנים. מאד מומלץ לשלם את התשלום הנוסף לספינה הסולארית שהיא ספינה בגודל אמיתי שנמצא קבורה ליד הפירמידה, לשימושו של פרעה חופו בעולם הבא. בכל רגע יציעו לכם רכיבה על גמל/סוס/חמור ומוכרי מזכרות מציקים הם חלק בלתי נפרד מהחוויה.

טוב לראות את גיזה בראשית הטיול משום שמבחינת תוכן המקום לא דורש הבנה עמוקה או התעמקות בפרטים וניתן לחוות אותו ברמה אמוציונלית גרידא. לעומת זאת, האתרים בסביבת לוקסור עשירים בהרבה ומורכבים, ואחריהם יש סכנה שהפירמידות ייראו פשוטות ולא מעניינות (מלבד גודלן עוצר הנשימה כמובן).

בהנחה שמגיעים מוקדם (לפני הפתיחה ב-08:00) על מנת לקנות כרטיס כניסה לפירמידה הגדולה, אפשר להספיק להתרשם בניחותא מהאתר במשך 4-5 שעות ואז להמשיך לאתרים הפרעונים שמדרום לגיזה -; אבו סיר, ממפיס, סקארה, ודאשור. אנחנו הגענו ויצאנו מגיזה מאוחר יותר ולכן הסתפקנו בסקארה שהיא האתר הקדום ביותר והמרשים ביותר ברשימה. השקענו בסקארה 3 שעות עד הסגירה ב-18:00 (בזמן שעון קיץ) והרגשנו שזה מכובד ומספיק.

בסקארה התרשמנו מהפירמידה הגדולה הקדומה ביותר, שנבנתה ע"י הארכיטקט אימחותפ עבור פרעה דיוסר מהשושלת השלישית. בנוסף ישנם באתר מגוון קברים, מקדשים ואתרי עניין אחרים שמקורם בתקופות מאוחרות יותר של מצרים העתיקה. כאן ראינו בפעם הראשונה הירוגלפים בכמויות מסחריות, וציורי קיר על קברים (כתלות בבקשיש כמובן).

נסיעה במונית לגיזה כיוון אחד עולה 40 לירות, מגיזה לסקארה 30 (ועוד 20 תשלום כניסת רכב לאתר סקארה), וחזרה לקהיר מסקארה יכול לעלות כ-80. כדאי לשקול בחיוב לסגור עם נהג מונית לכל היום כלומר שהוא מלווה אתכם לכל אתר שאליו תרצו להגיע וממתין לכם בזמן שאתם בפנים ב-200 לירות ליום. אנחנו לא עשינו זאת, ובסופו של דבר חסכנו אולי 30 לירות. בתמורה השקענו הרבה אנרגיה במו"מ עם נהגים ובדאגה במקום להנות בראש שקט.

לקהיר העתיקה הגענו במטרו (מאד מהיר וזול -; לירה לכיוון, אבל עשוי להיות צפוף ומחניק), צריך לרדת בתחנת "מר גירגיס" (סנט ג'ורג'). נכנסנו לכנסיית סנט ג'ורג', הכנסייה התלויה (שהיא היפה ביותר), וכנסייית סנט סרגיוס (הקדושה יותר). המשכנו לבית הכנסת "בן עזרא". הבדיקות הבטחוניות שם הדוקות יותר כמו בכל מקום בעל צביון יהודי וחל איסור מטעם המשטרה לצלם. בית הכנסת משופץ ויפה, אבל את חדר הגניזה הריק, המקווה והספריייה לא ניתן לבקר. תמורת בקשיש יראו לכם באר שהשתמשו בה בשביל המקווה.

כדאי לציין שהקהילה היהודית בקהיר מורכבת משבע נשים זקנות שממוצע הגיל שלהן הוא בסביבות ה-85 ועל כן אין פעילות דתית אקטיבית לאורך השנה. ישנם שני אירועים בשנה -; יום כיפור באחד מבתי הכנסת בקהיר (יש כ- 15 מהם) ושמחת תורה, שהשנה היתה ברחוב עדלי בבית כנסת "שער שמיים".

את הביקור בקהיר העתיקה סיימנו במסגד עמר בן-אלעאץ שהיה הכובש המוסלמי של מצרים מטעם החליף עמר. המסגד גדול ומרשים, ומערב סגנונות ותקופות שונים ומגוונים. אכלנו קושארי ברחוב, והמשכנו במונית למצודת קהיר שבנה צלאח א-דין במאה ה-12, ומאז שופצה לאורך הדורות.

המצודה נחשבת לאחת האטרקציות החשובות בעיר. בעיננו זה מוגזם -; הערך האמיתי של המצודה היא הנוף היפה על קהיר, אולם אף אחד ממסגדיה אינו מעורר עניין או התפעלות ומוזיאוני המשטרה והצבא לא עוררו בנו חשק להיכנס. אפשר להסתפק בשעה וחצי בתוך המצודה כולה.

ביציאה מהמצודה הלכנו לאורך החומה בשכונה די ענייה עד שהגענו לכיכר צלאח א-דין שממערב לה. במקום ישנם שני מסגדים מאד מרשימים: מסגד הסולטן חסן ומסגד א-ריפעי אליהם יש כניסה בתשלום. הדמיון בינהם מטעה -; הם נבנו בהפרש של 600 שנים.

לאלכסנדריה הקצינו בתוכנית יום אחד ובסופו של דבר עשינו יומיים בגלל שינויים בתוכניות (ביטול אסואן שחרר לנו יומיים). ביום הרביעי לטיולנו לקחנו רכבת מוקדמת בבוקר (06:00) מקהיר לאלכסנדריה במטרה לנסוע ישר מאלכסנדריה ללוקסור ברכבת לילה דרך קהיר. בסופו של דבר, מאילוצים של הרכבות נאלצנו לעצור בקהיר לכמה שעות. בדרך חזרה מלוקסור צפונה עשינו את אותו הדבר רק להיפך -; נסענו לאלכסנדריה ברכבת לילה דרך קהיר ובערב חזרנו לישון בקהיר. כך קרה שלא לנו אפילו לילה אחד באלכסנדריה.

שותפי לטיול, מוצאו בקהילת יהודי אלכסנדריה על כן ביקרנו בבית הכנסת של סביו -; בית הכנסת "אליהו הנביא" ברחוב הנבי דניאל. יש שם שמירה משטרתית מרשימה ואחראי מוסלמי מטעם הקהילה שמאשר כניסה לישראלים (ואולי גם לאחרים). גם באלכסנדריה הקהילה כמעט אינה קיימת וזה רק עניין של זמן עד שלא יישארו יהודים במקום. בית הכנסת מפואר ומרשים, ולצידו מבנה בית הדין הרבני ובית הספר של העדה היהודית, שהיום משמש למשהו אחר (אולי בית ספר רגיל, מי יודע).

