גם אני יצאתי ממצרים!

הגשמתי חלום! גמאני בקרתי במצרים. נראה כאילו נצח.. אך היה זה בינואר 2023. טיול בן 12 ימים, בו נחשפתי ליותר מ-5,000 שנות היסטוריה.

הטיול: קבוצה מאורגנת, מטעם חברת "עמק המלכים" ובהדרכת ההיסטוריון, ד"ר אייל מירון. חוויה מרתקת.

מאיפה מתחילים? אולי מהכתוב בספר בראשית "...וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן...".  כלומר, מִצְרַיִם היה כנראה אחד מבניו של חם בן נח. אך ממתי קוראים לארץ שבה עסקינן, מצרים?

מקור השם מִצְרַיִם אינו ברור. התושבים הקדומים במצרים, בימי הפרעונים, קראו לה בשם "כמת",  שמשמעותו "אדמה שחורה". זאת בשל צבעה השחור של האדמה הפורייה בעמק הנילוס, בו התקיימה מצרים העתיקה.

פעם אימפריה, היום לא.

מצרים כיום היא מדינה בעלת קשיים כלכליים אדירים. בעשור האחרון, קרן המטבע הבינלאומית העניקה לה סיוע במילארדי דולרים, בתנאי שתיפתח להשקעות כלכליות חיצוניות. כתוצאה מכך, הלירה המצרית בפיחות ונמצאת בשפל רציני (בינואר 23: 5 לירות מצריות בקושי היו שוות 60 אגורות ישראליות).

מצרים היא המדינה הערבית הראשונה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל - היה זה בשנת 1979.

עדיין מתנגנות בראשי מילות השיר, החצי אופטימי:

" הנה בא נשיא מצרים

איך שמחתי לקראתו

פירמידות בעיניים

ושלום במקטרתו

ואמרנו בוא נשלימה

ונחיה כמו אחים..."

יאללה מתחילים במסע.

יום 1: ת"א > קהיר > אלכסנדריה

עיר החיים, עיר המתים, לך לגור זוג צעיר

לאחר קצת יותר משעת טיסה, נחתנו בקהיר. כמה קרוב! כמה רחוקה... מרגש (:  חלום שמתגשם לי. נהג האוטובוס המיומן, ניווט את דרכנו החוצה מקהיר. ניווט, כן, פשוטו כמשמעו - בין רחובות צרים וצפופים בבניינים, ותנועה עמוסה הכוללת מגוון כלי תחבורה, החל מעגלות עץ קטנות רתומות לחמורים, טוקטוקים, אוטובוסים מינאטורים ושלל רכבים "של פעם", ובעיקר המון אנשים, כל הזמן בתנועה.

קהיר בעיני המתבוננת – עומס, דלות, הזנחה, בתים המתפוררים, אפרוריות ופיח. נחמה – אנחנו באוטובוס ממוזג... עכשיו חורף, בחוץ הטמפ' נעות סביב 17 מעלות. תתארו לכם איזה הגיהנום פה בקיץ, בארץ המדברית הזו, באפריקה.

לא רק חם. מצרים הינה מדינה עצומת מימדים – כ-1 מיליון קמ"ר  עם למעלה מ-100 מיליון תושבים – מה שהופך אותה למדינה המאוכלסת ביותר בעולם הערבי. בשנת 2020 שיעור הגידול השנתי באוכלוסיית מצרים הגיע ל-2%! המדינה מתמודדת זה שנים עם סכנה לפיצוץ אוכלוסין. קהיר רבתי היא אחת מן הערים הצפופות בעולם - בשטח של 1,700 קמ"ר מצטופפים כ-22 מיליון תושבים. במצרים אין מספיק בתים חדשים. גם התוכנית הגרנדיוזית של הקמת "קהיר החדשה" – שכונה שבה יאוכלסו כ-6 מיליון תושבים, לא תענה על הצורך הגדל בדיור. תושבי קהיר מוצאים פתרונות "יצירתיים" להתגבר על העניין – כמו למשל ההתיישבות ב"עיר המתים" - בית קברות גדול בצפון קהיר המכיל בתוכו רשת צפופה של מבני קבר ומאוזוליאה, שביניהם חיים למעלה ממיליון בני אדם.

"התנועה בערים הגדולות מתנהלת במעין סדר/אי סדר קוסמי, ללא תמרורים וסימון נתיבי תנועה וצלילי הצופרים מהווים שפת תקשורת ייחודית ועם קצב משלה בין הנהגים המיומנים, מה שמונע, לרוב, תאונות ופגיעות". אלדד חייט, אורח לרגע

 שמנו פעמנו לכיוון צפון מערב, אל אלכסנדריה, השוכנת על חוף הים התיכון.

בדרכנו, נסענו בכבישים טובים, המזכירים במשהו את כביש 6 אך להבדיל, כמעט לגמרי ריקים. יש אפילו תחנות רענון בדרך. לא תמיד ברור אם תחנת הרענון פתוחה או לא, כי השימוש בחשמל, כך גילינו, מאוד מינימלי.

איתנו באוטובוס ספון בחליפה, ישב שוטר. הסיכה שענד העידה (כך מסתבר) על דרגתו. מה הוא הסתיר מתחת לג'קט? אין לדעת, אך במידה זו או אחרת הרגשנו קצת בטוחים. בנוסף, ניידת משטרה ליוותה אותנו ופילסה את דרכנו, לעיתים בעזרת הצ'קלקה. הרגיש כמו אנו נתונים תחת עיניו המפקחות של "האח הגדול", המוודא שואחד ותלאתין (שלושים ואחת) ישראלים – ממשיכים לבטח בדרכם. מעת לעת עצרו אותנו במחסומים בהם נדרש המאבטח לדווח מי על האוטובוס.

ניכר שהרבה מכלכלת מצרים מושקע בצבא ובמשטרה. מלבד השוטר, הניידת, עמדות ביקורת ומחסומים, ראינו לאורך הדרך הרבה בסיסים צבאיים, מוקפים חומה.

שישה באוקטובר זה לא רק תאריך

מרחק כשעה נסיעה מקהיר, חלפנו על פני עיר ששמה נופל כבד על אוזניים ישראליות - "שישה באוקטובר". כך מכנים במצרים את "מלחמת יום הכיפורים". עד היום, מלחמה זו נחשבת בקרב המצרים כמלחמה שבה נוצחה ישראל. העיר הוקמה בשנת 1979 בהוראתו של נשיא מצרים  דאז אנואר סאדאת שהוביל להסכם שלום, אך לא האריך ליהנות ממנו (נרצח בשישה באוקטובר בשנת 1981). העיר מונה כחצי מיליון תושבים, ובה אזורי תעשייה מהחשובים במצרים, ואוניברסיטה, אף היא בשם שישה באוקטובר. בהמשך הדרך, 94 קילומטרים צפונית מערבית לקהיר, עברנו בסמוך לעיר שנקראת מדינת א-סאדאת. זו  אחת מן הערים החדשות במצרים, ובין ערי התעשייה הגדולות ביותר במדינה.

עצרנו ב"תחנת רענון" עם חנות נוחות מלאה ב"כל טוב מערבי" מוכר וגם שירותים (כאן לא נדרש "בקשיש", שבאמת חובה לתת אותו מכל הלב, כי הוא משמש ממש לבסיס התזונתי של המקבלים אותו).

"מצרים היא מתנת הנילוס"

לאורך הכבישים שטחים ירוקים, חקלאות פעילה ותוססת, וכל אלה לצד בתי מגורים המזכירים בתי אחוזה קטנים. העין תופסת גם מלאן מינארטים (צריחים) נאים של מסגדים קטנים, המזדקרים להם לצד הבתים. נראה כאילו לכל משפחה בית תפילה פרטי. מרחוק נישאים גם מגדלים נוספים, אפשר לטעות ולחשוב שאלו מקדשים קטנים אך לא – מבנה האבן הצר והמאורך הנראה למרחוק הוא קוֹלוּמְבַּרְיוּם. מבנה המשמש לגידול יונים. יונים, מהוות ענף חקלאי פעיל במצרים. יונים משמשות למאכל, ולא זו בלבד אלא שמהלשלשת של היונים מפיקים דשן חקלאי.

עד לפני 12 אלף שנים מצרים היתה פשוט גן עדן  עלי אדמות. שפע נהרות זרמו באזור בו אנחנו נוסעים, עצים הסתודדו במארזי ג'ונגלים עבותים, ובתוכם שפעת בעלי חיים. תהליכי התחממות כדור הארץ, לאורך מאות בשנים, הובילו להפיכתה של מצרים למדבר. אך לאורכו של המדבר הצחיח הזה נותר עורק חיים אחד מרכזי – נהר הנילוס. הנילוס, הזורם לאורך יבשת אפריקה מדרום לצפון, הוא אחד משני הנהרות הארוכים ביותר בעולם, כ-6,500 ק"מ. מקורותיו העיקריים הם הנילוס הלבן המתחיל במרכז אפריקה, באגם ויקטוריה, והנילוס הכחול, מקור המים המרכזי של הנילוס, המתחיל באתיופיה. בעבר, בחודשי הקיץ, הנילוס היה עולה על גדותיו ומציף שטחים רבים. היתה בכך ברכה מכיוון שההצפות הביאו עימן אדמת סחף פוריה. ומעבר לכך, מצרים לא היתה תלויה בגשמים לחקלאות.

ההיסטוריון והנוסע היווני הרודוטוס, הטביע במאה החמישית לפנה"ס את המשפט המפורסם: "מצרים היא מתנת הנילוס". הוא שהה במצרים בסוף הקיץ ותחילת הסתיו, בדיוק בזמן בשנה בו הנילוס הציף את הארץ, ותיאר אותה באריכות רבה.

"אין זה מפתיע כלל, שהנילוס היווה השראה ספרותית וקולנועית כה רבה. לא ניתן להגזים ביופיו, עוצמתו וייחודיותו של הנהר המדהים הזה". אלדד חייט, אורח לרגע

 כיום, רוב תושבי מצרים מתגוררים בחלקה הצפוני של המדינה. הנילוס המגיע מדרום (מצרים העליונה), מתפצל בערך באזור קהיר, שב"מצרים התחתונה". בעבר, הנילוס התפצל ל-7 זרועות שיצרו צורת משולש, שבסיסו הים התיכון. לפיכך, האזור בו הנילוס מתפצל נקרא "הדלתא של הנילוס". ההתפצלות מאפשרת התיישבות לא רק בצמוד לעורק הזרימה הראשי. לכן, אך טבעי שמצרים הקדומה התחילה באזור קהיר.

ענף התעסוקה העיקרי במצרים, גם היום, הוא חקלאות. השדות שנסענו לאורכם, מושקים ע"י מי הנילוס המובאים בתעלות. עם זאת, החקלאים משתמשים גם בטכנולוגיות שחוסכות מים, דוגמת טפטפות ישראליות. התרבות החקלאית דורשת גם כיום הרבה ידיים עובדות, כלומר משפחות ברוכות ילדים. זה אחד הגורמים התורמים לקצב הגידול המהיר של האוכלוסיה.

מאלכסנדריה תצא תורה

הנסיעה מקהיר לאלכסנדריה ארכה כ-3 שעות. אלכסנדריה, היושבת על שפת הים התיכון, מקבלת את מימיה המתוקים באמצעות תעלות השקייה, שחלקן נבנו לראשונה בתקופה ההלניסטית, דהיינו במאה ה-4 לפנה"ס.

חלפנו על פני מתחם ענק של בתי זיקוק, ולאחריו על פני אגם מַרְיוּט. זהו אגם מים מליחים שמופרד מהים התיכון על ידי לשון היבשה עליה בנויה אלכסנדריה. שטח האגם צומצם במאה ה-20 בעזרת יד מכוונת - אם בשל ייבושו לטובת הרחבת הבניה באלכסנדריה או לשם אידוי מלח. אולי לא הייתי מייחסת לאגם חשיבות רבה אילמלא ספר שכתב הפילוסוף, היהודי-הלניסטי פילון האלכסנדרוני. הספר נקרא "על חיי ההגות" (De Vita Contemplativa), והוא משמש עדות לקיומה של כת התֵרָפּוֹיְטִים, כת יהודית נזירית מסוף תקופת בית שני שמרכזה היה במצרים. זו תופעה מרתקת! על פי פילון, אנשי הכת התבודדו מחיי סביבתם, והתגוררו בגבעה סמוכה לאגם. אפשר לקרוא להם קהילה פרוטו-נזירית יהודית, כי אורח חיי הקהילה שהם ניהלו דמה להפליא לנזירות הנוצרית, שנולדה רק במאה ה-4 לספירה. אנשי הקהילה עסקו בלימוד תורה ובפיתוח קשרי ההתבוננות והנפש. הם נקראו תירפוייטים על שום פעילותם לריפוי הנפש והנשמה, המקרינים על שלמותו של הגוף.

נכנסנו לאלכסנדריה, הליווי המשטרתי פילס לנו ת'דרך. ממש VIP.

באלכסנדריה מתגוררים היום למעלה מ-5 מיליון תושבים. שטחה קטן משטחה של קהיר, ו..באופן לא מפתיע, צפוף מאוד. מעל הבניינים המיושנים והלא מתוחזקים רואים מיכלים גדולים לאגירת מים. מכוניות משנות ה-70 - טנדרים של פעם ומלאן אנשים ברחובות. קשה להאמין שמאלכסנדריה המפוארת, אשר נוסדה בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 334 לפנה"ס והפכה בתקופה ההלניסטית למרכז המדע והחכמה בעולם העתיק, לא שרד כמעט דבר. באלכסנדריה, העיר השנייה בגודלה באימפריה הרומית אחרי רומא, נותרו רק שרידים המעידים על עברה המפואר.

הגענו למלוננו הקסום, הסמוך לטיילת הים - מלון שטיינברגר ססיל אלכסנדריה (Steigenberger Cecil). תקשיבו, אין – זה מלון פשוט מושלם!  חדרים גדולים ומרווחים עם תקרה גבוהה, מעלית של פעם שקופה, בעלת 2 סורגים, אהבתי.

משהו סיפר שהמלון היה בבעלות משפחה יהודית עד שנת 1956, עת גורשו כ-25 אלף מיהודי מצרים, ע"י הממשלה המצרית. העילה לפעולה הייתה מלחמת סיני. המגורשים הורשו לקחת עמם מזוודה אחת וסכום כסף קטן, ונאלצו לחתום על הצהרה שתעביר את כל רכושם כתרומה לממשלת מצרים. עצוב.

ארוחת ערב סעדנו במסעדת דגים באזור השוק. 

יום 2: אלכסנדריה > עמק נטרון > קהיר

בוקר צח אלכסנדריה. מה מרגש להתעורר על שפת הים התיכון, להתבונן אל עברהאופק, אל המקום בו עמד פעם אחד מפלאי העולם הקדום – המגדלור של פארוס. המגדלור הראשון בעולם, שהוקם במאה ה-3 לפנה"ס. מבנהו החזק והכביר התנשא מעל החוף עד המאה ה-14, עת נהרס ברעידת אדמה חזקה. אופס, פספסנו (:.

שמנו פעמינו אל הלב הפועם של אלכסנדריה, האזור העתיק של העיר.

אלכסנדר מוקדון, בהגיעו למצרים, התפעל ממנה עד מאוד!  הוא שראה עצמו מורם מעם, האמין ש"מי שמייסד עיר, הרי הוא מחקה את מעשיו של האל". אשר על כן, החליט להקים עיר ולהנציח בה את שמו ומורשתו. מה צריכה עיר גדולה מלבד גישה ימית לרחבי האימפריה? כמובן מים. נסללה תעלה שהובילה מים מאחת מזרועות הנילוס. יש דרך, יש מים. אך מהם גבולות העיר? בעת ההיא סימנו גבול בעזרת אבקת סיד לבנה (תוצר שריפת אבני גיר). אך מה לעשות, אבן גיר לא היתה כאן. מה כן? כל חייל נשא צקלון (תרמיל), ומה בצקלון? ידוע שהצבא צועד על קיבתו, אמא לא שלחה כריך אך כל חייל נשא עמו גרגרי שעורים. הלכו וסמנו את גבולותיה של העיר העתידית באמצעות שעורים. מי ישמע, דבר נורא ארע! המוני ציפורים הגיעו ואכלו את הגרגרים. כוהני הדת של אלכסנדר לא ידעו איך לפרש זאת, חשדו שמא זהו  סימן רע. המנהיג מיד הרגיע אותם – הציפורים הן סימן מצוין, סימן לשפע, זאת ועוד הוא גרס שתושבי העיר הזו לא ידעו לעולם רעב.

העיר הוקמה לתפארתו של אלכסנדר הגדול אך הוא לא הספיק הרבה ליהנות ממנה. לאחר מותו שליטי מצרים החדשים – התלמיים, קבעו אותה כבירתם. גופתו של אלכסנדר הובאה לכאן, בניגוד לצוואתו. עם זאת, באופן מפתיע קברו לא נמצא עד היום, אף שיש השערות שונות לגבי מקום הימצאו.