משם המשכנו לספריה החדשה של אלכסנדריה, שהיא גולת הכותרת של הביקור. זו ספריה מרשימה מאד מבחינה ארכיטקטונית וגם מבחינת השירות שהיא נותנת לאזרח ולמבקר. היא הוקמה במאמץ בינלאומי וניכר שהושקעו בה כסף ומחשבה רבים. באופן סמלי היא המשכה של אותה ספריה אגדית שנחרבה בשריפה, והיא מתיימרת לתפוס את מקומה בקהילת הספריות העולמית. באופן מפתיע הסיור המודרך (שניתן בחינם) שם דגש על האמצעים שננקטו להגנה משריפה, כדי שנהיה רגועים שמה שקרה לפני 2000 שנה לא יקרה שנית. בפנים אפשר להיכנס לאולם הקריאה ולקרוא, או להסתובב באחת התערוכות המוצאות במקום: תערוכה על חייו והירצחו של סאדאת, כתבי יד עתיקים, רישומים של אלכסנדריה לאורך ההיסטוריה ועוד.

משם המשכנו להציץ בנוף הימי ובקו החוף מתוך מבצר קאיתבאי הציורי וחזרנו לתחנת הרכבת, שם אספנו את התיקים הגדולים אותם נעלנו למשך היום בתאים המיועדים לכך תמורת 5 לירות.

את הנסיעה ללוקסור קיווינו לעשות ברכבת לילה מקהיר, רכבת בעלת קרונות שינה שמופעלת ע"י חברה פרטית. עקב איחור ברכבת מאלכסנדריה השתנו התוכניות ונסענו ברכבת רגילה ללוקסור שיצאה בחצות, במחלקה ראשונה. משמעות הדבר שישנו על כורסאות די נוחות, אך לא במיטות. בדרך חזרה ברכבת הלילה מלוקסור לקהיר כבר לא ראינו צורך בקרונות שינה, היקרים בכ-35$ מהמחלקה הראשונה ברכבת רגילה, כי הבנו שאנחנו מצליחים לישון היטב גם כך.

ביום השני שלנו באלכסנדריה, לאחר התקופה בדרום, עשינו השלמות של מה שלא הספקנו ביום הראשון. ניסינו להיכנס לבית הקברות היהודי בשאטבי אך הוא היה נעול, מוזנח, עם כלבים משוטטים בפנים וללא שלט בכניסה. משם ניסינו להגיע למוזיאון היווני-רומי (Greco-roman) אך הוא סגור לרגל שיפוצים כבר שנים. היינו מעוניינים בו משום שאלכסנדריה פרחה בתקופת השושלת הפתולמאית והרומאים, ורצינו להכיר את התקופה הזו בהסטוריה ובארכיאולוגיה המצרית.

המשכנו למוזיאון הלאומי של אלכסנדריה שם קיבלנו פיצוי חלקי על החמצת המוזיאון היווני-רומי. בכניסה עברנו חיפוש רציני בגלל ישראליותנו ותחקור מנומס של קצין המשטרה הבכיר במקום בנוגע למקום שבו אנחנו לנים. כשהרגענו אותו שאיננו לנים באלכסנדריה (הוא שמח שאנחנו מבינים את דאגתו) הוא שאל אם אנחנו מעוניינים בליווי משטרתי בזמן הנוכחות באלכסנדריה. הצעה זו היא חלק מהמדיניות המצרית בנוגע לתיירים ישראלים (וכנראה גם אמריקניים) ומוסברת בהרחבה בחלק השני. הודינו לו ואמרנו שאנחנו מרגישים מצוין ואין צורך. המוזיאון היה חביב ומעניין בחלקו אך מדהים וסיימנו אותו בשעתיים.

המשכנו לאזור ראס א-תין שם סעדנו את ליבנו בטוב בדגים ומאכלי ים ושיחקנו שש-בש (טאולה) בבית תה מקומי. לאחר מכן שבנו ברכבת אחה"צ לקהיר למלוננו משכבר הימים.

לוקסור היא עיר מצרית קטנה באזור העיקול בנילוס, שהיתה האתר של מרכז הציוויליזציה המצרית במשך יותר מ-1500 שנה. העושר המצרי הקדום שנמצא בסביבתה הוא אדיר בכמותו ומורכבותו. אנחנו תיכננו להעביר בה יומיים של פעילות אולם בעקבות ביטול הנסיעה לאסואן היינו בה 3.5 ימים ולא השתעממנו לרגע. יש לציין שהחום מאט את הקצב, וכמו כן בעיית עיכול שפקדה את שנינו הצריכה אחה"צ של מנוחה במלון. לוקסור חמה יותר מקהיר -; בסוף ספטמבר הסתובבנו בחוץ ב-38 מעלות והיא אינה יבשה כפי שציפינו ממדבר עקב קרבתה לנילוס. כלומר, בלוקסור מזיעים ומתעייפים מהר יותר.

בלוקסור התאכסנו במלון בומרנג (http://www.boomerangluxor.com/) המצוין. המקום זול אך לא חורני (100 לירות ללילה -; 50 לאדם) בחדר קטן אך ממוזג. המלון נקי ללא פשרות בסטנדרטים גבוהים ביותר, יש במקום אינטרנט והעיקר -; מקבל ישראלים בלי בעיה ועם חיוך. הצוות מצומצם ומחמד שהוא בעל הבית מטפל בהכל ברצון: הוא מתאם סיורים מודרכים באתרי האיזור ואף סייע לנו ברכישת כרטיסים לרכבת לקהיר (דבר שהתקשינו לעשות בעצמנו מטעמים שיפורטו בחלק השני בסעיף הרכבות).

ביום הראשון בלוקסור ביקרנו במוזיאון המומיפיקציה הקטן והנחמד שהיה מעניין וביקור בו אורך לא יותר משעה. לאחר מכן ביקרנו במקדש לוקסור המרשים. כדאי להגיע כשעתיים לפני השקיעה ולחוות את המקדש גם בחושך כי הוא מואר עם מחשבה ומעביר תחושה אחרת בחשיכה. הסתובבנו בכוחות עצמנו אולם הגענו למסקנה שאם אינכם אגיפטולוגים מנוסים, כדאי להיעזר בשירותיו של מדריך מקומי. עדיף לתאם מראש עם מדריך שמישהו ממליץ עליו (או שמסדרים לכם אותו מהמלון) אבל במקרה הצורך יש גם מדריכים במקום שיהיו מוכנים לתת הסברים במחירים של 50-100 לירות לסיור. במקרה הגרוע, אם נפלתם על מדריך שלא יודע על מה הוא מדבר -; אפשר לשלם לו אחרי חמש דקות ולהמשיך לבד, זה לא סכום שמצדיק ייסורי מצפון.

בערב הסתובבנו ברחובות העיר, שהיא שונה מאד מקהיר -; פחות סואנת, יותר כפרית ועושה רושם יותר מוסלמית.

ביום השני בלוקסור שכרנו מדריכה פרטית ונהג (דרך המלון) במחיר של 150 לירות לכל אחד מהם (לפני טיפ). מוקדם בבוקר (06:30 -; השעה הנעימה ביותר) נסענו למקדש קרנק שנמצא בגדה המזרחית של הנילוס ועשינו סיור בליווי המדריכה שנמשך כ-3 שעות. מקדש קרנק הוא הפסגה של מקדשי מצרים העתיקה והוא האתר החשוב ביותר באזור לדעתנו. ניתן לראות בו הישגי בנייה אדירים לצד הירוגליפים וציורים עדינים ומרשימים בצבעיהם שנשתמרו במשך 3500 שנים.

בבוקר המאוחר הלכנו לתחנת משטרה על מנת להחתים את הדרכון (מוסבר בהערות בנוגע לויזה) ופרשנו למנוחת צהריים.

בשעה 14:00(שיא החום) נפגשנו שוב עם המדריכה והנהג בפתח המלון ונסענו לחצי יום בגדה המערבית בה ביקרנו את המקדש במדינת האבו שבו מתוארים קרבותיו של רעמסס השלישי ושאר ציורים מרשימים. בנוסף ביקרנו בשלושה קברים בעמק האצילים. עמק האצילים אינו מרשים כמו עמק המלכים המפורסם אך הוא הרבה פחות צפוף בתיירים וניתן לראות מקרוב ציורי קיר מפורטים לא פחות.

ביום זה נסענו בסיור קבוצתי "ללחם והחמאה" של הגדה המערבית. התחלנו במקדש המפורסם של חתשפסות בדיר אלבחרי.

לאחר מכן ביקרנו בעמק המלכים. עמק המלכים הוא האייטם השני ההכרחי בביקור בלוקסור משום שיש בו עשרות קברים של פרעונים מהשושלת ה-18 והלאה. קברים אלה נשדדו מזמן (מלבד קברו של תות אנח אמון שתוכנו נמצא במוזיאון המצרי בקהיר) אולם אין שני לעושר הציורים שעל קירותיהם ולאופן בו נשתמרו. המקום עמוס בתיירים, והכניסה לכל קבר חמה ומחניקה אך תיירים לא מוותרים ועומדים בתורים הארוכים. כרטיס מקנה כניסה לשלושה קברים למעט שניים: קבר תות אנח אמון -; שנאמר לנו שלא כדאי לבקר בו כי אין בו שום ייחוד מרגע שהוציאו ממנו את כל האוצרות, וקברו של רעמסס השישי שהוא הקבר היפה ביותר -; אך לא הזדמן לנו להיכנס לתוכו. הסיור הקבוצתי הכתיב לנו מהם שלושת הקברים שלהם ניכנס והיינו מרוציםמאד ועם טעם לעוד.

לאחר מכן נסענו לעמק המלכות, שגם הוא פחות צפוף ופחות מרשים מעמק המלכים, אך הקברים מעט שונים והחוויה מאד מומלצת (במיוחד לקבר של המלכה טיטי ושל הנסיך חמווסת). אם יש ברשותכם 5000$, אז אתם יכולים להיכנס לקברה המדהים של נפרטרי, אישתו האהובה של רעמסס ה-2. הקבר נפתח רק בסכום הזה עבורכם ועבור 9 חברים...

סיימנו בהצצה בקולוסי של ממנון שהם שני פסלים עצומים בתנוחה יושבת, שמזכירים במעט את הפסלים בעצומים בסרט שר הטבעות, אבל אולי זה רק הדמיון שלי.

החלטנו לנסוע בשנית לעמק המלכים, הפער באופן עצמאי בעזרת מעבורת על הנילוס ומונית מהגדה המערבית לעמק המלכים. נכנסנו לשלושה קברים נוספים שלא ראינו ביום האתמול וגם הפעם הרגשנו ששלושה קברים זה מספיק לפעם אחת. לצערנו לא ידענו שהקבר של רעמסס ה-6 פתוח (הוא לא הופיע ברשימת הקברים הפתוחים, המתעדכנת ברמה יומית, משום שהוא כרוך בעלות נוספת של 50 לירות) אך היינו מאד מרוצים מהבחירות שעשינו, בעזרת הפירוט במדריכי הטיולים שהיו ברשותנו. יצאנו מוקדם בבוקר (06:30) על מנת לא להסתובב בעמק בשעות החום המעיק, ובהתאמה התורים היו ארוכים יותר מבשעות הצהריים.

כאשר חזרנו לגדה המזרחית, ביקרנו במוזיאון לוקסור החדש והמצוין. הוא לא עמוס כמו המוזיאון המצרי בקהיר ורוב מוצגיו נחפרו באזור. טוב לבקר במוזיאון כסיכום של הביקור באיזור משום שהמוצגים בו מתקשרים לאתרים שבהם ביקרנו לפני כן. הפריט היפה ביותר בטיול כולו נמצא במוזיאון זה -; פסלו של תותמוסיס ה-3 שמצפיה בו לא ניתן לשבוע. אסור לצלם במוזיאון, או במילים אחרות -; כגודל הבקשיש כן כמות הצילומים שתעשו.

בשעה די מוקדמת בצהריים חזרנו למלון לארוז ולרכבת לילה לקהיר, בדרכנו למחרת לאלכסנדריה.

כאמור, ביום ה-9 לטיולנו ביקרנו באלכסנדריה וקורותינו בו מפורטות לעיל. בערב היום ה-9 הגענו לקהיר, בחזרה למלון "פנסיון רומא" המוכר והאהוב.

למחרת בבוקר (יום 10) צעדנו ברגל למוזיאון המצרי, שהוא אחד המוזיאונים החשובים בעולם למצרים העתיקה אם לא החשוב שבהם. למעט בתערוכות מיוחדות (כמו של אוצרות הקבר של תות אנח-עמון), הפריטים מסודרים כמו במחסן -; עומס גדול והסברים מועטים. המוזיאון עמוס תיירים בכל שעות הפתיחה שלו, בקבוצות או באופן עצמאי. הכניסה עם מצלמות אסורה ואיסור הצילום בטלפונים סלולריים נאכף בתקיפות.