התלמיים הופכים את אלכסנדריה למרכז תרבות הלניסטי מוביל. במשך ימי שלטונם ולאחריהם, מגיעים אליה חכמים, פילוספים ומדענים. מכאן פעלו – אֵוּקלידס, מתמטיקאי יווני הנחשב לאבי הגאומטריה. אֵרָטוֹסְתֶנֶס, מתמטיקאי, גאוגרף ואסטרונום יווני שהישגו החשוב ביותר הוא מדידת היקף כדור הארץ, לראשונה. הרון, שחי אמנם בתקופה הרומית, אך היה ממציא, מהנדס, מתמטיקאי ופיזיקאי יווני. נחשב לנסיין הגדול ביותר של העת העתיקה. גם ארכימדס חי חלק משנות חייו המוקדמות באלכסנדריה ולמד אצל ממשיכיו של אוקלידס.

הקטקומבות – כום אל-שואפה = "תל החרסים"  (The catacombs of Kom El Shoqafa)

בכום אל-שואפה התחקנו אחר טכסי הקבורה שנערכו עבור מתיה של אלכסנדריה (בתקופה ההלניסטית והרומית).  "דַּע מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן". האם בפני אוסיריס? האם הוא יהיה שם, בדרכנו לעולם הבא, כדי לשקול את ליבנו כנגד נוצה? המצרים האמינו, הרבה לפני שנערכה המשנה, בבית דין של מעלה, עבור כל נפטר ונפטר.

מה הסיפור? כמו כל סיפור טוב, כך גם במקרה דנן. סתם יום של חול במאה ה-19, איכר אחד רכוב על חמור נפל לבור. בזכותו, הבריטים, שליטי מצרים דאז, חפרו וגילו עיר מתים תת קרקעית. (לא צפיתם בסרט ה"מומיה" בגרסתו הראשונה? עכשיו זה הזמן).

מה רואים פה? אי אפשר להתעלם מתפאורת הרחוב הסובבת אתר עתיק זה. צריח מסגד, בניינים מטים ליפול, ביניהם בניין עם סדק עמוק לכל אורכו. יום אחד הוא פשוט יקרוס – סכנת חיים אמיתית. בתוך כל המציאות הזו, היתה לנו הזדמנות להצצה מרתקת על העבר.  

ירדנו אל בטן האדמה ובקרנו במערכות קבורה תת קרקעיות (קטקומבות) מדהימות, החצובות בתוך אבן החול כבר אלפי שנים. מקור השם קטקומבה בשני מושגים: האחד, יווני "קאטה" והשני לטיני "קומבה", שפירושו "קרוב לקבר". אנו ברי מזל, כי האתר עבר סוג של הצלה בעת החדשה, בעזרת מערכת שאיבת מים, המונעת את הצפתם של חדרי הקבורה.   הדרך אל מעמקי האדמה מתחילה במספר גרמי מדרגות הסובבים פיר גדול. למרגלותיהם, פרוזדורים ואולמות אשר בקירותיהם חצובים קברים.

הקירות מעוטרים במגוון סמלים אילמים המספרים ולו במעט על מנהגי קבורה בתקופה ההלניסטית-רומית במצרים, על שילוב בין תרבויות, על דמויות מפתח מהמיתולוגיה המצרית, שמצאו דרכן גם לתרבויות אחרות. בקומה הראשונה מתחת לקרקע, ראינו מושבי אבן, שיועדו עבור מי שטיפלו בהכנת המת לקבורה. עברנו דרך פיר נוסף, התוודענו למקום בו התקיימו טקסים וסעודות לכבוד המתים. צורת הישיבה יוצאת דופן - צורת "ח" (זוכרים את הסרט "אני קלאודיוס"?). כאן ישבו האנשים שבאו ללוות את המת בדרכו האחרונה. באמצע הח' הוגשה התקרובת. הסעודה היתה מנהג מצווה שיועד לפיוס האלים, לכבוד הגעתו של הנפטר לעולם המתים. את כלי האוכל קברו במקום, זו הסיבה למציאתם של חרסים רבים באתר.    

הגענו אל חדר הקבורה המרכזי. כן זה משתפר מרגע לרגע. חזית החדר כוללת שני עמודים החצובים באבן החול בין שתי אומנות (דיסטילוס אין אנטיס). לעמודים כותרות מעוטרות בענף פפירוס – קלאסיקה מצרית. מעל העמודים כרכוב מעוטר בנחש קוברה – סמל האל אתום, האל שעל פי המיתולוגיה המצרית, יצר את העולם והוא זה שעתיד להשמידו. מאחורי שני העמודים, שער הכניסה לחדר המתים. מרגיש כמו כניסה למקדש. בקירות הפנימיים יש עיטורים של נחש קוברה, שלראשו שני כתרים זה בתוך זה – האחד של ממלכת "מצרים העליונה" והשני של "מצרים התחתונה". זהו סמל לאיחוד שתי הממלכות, תחת שליט אחד. הנחשים נושאים גם עיטורי דיסק גלגל החמה, המטיב והשומר.

אחת הסצנות החצובה באבן (ר' תמונה מטה), מתארת את טכס שקילת הלב. כן, כן – אנחנו נכנסים קצת לעובי הקורה של שלבי הקבורה במצרים העתיקה. שקילת הלב מתרחשת באולם המשפט של אל המתים אוסיריס, הנראה עומד משמאל כמלך מצרי חנוט (החצאית מסמלת מלך). האל אנוביס המופקד על החניטה, בעל גוף האדם וראש התן, נראה אוחז קנקן ובו ליבו של המת. הלב נשקל כנגד נוצה, וכדאי שיהיה קל ממנה. את תוצאות השקילה מעביר אנוביס לאל בעל ראש עוף המגלן, המכונה איביס או תחות, זהו אל החכמה. על פי המיתולגיה המצרית, היה והתגלה במהלך השקילה כי ליבו של המת קל מהנוצה, הוא יצטרף לאוסיריס ויזכה בחיי נצח. אך, במידה ויתברר כי ליבו כבד מחטאים, יינתן גופו למאכל כשהוא נידון למוות שלאחריו אין ולא כלום. עוד רואים, מתחת למשטח עליו מונח המת, שלושה כדים. המצרים הקדמונים האמינו שעל מנת לזכות בחיי נצח בעולם המתים, האדם יהיה זקוק לגופו ועל כן רצו לשמר את הגוף ואת איבריו הפנימיים לאחר המוות. בתהליך החניטה הוצאו האיברים הפנימיים: המעיים, הריאות, הקיבה והכבד, וזאת בכדי לסייע במניעת תהליך הריקבון של הגופה. את האיברים הללו חנטו והטמינו בכדים אלו, המכונים "כדים קאנופיים".

בחלל נוסף במערך התת קרקעי הזה, יש תצוגה מכוסה זכוכית ובה עצמות של סוסים. המקום נקרא היכל קרקלה. כאן, כך מספרים, נקברו סוסי הקיסר הרומי קרקלה בשנת 215 לספירה. קרקלה, המתואר כעריץ מטורף, הגיע לבקר באלכסנדריה, אך לא התקבל באהדה על ידי תושביה. ביקורו הוביל למהומות ולעימותים אלימים עד כדי תקיפת הקיסר ופמלייתו. כתוצאה מכך הצבא הרומי יצא להגנתו. דפי ההיסטוריה תעדו אירועי טבח וביזה שהותירו את אלכסנדריה בחורבן.  היות ואלכסנדריה היוותה מרכז מסחרי בעל חשיבות מרכזית באימפריה הרומית (מכאן ייצאו חיטה ומזון לרומא), נגרם נזק קשה גם לכלכלת האימפריה.

עמוד פּוֹמפֶּיוּס

מקום הביקור הבא שלנו הוא אתר בעל חשיבות למורשת הפגאנית, בלב אלכסנדריה. גם מקום זה מוקף בתפאורה לא לגמרי מכבדת של שכונת מגורים מתפוררת. זו המציאות.

העמוד שלפנינו, שנקרא ע"ש פומפיוס, לא קשור כלל במצביא הרומאי פומפיוס, אשר בתולדות עמנו זכור ככובש ירושלים בשנת 63 לפנה"ס. מה שכן, פומפיוס נרצח במצרים, אליה הוא ברח לאחר תבוסתו ליוליוס קיסר במלחמת האזרחים.   העמוד הענק, שנקרא בערבית "עמוד אל-סווארי", עשוי אבן יחידה (מונולית). הוא הוקם לכבוד הקיסר הרומי דיוקלטיאנוס במאה ה-3 לספירה, לאחר שכבש את אלכסנדריה. במקור העמוד נשא פסל אדיר של הקיסר. בפעם הבאה שתבקרו בגן הלאומי ציפורי, ב"בית חג הנילוס", שימו לב לפסיפס המפורסם. רואים בו שני מונומנטים המזכירים את אלכסנדריה, האחד הוא המגדלור והשני העמוד הענק הזה, ועליו פסל של הקיסר. העמוד אמנם בולט מעל פני השטח, אך מה שהתגלה בחפירות גבעה זו, משמעותי אולי יותר – כאן עמד מקדש סרפיאום, פאר היצירה הפגנית ההלניסטית-מצרית – מקדש לאל סראפיס. נותרו כאן רק שרידי קירות המקדש.  

 תום עידן האלילות, תום עידן הזוהר היווני

ירדנו אל מנהרה ארוכה, חלק ממערכת מחילות תת-קרקעית, שהיתה מתחת למקדש האל סראפיס. זה לא סתם עוד מקדש לאל קדמון, הייחוד של סראפיס, בהיותו אלוהות המשלבת בין שתי תרבויות – מצרית ויוונית. פולחן סראפיס מוכר מהמאה השלישית לפנה"ס, מימי פרעה היווני - תלמי הראשון. פולחנו של סראפיס הפך פופלרי בתקופה התלמית (לא רק באלכסנדריה), והמשיך להיות פופולרי גם לאורך שנותיה של האימפריה הרומית.

בשנת 313 לספירה, הדת הנוצרית, שעד כה היתה אסורה ונרדפת באימפריה הרומית, הפכה לדת מותרת. שימו לב כמה מהר הנרדף הופך לרודף. כבר במחצית השנייה של המאה ה-4, בעת שלטונו של תאודוסיוס הראשון, פעל ההקיסר פעל בעקביות ונחישות על מנת לקבע את מעמדה של הנצרות כדת השלטת. בד בבד נאסרו, ברחבי האימפריה, הדתות הפגניות, ובכלל זה הפולחן לאל סראפיס. עם זאת, המקדש שבין שרידיו אנו עומדים, שרד באלכסנדריה עד שנת 385, עת הרסו אותו הנוצרים.

מלבד ההיבטים הדתיים הפגניים, לסרפיאום באלכסנדריה, היתה חשיבות נוספת. המנהרה בה אנחנו עומדים על גומחותיה, שימשה כשלוחה לאחסון ספרים של הספריה הגדולה והידועה של אלכסנדריה. הספרים, שנכתבו על גבי גליונות פפירוס, כללו נכסי תרבות וחקר של תרבות העולם הפגני ותרבות יוון. בעצם מחיקת המקום הזה מאלכסנדריה, למעשה נמחקה תרבות שלמה. מה גם שהספרייה הגדולה הושמדה על ידי אספסוף נוצרי בשנת 392 לספירה.

עד כה הזכרתי מבנים וספרים, אך במקום בו שורפים ספרים, שורפים גם אנשים. גורלה הטרגי  של אישה בשם היפאטיה מאלכסנדריה,  אחת מדור הנפילים של העולם האלילי, ממחיש את התייחסותה הנקמנית וקנאתה של הכנסייה הנוצרית לכל תרבות שאינה נוצרית. היפאטיה נחשבת לאישה הראשונה של עולם המתמטיקה, ולמי שתרמה לפיתוח הגיאומטריה והאלגברה. דמותה מרתקת. היא הייתה חכמה, משכילה, יפה, אצילית, אך למרות כל זאת סיימה את חייה באופן אכזרי הן בשל היותה אישה משכילה ודעתנית והן בשל אמונתה הפגנית. עם התחזקותה של הנצרות באימפריה הרומית, מעמד הנשים הלך והתדרדר. דעותיה וכתביה של היפאטיה לא מצאו חן בעיני השליטים הנוצרים של אלכסנדריה שראו בצורת החשיבה שלה איום. בשנת 415 לספירה היא נפלה קורבן לקונפליקט פוליטי-דתי ונחטפה בידי המון קנאי של אנשי דת נוצרים קיצוניים, בטענה שהיא מכשפה. התנגדותם של הנוצרים הקיצונים למדע ולפילוסופיה, הובילה בסופו של דבר לרציחתה של היפאטיה באופן אכזרי ביותר – היא עונתה למוות ואת גופתה המבותרת שרפו בכיכר העיר. הנצרות לא רק שמה סוף לתקופת האלילות באלכסנדריה אלא גם לזוהר המדעי שלה!

פעם היתה פה קהילה יהודית

בדרכנו אל בית הכנסת אליהו הנביא, שבמרכז אלכסנדריה, חלפנו על פני כמה שרידים נוספים להדרה של העיר בתקופה הרומית – מבנה תיאטרון קטן (אודיאון) ולצידו בית מרחץ. בסמוך, ראינו את פסלו של סעד ז'עלול, מי שהקים בשנת 1919 את מפלגת אל-ופד הלאומית. ז'עלול הוא זה שהוביל את המאבק לעצמאות מצרים כנגד הכיבוש הבריטי במחצית הראשונה של המאה ה-20. על אחד הקירות בדרך התנוססה הכתובת "תחי מצרים".

הגענו לבית הכנסת. זהו מבנה גדול ומרשים המגודר בחומה. בכניסה אליו כתוב "זה השער לה' צדיקים יבואו בו". המבנה מודרני, משופץ, שהוקם על גבי חורבות בית כנסת מהמאה ה-14, (תקופת השלטון המוסלמי הממלוכי במצרים), רבי עובדיה מברטנורה שביקר בעיר ב- 1488 סיפר על בית הכנסת ועל הקהילה.  מדריכה מקומית, יש לציין מוסלמית, כי אין פה היום קהילה יהודית, קבלה את פנינו. המבנה שוקם ביוזמת ממשלת מצרים, בסגנון בזיליקה קלאסית. בארונות המבנה מאוחסנים 67 ספרי תורה, עדות לבתי הכנסת נוספים שהיו בעיר. קהילת יהודי אלכסנדריה מתועדת עוד מימי בית שני ובתקופת התלמוד, כששיא הפריחה שלה היה במאות ה-19-20. במהלך מלחמת העולם הראשונה, גורשו יהודים מא"י ע"י הטורקים – רבים הגיעו לכאן, ולו לתקופה קצרה. כאן נפגשו והכירו באקראי זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור. כאן נולד הרעיון של הקמת הגדודים העבריים.

מה כתוב פה? ביקור בספריה הגדולה של אלכסנדריה

הגענו למבנה האדריכלי המרשים ביותר של הספרייה החדשה של אלכסנדריה, שנחנכה בתחילת שנות ה-2000. המבנה מודרני לחלוטין. הספריה נבנתה במיקום המשוער של הספריה העתיקה שהיתה באלכסנדריה במאה ה-3 לפנה"ס. באמצעות הספרייה, מנסים לחבר מחדש את העם המצרי להוויה של התרבות הפרעונית ומורשת העבר, וזאת למרות השונות בין הזהות הדתית המוסלמית לזכרון הלאומי, המושתת על העולם העתיק, הפגאני.

 תרבות מצרים העתיקה היתה מפותחת מאוד, ולא זו בלבד אלא שלאנשיה היתה שפה משלהם עם כתב מיוחד, המבוסס על ציורים וסימנים גרפיים ונקרא "הירוגליף" (כתב חרטומים). במאה ה-4 לפנה"ס, אלכסנדריה הפכה למרכז הלימוד והחקר הגדול והחשוב ביותר של זמנה. מלומדים מרחבי העולם, הגיעו לכאן, חקרו ולימדו תחומים רבים, מרפואה עד אסטרונומיה, ממתמטיקה עד ספרות. מאות אלפי גלילי פפירוס נשמרו בספרייה הגדולה באלכסנדריה, שגימדה כל ספרייה אחרת בעולם העתיק. בימיו של תלמי השני, ששלט עד שנת 246 לפני הספירה, התווספו לאוסף הספרים העצום בספרייה גם חמשת חומשי תורה. תלמי השני החליט לתרגם את המקרא ליוונית בעזרת שבעים מחכמי ישראל. כך נולד באלכסנדריה "תרגום השבעים" (Septuaginta), שתרם לפרשנות וחקר התנ"ך במשך דורות רבים.

מבנה הספריה החדש, יכול להכיל אלפי קוראים בו זמנית. מדובר בפנינה אדריכלית, מאוד מדוייקת. אולם הקריאה כולל כ-11 קומות קריאה מדורגות. יש הקפדה על האקוסטיקה ועל התאורה הטבעית המתאימים לספרייה. האקוסטיקה נשמרת בין השאר בזכות פתחים קטנים, המזכירים פתחי קולמבריום, ונמצאים בראשי עמודי המבנה. אור השמש הינו גורם בעייתי בארץ מדברית כמצרים, ובמיוחד בספריה בה מאוחסנים ספרים עתיקים. אשר על כן, הגג נטוי בזווית, שתמנע קרינת שמש ישירה. הפתחים מכוסים במעטה דמוי תריס, ודומים לריסי עיניים. תזכרות לעין המצרית העתיקה, שהיא סמל של ריפוי.