המטרה בדחיית המוזיאון לסוף הטיול היתה להספיק להיות בכל האתרים החשובים לפני שאנחנו מנסים לעכל את העושר האדיר (אך המבלבל) של הפריטים שבמוזיאון, ובכך לעזור לנו לתפוס את כל מה שנמצא בו. במובן מסוים, המוזיאון המצרי הוא המקום המושלם לסכם את החוויה ה"לימודית" בנוגע למצרים העתיקה משום שהוא מכיל את הפריטים היפים ביותר מכל 3000 שנות השושלות הפרעוניות, אולם אם היינו בוחרים לפתוח את טיולנו בו -; רבים הסיכויים שלא היינו מפיקים ממנו את כל מה שהבנו בסוף הטיול.

בגלל ששוב לא השכלנו למצוא מדריך טוב מראש ולבוא איתו למוזיאון, אספנו מדריך שהציע את שירותיו בגן המוזיאון. הוא הציע לנו סיור מודרך פרטי של שעה וחצי תמורת 200 לירות, וסגרנו על 140 (גם זה הרבה). הסיור היה לא מספיק מוצלח (כדאי למצוא מדריך טוב) ועבר רק על חלק קטן מהמוצגים והנושאים אולם השיג את המטרה שייעדנו לו: היכרות כללית עם רוב חדרי המוזיאון ודגש על הפריטים החשובים ביותר.

בתום הסיור, נפרדנו מהמדריך והתחלנו לעבור על כל המוזיאון באופן שיטתי בעזרת מדריכי הטיולים שנשאנו עימנו. לונלי פלנט למשל, מקדיש 15 עמודים לתיאור חדרי המוזיאון. שילמנו את המחיר הנוסף על מנת לצפות בחדרי המומיות, ולא הצטערנו: בשום מקום אחר לא ניתן לראות באיכות כזו שליטים ששלטו לפני 3500 שנים ועדיין אפשר לראות איך נראו תווי פניהם, הציפורניים שלהם, ומאילו מחלות סבלו.

יצאנו מהמוזיאון מותשים אחרי 6 שעות, אך הרגשנו שאפילו אם היה לנו עוד כח פיסי לא היינו ממשיכים משום שמיצינו את החוויה. כמובן שאגיפטולוג רציני היה יכול לבלות בפנים שלושה ימים תמימים.

נסענו לאחר מכן לשוק חאן אלחלילי בפעם השניה בטיול -; והפעם כדי לקנות מתנות. חווית המו"מ עם הרוכלים היא מעניינת ואף מהנה (במובן הספורטיבי של הניסיון להוריד כמה שיותר). אין להתייחס ברצינות למחיר הראשון שננקב כאשר אתם מתעניינים בפריט כלשהו, זהו מספר אקראי שאין בינו לבין שווי הפריט דבר וחצי דבר. כדאי להתחיל את המו"מ בידיעה ברורה של המחיר אותו אתם מוכנים לשלם תמורת אותו הפריט, ולא להתגמש. זכרו שתמיד אפשר לעבור לחנות שליד שמוכרת בדיוק את אותם הדברים ושגם כשהמחירים יורדים בעשרות אחוזים, עדיין הם רווחיים למוכרים -; אחר הם לא היו מציעים אותם.

עבור הישראלים שמנסים להסתיר את ישראליותם -; אל תשתמשו בעברית בשוק. הרוכלים בשוק סיגלו לעצמם שפה משל עצמם, אותה תושבי קהיר (וגם התיירים) לא אמורים להבין על מנת שיוכלו להעביר איפורמציה בינהם בצורה חשאית. שפה זו היא עיוות מקומי של השפה העברית, כפי שדוברה בפי יהודי קהיר שהיו סוחרים בשוק, נקלטה באוזני הרוכלים ועברה מדור לדור. לאור זאת, כאשר אתם מדברים עברית שנשמעת להם כמו השפה הפנימית שלהם, אתם מסגירים את עובדת היותכם ישראלים.

בבוקר פתחנו בחוב מתחילת הטיול -; ביקור בבית הכנסת "שער שמיים" ברחוב עדלי ליד המלון שלנו. ביה"כ נפתח ב-10:00 בערך, ולאחר ששילמנו 30 שקל תרומה לבית הכנסת הואילה השומרת הקתולית להסביר לנו מה אנחנו רואים -; הסבר שכל קשר בינו לבין האמת מקרי בהחלט. הסתובבנו והתרשמנו מבית הכנסת הגדול והיפה, ומהחצר האחורית וסיימנו את ביקורנו. הואיל והיה יום מועד ראשון של שמיני עצרת (בגולה נחגגים שני ימים טובים לכל חג) אמרה לנו השומרת שאם אנחנו יהודים אולי נתעניין באירוע שיש בערב (הקפות שמחת תורה -; הפעם היחידה בשנה בה מתקיימת תפילה בבית הכנסת), ובאמת החלטנו להגיע בערב ולבדוק במה דברים אמורים. בית הכנסת נשמר ע"י שבעה שוטרים וקצין להם נדרשנו להציג דרכונים על מנת להיכנס.

משם נסענו ל"פנורמת 6 באוקטובר" שהיא אתר הנצחה וזיכרון ל"ניצחון המוחץ" של מצרים על מדינת ישראל במלחמת יום הכיפורים - "הניצחון הגדול ביותר של העם המצרי בעת החדשה". הפנורמה נקראת כך בגלל המיצג המרכזי בה שמעוצב כפנורמת 360 מעלות ובמה שמסתובבת במרכזה. הפנורמה ממוקמת ב"מדינת נצר" באיזור מעט רחוק ממרכז העיר, ליד האיצטדיון הבינלאומי.

הגענו במונית ושילמנו דמי כניסה ותשלום מיוחד נוסף עבור השימוש במצלמה. לאור העובדה שהזדהינו כישראלים, קיבלנו יחס מיוחד והונחינו לכל שלושת המייצגים בתוך המבנה, בהם ראינו את אותה המנטרה: בשש שעות (!!!) הצליח הצבא המצרי הנועז להשמיד את קו ברלב, לשחרר את האדמה הכבושה, להשמיד את חיל האוויר הישראלי, לגדוע את זרועו האסטרטגית של צה"ל ולהסיר מעליו את חרפת 67. למותר לציין שאין התייחסות לשבועיים שבאו לאחר מכן, בסופם הגיע השיריון הצה"לי למרחק 101 ק"מ מקהיר.