יש בספריה קפיטרייה נחמדה, עצרנו שם לקפה ומאפה.   

העם אוכל "פא לא לך" עם הרבה פול 😊

אל דאגה, כך מציין אלדד: "ניתן לשרוד במצרים גם כשרגישים לפול". אלדד חייט, אורח לרגע

במצרים התחילה תנועת הנזירות הנוצרית העולמית

אנחנו בדרכנו מאלכסנדריה דרומה, אל מנזרי ואדי אל-נתרון שבמדבר המערבי, מערבית לדלתא של הנילוס. זהו מרכז הנזירות הקדום בעולם, הפעיל עד ימינו. הוואדי סיפק במשך שנים רבות חלק מהמינרלים ששימשו לחניטה (נתרון, נתרן = מלחים), ומכאן חשיבותו (וגם שמו) בעת העתיקה.

מצרים, שהייתה בעלת חשיבות מרכזית בעולם הקדום, שימשה גם מרכז חשוב לדת "הצעירה הצומחת" דאז, במאות ה-3-4 לספירה – הנצרות. באלכסנדריה הוקם המרכז הראשון בעולם ללימוד הדת הנוצרית. הנזיר הנוצרי הראשון, אנטוניוס הגדול, אבי נזירי המדבר, ומי שנחשב לדמות מופת עד ימינו, התמקם במצרים בוואדי נתרון, וזהו המקור למסורת ולעושר המנזרים עד ימינו. בעבר שכנו באזור עשרות מנזרים, אך כיום רק בודדים פעילים.

רוב הנוצרים במצרים שייכים לקהילה הקופטית אך לצידם מתקיימת גם קהילה קטנה של נוצרים יוונים אורתודוכסים (אולי 100 אלף). הקופטים רואים עצמם כצאצאי הביזנטים, ששלטו במצרים במאות 4-7, עד לכיבוש המוסלמי. את מניין הקופטים אף אחד לא מפרסם. פחד. החיכוך בין מוסלמים לקופטים נמשך מזה דורות רבים והוא קשה מנשוא. המיעוט הקופטי במצרים המוסלמית, סובל מאלימות קשה - מעשי רצח, אונס ואינסוף הטרדות.

בשעות אחר הצהריים הגענו לואדי אל-נתרון. בדרכנו אל המנזר הראשי, עברנו דרך שכונת מגורים מוסלמית. איך הבנו זאת? ראינו על חלק מחזיתות הבתים כתובת שלשונה: בִּסְםִ (אל)לַּהִ (אל)רַּחְמַאןִ (אל)רַּחִים (= בשם האל הרחמן והרחום). כתובת זו נלקחה מתוך הפרשה (סורה), שפותחת את הקוראן. יש לסורה הראשונה חשיבות גדולה באיסלאם, הי נאמרת 17 פעמים ביום, ע"י כל מוסלמי מאמין.

עוד רואים בשטח חקלאות. כל שדה נתחם בגדר אבן, על פי בעלותו. חשוב לציין שמדובר בהרבה חקלאות, בשטח מדברי מובהק! במנזרי ואדי נתרון מתגוררים כ-2,000 איש, כמה מאות מהם מתחזקים את המבנים כמו גם את החקלאות.

הגענו למתחם דִיר אַָמְבָּה בִּישוֹי (מנזר סנט בישוי/פישוי) – מבנה מבוצר, שהוקם לראשונה במאה ה-4 ובתחומו כמה כנסיות. את פנינו קיבל נזיר קופטי גדול ממדים וחביב. הוא ארח אותנו במהלך כל שהותינו במתחם. מלבד החומה החיצונית של המתחם קיים בו מבנה ששימש כמעין מצודה פנימית (דון ג'ון), המפלט האחרון של יושבי המקום, מפני פולשים פוטנציאליים. בעת ההיא האויבים היו הברברים. היום, לא די בביצורים, הקופטים מקבלים הבטחה מוגברת מהמדינה.  

קופטים על קצה המזלג

כבר באמצע המאה החמישית לספירה הפכה הכנסייה הקופטית לעצמאית (נפרדה מהכנסיה המערבית בשל מחלוקת תיאולוגית משמעותית), ויש לה מנהיג משלה. במשך 40 שנה, ועד 2012 הוביל את הקהילה הקופטית הפטריארך הכריזמטי שנודה השלישי, שכונה "האפיפיור השחור". והיום מוביל אותה תוואדרוס. מנהיג הקהילה הקופטית מכהן כאפיפיור של אלכסנדריה וכפטריארך של כל אפריקה. מקום מגוריו בקהיר אך המרכז המסורתי באלכסנדריה, והוא מגיע לבקר בקביעות בואדי אל-נתרון. הביטוי "קופטי" מקורו בכינוי למצרים בשפה היוונית, "אייגיפטוס". המצרים הנוצרים, כלומר הקופטים, רואים עצמם כממשיכיהם של המצרים מתקופת הפרעונים, שהמירו את דתם לנצרות. האיסלאם והכיבוש הערבי של המאה ה-7 הם כבר סיפור מאוחר הרבה יותר.

כאשר הסתובבנו במתחם, אוזנינו נחשפה לשירת תפילה. מצאנו דימיון לשירה בשפה האמהרית. ואמנם, הכנסייה האתיופית נוצרה ע"י נזירים קופטיים.

אם כן, מי היה הנזיר בישוי שעל שמו המנזר? מספרים על בישוי ששיערו היה כל כך ארוך עד כי מדי לילה קשר את שערותיו לתקרת המערה בה התגורר. לא זו אף זו – האגדה מספרת שישוע (ישו) בכבודו ובעצמו נגלה אליו במערה. בישוי ארח את ישוע מבלי לדעת שמדובר בו, אך כאשר רחץ את רגלי האורח, סימני מסמרי הצליבה הסגירו אותו. ישוע הבטיח לו שבזכות צדיקותו, גופתו לאחר המוות לא תרקב. בישוי הגיע לאזור ואדי אל-נתרון בשל רדיפות הברברים.

מהמנזר פנינו אל הקתדרלה החדשה, הגדולה, שיש בה איקונוסתזיס ענק. מעין מחיצה גדולה שמאחוריה נמצא המקום הקדוש ביותר (אם תרצו הדביר), המזבח. גישה למזבח יש רק לכוהני הדת. על האיקונוסתזיס מופיעים אייקונות של 11 מ-12 השליחים (ללא יהודה איש קריות). בכנסייה הזו יש שרידים של הקדוש בישוי. במילים אחרות, יש פה גופה או שרידי גופה ארוזים ועטופים היטב כחבילה – זהו ה"דבר" המקודש החשוב ביותר לבני העדה הקופטית, גופתו של הנזיר בישוי.  

בקרנו בטחנת קמח עתיקה, והנזיר המארח הראה לנו איך מפעילים אותה, בעזרת קורת עץ מאוד עתיקה, העשויה מעץ שיטה. על פי המסורת משיטה עשוי גם ארון הברית.  

נכנסנו לחדר מאוד חשוב בכל המתחם, מעין מוזיליאום לכבודו של שנודה השלישי. ברקע שומעים את קולו של שנודה. הוא היה דמות נערצת על נוצרים ומוסלמים כאחד, צדיק וקדוש יוצא דופן בעת החדשה. על הקירות בגדים ותמונות שמנציחות אותו כמו גם כמויות אדירות של דפים שכתב. המאמינים שמגיעים לכאן, חשוב להם להיות קרובים לקבר הקדוש, שנמצא במרכז החלל. על הקירות ציורים רבים הכוללים סיפורים מהתנ"ך ומהברית החדשה, למשל תיבת נוח, חזון הנביא יחזקאל ובעלי החיים המסמלים את ארבעת כותבי הבשורות בברית החדשה.  

נפרדנו לשלום מהנזיר המארח בשעת שקיעה. אמרו לכם שאין על שקיעות מדבריות? אכן רגעים לגנוז בזכרונותינו. מכאן המשכנו במסע חזרה לקהיר, אליה הגענו בשעת ערב מאוחרת.  

“הזריחות, ובעיקר השקיעות, הן מהיפות שראיתי. הן לוקחות את הזמן וכאילו, במעשה מכוון, נותנות לכל אל ואלה את מקומם הראוי בתור במסלול של גלגל החמה לאורך היממה”. אלדד חייט, אורח לרגע

יום 3: קהיר > ממפיס > סקארה - פירמידת המדרגות > גיזה - פירמידות וספינקס > קהיר

זהו יום שלישי, היום השלישי למסע, פעמיים כי טוב! יום זה הוקדש לפירמידות הגדולות במצרים (ג'וסר, סנפרו, ח'ופו, חופרע ומנכאורע). לשם כך, נסענו מערבה מקהיר החדשה.

קהיר רבתי (אלְקָאהִרַה = "המנצחת"), ממוקמת בצפון מצרים, לגדות נהר הנילוס, החוצה אותה ביציאה שלו אל הדלתא. העיר החדשה בנויה בסגנון אירופאי מודרני, בתים גדולים, מלונות, בנייני משרדים ועוד, בעוד העיר העתיקה בנויה בצפיפות, ניכרים בה שברי חומות ושרידים עתיקים כמו גם מסגדים רבים מימי הביניים. אזור גיזה, אליו שמנו פעמינו היום, מהווה נדבך במטרפולין של קהיר.

בדרכנו לצד המערבי של הנילוס, בטרם חצינו אותו, חלפנו על פני "מדינת אל נאסר" (נאסר סיטי), שנכללת היום בשטח המוניציפלי של קהיר. העיר הוקמה בשנות השישים של המאה העשרים, כחלק מתוכנית של ממשלת מצרים באותה תקופה למודרניזציה והרחבת העיר והמטרופולין קהיר בעקבות המהפכה המצרית בשנת 1952. גמאל עבד אל נאסר, נשיא מצרים דאז, היה מעורב באופן אישי בתהליך העיצוב, החלוקה והתכנון של הקמת העיר, ואף בחר את שמה כשמו (השיטה מוכרת?). מדינת אל נאסר היא כיום עיר צפופה הרבה יותר מהמצופה ביום הקמתה, בגלל הגירה גדולה וארוכת טווח של משפחות מצריות מסורתיות שעברו להתגורר בעיר ובמקביל גם בגלל הגירה של פליטים מסומליה ודרום סודאן.

נדמה לי שרובנו הגענו למצרים במיוחד בשביל לחזות במו עינינו באחד מפלאי העולם העתיק – הפירמידות, שריד מרשים מימי מצרים הקדומה. הפירמידות לא היו ייחודיות לעם המצרי. במצרים שימשו הפירמידות כמקום הקבורה של הפרעונים, מלכי מצרים. בשל אמונתם בחיי נצח, ניסו המצרים לשמר אותם בכל דרך אפשרית. כמובן, כפי שכבר קראתם ועוד תקראו בהמשך, מצרים היא הרבה יותר ממבני ענק ששמשו לקבורה. ובכל זאת, אי אפשר להגיע לכאן ולא לבקר בפירמידות. ולא! לא בני ישראל, אבותינו, שהיו עבדים במצרים, בנו את הפירמידות. במקסימום, בנו עָרֵי מִסְכְּנוֹת - "וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם, וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס." הארכאולוגיים מעידים כי ככל הנראה מדובר בשתי הערים המוכרות כ"פי אתום" ו"פר-רעמסס".

אז מי בנה את הפירמידות? החוקרים סבורים שהיו אלה מצרים, עובדים בשכר שהתגוררו באזור. הפירמידות מורכבות מאבנים ענקיות שרובן שוקלות כ-2.5 טון וקצתן מגיעות אפילו ל-80 טון. השאלה, איך עשו זאת הקדמונים? יש תיאוריות רבות בעניין. תיאוריה אחת גורסת שאלפי אנשים הובילו את אבני הענק בסירות, שנעו במערכת תעלות מיוחדת לאורך הנילוס, לאורך מאות קילומטרים. בין שתיאוריה זו אחרת נכונה, אין ספק שמלאכת הבנייה של הפירמידות היא פלא הנדסי. מדובר בפרויקטים שדרשו שנים ארוכות לביצועם בעזרת אלפי פועלים. התוצאה היא שפירמידה היא אחד המבנים העמידים ביותר בעולם!

 ביקור בממפיס (מוף) - בירת מצרים באלף השלישי לפנה"ס

לפני ביקור באתרי הפירמידות, נסענו לבירתה הראשונה של מצרים הקדומה בתקופת הממלכה המאוחדת - ממפיס (Memphis). בירה זו הוקמה בימיו של פרעה מנס ה-2 (נערמר), שליט משושלת המלכים הראשונה של מצרים, ששלט בסוף האלף הרביעי לפנה"ס, ולו מייחסים את איחוד מצרים התחתונה ומצרים העליונה. שרידיה של העיר שוכנים על הגדה המערבית של הנילוס – במיקום אסטרטגי דאז, בגבול בין מצרים התחתונה ומצרים העליונה.

מכאן, בהמשך, נדדה הבירה לתביי (לוקסור), וחזרה ברבות הדורות שוב לאזור זה – לקהיר. ממפיס, נשארה עיר מרכזית במהלך שלושת אלפים שנים, במשך כל ההיסטוריה הקדומה של מצרים. בתיהם של הפרעונים היו בתוך העיר, וגם מספר מקדשים חשובים ומרכזיים, לצד שכונות מגורים של התושבים. כמעט ולא ניתן לראות  כיום את גודלה ואת עוצמתה של העיר בעבר.

ממפיס הוקדשה לפולחן לאל "פתח" - שנחשב לאבי האלים ובורא האדם. בקרנו במוזיאון הארכיאולוגי הפתוח והתרשמנו מכמה משרידיה המפוסלים של ממפיס הקדומה. חוויה ארכיאולוגית.

רעמסס השני הוא רעמסס הגדול - הגם אתה באלים?

נחשב לאחד הפרעונים החזקים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה של מצרים. לפי אחת הדעות במחקר, הוא עשוי להיות הפרעה המדובר בסיפור יציאת מצרים. חזינו בפסל בגובה 10 מטרים, עשוי מאבן גיר. הוא נחשף בשנת 1820 על ידי ארכיאולוגים איטלקיים. בסיס הפסל ורגליו שבורים, לכן הוא מוצג בשכיבה.​ ביד ימין רואים שרידי צבע אדום כצמיד, עדות לכך שהפסל היה צבעוני במקור. הוא אוחז ביד ימינו חותם. הביטו על פניו, הוא לא מחייך במיוחד. איש מורם מעם עם זקן מודבק  (רואים את הרצועה שמחזיקה את הזקן), זקן כסמל של סמכות. מדהים כמה מפורט ומעוצב הפסל: הברך, יד ימין עם צמיד,  חרב טקסית באבנט בתוך נדן. פטמותיו מעוצבות באופן ריאליסטי. נחש קוברה מונח כמו תפילין על ראשו (אולי מכאן הגיעה ההשראה??). בתנוכי האוזניים חורים לעגילים. הראש ענק, אינו פרופורציוני לגוף. וזה למה? צריך לזכור שהוא לא יועד להיות בשכיבה אלא בעמידה. כאשר מתבוננים מלמטה, הזווית מקטינה את הראש ולכן  פסלו ראש יותר גדול. הקרטושים נושאים את שמותיו של רעמסס השני  - שמו והשם שקיבל (לכל מלך יש שם ועוד שם...).    

ניצב עומד רעמסס השני, חובש כובע אבן בעל שני חלקים – האחד מסמל את מצרים התחתונה והשני את העליונה. בלוק אבן שסותת בצורת אדם - שימו לב לידיים שלו המונחות בתנוחה קפואה. רגלו השמאלית מונחת קדימה, צעד לפני הימנית, זה אומר שהוא עומד לצאת לקרב בראש צבאו.

מצבת האבן שבתמונה מתוארכת למאה ה-13 לפנה"ס. מפוסלים בה 3 אלים, האלים המקומיים, המכונים ה"שילוש" ("טריאדה") העליון או הקדוש של ממפיס. על השלושה נמנים: פתח, האל הראשי. איך יודעים? דיסקית השמש מעל לראשו. בצד השני, זוגתו, האלה-הלביאה סח'מת. ביניהם יושב בנם, נפרטום. דמותו של ה"ילד" די מכוסחת, אך מעל דמותו יש מעין אליפסה ובה כיתוב הירוגליפי. האליפסה ובה כיתוב הירוגליפי עוד תחזור במסענו, היא מכונה "קרטוש", בקרטוש רשום שם המלך. ומי המלך? רעמסס השני כמובן. וזה לא במקרה! רעמסס שם עצמו במעמד של אל, הוא חלק מהאלוהות. איזו תעוזה! זו רק דוגמא לחיבור שעשו במצרים הקדומה בין האנושי לבין האלוהי. נדיר?