בחוץ ניתן להתרשם מתצוגת נשק מצרי מהתקופה, לצד שלל ישראלי שנתפס. הביקור היה חוויה ייחודית במינה, משום שאנחנו כישראלים לעתים רחוקות יכולים לקבל הצצה אותנטית לאופן שבו הצד השני מתייחסת למלחמות ישראל, והיינו מאד מרוצים שביקרנו במקום. משך הביקור כשעתיים, אולם אפשר לחוות אותו בפחות מכך, רק כדאי לדעת מראש מה מועדי ההקרנות והפעלת הפנורמה.

משם נסענו לסעוד את ליבנו ולסייר ברחובות השכונה היוקרתית "זמאלק" על האי הצפוני בנילוס -; "גזירה". אחה"צ הגענו למגדל קהיר המודרני שמספק נקודת תצפית מצוינת על כל העיר, ובראשו מסעדה. לא סעדנו, אבל התרשמנו מאד מהנוף בתאורת אחה"צ (עוד אקט מצוין לסיכום הביקור) ואם לא היינו מעוניינים להגיע לחגיגת שמחת תורה בבית הכנסת היינו ממתינים למעלה לשקיעה ולשעות החשיכה בהן העיר הופכת להיות מרבד של אורות מנצנצים.

לאחר מכן מיהרנו לנסוע במטרו לתחנת אטאבה (כיכר אופרה) על מנת להגיע לבית הכנסת ברחוב עדלי מבלי להיתקע בפקקי אחר הצהריים על גשרי הנילוס. כאן התחילה ההרפתקה המפתיעה ביותר בטיולנו -; חגיגת שמחת תורה והקפות של הקהילה היהודית בקהיר.

כשהתקרבנו לבית הכנסת ניתן היה להרשם מכמות האבטחה (שעובתה פי 10) ומהעובדה שסגרו את מקטע הרחוב בו נמצא בית הכנסת לתנועת כלי רכב. כאשר הנחנו לרגע את תיקי הגב שלנו בפינת הרחוב, לא עברו שלוש שניות וקפצו עלינו שוטרי המשטרה החשאית (על אזרחי). הם התרצו כאשר שהבינו שאנחנו מישראל ובאים בדיוק לאירוע שאותו הם מאבטחים.

תוך בית הכנסת היה לא פחות מפתיע. לאחר תחקיר קצרצר מטעם מאבטחי השגרירות הישראלית שאבטחו את המקום גם הם גילינו שבמקום כבר נמצאו אותן נשים זקנות ועריריות שהן הקהילה. הובא רב במיוחד מפריס (מרוקאי במוצאו) וחוץ ממנו ומאיתנו היו כמה חברים מוסלמים של נשיאת הקהילה וגם שגרירי ארה"ב ואסטריה במצרים, שגם הם חברים של נשיאת הקהילה. באיחור מורגש הגיעו כמה אנשים מהשגרירות הישראלית, ובעזרת עוד שני אנשי עסקים ישראלים בקהיר, ושני בני קהילה שעלו לארץ ובאו לקהיר לשם האירוע הגענו בקושי למניין גברים יהודים.

בהקפות עצמן לא היו מספיק גברים כדי לשאת את כל ספרי התורה הישנים שנמצאים בבית הכנסת, אולם ההקפות התרחשו פחות או יותר כהלכתן. בסופן היה כיבוד בחצר האחורית של בית הכנסת, בסוכה שהוקמה במיוחד לכבוד האירוע (קצת באיחור מבחינת ההלכה).

אחרי אירוע מיוחד זה, לא נותר לנו אלא לסעוד את ליבנו בטוב, ולהמתין לטיסה המאוחרת חזרה לארץ. זאת עשינו בבית תה שגרתי באחד מהרחובות הסמוכים למלוננו תוך משחק שש-בש סוער ("טאולה" בערבית).

נושאים כלליים ועצות:

לא שמענו על התנכלויות לישראלים ולא חווינו כאלה בעצמנו. קהיר היא עיר עצומה ושוקקת ולמען האמת התייר הישראלי לא מעניין אף אחד. המצרים מאד סקרנים בנוגע למדינה ממנה הגעתם וסביר שתישאלו על כך כמה פעמים ביום.

לרוב האוכלוסיה יש דעה מאד שלילית על מדינת ישראל, ועל כן כאשר תזדהו כישראלים תקבלו קרירות מנומסת ותו לא. אם אתם מסוגלים לשוחח מעט בערבית, סיכוי טוב שיהיו חביבים יותר אליכם וישאלו אתכם אם אתם "ישראלים ישראלים או ערבים ישראלים?". אגב, היחס לערביי ישראל בקהיר אינו טוב יותר, לעתים גרוע יותר מליהודים ישראלים. רוב הפעמים יענו לכם "אהלן וסהלן" ולא ימשיכו את השיחה.

במקרים שבהם תרצו להסתיר את ישראליותכם, כל שעליכם לעשות הוא לבחור מדינה עלומה ולהגיד שממנה הגעתם. עבורנו מלטה היתה מצוינת כי אף אחד לא יודע עליה דבר, לא את דתה, לא את שפתה ולא את מיקומה. קריאה שטחית של הערך "מלטה" בויקיפדיה יספק לכם את כל מה שתרצו לדעת למקרה שיתקילו אתכם. עם זאת יש להיזהר, סביר שיש בגינוניכם דברים שיסגירו את ישראליותכם ואם לא בגינונים -; אז בסנדלי השורש ובלבוש בכלל.

בהרבה מקרים שדיברנו עם סתם אדם ברחוב לא רצינו להעיב על השיחה ולכן הזדהינו כמלטזים, אולם בכניסה לאתרים, באינטראקציה עם שוטרים ובבתי המלון אין ברירה אלא להזדהות כישראלים. דיברנו עברית ללא חשש ברחובות ובאתרים אולם לא צעקנו או משכנו תשומת לב בעברית.

מחיר הטיסה באתר אל על בד"כ יורד כשבוע וחצי לפני הטיסה, משום שהטיסה לא מלאה כמעט אף פעם. אנחנו טסנו בערך בסוכות ועל כן המחיר לא ירד -; 330 דולר הלוך חזור. ניתן לטוס בחברת "אייר סיני" אבל אין להם אתר כי הם עסוקים להתחבא מהעולם (שלא ידעו שיש טיסה מצרית לישראל) אז צריך להגיע למשרדיהם ולשלם או להסתייע בסוכן נסיעות. המחירים דומים והשעות נוחות יותר.

טיסות אל על נוחתות רק בלילה מאוחר, כשאף אחד לא רואה, וממריאות חזרה שעה לאחר מכן -; זהו חסרונן הגדול. משדה התעופה ניתן להגיע למלונות ואכסניות במרכז קהיר במונית במחיר של 35 לירות. אין סיבה לשלם לנהגים שניגשים אליכם ואומרים ש-80 זה המחיר הרשמי, או שלא תמצאו בפחות מ-50.

למי שלא מחפש פאר או נוחות מיוחדים, ניתן למצוא לינה הגונה בקהיר תמורת כ-100 לירות לחדר ללילה. אנחנו ישנו ב"פנסיון רומא" ברחוב מוחמד פריד במקום מאד מרכזי ונוח ב-104 לירות ללילה. המלון ממוקם בבניין מתיישן וגם החדרים לא משופצים אך הם מרווחים, נקיים, וניתן לבחור אם המקלחת בחדר או במסדרון. אנחנו השתמשנו במקלחת במסדרון שהיתה נקייה והיו בה מים חמים (לא שיש בהם צורך אחרי יום של שוטטות בחום). הצוות מאד נעים ועוזר 24 שעות ביממה.
אתר המלון:http://www.pensionroma.com.eg/english/pensionroma.htm

המונח בקשיש הוא רחב מאד ומקיים פונקציות רבות בקשר של התייר עם השירות המקומי. בעבור כל שירות שמתקבל מתושב מקומי מצופה לתת בקשיש כלשהו (במובן של טיפ). לא רצוי לתת פחות מ-5 לירות על שירות שהוא יותר מפתיחת דלת כי זה על גבול המעליב (כ-3.5 שקלים). במהלך הטיול יצא לנו לתת טיפ של לירה או שתיים במקומות הנבזיים שבהם נייר טואלט אינו דבר מובן מאליו בשירותים.

בנוסף, בקשיש פותח דלתות סגורות. דבר לא רחוק מן האמת, אם כי קצת מוגזם, להגיד הוא שניתן לעשות כל דבר במצרים אם יודעים כמה ולמי לשלם. כבר שמעתי על מישהו שסידר שיכניסו אותו לתוך הפירמידה הגדולה בשעות שבהן האתר סגור תמורת 100 לירות. אם זה נכון, זה הישג מרשים. דבר ארצי יותר הוא לשלם כמה לירות כדי לראות ציור קיר פרעוני עתיק ששמור קצת יותר טוב מהאחרים, כדי לעלות לנקודת תצפית סגורה, או כדי לקבל רשות לצלם איפה שאסור. צריך להבין שבהרבה מקומות הדברים סגורים או אסורים בדיוק מסיבה זו -; כדי שישלמו עליהם מתחת לשולחן.

הוצאת ויזה היא הכרח לישראלים שמעוניינים לבקר בכל חלקי מצרים שאינם סיני. אזרחים ישראלים מנועים מלהוציא ויזה בתל אביב בדרכון זר נוסף שנמצא ברשותם -; רק בדרכון הישראלי.

התהליך ארוך ומורכב אבל אם יודעים מראש למה לצפות וכיצד להתכונן נמנע מפח נפש גדול:

יש להוריד טפסי בקשת ויזה באתר משרד החוץ המצרי באינטרנט לפני הגעה לשגרירות. את הטופס יש למלא בדפוס במחשב, ולא בכתב יד (רלוונטי לישראלים בלבד). יש לשים לב שנדרשת כתובת בקהיר בה תלונו, אולם אם עדיין אין לכם תוכנית מפורטת -; אפשר למצוא כתובת של מלון אקראי בקהיר ולרשום אותה.

את הטופס הממולא יש להדפיס בארבעה עותקים ולשדך לכל אחד מהם תמונת פספורט. בנוסף יש לצרף שני צילומים של הדרכון -; האחד מוצמד לשלושה טפסים והשני לטופס הרביעי. את כל זה יש להביא לשגרירות מצרים בישראל, ברחוב בזל 54. שעות הפתיחה מעטות -; ימים ראשון עד רביעי בשעות 10:00-12:00 אולם בזמן הרמדאן זה יכול להשתנות ובכלל -; כדאי להתקשר לפני שבאים לוודא שיהיה פתוח.

אם כל הטפסים מלאים כפי שצריך אתם מתבקשים לחזור לאחר 12 ימים. בביקורכם השני אתם מתבקשים למסור את דרכונכם ו-100 שקלים עבור הויזה, ולחזור למחרת לקבל את הדרכון.

עבור 100 שקלים נוספים (וביקור אחד פחות) חברת טיולי מצדה שממוקמת מהעבר השני של הכביש מוכנה לבצע עבורכם את התהליך המייגע, אולם אנחנו התקוממנו נגד היחס המתנשא והרע שקיבלנו במשרדי טיולי מצדה והחלטנו לבצע את התהליך בעצמנו.

הויזה תקפה לארבעה חודשים מרגע הוצאתה, לביקור אחד בלבד שמשכו לא עולה על חודש אחד.

יש לשים לב -; בתוך שבוע מהגעתכם למצרים יש להחתים את הדרכון במקום מיוחד (משרד הדרכונים והאשרות, או משהו בסגנון הזה) שנמצא בכל עיר שבה תלונו. אל תנסו להחתים את הדרכון בעיר בה אינכם לנים משום שהשוטר שחותם צריך לדעת מה כתובתכם באותה העיר. השמועות אומרות שמי שלא מחתים את הדרכון בשבוע הראשון מסתבך מאוחר יותר או ביציאה ממצרים, אבל אין לנו ידיעה מוצקה על כך ובכל מקרה כנראה בקשיש טוב יסדר הכל.

בקהיר מחתימים את הדרכונים בבניין המוגמע בכיכר תחריר, באלכסנדריה עושים זאת במקום ששייך לרשויות ההגירה בקרבת רחוב סעד זע'לול, ובלוקסור פשוט תגידו במלון שאתם צריכים להחתים את הדרכון וכבר יגידו לכם לאן ללכת. כמובן שצריך להחתים רק פעם אחת, ולא בכל מקום אליו אתם מגיעים. החתימה אינה כרוכה בתשלום נוסף.

אנחנו נסענו בחצי השני של ספטמבר. זמן זה הוא לפני העונה העמוסה שהיא יותר קרובה לחורף. הסיבה לכך היא שהטמפ' עדיין גבוהות (כ-32 בקהיר וכ-38 בלוקסור). עם זאת, זמן זה עדיף בהרבה על שבועיים קודם לכן ועל שיא הקיץ בו הטמפ' גבוהות יותר. אנחנו הסתובבנו בנעליים ומכנסיים ארוכים לכל אורך הטיול ולא הרגשנו כאילו החום מונע מאיתנו לעשות דברים, רק כדאי לזכור לשתות הרבה. למרות שאנחנו רגילים לטמפ' כאלו ואף גבוהות יותר בקיץ הישראלי, המיזוג בישראל הרבה יותר נפוץ, וכמות הפיח והעשן באוויר נמוכה יותר, כך שהחום מעיק יותר במצרים.