 עיר המתים של ממפיס – סקארה, הפירמידה הראשונה בהיסטוריה

מאתר ממפיס "עיר החיים", נסענו כרבע שעה לאתר סקארה "עיר המתים" (= הנקרופוליס) של ממפיס. וכאן פגשנו לראשונה פירמידה. זו הפירמידה הראשונה בהיסטוריה! הפירמידה של המלך ג'וסר, המוכרת גם בשם פירמידת המדרגות, שנבנתה במאה ה-27 לפנה"ס.

המלך פרעה ג'וסר הוא המלך השני והמפורסם ביותר מבין מלכי השושלת השלישית של מצרים העתיקה. עד לתקופתו נהוג היה לקבור אנשי אצולה ומלוכה בתוך מבנה טרפזי הקרוי מסטבה. מי תכנן את הפירמידה הראשונה בהיסטוריה? היא נהגתה ותוכננה ע"י  איש האשכולות הקדום -  אִמחוֹתֶפּ, שנחשב מהנדס, רופא,  אדריכל, אסטרונום, הכהן הגדול לאל רע Ra, ויועצו של פרעה. הבחור הזה היה פשוט גאון, חלומה של כל אם (חפשו את פסלו בפעם הבאה שתבקר בלובר בפריז). התביע חותם על דפי ההיסטוריה, שמו נותר מפורסם וחשוב אלפי שנים לאחר מותו. מבחינה הנדסית אמחותפ הגה רעיון חדשני מדהים – בניין מדרגת אבן רחבה מאוד ומעליה 6 שכבות אבן מדורגות. קצת למעלה מ-60 מטר גובה. בתוך הפירמידה יש מבנה מרובע, שבו נמצא קברו של ג'וסר, פיר הקבורה נבנה לפני הפירמידה. יש מערכת מנהרות פנימיות באורך מספר ק"מ, באמצעותן הביאו כנראה את גופת המלך.

אז למה דווקא מבנה פירמידה כקבר? במיתוסי הבריאה העתיקים של המצרים, הפירמידה מסמלת את הגבעה הקדומה, התל הראשון של אדמה, שמגיע מתוך מי נון. נון מי? האל נון הוא המקור של כל הקיים בעולם.

מאחורי הפירמידה המדורגת, יש מבנה נוסף, בו ראינו קיר נטוי, ממש עקום ובו, כמה מפתיע, יש חורי הצצה. כשהצצנו, הרי זה פלא, פגשנו פסל המעוצב בדמותו של המלך ג'וסר, הוא ולא אחר, בעל האף השבור (חרומף) והוא מתבונן לכיוון שלנו. על פי אמונתם של המצרים הקדמונים, פסל כזה יכול להחזיק את אחת מנפשות המת. למה הקיר נטוי? הקיר נטוי באופן כשזה שמבטו של פרעה יעלה צפונה אל כוכב הצפון, שסביבו יש מעגל כוכבים, המסמלים נצחיות - מחזוריות שלעולם אינה שוקעת. באומנות מכונה המבנה המרתפי בו נמצא הפסל סירדאב – חדר שבו ממוקם פסלו של המלך המת. רואים אותו דרך חורים בקיר - דבר המייצג את המשכיות חיי המלך.

בתום הסיור באתר, יצאנו אל גיזה.

ביקור בפירמידות של גיזה – 3 פירמידות וספינקס אחד, בשבילם הגענו!

גיזה, בירת מחוז אל-גיזה, נחשבת כיום לחלק מאזור המטרופולין של קהיר. בסמוך לה שוכן מתחם הפירמידות ובו פירמידות ומקדשים רבים כמו גם הספינקס הגדול והפירמידה הגדולה של גיזה - העתיקה שבשבעת פלאי תבל.

הפירמידה הגדולה - הפירמידה של ח'ופו

אז איך זה מרגיש להיות בתוך שניים וחצי טון אבן? כן נכנסנו, כדי לראות את הסרקופג הריק של פרעה ח'ופו. חוויה!

הפירמידה הזו היא אחת משלוש בגיזה. הסתירו בפירמידות פרטי עושר. כלומר, בנו פירמידה ענקית לשמור על הגופה בקבר ולצדה הרבה "פתיונות" לשודדי קברים.  למעשה, השודדים מהרו להגיע אל הפירמידות בטרם יבש הטיח על פתחן. חותם הכוהנים רק הונח על הקבר הלח, ובעלי העניין ידעו בדיוק לאן לגשת – נדיר היה למצוא קבר עתיק לא פרוץ במצרים. אשר על כן, לאורך הדורות, שיטת הקבורה השתנתה - מפירמידות עברו לקברים חצובים במדבר הרחוק, אזור לוקסור. לשם נגיע מחר.

נהוג לחשוב שהפירמידה הגדולה נבנתה למען פרעה ח'ופו בן סנפרו מהשושלת ה-4, באמצע האלף השלישי לפנה"ס, ונועדה לשמש לו כקבר. הקטנה יותר עבור ח'ופרה הבן שלו והקטנה עבור נכדו. שלוש פירמידות משפחתיות. מה שרואים כאן זה לא מה שראו בעת העתיקה. הציפוי היה עשוי אבן גיר מעולה שבמעולות. אך האבנים נשדדו ע"י חובבי אבנים, שבנו לעצמם בית מושקע משלהם.

עוד אנקדוטה, אולי זו רק אני (;. תמיד דמיינתי את הפירמידה בעלת קירות מבריקים חלקים. אז זהו שלא! תסתכלו בתמונה מטה, צלמתי אותה למרגלות פירמידת ח'ופו. אבנים, אבנים וזוג מאוהב.  חל איסור על טיפוס לראשן של הפירמידות.

בואו נחזור כמה מהשאלות הבסיסיות: כמה שנים ארכה בנייה של כל פירמידה? תלוי בכוח האדם ואולי בשנות חייו של המלך. לפחות 20 שנה עבודה. באיזה עונה עבדו? בקיץ. בחודשי הקיץ הנילוס עלה על גדותיו, וכך שבמשך ארבעה חודשים לא התאפשרה עבודה חקלאית. שהעבודה ניתנה למי שנזקק לפרנסה. איך הביאו את אבני הענק אל הפירמידה? מחצבות אבן נמצאו מאות ק"מ דרומית לקהיר. אולי באמצעות הנילוס ע"ג רפסודות? אך הנילוס מרוחק מאוד מפה. אחד הממצאים במקום - אדמה בוצית מהודקת עמוק, כנראה היה כאן מעגן מלאכותי שאליו הביאו את הדוברות. באתר הבניה עצמו אין עדות לשום טכנולוגיה, שהיתה בשימוש אלא כוח אדם וראמפות של עפר. למעשה זה הפתרון המוסכם ע"י רוב החוקרים. הוכחה לכך נראה באזור לוקסור.   הספינקס - תעלומה שאין לה פתרון. מתי נחצב? אין דרך לתארך אבן.  מדובר בדמות שנחצבה בסלע מול הפירמידה של ח'ופרה, אולי יש קשר. אין כתובות ואין תעוד.

המטבח המצרי – ארוחת ערב דגיגית

"זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (במדבר, י"א, ה').

ארוחת ערב כיד המלך, אכלנו בקהיר. היתה זו ארוחת דגים טריים עם מגוון גדול של סלטים. זה המקום לציין שהמטבח המצרי מתאפיין בעושר וגיוון קולינרי. הוא כולל ירקות, דגים, קטניות. ועליהם עוד ארחיב את הדיבור בהמשך. הדגים תובלו בתערובת תבלינים מאוד דומיננטית, שאם אני זוכרת נכונה הסממן הכי חזק שלה היה כוסברה וגם שומשום, זרעי כמון ובוטנים. ניחוח התערובת היה מאוד חזק, זהו, כמסתבר אחד המאפיינים הבולטים של המטבח המצרי.

יום 4: קהיר המוסלמית ופוסטאט > לוקסור

החלק הארי יום זה הוקדש לשני אזורים בקהיר – לאזור קהיר המוסלמית, בה נמצאת המצודה של קהיר ולאזור פוסטאט - הגרעין ההיסטורי של העיר. ובצהרי היום, לראשונה, אכלנו קושארי, מנה פופולרית מהמטבח המצרי, עליה ארחיב בהמשך.

קהיר המוסלמית היא אחד משלושת האזורים מהם מורכבת קהיר בירת מצרים של ימינו. היא נמצאת במרכז הנוכחי של קהיר, מסביב לחומות העיר ולמצודת קהיר (מצודת סלאח א-דין). בעיר המוסלמית ישנם מאות מסגדים, קברים, מדרסות וחאנים מהתקופה המוסלמית. אונסק"ו הכריז על אזור זה כעל אתר מורשת. בדרכנו מהמלון (TOLIP Golden Plaza Hotel) שבקהיר החדשה, לקהיר המוסלמית, חלפנו על פני מקום ההתנקשות בנשיא אנואר סאדאת, שם הוקם לזכרו מונומנט דמוי פירמידה.

בהמשך, עברנו ליד עיר המתים של קהיר, הנקרופליס שבו מאות אלפי קברים. ראינו הרבה מאוד כיפות, אלו אינם מסגדים אלא מבני קבר מפוארים – מוזוליאה. בשנות ה-50 של המאה שעברה, נכנסו, שלא לומר פלשו, עניי העיר והתיישבו בתוך מבני הקבר עצמם. מאז נוצרה כאן שכונת מגורים, חיה ובועטת לגמרי, עם יותר ממיליון תושבים. השכונה מתפרשת עד למצודה של קהיר. התושבים חיים במאוזוליאומים המפוארים ובמבנים שהוקמו לצד הקברים. חלקם משלמים דמי שכירות מועטים למשפחות המשכירות את מתחם הקבר של קרוביהם. השבילים הצרים בין הקברים מונעים כניסה של כלי רכב לבית הקברות. תיירים אינם מורשים להיכנס לעיר המתים. אולי מחמת "בושה" מטעם השלטונות.

ביקור במתחם מצודת קהיר (מצודת סלאח א-דין)

בכניסה לאתר מצודת קהיר, שבתחומו מסגדים ומוזיאונים, בדקו את האוטובוס עם מראות מלמטה...ביטחון הוא לא עניין של מה בכך במצרים. המצודה, הבנויה על צוק למרגלות גבעת מוקאטם, סמוך למרכז העיר, היא אבן דרך בתולדותיה של קהיר. היא הוקמה במאה ה-12 על ידי השליט האיובי סלאח א-דין, כדי להתגונן מפני הצלבנים, במהלך מסעות הצלב. שליטים מאוחרים יותר דאגו להרחיב את המצודה ולבנות בה ארמונות נוספים, בית כלא וגם בסיס צבאי. במשך יותר מ-700 שנים, ישבו שליטי מצרים בתוך המצודה הזו. היום בשטח רואים שרידי מצודה, חומות ומגדלים וגם חלקלקה – שכבת הגנה נוספת על החומה.  בעבר היה גם חפיר שהקיף את המצודה, אך כיום הוא סתום ברובו. והנוף רבותי, נופה של קהיר מרשים מאוד ממתחם המצודה.

אז אם כבר אנחנו פה, נתעכב לרגע על ההיסטוריה המוסלמית של מצרים. ראשוני הכובשים המוסלמים היו הערבים, שכבשו אותה במאה ה-7. הערבים ייסדו את העיר "פוּסְטָאט", ששמשה אותם כעיר השלטון במשך כ- 450 שנה. משמעות השם פוסטאט, בערבית: אוהל. כנראה לציון מחנה האוהלים של הצבא הכובש. העיר התחילה כעיר צבאית, אך בהמשך התפתחה והייתה למרכז מסחרי וכלכלי חשוב ביותר. אך מה לעשות, לא לעולם חוסן! בשנת 969 לספירה, מצרים נכבשת ע"י מוסלמים שיעים, מוסלמים מהשושלת הפאטימית, מצאצאי עלי אבן טאלב ופאטימה בת הנביא מוחמד. אי לכך, במאות ה-10-11, מצרים היתה למדינה מוסלמית שיעית. השליטים הפאטימים בנו לעצמם עיר בירה חדשה, במרחק של כ- 4 ק"מ מפוסטאט, וקראו לה "המנצחת", אל-קאהרה - היא קהיר. על המרחק בין העיר העתיקה פוסטאט לקהיר העיד כבר הרמב"ם, שגר בפוסטאט ושירת את השליט שגר בקהיר. מסמך היסטורי, שהשאיר אחריו, נפתח במשפט: "אני שוכן במצרים והמלך שוכן באל-קאהירה, ובין שני המקומות שני תחומי שבת". כאשר הכוונה בשם מצרים הייתה לפוסטאט. שושלות שלטון קמות ונופלות – זאת מוכיחה ההיסטוריה. במאה ה-12 החלה המערכת הפוליטית הפאטמית להתערער, וב-1169 מצרים נכבשה על ידי סלאח א-דין האיובי, שפעל בשליחותו של השליט הסלג'וקי, נור א-דין, ששלט באזור סוריה ועיראק. כך התחילה במצרים תקופת השלטון האיובי, שלטון מוסלמי הסוני, עם שליטים ממוצא כורדי.

למה גבעת מוקטאם חשובה לדרוזים? חברים נזכיר שאנחנו נמצאים ממש בגבעת מוקטאם, שהיא לא רק אתר היסטורי אלא אתר מקודש לדרוזים. כדי לענות על השאלה "למה", נזכיר את מייסד הדת הדרוזית, הח'ליף עלי אל חכים. עלי היה הח'ליף השישי מהשושלת הפאטִמית, ושליט מצרים בין 996–1021 לספירה. לא סתם שליט, אלא שליט אכזר, קנאי דתי ושוביניסט שרדף יהודים ונוצרים, והגביל מאוד את זכויותיהן של נשים. הוא פגע לא רק באנשים אלא גם במקומות מקודשים כמו כנסיות ובתי קברות, הוא זה אשר ציווה להרוס בירושלים את כנסיית הקבר. לא זו אף זו, הח'ליף הכריז על עצמו כהתגלמות האלוהות, כנביא ונושא התואר "אל-חאכִּם בִּאמר אללה" - "השולט בצו האל". בעצם הכרזה זו, הוציא עצמו מן האסלאם. כמו שאתם מבינים הוא רכש לעצמו שונאים רבים מכל הדתות והמגדרים. בשנת 1021, האיש יצא לטייל בקהיר הפאטימית רכוב על סוס. היות שאחר לשוב לביתו, יצאו אנשיו המודאגים לחפש אותו. בהגיעם לגבעת מוקטאם מצאו את הסוס לבדו. לאן נעלם הח'ליף? היעלמותו היא עדיין פרשה עלומה. על פי חלק מההיסטוריונים הוא נרצח, אך על פי המסורת הדרוזית, הוא לא מת אלא הוסתר ע"י האל, כאות מבחן לעמידתם של המאמינים, והוא עתיד להופיע ב"אחרית הימים" ולגאול את העולם. אם כך זכרו שהדת הדרוזית, מוצאה באיסלאם השיעי, והיא נולדה בשל מהפכה דתית של אדם אחד - הח'ליף עלי אל חכים.

מסגד מוחמד עלי פאשה

המסגד שבתמונה ובו בקרנו, מאוד מרשים! סגנון הבנייה מזכיר את "אגיה סופיה" באיסטנבול – כיפה מרכזית גדולה ומספר כיפות נוספות, צריחים דמויי עיפורן (מינארטים), מהם קורא המואזין לתפילה – בנייה טורקית קלאסית. המסגד הוקם על ידי  השליט מוחמד עלי במחצית הראשונה של המאה ה-19. נכנסנו תחילה אל החצר הפתוחה, המוקפת בארבע אכסדראות עם עמודי שיש, ובמרכז החצר אגן טבילה מתומן בנוי משיש.

מעל החצר הפתוחה מתנוסס מגדל שעון מרשים ביותר ועליו מותקנים ארבעה שעונים. אל תתלהבו, המנגנון שלהם מקולקל, ויש אומרים שלא עבד אפילו יום אחד. כשנגיע ללוקסור, נראה מקום בו עמדו פעם שני אובליסקים, כיום אחד מהם חסר – החסר נחתך ע"י מוחמד עלי ונשלח לפריז...

כדי להיכנס לבקר במסגד המלכותי, ציידו אותנו בכיסויי נעליים. עברנו סף כפול, ונכנסנו. לא רק המבנה החיצוני אלא גם פנים המסגד יפהפה - מעוטר בדגמים גיאומטריים וצמחיים צבעוניים. ראינו סבכות עץ מגולפות יפהפיות, חלונות גדולים, עמודים בעלי כותרות מעוצבות. האדריכלות היא בעצם כנסייתית-ביזנטית. יש כיפה מרכזית ומתחתיה מבנה מרובע. בפינותיה של הכיפה המרכזית, יש מעין משולשים קעורים, משולש קעור כזה נקרא "פנדנטין". על כל פנדנטי קליגרפיה בערבית – מופיעים 4 שמות: עלי, עות'מאן, עומר ואבו בכר – הח'ליפים ישרי הדרך, חבריו הקרובים של הנביא מוחמד. הרעיון הזה הושאל מהנצרות, בכנסיות רבות מופיעים האייקונות או ציורי הקיר של 4 האוונגליונים (המבשרים). אפרופו, המסגד משמש גם כמקום קבורתו של מוחמד עלי.