אם כן, יתרון גדול של זמנים אלו הוא שכבר לא חם בצורה בלתי אפשרית, אך עדיין לא עונת השיא של התיירות במצרים. יתרון נוסף הוא שבתקופה זו נהוג עדיין שעון הקיץ במצרים (עד 30/9), מה שמבטיח שעות פתיחה ארוכות יותר של אתרי תיירות. דבר זה היה משמעותי עבורנו בביקור בגיזה וסקארה ובכל תקופת לוקסור.

אף פעם לא לשלם את מה שהנהג דורש בהתחלה. המחיר תלוי רק באיך אתם נראים ובמצב הרוח שלו. אפשר לבקש להפעיל מונה אבל זה עלול לגרום לנהג לא לרצות להסיע אתכם בכלל, ואם אינכם יודעים את הדרך -; פותח פתח לנסיעות ארוכות בעיר מסביב ליעד עד שהסכום יתנפח דיו. כל מחיר שיישמע לכם סביר הוא פי שניים לפחות ממה שהמצרי המקומי ישלם, ועדיין - מוניות בתוך העיר הן מאד זולות. מסיבה זו אגב, אין טעם להתמקח לשם המיקוח וכדאי לזכור שהבדל של 5 לירות בין מה שהנהג רוצה לבין מה שחשבתם לשלם זה רק 3.5 שקלים.

החוק במצרים דורש שלכל תייר מישראל (ואולי גם מארה"ב) יוצמד ליווי משטרתי לאורך כל השהות. לא לדאוג, יש להם מספיק שוטרים לכך.

אם אתם מזמינים מלון מהארץ, או הדרכה בסוכנות טיולים מכובדת -; רוב הסיכוי שתוצע לכם חבילה שכוללת את מחיר הליווי המשטרתי בין אם הוא יתבצע בסופו של דבר ובין אם לא. אם אתם מתכננים טיול פרטי ללא סיוע של סוכנות רשמית, לא ידרוש מכם אף גורם לספח לכם שוטר ברגע הגעתכם למצרים. אבל, כל מלון דורש מאורחיו דרכון, וכל בעל מלון נדרש לפקסס לתחנת משטרת התיירות את זהות אורחיו הישראלים ברגע הגעתם למלון. באופן זה המשטרה יודעת לשלוח שוטר למקום בו אתם מתאכסנים. שוטר זה אמור להתלוות אליכם בכל אשר תפנו.

בפועל, כל מפקד משטרה מקומי מחליט מה מדיניותו בנוגע להנחיה זו. לכן, בכל התקופה בקהיר לא ליווה אותנו שוטר אחד ואף לא שמענו בקבלה על הנושא בכלל. מבחינתנו היינו אנשים חופשיים לחלוטין ככל התיירים.

באלכסנדריה, בה לא התאכסנו, לא היתה לשלטונות דרך לדעת שאנו תיירים ישראלים השוהים בעיר. עם זאת, כאשר נכנסנו למוזיאון הלאומי של אלכסנדריה והזדהינו כישראלים -; הציע לנו הקצין הבכיר במקום ליווי של שוטר למשך שהותנו באלכסנדריה עד שנעלה לרכבת לקהיר. סירבנו בנימוס והוא לא התעקש, כנראה כי הוא ידע שלא יוכלו לבוא אליו בטענות אם יקרה משהו וכי אנחנו בכלל לא לנים באלכסנדריה.

בלוקסור המצב נעשה מורכב יותר. מוחמד ממלון בומרנג הסביר לנו שעד שאנחנו לא הולכים ומחתימים את הדרכון (דבר שעשינו במקרה בלוקסור) הוא בכלל לא ישלח למשטרה את הדרכונים שלנו כי הוא מצפצף על המשטרה. לאחר שהחתמנו את הדרכונים הוא שלח את העותקים שהיו ברשותו למשטרה אולם באורח פלא אף שוטר לא הגיע. התרחיש הסביר לדבריו הוא שהמשימה ניתנה לשוטר זה או אחר להתייצב במלוננו אך הוא העדיף יום חופש בבית על פני ליווי של תיירים ישראלים בין קברים למקדשים פרעוניים.

לאסואן לא הגענו, כמפורט בהמשך, אולם מסתבר ששם הכלל נאכף בתקיפות, ועל כן בעלי מלון נמנעים מלאכסן ישראלים על מנת שלא להסתבך עם הבירוקרטיה המשטרתית.

מאד רצינו לראות את המקדש החצוב בהר באבו סימבל, בדרום אגם נאצר. לשם כך תייר רגיל נדרש ללון לילה באסואן, ולהצטרף לשיירה מיוחדת של תיירים אשר מלווה בידי המשטרה מאסואן לאבו סימבל, נסיעה שאורכת 3 שעות לכל כיוון. חל איסור על כלי רכב של קבוצות תיירים, או על סיורים מודרכים לנוע בכביש לאבו סימבל ללא ליווי משטרתי.

בנוסף לעובדה שהמלונות היחידים שהיו מוכנים לאכסן אותנו באסואן היו מלונות יקרים עבורנו (הצורך בליווי משטרתי לישראלים מעיק כלכלית על המלונות הזולים), אף סיור מודרך לאבו סימבל לא היה מוכן לצרף אותנו. הסיבה לכך היא שאז היה עליו לדווח למשטרה שהוא מסיע ישראלים ולשלם על עיבוי מיוחד של הליווי המשטרתי של השיירה, רק בגלל נוכחות ישראלים בקבוצה. הצעתנו לשלם מכיסנו על ההפרש בעלות ניתקלה בסירוב, כי מה שבאמת מפריע לסוכנויות הטיולים הוא להתעסק עם המשטרה, לא רק הכסף.

הדבר היחיד שהיו מוכנים לעשות עבורנו הוא להזמין לנו מונית מצרית רגילה, שתיקח אותנו הלוך חזור (ובגלל שזו מונית רגילה, אינה דורשת ליווי משטרתי) תמורת 600 לירות (לא כולל כניסה ומדריך). זה היה יותר מדי עבורנו והחלטנו בצער לוותר על אבו סימבל ועל אסואן בכלל.