נפרדנו מהמצודה ושמנו פעמינו אל פוסטאט, האזור הידוע כיום כקהיר הקופטית (העתיקה).

ביקור בפוסטאט – השוק, הכנסייה התלויה, המוזיאון הקופטי ובית הכנסת בן עזרא

הנהג הוריד אותנו בכניסה לרחוב השוק של פוסטאט. השוק לא מהמרשימים, אם כי יש בו לא מעט חנויות ודוכנים. בפוסטאט התוודענו ליישוב שקדם לקהיר המוסלמית ובתוך כך למורשת נוצרית ולמורשת יהודית, כל דת והסיפור שלה.

בקרנו בכנסייה התלויה, "אל-מואלקה" – כנסיית מרים הבתולה, כנסייה אורתודוכסית. נקראת "התלויה" שכן היא בנויה על גבי שער המים של שרידי מצודת בבל (בבילון), מהתקופה  הרומית. המבצר נבנה בעמדה אסטרטגית. דרך אזור זה עברה תעלה המחברת את הנילוס עם הים האדום. עוד בתקופה המוסלמית הקדומה, נרדפו המצרים הקופטים, והם מצאו מקלט בתוך מבצר בבל. בשטח המבצר נבנו מנזר וכמה כנסיות, שהוטמעו בין חומותיו, כולל הכנסייה התלויה וכנסיית סנט ג'ורג'. בסמוך יש מתחם עם מבני קבורה נוצריים מפוארים, כשחומה אדירה מפרידה בין עיר המתים לעיר החיים.   כדי להגיע לתוך הכנסייה, עברנו דרך שערי ברזל וכנסנו לחצר מעוטרת בפסיפסים תנ”כיים. בקצה הרחוק של החצר, עלינו 29 מדרגות שהובילו לדלתות העץ המגולפות של הכנסייה ולחזית יפהפיה עם מגדלי פעמונים תאומים. הכנסייה שופצה פעמים רבות, החזית מתוארכת למאה ה-19, תוספת מודרנית, בעוד שהחלק הפנימי של הכנסייה מתוארך למאה ה-7 או ה-9.   בפנים, הכנסייה מחולקת לשלושה מעברים עיקריים, ובקצה המזרחי שלהם, מעין מקדשונים, המוקדשים משמאל לימין - לג'ורג הקדוש, למרים הבתולה וליוחנן המטביל. בסמוך לכניסה, נחתך לוח מהרצפה החושף את שער המים מתחת למבנה. מכאן יש תצפית טובה על הקרביים של אחד ממגדלי התאומים של השער. המקום נקרא בעבר "בבילון", אולי ע"ש הפליטים הראשונים שהגיעו לכאן מבבל. כאשר מסתכלים על הקרביים, מבינים מדוע הכנסייה לכאורה "תלויה".  

הקופטים היו פה לפני המוסלמים...כן. החל מהמאה ה-4 לספירה. הכובשים המוסלמים הם שבנו את העיר פוסטאט, אך עם הכיבוש היו פה מעט מוסלמים והרבה נוצרים ופגאנים. פוסטאט היתה תחילה לעיר צבאית, הפגאנים שרצו לסחור עם הכובשים, נאלצו להתאסלם. ברבות השנים, המוסלמים הפכו לרוב. (זוכרים? באלכסנדריה היינו עדים לסיפור המעבר מפגאניות לנצרות, ואילו כאן בפוסטאט חל המעבר לאיסלאם). ובכל זאת, אזור זה זוהה עם מיעוטים, קרי נוצרים קופטים ויהודים (אולי מכיוון שעם הכיבוש הפטימי הוקמה קהיר החדשה יותר, ופוסטאט נשארה העיר העתיקה; ר' מעלה ציטוט של הרמב"ם).

פוסטאט מקודשת לנוצרים כי עפ"י הברית החדשה (אוונגליון מתי), עם היוולדו של ישוע, נאלצה המשפחה הקדושה לברוח מפני המלך הורדוס למצרים. על פי המסורת הקופטית, המשפחה הקדושה מצאה מפלט במצרים והגיעה לכאן. על קיר אחת מסמטאות פוסטאט יש תבליט ועליה יוסף אבי ישוע, גורר חמור לבן ועליו רכובים מרים הבתולה ובנה ישוע. ברקע רואים את שלושת הפירמידות של גיזה כמו גם את צמח הפפירוס – סמלה של מצרים התחתונה.

בפוסטאט, במבנה יפה, נמצא גם המוזיאון הקופטי. המוזיאון חביב ומקנה הצצה לתרבות הקופטית.

שמנו לב לשמירה הרבה לה זוכה פוסטאט, מן הסתם בשל ההתנכלות המתמדת לקופטים.

בית הכנסת בן-עזרא בפוּסְטָאט והגניזה הקהירית - בפוסטאט, בקצה סמטת הספרים ועוד קצת הלאה, עמדנו מול שער סגור. לא ממש נתנו לנו להיכנס לבית הכנסת. היה שם שומר ששוחח איתנו, המקום בשיפוצים. יש לבית כנסת זה חשיבות היסטורית אדירה. הוא נבנה על חורבותיה של כנסייה קופטית, שאדמותיה נקנו במאה ה-9 על ידי אברהם בן עזרא מירושלים. על פי המסורת המקומית, בית הכנסת נבנה במקום שבו נמצא משה רבנו כתינוק. רבי משה בן מימון, הרמב"ם, התפלל בבית כנסת זה. בעת שיפוץ שנערך בשנות ה-90 של המאה ה-19, התגלה בעליית הגג של בית הכנסת חדר גניזה עתיק, ובו מאות אלפי דפים ומסמכים מקוריים. בגניזה, שכונתה בשם "הגניזה הקהירית", נמצאו שלמים מאות אלפי דפים, מרביתם מן האלף הראשון לספירה, ובהם דפים מכתבי הקודש, ספרים, מכתבים ומסמכים שונים שנכתבו בעברית, ארמית, ערבית, פרסית, יידיש ולטינית, בדרך-כלל באותיות עבריות. המסמכים הולידו מהפכה בחקר ההיסטוריה היהודית וההיסטוריה הכללית של ימי הביניים. מסמכי הגניזה הועברו לספריות ברחבי העולם, ומדענים רבים בארצות שונות שוקדים מזה עשרות שנים על חקירתם.

 ארוחת צהריים אייקונית – קושארי (יאמי!)

זכינו לטעום מנת מטבח קהירי אמיתי, במסעדה שמתמחה בכך - מסעדת פועלים, מהמפורסמת ביותר בקהיר, "אבו טארק". קושארי היא מנה שנולדה במאה ה-19, היא משלבת שני סוגי פסטה עם אורז, חומוס ועדשים, כשמעליהם רוטב עגבניות מתובל נפלא ומעט חריף, עם כמון, בהרט ושבבי צ'ילי ומלמעלה ערימת של בצל מטוגן, קראנצ'י ומקורמל. כל כך פשוט, כמה אותנטי וטעים. אומרים שכל אישה מצרית יודעת להכין קושארי. הוא נולד כמאכל שאריות, כלומר כזה שאמהות הכינו ממאכלים שנשארו במקרר מאתמול, בעיקר פסטה ואורז - שניים מהמאכלים הזולים והנפוצים במטבח הביתי. אך הכי חשוב זה לדעת איך לערבב לפני שאוכלים. ככה מערבבים קושארי – הסרטון צולם ע"י אלדד חייט. אפרופו, אבו טארק עצמו ישב מחוץ למסעדה, מתמוגג ולא בכדי, המסעדה הגדולה שלו היתה מלאה מפה לפה וכל פה אוכל מנה אחת נפלאה – קושארי!   קושארי, צילום שחר חייט

"יש מקום לשיפור הקולינריה, אם כי הטעמייה, הקושארי, המולוחייה והאום עלי עושים את העבודה". אלדד חייט, אורח לרגע.

לוקסור היפה

לקראת ערב טסנו ללוקסור, היישר אל דוכן פלאפל מקומי, אולי לא הכי טוב בעיר (: אך טוב והומה מקומיים. לוקסור, ואו, התאהבתי מיד. בהשוואה לקהיר – אוויר צח! לא צפוף. יש בה אווירה אחרת לגמרי, אפשר לקחת נשימה ולהתפעל. האנשים שפגשנו, היו בעלי גוון עור כהה יותר, ומצאתי אותם נאים יותר. ליד דוכן הפלאפל התגודדו סביבנו מיטב בני המקום. ניסו למכור לנו דבר זה או אחר. לא תופתעו לדעת שגם אם לא קנינו משהו, כשמי מאיתנו ויתר על מנת הפלאפל שלו, ילד רעב שמח לקבל אותה – ואכל אותה במהירות לנגד עינינו. אנחנו כתיירים, ודאי נתפסים לא רק מקור פרנסה חשוב, אלא כמי שיכולים לתת מזון בפיו של ילד מצרי רעב.

ובמעבר חד, לא רק ממצרים התחתונה (קהיר) למצרים העליונה (לוקסור ודרומה), מהרחוב הוקפצנו למלוננו המצוין, Steigenberger Luxor. מאותה רשת בתי מלון בו שהינו באלכסנדריה, אך הרבה יותר גדול. היו שם תיירים רבים. החדר מצוחצח, בקבוק מים קרים. אתוודא כי החדרנית שלי (או אולי החדרן, לא פגשתי...), הגדילה לעשות ואף השאירה לי זר פרחים לבן אותו קטפה כנראה מחצר המלון. הלכתי לישון עם ציפיות גדולות לביקור בעיר. לילה טוב לוקסור! 

יום 5: לוקסור – מקדשי כרנך, מקדש לוקסור ומוזיאון לוקסור

סָבָּאח אֶל חֵ'יר לוקסור!

בערבית מברכים ב"סָבָּאח אֶל חֵ'יר", עד השעה 12 בצהריים. ולאחריה, "מַסַא אלְח'יר", כלומר "ערב טוב". אין מילות ברכה ייעודיות לשעת צהריים. אי לכך וללא כל קשר, היום האטנו מעט את הקצב, קמנו בנחת ויצאנו סביב 9:00, לאחר ארוחת בוקר מפנקת במלון. אז, סבאח אל ח'יר, כי אין דבר משובב נפש יותר מלהתעורר על גדתו המזרחית של הנילוס, האזור המכונה "עיר החיים". להבדיל מהגדה המערבית, המכונה "עיר המתים".  וזה למה? הנילוס במצרים הוא ציר החיים, והוא זורם מדרום לצפון. ממזרח לנילוס ארץ החיים, ממערב לו המדבר – אזור המסמל מוות. כמה סימבולי. העיר לוקסור נמצאת במיקומה של העיר העתיקה תבאי, אשר הוקמה כבר במאה ה-32 לפנה"ס והייתה בירת מצרים העליונה (דרום מצרים) מהמאה ה-11 לפנה"ס ועד לשנת 663 לפנה"ס.

בדרכנו למקדשי כרנך חלפנו על פני אחד מארמונותיו לשעבר של המלך פָארוּק, שמשל במצרים בין השנים 1936 ועד למהפכת הקצינים החופשיים שהביאה לסיום המלוכה בשנת 1952. פארוק, בן לשושלתו של מוחמד עלי (אותו הזכרנו בביקור במצודת קהיר), היה מלך ממלכת מצרים השני (מאז סיום השלטון הבריטי) והאחרון ששלט בפועל. אורח חייו הראוותני וחוסר ניסיונו הפוליטי ביחד עם משברים פוליטיים וההפסד במלחמת העצמאות, הובילו לאיבוד התמיכה העממית בו ולהדחתו בהפיכה צבאית שהונהגה בידי גמאל עבד אל נאצר ומוחמד נגיב. פועל יוצא של המהפכה – לא רק המשטר השתנה אלא הארמונות הפכו לבתי מלון.

מקדשי כַּרְנָךְּ (קרנאק)

נכנסנו לקומפלקס המקדשים הגדול ביותר בעולם, מפעל בנייה עצום שנמשך מאות שנים, ומתפרש על פני 250 אלף מ"ר. מהחניה נכנסנו היישר למרכז המבקרים בו עמדנו ליד דגם גדול של האתר. הדגם משחזר את המקום בשיאו. בדגם רואים חומת לבנים שמקיפה את המתחם המקודש, ובשטח נראה עוד מעד שרידי ביצורים - כרנך הוא כנראה שיבוש של המילה "חווארנק", שמשמעותה "מקום מבוצר". הקומפלקס נחשב פלא ארכיטקטוני מופלא ומרתק. ניצבים בו, בשורות סדורות, 134 עמודים עצומים בגובהם ובגודלו, אלו ממש המון עמודים! (מספרם נמוך רק במעט מזה שהיה בבית המקדש של הורדוס, שם נמנו 160 עמודים). עוד במקום פסלים, ספינקסים, אובליסקים ועוד. במרכז המתחם נמצא האגם המקודש שלו. צעדנו לכיוון הקומפלקס, חולפים תחילה על פני שדרת הספינקס.

קומפלקס מקדשי כרנך מוקדש ל"שלישייה של תבאי" – שלישיית האלים, שהמרכזי בהם הוא אמון (אמון-רע), האלה מוּת בת זוגו, ובנם האל ח'ונסו. תבאי היתה אמנם לבירת מצרים בימי שושלת המלכים ה-11, אך תקופת הזוהר שלה באה לה בתקופת הממלכה החדשה, בימי השושלת ה-18, בין השנים 1550–1292 לפנה"ס. מפעל הבנייה החל בימי המלך תחותמס הראשון, ונמשך עד למאה ה-4 לפנה"ס, עם כיבוש מצרים ע"י אלכסנדר מוקדון. המקדשים המשיכו לשמש גם בתקופת מצריים התלמית. במאה ה-4 לספירה, קונסטנטינוס, שליטה של הקיסרות הרומית המערבית, ציווה לסגור את כל המקדשים הפגניים ברחבי האימפריה, שדתה הפכה נוצרית. בתקופה זו העיר כמעט ננטשה על כלל מקדשיה.

לפני אלפי שנים השדרה המעוטרת בפסלי ספינקס, שלחלקם ראש אדם ולחלקם ראש אייל (סמל האל אמון-רע), חיברה בין מקדש כרנך ומקדש לוקסור (בו נבקר מאוחר יותר היום), ואורכה היה כ-2.5 ק"מ. שמנו לב, שמעטים מפסלי הספינקס נותרו שלמים – זאת מכיוון שהם עברו השחתה (איקונוקלזיס), בתקופות מאוחרות יותר מעת בנייתם. במצרים העתיקה שימשה דרך הספינקסים בעיקר במהלך פסטיבל ה- Opet – שנחגג בחודש השני של הצפת הנילוס. במהלך חג זה התקיימה תהלוכה פולחנית, בה נהגו כוהני הדת לשאת על כתפיהם ארונות זהב שבהם הוחזקו פסלי האלים אמון-רע, אשתו מות ובנם ח'ונסו, כשהם נושאים אותם על סירות קדושות אל הנילוס. הכוהנים הוציאו את הפסלים מן המקדש, הוליכו אותם אל הנילוס, ממנו לכרנך ומשם למקדש לוקסור לטקס שהתקיים בו, ומלקוסור שוב בחזרה לכרנך. תהלוכה זו לוותה בהמון רב של מאמינים.

אחרי שדרת הספינקסים, הגענו אל השער הראשי למתחם המקודש. השער מורכב משני מגדלים עצומים המתחברים באמצעות קרניז, הנמוך מהם וסוגר את הפתח ביניהם. מבנה זה נקרא – פילון. עמדנו בשער משתהים. כמו הקדמונים, פסענו ביראת קודש, אל תוך מתחם שבו ניצבים עמודים אדירים העשויים אבן חול. העמודים מאויירים במגוון סמלים וקרטושים מהתרבות המצרית העתיקה, ובעלי כותרות השוקלות מן הסתם כמה טון. המקום הזה נועד להזכיר לאדם, כמה קטן ואסיר תודה הוא צריך להיות, כנגד האלים, בעלי העצמה וההשפעה. תארו לכם את מי שהגיעו לכאן, לקבל את ברכת האלים באמצעות כוהני הדת. כמה יראה כמה מאגיה בעצם הנוכחות במקום. זהו המתחם הגדול ביותר באתר והוא מוקדש לאל אמון-רע. מתחם זה הוא היחיד הפתוח לציבור.

בדומה לכל מבנה מקודש, גם קומפלקס זה כולל כמה אזורים - נכנסנו דרך חצר פתוחה אל מתחם עמודים (היפוסטיל), שבקצהו אמור להיות (ויש) קודש הקודשים – הדביר, בו מקריבים קטורת (נוזלים ריחניים, שיחפו על ריח הקורבונות שהוקרבו בחצר). ממתחם העמודים, יצאנו אל חצר פנימית, בה יש קיר גדול ועליו, כמו בדף של ספר פתוח, מתואר "מסע שישק". מסע שישק, הוא אחד האירועים הצבאיים הגדולים והחשובים שהתרחשו בא"י בתקופת המלוכה: שישק מלך מצרים נלחם בא"י וחזר ככובש מנצח. מסע זה היווה פגיעה צבאית, מדינית וכלכלית חמורה הן לממלכת יהודה והן לממלכת ישראל. במלכים א פרק יד כתוב: "(כה) ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם עלה (שושק) שישק מלך מצרים על ירושלם: (כו) ויקח את אצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך ואת הכל לקח ויקח את כל מגני הזהב אשר עשה שלמה...". על הקיר הזה מתוארים בפירוט שמות של 150 מקומות אותם כבש ובזז שישק, בהם בית שאן (בית שן). על הקיר מופיעה גם סדרה של דמויות של אנשים שנלקחו בשבי.  

חזרנו שוב ושוב אל "יער" העמודים. התמקדנו בכותרות וגם בסצנות מיתולוגיות החרוטות עליהם – חלק מהעמודים בעלי כותרות פפירוס פתוח ואחרים בעלי כותרות פפירוס סגור.  מעל הפפירוס הסגור יש חלק של משקוף בעוד שמעל זה הפתוח יש אזור מואר יותר – הפפירוס מקבל את קרינת השמש, המעניקה לו חיים, ונפתח. "גומא הפפירוס" היה צמח נפוץ לאורך הנילוס. הוא מוזכר בתנ"ך מספר פעמים, בספר שמות יוכבד יצרה ממנו "תיבת גומא" בשביל משה הקטן. הפפירוס שימש כחומר גלם לייצור כלים וחפצים – אך שימושו העיקרי היה לייצור נייר (paper). רצועות נחתכו מגבעוליו, נכבשו ויובשו ואז נארגו בצורת שתי וערב לנייר.

לקחנו לנו הפסקת קפה או מאפה או משהו, מה שהיה בקפיטריה המקומית...והתרווחנו בסמוך לשפת האגם הקדוש. זהו אגם מלאכותי, המקבל את מימיו מן הנילוס. טהרה תמיד קשורה במים, אפשר לומר שמדובר ב"מטהרה" (כמו במסגד) של מצרים העתיקה. הכוהנים נהגו להיטהר לפני קיום טקסי הפולחן. פעם ליד האגם הקדוש עמד אפילו קיר עם שמות 61 מלכי מצרים, אך הקיר המקורי הועבר לצרפת ומוצג כיום בלובר. בסמוך יש עמוד גרניט קטן, ועליו סמל המעוצב בצורת חיפושית הזבל – המכונה "חרפושית". חרפושית היתה סמל תחייה חשוב במצרים העתיקה. החיפושית המגלגלת את כדור הזבל שלה נקשרה בעיני המצרים עם אל השמש המגלגל את גלגל השמש הנולד מחדש בשמים מדי יום.     עוד יש באתר מקדשי לוקסור, את אחד האובליסקים הגדולים ביותר הידועים, ששוקל 328 טון וגובהו 29 מטר, וסמוך אליו אובליסק נוסף מעט נמוך יותר. המלכה חתשפסות השאירה אחריה לא מעט אובליסקים עצומים, שניים מהם רואים פה. הקמת אובליסק הוא פרויקט אדיר! הוא כלל חציבה במחצבות הגרניט של אסואן, הובלה של גושי סלע עצומים וכבדים בסירות לאורך הנילוס ואת ההעמדתם במקדשים. כאן פגשנו את האובליסק שהציבה חתשפסות לפני יותר מ-3,500 שנה. מדהים, לא? חתשפסות הטביעה חותם, לא רק בזכות שמה הקשה להגייה (:, אלא שהיא היתה אישה, שליטת מצרים, בעת שזו היתה הממלכה החזקה בעולם. חתשפסות שנולדה בשנת 1507 לפנה״ס היתה בתו של תחותמס הראשון ונכדתו (מצד אמה) של אמנחותופ הראשון, שהיה בנו של מייסדה המהולל של השושלת ה־18 במצרים. הנודעים והגדולים במלכיה של מצרים העתיקה הם מתקופה זו, כולל הפרעה האישי של עם ישראל – המשעבד הגדול – ההוא שמשה רבנו פנה אליו בתחינה ״שלח את עמי״ והוא בתגובה הקשה את לבו.    

מקדש לוקסורּ

כבר שהגענו אתמול בערב ללוקסור, לא יכולתי להתעלם ממקדש לוקסור, המואר בשעות הערב ובולט מאוד בין רחובות העיר, גם בשעות היום. נסענו ממקדשי כרנך לכאן. כזכור, אילו צעדנו בשדרת הספינקסים... היינו מגיעים תוך קצת יותר מ-2 ק"מ. גם מקדש זה שייך ל"עיר החיים", בגדה המזרחית של הנילוס. ו... גם המקדש הזה נבנה עבור שלישיית האלים הנערצת, אמון, אשתו מות ובנם ח'ונסו. ונבנה בתקופת הממלכה החדשה במצרים.

אין, אין על רעמסס השני – גבר, גבר. שימו לב, בכניסה לפילון ישנם שני פסלים גדולים שלו ומצד אחד גם אובליסק ענק. פעם היו שם שניים, אך נותר רק אחד, ומהשני נותר רק הבסיס. זוכרים? זו המתנה שהעניק מוחמד עלי לצרפתים - האובליסק החסר נמצא כיום בכיכר הקונקורד בפריז. בהמשך יש ממש בוק של המלך רעמסס השני – המלך יושב, המלך צועד לקרב, המלך עם ידיים משוכלות על החזה – התנוחה האוזרית, ע"ש אוזריס, שהתחיל כאל השמש וסיים כאל המתים. בבסיס האובליסק, יש סדרה של 4 בבונים. למרות שהבבונים אינם נפוצים באזור, במצרים העתיקה היה לבבון תפקיד דתי חשוב - הוא נתפס כאחת הצורות החשובות יותר אותן יכולים האלים להתגלם. בבונים יובאו למצרים מנוביה ומארץ פונט. כנראה שמשו כחיות מחמד, אך גם הוחזקו בלהקות ליד המקדשים, יחד עם חיות אחרות שנחשבו מקורבות לאלים. לאחר מותם, נקברו הבבונים בקברים טקסיים. אנחנו נפגוש אותם גם באבו סימבל, כמבשרי הזריחה.

רעמסס השני הותיר אחריו יותר מ-150 צאצאים. על אחד הקירות רואים סצנה ובה סדרה של דמויות, להלן "הנסיכים". איך יודעים שאלו נסיכים ציורי האבן כוללים דמויות בעלות קרחת ובצד ראשן יש צמה יורדת אופיינית. חוצמזה לכל אחד יש קרטוס, כיאה לבן מלך.

בן המלך המפורסם ביותר או אולי זה בעל המשמעות הגדולה ביותר עבורנו, הוא פרעה מרנפתח. במאה ה-19 התגלתה באיזור לוקסור כתובת מצרית (מצבה/אסטלה) מהמאה ה 13 לפנה"ס, שמתארת את מסעו של המלך המצרי מרנפתח נגד ערי כנען. חשיבותה של הכתובת היא בכך שהיא מזכירה את ישראל (זו הכתובת היחידה המצרית שנמצאה ומוזכר בה ישראל), ובכך מסייעת לחוקרים לשער את זמנה של יציאת מצרים. מעשה שהיה כתוב, כך היה - עם מותו של רעמסס ה-II, במלאתת לו לפחות 90, מצאה כנען שעת כושר לפרוק את עול השלטון המצרי, והיורש, פרעה מרנפתח נאלץ לערוך, בשנות מלכותו הראשונות, מסע צבאי לערי ארץ כנען, ובכלל זה נגד שבטי ישראל שישבו כבר בארץ. ידיעות על כך יש לנו כתובות במצבת מרנפתח. בהקשר זה, לאו דווקא ממסע קרב זה, יש סצנה שמצוירת על האבן, מתחת לכיסא המלך. הסצנה כוללת סדרה של  דמויות, כנראה שבויים – בעלי זקנים, ידיהם קשורות לאחור וחבל מקשר ביניהם.

סצנה מצוירת נוספת במתחם כוללת את דמותו של האל חאפי, אל היאור/הנילוס. דמותו  הגברית מוצגת כבעלת חזה נשי, כלומר הוא מניק – מעניק חיים. הדואליות בולטת. מופיעים גם צמחי פאפירוס וצמחי לוטוס. לוטוס – סמלה של מצרים העליונה, פפירוס של התחתונה – הסצנה בעצם מדגימה איחוד של השתיים, ביו הסמלים רואים קנה נשימה וריאות. 

במתחם מקדש לוקסור עומד גם מסגד, שנבנה סביב קברו של השיח' הסופי מהמאה ה-13, יוסוף אבו אל-חג'אג'. מדובר בצדיק מקומי, ועד היום מתקיים יום חג לזכרו. המסגד הזה למעשה בנוי על שרידי כנסייה קופטית הבנויה על שרידי מקדש פגאני – פעם קדוש, תמיד קדוש! השאלה רק לאיזו דת.

 מוזיאון לוקסורּ

כשהגענו למוזיאון לוקסור, כבר ירדה השמש. איש הבטחון שליווה אותנו, איפשר לנו לצלם את השקיעה בארץ המתים, מעבר לנילוס.

זהו מוזיאון לא גדול, המתגאה באיכות פריטיו הארכיאולוגים. התמקדנו במספר פריטים כמו המומיות של הפרעונים אחמוס הראשון ורעמסס הראשון, אנטרופואידיים – ארונות קבר דמויים אדם, סרקופג מאבן גרניט – ששימש לקבורה, פסל של האל סובק והמלך עשוי מאלבסטור לבן, ומוצגים נוספים כמו פסלו של האל סובק Sobek עם המלך אמנחותפ השלישי. סובק בעל גוף אנושי וראש של תנין. דמותו של האל נקשרה בכוחם של מלכי מצרים - פוריות ועצמה צבאית. אביו של סובק היה האל סת, ואמו הייתה האלה נית' (Neith). פסלו של המלך אחנתון, אמנחותפ הרביעי, שהיה מהפכן דתי. הוא הנהיג במצרים את האתניזם, שהעלה את אל השמש, אתון, למעמד של אל עליון, במקומו של האל אמון. אשתו נפרטיטי,  נחשבה האישה היפה בעולם הקדום. יש במוזיאון גם ארונות קבר דמויי אדם – אנתרופואידיים וסַרקוֹפָג - מְכל אבן המשמש כארון קבורה. המילה היוונית סרקוֹפגוֹס, משמעותה "אכלן בשר".

המשכנו לארוחת ערב במסעדה מצוינת במרכז לוקסור - Sofra Restaurant & Cafe . המסעדה ידידותית גם לצמחונים/טבעוניים. והבמיה, מעדן! עשויה בדיוק כמו שאני אוהבת. 

יום 6: לוקסור – מקדש מדינת האבו, עמק המלכים ועמק המלכות ומקדש דיר אל בחרי

 היום חצינו את הנילוס לכיוון מערב, ויצאנו להרפתקה של ממש, ביקור בארץ המתים. למיותר לציין, שרובה של עיר החיים לוקסור, נמצא ממזרח לנילוס – עיר נקייה ומתוחזקת טוב יותר מקהיר, יש בה פשוט יותר מודעות לאיכות חיים ומן הסתם הרבהחות צפיפות אוכלסין. בצד המערבי, הנושק למדבר, ראינו אזורים חקלאיים הסמוכים לגדת הנילוס. פלאחים מצריים התניידו בשטח, ולא יכולנו שלא להבחין בשניים ממאפייני הלבוש של המקומיים - ג'לביה וצעיף. הצעיף - בערב על הצוואר, בבוקר על הראש, שמושיות דואלית וחסכנית – בהתאם לשינוי הטמפ' באזור. מה בחקלאות המקומית? קני סוכר, עגבניות, בננות, גויאבות ועוד.    

מצרים משופעת בחקלאות מדברית והיא ברובה מתוקה עד מאוד. אלדד חייט, אורח לרגע.

עמודי ממנון בדרכנו לעמק המלכים, בצד המערבי של לוקסור, עצרנו ליד שני גושי סלע ענקיים - פסלי ענק זהים של המלך אמנחותפ השלישי במצב ישיבה, כשידיו מונחות על ברכיו ומבטו מופנה מזרחה לכיוון הנילוס. פסל נוסף נמצא מאחוריהם, וניכר שהאזור עדיין בחפירות. זהו מקדש הקבורה של אמנחותפ השלישי.  להבדיל מהצד המזרחי של הנילוס, בו במקדשים חגגו את החיים, הצד המזרחי הוקדש לקברים ומקדשים שעניינם מוות. אז מיה היה ממנון? ממנון היה מלך אתיופיה, ענק שחור ואמיץ, שהפחיד את כל רואיו. במלחמת טרויה, ממנון הצטרף לטרויאנים. טעות אחת הוא עשה שבגינה שילם בחייו - הוא פגע באחד מחבריו של אכילס. אמו של ממנון שהיתה נימפה, שמעה על מות בנה. היא הקימה קול בכי כה אדיר עד כי לזאוס זה יצא מכל האוזניים. כדי להפסיק את בכייה, הוא העלה את ממנון השמימה וזיכה אותו בחיי עולם. נו טוב, סיפור נחמד – איך מתחבר למקדש פרעוני? אנחנו במדבר, יש פה רוחות עזות הסודקות את פסלי האבן לאורך דורות. אחד הפסלים נסדק באופן כזה, שכאשר רוח נשבה בינות לסדקיו, נשמעה מעין יבבה. כאשר הגיעו לכאן היוונים, ושמעו את היבבה... הם מיד אמרו "זו אמא של ממנון מיבבת", ומאז מכונים העמודים – עמודי ממנון. אל תנסו בשטח – רשות העתיקות המצרית סגרה את הסדק המייבב.  

ממנון. צילום: שחר חייט

מקדש מדינת האבו מקדש המתים לאל אמון שבנה המלך  רעמסס השלישי. זהו רק אחד מיותר מ-20 מקדשי קבורה שנחשפו בצד המערבי של לוקסור. המקדש נמצא במצב שימור מצוין – קירותיו מקושטים בדמויות מלכים ואלים, ועמוסים בהירוגליפים חרוטים מהרצפה ועד לתקרה - עדות לסיפורי החיים שהיו כאן לפני יותר מ-3000 שנה. בנוסף, חלק מהצבעים שעיטרו את המקדש עוד נראים בפינות החדרים ובקצוות העמודים - מקומות שהזמן לא נגע בהם. רעמסס השלישי, היה הפרעה האחרון הגדול, ששלט גם באזור א"י. הוא נרצח ע"י בנו, כתוצאה ממזימת חצר, בשיתוף האם. הרוצח נאלץ להתאבד – נקבר ונחנט, אך לא נעטף בבד פשתן אלא בעור עזים – סמל לטומאה, שתמנע ממנו הגעה לעולם הבא.

 אחד הדברים המיוחדים במקדש שבכפר האבו, הוא קיומה של סדרת שערים, שהראשי המופיע בתמונה מעלה, הוא שער שסגנונו האדריכלי סורי, המכונה "מִגְדּוֹל". זהו שער יוצא דופן במצרים של המאה ה-12 לפנה"ס. הפילון, שלמדנו להכיר אתמול, נראה כאן כמו מגדל עם פתחים למעלה – זהו מבנה אופייני לכנען ולסוריה. הפילון הראשון מוביל אל החצר הראשונה, לאחריה ניצב הפילון השני בסגנון מצרי, המוביל אל החצר השנייה, ולאחריה הפילון השלישי אףף הוא מצרי, המוביל אל אולם עמודים גדול.

בכניסה הראשית, נעמדנו מול שני פסלים מגרניט בגוון שחור, הפנים היו שבורות (בגלל איקונוקלזיס), אך ניתן לזהות דמות של לביאה – סמל של תעוזה במלחמה (לא מדובר באריה, שנחשב עצלן). נכנסנו למקדש דרך הפילון הראשון. משמאל לכניסה, עומד רעמסס, ומולו, האל אמון-רע עם נוצות על ראשו. המלך מחזיק בידו השמאלית שיער קרקפות של המוני שבויים שדמויותיהם מתחת. הוא עומד להכות אותם. ביד ימין הוא אוחז נבוט. האל אמון-רע מגיש לו חרב.