רכבת היא אמצעי התחבורה היעיל ביותר למרחקים גדולים על אף חסרונותיו הניכרים. אנחנו השתמשנו ברכבות מקהיר לאלכסנדריה (2.5-3 שעות) וברכבות מקהיר ללוקסור (10 שעות). טיסות הן יקרות בהרבה, ונסיעה ברכבת במחלקה ראשונה היא נוחה למדי ולא יקרה. לצנועים ביותר -; אפשר לנסוע במחלקה שניה, הכיסאות פחות נוחים והחברה מסביב קצת יותר עממית אבל זה לגמרי נסבל.

יתרון נוסף הוא רכבות הלילה, בין אם בקרונות שינה ובין אם בכורסאות המחלקה הראשונה שמאפשרות לנוע מבלי לאבד יום טיול, ומחליפות את הצורך במלון לאותו הלילה. לטעמנו נסיעת לילה במחלקה ראשונה בכורסא רחבה ומתכווננת מאפשר שינה הגונה לאנשים שאינם בעליי קשיי הרדמות. צריך להביא בחשבון שהאור לא מכובה, ושהקרון לעולם לא באמת שקט.

מי שמעוניין לנסוע בקרון שנה עם חדר פרטי (זוגי -; שתי מיטות) מוגבל לאחת משתי רכבות ביום מקהיר לאסואן (שעוברות בלוקסור), וייאלץ לשלם 60$ לחברת Abela שמפעילה את הרכבות האלה. אנחנו הזמנו כרטיס כזה מקהיר ללוקסור אולם משום שהרכבת מאלכסנדריה איחרה בשעתיים וחצי, פספסנו את רכבת השינה ולמעשה איבדנו את כספנו. חברת Abela אינה מתחשבת באיחורים שנגרמו כתוצאה מאיחור של רכבות החברה הלאומית המצרית, אולם פניה למשטרת התיירות בתחנה בקהיר הניבה אחרי זמן רב ופירפור רציני פיצוי - שני כרטיסי מחלקה ראשונה באותו לילה בחצות ללוקסור.

חיסרון משמעותי של הרכבת הוא ההתמודדות עם המוכרים בקופות הכרטיסים. קשה להשיג מהם את מה שרוצים משום שהם מעוניינים לקבל בקשיש על שירות אותו הם אמורים לספק לכולם. בנוסף, לתיירים מוצעים מחירים יקרים יותר מאשר למקומיים. תשובות שקיבלנו כאשר ביקשנו כרטיסים לרכבות היו למשל: "הרכבת מלאה אין כרטיסים", "הרכבת מלאה תנסו לעלות עליה ולקנות שם", "המחשב נפל, לא ניתן להזמין בשעה הקרובה כרטיס", "תיירים לא יכולים להזמין כרטיס לקהיר שלא ביום הנסיעה", "אין מקום מקהיר לאכסנדריה אבל אפשר לסדר כרטיס מקהיר לטנטה ומטנטה לאלכסנדריה כמעט באותו מחיר ובלי לקום מהכסא" (טנטה היא תחנה באמצע הדרך). המכנה המשותף של כל ההצעות האלה שנדרשנו לשלם יותר.

עוד בעיה קטנה עם הרכבות היא שהן עוברות בדרך באיזורים כפריים ונחשלים ומסיבות שונות נזרקות עליה אבנים מבחוץ. מחזה נפוץ הוא לראות זכוכית חלון סדוקה, אך באחת הנסיעות ממש נזרקה לעבר קרוננו אבן ששברה את החלון לחלוטין ונכנסה לקרון. אף נוסע לא נפגע אולם גברת זקנה מקוית שהיתה הקרובה ביות לאירוע נבהלה קמעה.

למרות הכל, בחרנו לנסוע ברכבות ולא בטיסות משום ההבדלים הגדולים במחיר, והרצון לנוע בלילה ולטייל ביום. לאלכסנדריה ניתן להגיע גם באוטובוסים ובמוניות שירות אולם כך נחשפים לפקקים ועיכובים רציניים. באופן דומה, לא ניתן להניח שהרכבת תגיע ליעדה בזמן ובמקרה של קישור לרכבת אחרת כדאי להביא בחשבון זמן רב בין הרכבות.

עניין נוסף -; בכל תחנת רכבת גדולה יש ארונות לאכסון תיקים תמורת 5 לירות, פיתרון נוח בזמן נדידה בין ערים עם תיקים גדולים.

המלצה לגבי הפעילות בלוקסור לפי משך הזמן שנמצאים באזור:

בנוסף אפשר להנות משיט בפלוקה על הנילוס, מסיור עצמי בעיר ושאר פעילויות שאינן קשורות להסטוריה הפרעונית במקום ושלא היו במרכז העניין שלנו.

שעות הפעילות -; בבואכם לתכנן את הימים בלוקסור, שימו לב שלכל אתר שעות פעילות משלו. רוב האתרים נפתחים ב-06:00 אולם חלקם נסגרים מוקדם אחה"צ, ולחלקם יש הפסקה בצהריים ופעילות רק בבוקר ובערב. יש לשים לב להבדלים בין שעון קיץ לשעון חורף.

כדאי להשקיע בהדרכה טובה, החוויה של ביקור באתרים בליווי הסבר מקצועי משדרג את החוויה.

כל המחירים הבאים הם מחירי כניסה עבור סטודנטים, שהם 50% ממחיר הכניסה המלא. ככלל, כדאי להוציא כרטיס סטודנט בינלאומי למי שעומד בקריטריונים לכך כי למעט ברכבות -; הכרטיס מקנה הנחה משמעותית.

קהיר:

מצודת קהיר -; 25

מסגד סולטן חסן -; 15

המוזיאון המצרי -; 30

חדר המומיות במוזיאון המצרי -; 60

מגדל קהיר -; 70 (ללא הנחת סטודנט)
 פנורמה 6/10 -; 20 (ללא הנחה) + 2 למצלמה

 גיזה:

סקארה -; 30

הספינה הסולארית -; 25

כניסה לפירמידה הגדולה -; 50

הפירמידות והספינקס בגיזה -; 30

 לוקסור:

מקדש לוקסור -; 25

קברי אצילים -; 15

מדינת האבו -; 15

מוזיאון המומיפיקציה -; 25

דיר אל בחרי (חתשפסות) -; 15

מוזיאון לוקסור -; 40

עמק המלכים, שלושה קברים -; 40

קבר תות אנח-עמון -; 50, קבר רעמסס ה-6 - 25

עמק המלכות, שני קברים -; 20

 אלכסנדריה:

מצודת קאיתבאי -; 15

ספריה -; 5
 המוזיאון הלאומי באלכסנדריה - 20