בתוך המקדש חרוטות בסלע מגוון סצינות – אחדות קשורות מלחה ואחרות יחסים בין האל אמוןן-רע למלך רעמסס השלישי. אחת הסצנות המאוד משמעותיות היסטורית, כוללת תבליטים המתארים מלחמה קשה בין מצרים ל-"גויי הים" שניסו לפלוש לשטחה. בין הפולשים מוזכרים גם הפלישתים המוכרים לנו מהתנ"ך. התבליטים מתארים קרב ימי אכזרי – ספינות מלחמה, לוחמים מופלים למים, חרבות נשלפות וחצים שנראים כאילו עוד רגע ויעופו מהקיר. איך צצו פה פתאום פלישתים? במאות 12-13 לפנה"ס, בעקבות משבר אקלימי קשה באזור אגן הים התיכון, יש שנות בצורת ממושכות. ממערב לא"י, אזור איי הים האגאי, שבטים רבים רעבים ללחם. שבטים אלו נעים בהמוניהם על גבי סירות מזרחה, בתקווה ששם – בקרב האימפריות המזרחיות - ימצא מזור לרעב שלהם. שתי אימפריות פעילות במרחב - מצפון לא"י יושבים החתים ומדרום לה המצרים. אנשי הים, המכונים "גויי הים", פולשים מן המערב ותוקפים כל מה שאפשר, וכך מביאים לסופה של האימפריה החתית, ולהתגוננות של המצרית. רעמסס השלישי אמנם הצליח לשמור על גבולותיה של מצרים אך בפועל האימפריה המצרית קרסה, ואיבדה את יכולת השליטה שלה במרחב המזרח התיכון. בעוד האימפריה המצרית מתגוננת, נוצרה הזדמנות לעמים רבים לכבוש ולהתנחל באזור א"י. פסיפס של עמים קטנים, בהם מואבים, אדומים, ארמים, פלשתים, שארנדו (מוצאם מהאי סרדניה), וגם עם ישראל, תופסים להם נחלות במרחב שנשלט בעבר ע"י המצרים והחתים.

אז עלילות גבורה מחד, ומציאות מנגד. מספרים על רעמסס השלישי, שהיה ממזר לא קטן. הוא ידע שאביו רעמסס השני, הבנאי הגדול, נהג למחוק שמות של פרעונים קודמים שנחרטו על קירות המקדשים, ולחרוט את שמו במקומם. הבן למד לקח ממעשי אביו, וחצב את שמו עמוק באבן – כך שיהיה קשה להסירו, עדות לכך רואים כאן. לצד המקדש, נותרו שרידים של ארמון רעמסס השלישי, ארמון מפנק שכלל בין השאר את חדר הכס ואת חדרי האמבטיה המלכותיים של המלך ושל רעייתו. אפרופו, עדויות למוטת שלטונו של רעמס השלישי באזור א"י נמצאו בארץ במספר מקומות. בבית שאן - כאן התגלה פסל של המלך. בבקעת תמנע - התגלה תחריט סלע שבו המלך מעניק מנחה לאלה חתחור. בתל בית שאן שיחזרו את ארמון המלך המצרי, בהשראת הארמון הקיים כאן במדינת האבו.

המצרים הקדמונים האמינו בחיים שלאחר המוות והכינו את עצמם לחיי נצח ב"ארץ המערב". אז אנחנו פה, בארץ המערב, מתחקים אחרי קברי המלכות והמלכים המצרים הקדומים. כמו גם, אחר המיתולוגיות שליוו את המוות ואת חיי הנצח. ממדינת האבו, המשכנו בדרכנו אל עמק המלכות, ladies first 😊. ואחר כך לעמק המלכים, אל אתרי הקבורה של  מלכי השושלות 20-18 של מצרים. הקברים המאפיינים עמקים אלו הם קברים החצובים בסלע, בניגוד לפירמידות המסורתיות, שלא רק היו יקרות לבנייה  אלא גם בולטות על פני השטח. הפרעונים בשושלות 18-20, ויש לומר גם "הפרעוניות", נקברו במדבר, במקום מרוחק ומבודד מכל יישוב. המטרה היתה שמעטים ידעו על המיקום וכך קבריהם יהיו מוגנים היטב מפני שוד וביזה. מה שכידוע לא מאוד צלח אם בכלל.

 עמק המלכות - קבר נפרטארי

נפרטארי היתה רעייתו של רעמסס השני, מלכה חשוב מאוד. למלך היו אמנם 5 נשים, אך את נפרטארי הוא אהב יותר מכולן. מבנה הקבר שלה, רוצה לומר מקדש קבורתה הגדול, הוא אולי היפה שבמקדשי הקבורה, מופלא בהשתמרותו ובשימורו - יש בו תבליטים צבעוניים איכותיים שנותרו שלמים. ירדנו במדרגות אל המקדש, יש בו כמה חדרים פנימיים.

לוגיסטית למבקרים כאן, שימו לב! יש כללים באתר עמק המלכות, המצרים מגבילים ל-150 איש בכל האתר בו זמנית. בתוך קבר נפרטארי אפשר ל"בלות" רק 14 איש בו זמנית, ועד 10 דקות לביקור.

הקבר התגלה בתחילה המאה ה-20, והיווה אירוע סנסציוני – הצבעים הבוהקים של הפרסקאות היפהפיות, הותירו רושם אדיר על מי שחשפו את קברה של נפרטארי. עם הזמן, כתוצאה מהחשיפה לאוויר, המים אשר בסלע החלו יוצאים החוצה והמלחים שחילחלו פגעו בפרסקאות. הן התכהו ולבשו "פטינה", דבר שאילץ את המשמרים, לפני כרבע מאה, לנקות את הקירות ולהחזיר עטרת הצבעים המקוריים ליושנה. אציין שכאשר מצאו את קברה של המלכה, ראו שכבר נבזז. כשהסרקופג שלה נמצא, היו בו רק סנדלים וחלק מעצמות הרגליים של המומיה (גוויתה המשומרת).

מה רואים בעיטורים? העיטורים הכוללים את דמותה, מבליטים את יופייה של נפרטארי. ביניהם עיטורים המתארים את נפרטארי כשהיא מוצגת בפני האלים, שמקבלים אותה בברכה. עיטורים אחרים לקוחים מתוך "ספר המתים", הכולל הנחיות להולכים בדרכם לעולם המתים. איורי תקרה מייצגים את השמים – התקרה צבועה בכחול כהה, עם מספר עצום של כוכבים זהובים מחומשים. חדר הקבורה הוא חדר מרובע עצום, שתקרתו נתמכת על ידי ארבעה עמודים המכוסים בעיטורים. במקור, סרקופג הגרניט האדום של המלכה שכב באמצע החדר הזה. על פי דוקטרינות דתיות של אותה תקופה, בחדר זה, שהמצרים הקדמונים כינו אותו "אולם הזהב", התרחשה התחדשות הנפטרים. בחציו השמאלי של החדר, מצוירות סצנות הנוגעות לשערים ולדלתות של ממלכת אוזיריס, ונוסחאות הקסם שהיו צריכות להיאמר על ידי המנוחה כדי לעבור את הדלתות.

עמק המלכות - דיר אל בחרי

על מצוק סלע אדיר, שוכן "דיר אל בחרי" - מתחם של מקדשי קבורה וקברים. (צילום: אלדד חייט). כאן נמצא מקדש המתים של  המלכה חתשפסות (זוכרים אותה מאתמול?). זהו מבנה עשוי עמודים, שתוכנן ויושם על ידי סננמאט, שהיה האדריכל המלכותי של חתשפסות (ואולי אף המאהב שלה). מטרת המקדש היא בפולחן שלאחר המוות שלה, וכדי להלל את האל אמון. חתשפסות, אשת תחותמס השני, ירשה אותו לאחר מותו. היא הייתה המלכה החמישית בשושלת ה-18 של מצרים העתיקה, מהחשובות שבפרעוני מצרים, האישה השנייה שידוע בוודאות שכיהנה כפרעה.

מתחם הקבורה כולל 3 מפלסים על המצוק – מפלס תחתון שאיננו פתוח לקהל, מפלס אמצעי ומפלס עליון. אתם יכולי לראות בתמונה את הראמפה שמובילה אל המקדש. בפסלים המייצגים את המלכה, רואים פרעונית עם זקן מודבק. כן "ציירו" לה זקן (:. על דופן הראמפה האמצעית ראינו מעין בליטות, המכונות "פילאסטרים" – רכיבים דמויי עמוד, הצמודים אל הקיר. פילאסטר מקנה לחזית המבנה מראה איתן ומפואר לעומת קיר חלק, כך שלא בכדי בחר האדריכל להשתמש ברכיב זה. בראש כל פילאסטר פסלו של האל הורוס, החובש את כובע מצרים העליונה והתחתונה (ר' היום ה-2 למסע שלנו), ומולו הענח' – סמל החיים.

בתוך המקדש ראינו סצנות שונות מצוירות. בהן – פרה ענקית הנושאת קרניים ודיסק שמש, זו האלה חתחור.  הפרה מסמלת בריאות ושובע, לרגלי הפרה מופיעה דמותה של המלכה חתשפסות, היונקת מהאלה חתחור.

 בראמפה העליונה יש סדרה של פסלים של המלכה, מעל הראש שלה, בחלק העליון של הבניין יש כרכוב קעור. כרכוב בעל מבנה כזה, מופיע לראשונה בהיסטוריה כאן במצרים, ומכונה "כרכוב מצרי". בארץ תוכלו לראות כרכוב כזה, בירושלים, ב"יד אבשלום". במקדשה של חתשפסות נמצא גם ה"דג'סר-דג'סרו" ("קודש הקודשים") – בחדר זה, בדומה לקברה של נפרטארי, יש תקרה אסטרונומית המעוטרת בכוכבים. במקדש כיום רק חלק מן העושר ההיסטורי שהיה כאן. מרבית קישוטי הפסלים חסרים - פסלי אוזיריס מול עמודי התווך של האכסדרה העליונה, שדרת הספינקס מול האולם, והדמויות העומדות, יושבות וכורעות של חתשפסות. כל אלה נהרסו. האדריכלות של המקדש השתנה במידה ניכרת, תוצאה של שחזור מוטעה בראשית המאה ה-20.

קבר תות ענח' אמון – עמק המלכים

מ"עולם המתות" של הנשים היפות או החזקות או שניהם, נסענו אל עמק המלכים. העמק מכיל כ-65 קברי פרעונים שהתגלו. נכנסנו לעמק צר ומעליו גבהות נישאות. העמק עוד יותר עמוק מעמק המלכות.

היה זה לורד בריטי שהתעקש לאתר את הקבר של תות ענח' אמון, בנו של המהפכן אחנתון. הקבר התגלה בשנת 1922 על ידי הווארד קרטר, והוא הקבר השלם ביותר שהתגלה אי פעם במצרים העתיקה. המלך אחנתון (פסלו במוזיאון לוקסור) היה רפורמטור, בעוד בנו תות העדיף ליישר קו עם הכוהנים. הוא עלה לשלטון בגיל מאוד צעיר, וקרא שמו ע"ש האל אמון. אך מה לעשות, הבחור לא האריך ימים, הלך לעולמו סביב גיל 20, לאחר נישואיו. איש מנתיניו לא ציפה, שימות כל כך צעיר. ולכן מקדש קבר ברמה שראינו עד כה, לא יכול היה להיות מוכן. לרוב, מקדשי הקבר נבנו במשך שנות כהונתו של המלך, להאדיר את שמו ולסלול את דרכו/ה לעולם המתים. אשר על כן, הכינו לו בחיפזון מקום קבורה. עם זאת, עיקר המוניטין של הקבר נוצר הן הודות לכמות ולעושר הרב של החפצים שנמצאו בו, והן בגלל קללת הפרעונים שנקשרה בו. קללה זו היא האמונה כי מי שיפתח את קברו של אחד מהפרעונים ייפגע מקללה עתיקה שהטילו כהני הדת המצרים בעת שהוטמן הפרעה בקברו (חובה לצפות בסרט המומיה, כבר אמרתי, לא?). ואמנם, מיתות מסתוריות של אנשים הקשורים לתגלית הארכאולוגית אירעו בשנים שלאחר מכן.

נכנסנו אל תוך מקום הקבר, המבנה מאוד קטן, עבודות העיטורים לא הושלמו. לא מבנה שמכבד פרעה. ראינו כאן סרקופג  ריק על הרצפה ומומיה בויטרינה נפרדת. על הקירות שתי דמויות – האחת של אוזיריס והשנייה של המלך תות ומעליה קרטוש הכולל את שם ההכתרה שהמלך בחר לעצמו - נב-ח׳פרו-רע (אדון-ההתגלמויות-של-רע). דמות נוספת שרואים לובשת עור של נמר והיא בעלת טופרים וראש של נמר – האם זה כהן? לא. מכאן מתחילה טלנובלה של ממש - מעל דמות זו מופיע קרטוש עם השם - "חפר-חפרו-רא" – זהו שמו המלכותי של פרעה איי, שמלך אחרי תות. איי היה יועץ לשניים, אם לא לשלושת הפרעונים שלפניו. הוא מפורסם בעיקר כיועצו הפוליטי של תות וחשוד בהתנקשות בחייו. המלך איי היה זה שהחליף את המלך תות ענח' אמון ובנוסף, הוא התחתן עם אלמנתו. על הקיר מתוארות סצנות מתוך שלבי הקבורה. בטקס איי מכין את תות לקבורה. יש על הקיר סצנה המתארת את טקס פתיחת הפה של המת. זהו טקס משמעותי בתהליך החניטה, ונועד כדי שהמת יוכל לאכול, לשתות ולדבר בעולם הבא.

באחת הסצנות המצוירות בקבר תות, רואים את אנוביס, יושב על גבי ארון קטן עושי עץ. לארון הזה יש 4 טבעות, שבתוכן שתול עמוד נשיאה. זה ממש מיוחד ומעורר מחשבה – יש מצב שזהו אב הטיפוס של ארון הברית המקראי. לפי הכתוב במקרא, משה רבנו קיבל הנחיות מדויקות לבניית ארון הברת, כולל הטבעות ומוטות הנשיאה. בהנחה שיציאת מצרים מתרחשת בתקופתו של רעמסס השני, מרנפתח, ייתכן שאמנם מכאן הגיעה ההשראה.  הקופסה הזו מזכירה חזית של פילון. הצלעות שלה נטויות, מעין טרפז – גרסה מוקטנת של פילון.

עוד דבר שכדאי לתת עליו את הדעת – קיר הבבונים.  הזכרתי כבר את חשיבותם של הבבונים.

היכל הקבר שראינו הוא למעשה היכל שעבר תהליך שימור ושחזור יסודי. מאז גילוי הקבר, תיירים הגיעו מכל העולם, כדי לחזות בהיכל שנותר שלם להפליא, מעוטר בציורי קיר, פסלים ורהיטים מפוארים, כמו גם בארון הקבורה המוזהב ובו המומיה המקורית של המלך תות. אבל עם הזמן נגרם נזק מתמשך, שבא לידי ביטוי בשחיקה, אבק, ומיקרואורגניזמים שהביאו עמם המבקרים. בשנת 2009 נפלה ההחלטה להשקיע עם האמריקאים בפרויקט ענק לשחזור של הקבר העתיק באופן יסודי - כזה שגם יגן עליו מפני פגיעה עתידית.  העבודה הושלמה בשנת 2019.      

סיימנו את ביקורנו בעמקי המלכות והמלכים, ואנחנו בשלים לחזור לחיים, לארוחת ערב משמחת.

אירוח בבית משפחה נובית

מי הם הנובים? ומה מאפיין אותם? על כך ארחיב בביקורינו באסואן. ובינתיים, התארחנו במזרח הנילוס, בבית משפחה נובית חביבה, אנשים נחמדים, מלאי שמחת חיים. הנעים לנו את הזמן הרכב מוסיקלי. בהמשך שימו לב לתמונה ובה אחד הנגנים – אוחז כלי נגינה מעניין, "כינור הנילוס" הנקרא רבאב. זהו כלי מיתר עתיק, שנפוץ מן המזרח התיכון וצפון אפריקה אל אפריקה שמדרום לסהרה, אסיה ואירופה. הכלי בנוי מצוואר עץ, עליו מתוח מיתר יחיד בגרסה הפשוטה ועד שלושה מיתרים בגרסאות אחרות. בתחתיתו מיכל המשמש גוף תהודה ומונח זקוף בחיקו של הנגן. הנגינה בכלי מתבצעת באמצעות קשת בניצב למיתרים.

הנובים, ככלל, הם אנשים יפים מבפנים ומבחוץ. אלדד חייט, אורח לרגע.

 חיוך, נשמה מוסיקלית, ג'לביה, צעיף ורבאב. לא צריך הרבה יותר מזה כדי לשמח אנשים (:.

 חזרנו למלוננו שבגדה המערבית באמצעות מונית מקומית, על הנילוס. לילה יפה, קסום וטוב! 

יום 7: לוקסור > דנדרה > אבידוס > לוקסור

היום נסענו צפונה מלוקסור, לאורך תעלת הנילוס ובמקביל לה. הרחקנו עד אבידוס, מרחק 3 שעות נסיעה. יצאנו מאזור בית המלון ופנינו שמאלה, מסתבר שבמצרים "איתות" הוא אופציה לא מספקת. הנהג שלנו התגלה לא רק כחבר'מן אלא גם זהיר - הוא אותת שמאלה, וגם הוציא יד מהחלון, כדי לסמן לנהגים שממול שהוא רוצה לפנות שמאלה.

חצינו את הנילוס ממזרח, אל גדתו המערבית. תמונותיו של נשיא מצרים מאז שנת 2014, עבד אל-פתאח א-סיסי, התנוססו בכל מקום כמו גם, הכתובת "תחי מצרים". הנשיא, כמקור לגאווה לאומית. יצאנו ממחוז לוקסור ונכנסנו למחוז קינא. עצרו אותנו במחסום משטרתי, בו דווחנו שוב על 31 ישראלים, הנוסעים בתוך מצרים. בטחון והאח הגדול! כבר הזכרנו.

מחוז קינא שופע שדות חקלאיים – הגידול העיקרי הוא קנה סוכר. אנחנו בחודש ינואר, עונת קציר הקנים. הקציר נעשה באופן ידני, קנה אחר קנה. איך מפיקים סוכר מהקנה? מרסקים את הגבעול של קנה הסוכר היטב במכונות מתאימות. הריסוק יוצר מיץ, שאותו מבשלים. לאחר הבישול של מיץ קנה הסוכר, נוצרים גבישי הסוכר. אותם מייבשים היטב ובתום התהליך נוצר הסוכר. לעיתים הוא יפורק לגרגרים ולעיתים יגובש לקוביות סוכר שנוח להכניס לכוס התה או הקפה (כפי שראינו פה במצרים – קוביות, קוביות). אדפו, בה נבקר מחר, היא עיר המשמשת מרכז חשוב של תעשיית הסוכר במצרים.

תחילה בקרנו בדנדרה, המרוחקת כדי שעה וחצי מלוקסור, 60 ק"מ.

מקדש חתחור בדנדרה

מקדש דנדרה הוא מתחם גדול הכולל מקדש מצרי עתיק שהוקדש לאלה חתחור, אלת היופי, האהבה, המוזיקה והמלחמה. המתחם, שעל גדתו המערבית של הנילוס, כ-4 ק"מ מהנהר, מוקף בחומה העשויה לבני בוץ. חזית המקדש כוללת עמודים, שכותרותיהם מעוצבות בדמות ראש בעל אוזניים של פרה – זו האלה חתחור. פרצופי הפרה מחוקים כתוצאה מהשחתה (איקונוקלזס, כמו שכבר נוכחנו במקומות אחרים).

אז, מי את האלה חתחור? כאשר אל השמש רע מזדקן ורוצה לפרוש, מרגליו מספרים לו שבני האדם רוצים למרוד נגדו. רע מחליט לחסל את האנושות (מצלצל מוכר?). הוא לא רוצה ללכלך את ידיו בדמה של האנושות, ומחליט להפיל את המשימה על האלה הכי עליזה בסביבה, נצר שלו (והוא כנראה גם נצר שלה/הסבר בהמשך)  – על האלה חתחור. רע מספק לה נשק שבאמצעותו היא יוצאת למסע הרג בבני האדם. מה שקורה, שהיא לא רק בצועיסטית אלא שחתחור מתאהבת במשימה, עד כדי כך שהיא לובשת את דמותה של האלה הלביאה, סח'מת (אלת המלחמות והמדבר). חתחור נעשית צמאת דם. הטבח שהיא מבצעת באנשים מגיע לממדים עצומים, כיוון שאיש לא יכול לעצור אותה. בשלב מסויים, האל רע מבין שאם  מסע הטבח בעולם שמתחת יימשך, לא יהיה מי שימשיך לעבוד אותו. רע גומר בליבו לעצור את חתחור. הוא מציע לה לשוב הביתה אך היא ממרה את פיו, וממשיכה לטבוח באנושות. רע מתייעץ עם אל החכמה, איביס/תחות, בעל ראש ציפור המגלן.  ההחלטה היא להביא אותה לכדי שכרות - בתוך כדים ענקיים עורבבה בירה עם מיץ רימונים, והתערובת הונחה כמנחה לכאורה עבור חתחור-סח'מת – במקדש אותו קבעו האלים שיוקם ויוקדש לה. היא שתתה מהכדים העצומים בתאווה אדירה, בחושבה שמדובר בדם, עד שנעשתה שיכורה לחלוטין, ומתוך שכרונה...הגיע המזור, חתחור חזרה לדמותה השקטה והעדינה כאהובת הקהל. אם כך, אנחנו במקדשה של חתחור, שהיה קיים כנראה כבר במצרים העתיקה. אך, מה שרואים על פני השטח מתוארך לתקופה מאוחרת יותר, לתקופה ההלינסטית. תארוך מסתייע בזכות כותרות העמודים האופייניים. זהו אחד מהמקדשים העתיקים השמורים ביותר במצרים.

נכנסנו למקדש דרך אולם העמודים הגדול, שתקרתו מעוטרת בין השאר בנחשי קוברה. הקירות הפנימיים אף הם מעוטרים, כאשר חלק מהסצנות הושחתו. למשל - פגיעה מכוונות עם פטיש, עד כדי כך שנותרו רק קווי מתאר של הדמויות. לא הכל מנותץ, וזו שאלה מעניינת למה? יש לזכור שתהליך ההתנצרות לא ארע ברגע אחד בכל מקום במצרים, שינוי כזה לוקח זמן. מי שמצווה לנתץ ולהרוס אלו הפועלים המקומיים, וזה מסביר את ההרס החלקי. לעומת ההרס המכוון, ראינו קרטושים ריקים מהכתב ההירוגליפי המזהה בדרך כלל את הפרעה המדובר. הכתב החסר מוסבר בכך שבנית המקום נפסקה לפני שנחקק שם כלשהו על הקיר. בתקופה הביזנטית, כאשר מקדש חתחור יצא  מכלל שימוש, מלאו אותו בעפר וחול. יש אנשים שהתגוררו כאן, ויש לכך עדויות.

אחת הסצנות שנשמרה על הקיר, יפה ממש, רואים דמות עם כובע בעל שתי נוצות, דסקית שמש וגם מקור -הכובע המשולב של מצרים העליונה ומצרים התחתונה. הנוצה שמורה מאוד יפה – רואים בבירור את שדרתה ואת הנוצות שיוצאות ממנה. אפרופו, בתקופה ההלניסטית, היתה הרבה יותר סובלנות לדתות המקומיות מאשר בתקופה הנוצרית. היוונים אף אמצו חלק מהאלים. (אמון—יופיטר, חתחור—אפרודיטה). מה שקרה עם אנטיוכוס כנגד היהודים בא"י, לא היה אופייני.

עלינו על גגו של המקדש – שמנו לב שהמדרגות המובילות לגג בנויות במתינות, ולא במקרה. במקדש זה התקיימו פסטיבלים שכללו תהלוכות. בתהלוכות נשאו במדרגות את פסלי האלים הגדולים, בעלי המשקל הכבד. הפסלים נישאו אל הגג – אל השמש, מקור החיים. על גגו של החלק הפנימי של המקדש נמצאים שני חדרי פולחן השוכנים אחד מול השני. חדרים אלה הוקדשו למותו ותחייתו של האל אוסיריס ואלים אחרים כמו מות.

איזה מזל! בתקרת אחד מחדרי הפולחן, נמצא לוח שחור עצום ועליו מצויר גלגל המזלות. שימו לב זה לא הגלגל המקורי, הוא נדד ללובר שבפריז. הגלגל מכיל דמויות אסטרולוגיות מצריות – רואים 4 אלות המחזיקות כל אחת פינה של כיפת השמים. שתי דמויות של אל הבז, הורוס, גם הן בפינות, עוזרים לאלות לשאת את השמים. השנה המצרית נוצרה סביב עונות השנה ומושפעת מהכוכב סיריוס (כוכב הכלב), אשר בשל בהירותו הרבה היה מוכר לרוב התרבויות העתיקות. הוא מופיע בכתבי מצרים העתיקה בשם "סותיס" וזוהה עם האלה איזיס. זמן זריחתו משתנה לאורך השנה, ועל כן משפיע על קביעת העונות והלוח. המצרים בתקופה ההיא ייחסו לסיריוס חשיבות רבה, והופעתו בשמי הבוקר לפני זריחת השמש בישרה את היפוך הקיץ ואת עונת ההצפות של הנילוס, אירוע חשוב ביותר מבחינה חקלאית.

בהיקף הטבעתי החיצוני יש שורה של 36 ייצורים/דמויות. השנה המצרית בת 360 ימים ומחולקת ליחידות בנות 10 ימים. 36 הדמויות מסמנות כל אחת יחידה של 10 ימים. בחלק הפנימי מופיעות מערכות הכוכבים, ערבוביה שבה יש יותר מ-12 מזלות המוכרים לנו היום. הגלגל מתוארך לתקופה התלמיית, לימיה של המלכה קליאופטרה.

לאן בורחת השמש בסוף היום? נפרדנו מהגג ונכנסנו אל הציר המרכזי של המקדש – יש כאן מקדש בתוך מקדש, חדר ששימש לחגים מיוחדים כמו חג הולדת הורוס בנו של אוסיריס – יום המציין את אירוע עלייתו של האל הטוב, אל השמש הורוס. נעמדנו תחת התקרה היפה ביותר ששרדה במקדש - התקרה מעוצבת כשמיים ומעוטרת באלה נות (אלת השמים) – רואים ראש של אלה ואת גופה הנמתח מסביב. העיטור מתאר סיפור שלם – האלה נות בולעת את גלגל השמש ואת הכוכבים, והיא עושה זאת כל ערב. בבוקר היא יולדת אותם מחדש עפ עלות השחר – אז יוצאות ממנה קרני האור המטיבות, מקור החיים. בין העיטורים מציצה גם חתחור עם אזני הפרה שלה. בקטעים רבים מהתקרה שרד הצבע המקורי. עפ"י התיארוך, המקדש עוטר בתקופתו של הקיסר הרומי טיבריוס בשנת 34 לספירה.

השקיעה והלידה מחדש, המתוארים בסצנה הזו, מביאים לידי ביטוי את האמונה המצרית בעת העתיקה – ראשית, הם סברו שהשמש היא שנעה סביבנו ולא להפך. כדי לענות על השאלה, מדוע שלא תזרח השמש כל הזמן? נולד המיתוס הבא - השמש מאירה לא רק בעולם החיים אלא גם בזה של המתים. כאשר אדם מת הוא עובר בשערי העולם הבא  אל עולם המתים (הדואט). עולם המתים נמצא מתחתינו ונשלט באופן בלעדי על ידי האל אוסיריס. לפיכך, כאשר השמש שוקעת, היא איננה כבה אלא מאירה את העולמות שמתחת. כמה פשוט.

אבידוס – אוסיריס אַיֶּכָּה?

אבידוס, המקום המכונה – "מכה של מצרים העתיקה", נקשר בשמן של שתי דמויות שכבר פגשנו - פרעה סתי הראשון, בנם של רעמסס הראשון והמלכה סיתרע, ושל האל אוסיריס. למקדש זה היתה חשיבות גדולה - המצרים הקדמונים נהגו לערוך כאן טקס המשחזר את סיפורו של האל אוסיריס – הם האמינו שזהו המקום המסורתי שבו גופו של אוסיריס נסחף אל מי הנילוס.

בדרך מדנדרה לאבידוס, עברנו בסמוך לעיר נַגְע חַמָּאדִי. העיר מפורסמת בעיקר בזכות אוסף הפפירוסים שנמצאו במקום בשנת 1945. המסמכים מרחיבים על ההיסטוריה הידועה של ראשית הנצרות וכן כתבים של הקהילה הגנוסטית (קהילה בעלת מגוון השקפות מיסטיות שהופיעה באגן הים התיכון סביב תחילת הספירה). כתבים אלו מרחיבים על האמונה בדואליזם תפיסתי ודתי, המדגיש את עקרון חלוקת העולם לשני יסודות מנוגדים: הטוב והרע. הרעיונות הגנוסטיים שגשגו במאות הראשונות לספירה, תוך שהן חודרות אל הנצרות הקדומה, אל הדתות הפגניות השונות ואל היהדות. תפישות אלה דוכאו וכמעט שנכחדו, אם כי השפעותיהן הפילוסופיות ושרידים מסוימים להן נוכחים עד ימינו.

בקרנו במקדש סתי הראשון, פרעה מהשושלת ה-19, שהקים את המקדש לכבוד אבות אבותיו הפרעונים מהשושלות המוקדמות. את אותו מקדש סיים לבנות רעמסס השני, שגם בנה מקדש קטן יותר בעצמו. מקדש אבידוס הוא מרכז קבורה חשוב ומפואר במצרים העתיקה, שאת שרידיו והסצנות המצוירות הרבות רואים על קירותיו גם היום, אם כי חלקם הושחת. הפרעונים של השושלת הראשונה נקברו באבידוס, ובהם נערמר, שנחשב למייסד השושלת ושלט ככל הנראה בסוף המאה ה-32 לפני הספירה, לפני מעט יותר מ-5,000 שנה.

מקדש סתי היה המוקד של פולחן של פרעה ושל אוסיריס, ושימש כפנתיאון גם של אלים אחרים. האולמות מעוטרים בדמויות רבות, חלקם במצב טוב יותר וחלקם פחות. התבוננו בקירות, בדמויות המצוירות, בכתב ההירוגליפי, וקבלנו אולי שמץ ממראותיה של תקופה שנעלמה, ומהאווירה שהיתה אי פעם במקדש. במתחם אבידוס ראינו גם את האוסיריון - היה ידוע במשך תקופה ארוכה כקברו האפשרי של האל אוסיריס, והיווה את אחד מהמקדשים החשובים ביותר לאוסיריס.

לקראת ערב חזרנו ללוקסור, לארוחת ערב במסעדה מקומית.

יום 8: לוקסור > אדפו > קום אומבו > אסואן

נפרדנו מלוקסור, חצינו את ‘גשר לוקסור’ מערבה, בדרכנו דרומה, כ-245 ק"מ לאסואן. בדרך עברנו ליד העיר איסנא. באיסנא קיימים שרידים של אחד המקדשים האחרונים שנבנו במצרים, מתוארך לתקופה התלמיית – המאה ה-2 לפנה"ס. בקרנו במקדש מיוח מאוד בעיר אדפו, ואחר כך, דרומה יותר, במקדש בקום אומבו.

"בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם..." שמות י"ג ח'

פרשת השבוע היא פרשת "בא" מספר שמות. בפרשה זו מסופר בין השאר על על יציאת מצרים. האמנם יציאת מצרים התרחשה? ואם כן, מתי יכולה היתה להתרחש? ומתי בני ישראל מופיעים בארץ כנען? אלו שאלות שחוקרים רבים שאלו ושואלים את עצמם עד היום. במקרא לא מופיעים תאריכים, לכן נעזרים במקורות חיצוניים, אותם ניתן היה לתארך.

אחד המקורות הוא מצבה/אסטלה היסטורית שהשאיר אחריו פרעה מרנפתח. מרנפתח (אהוב ע"י האל פתח), בנו של רעמסס השני ונכדו של סתי הראשון, שלט סביב שנת 1200 לפנה"ס (במאה ה-13 לפנה"ס). [ר' את סיפור כיבוש ערי כנען ביום הביקור בלוקסור]. באסטלת מרנפתח מוזכרים בין שאר נצחונותיו בכנען: ”ישראל הושם אין זרע לו”. השם שכתוב הוא למעשה "אִי-סִי-רִי-אַר", שזוהה על ידי החוקרים כ"ישראל", שכן בכתב המצרי אין הבחנה בין ר ל-ל. אם הזיהוי נכון, זהו האזכור החוץ מקראי הקדום ביותר לשם ישראל. אך שאלה נוספת שעולה היא, האם כאשר מוזכר "ישראל", הכוונה לעם או לארץ? בכתובת שישק בכרנך, יש סימן שהוא "מראה מקום" וסימן אחר ל"אנשים". ליד השם ישראל באסטלת מרנפתח מופיע סמל שמגדיר אנשים. ומה לגבי "אין זזרע לו"? אין מה להתרגש מתיאור השמדת העם. כמו תיאורים דומים, מדובר כנראה הגזמה, כהרגלם של מלכי מצרים. מהכתוב עולה כי כבר בסביבות אמצע המאה ה-13 לפנה"ס התקיימה בכנען קבוצה אתנית בשם "ישראל". בעקבות אזכור זה, סברו חוקרים מסוימים כי בימיו של מרנפתח התרחשה יציאת מצרים. אך כיוון שמתוארת כאן הימצאותם בכנען, הגיעו מרבית החוקרים למסקנה כי יציאת מצרים התרחשה דור או שניים קודם לכן, ייתכן שבתקופת מלכות אביו, רעמסס השני. אבל... רעמסס השני היה הפרעה החזק ביותר! אז אולי הם יצאו ממצרים בימי אביו? על כל פנים, מקובל להניח שיצאנו ממצרים מתישהו באלף ה-13 לפנה"ס. (המלצה לספר: יציאת מצרים - מציאות או דמיון, מאת פנינה גלפז-פלר, המציגה בפני הקורא מגוון פפירוסים, כתובות על חרסים, קברים ומצבות במסף לציורים, תבליטים, פסליס, פסלונים וקמיעות המאירים את הפרשיות המוזכרות בספר שמות. היא סוקרת ממצאים אשר בכוחם לאשר או לשלול את אמיתות השעבוד ואת סיפור יציאת מצרים).

את הסיפור המקראי על ראשיתו של עם ישראל, כולנו מכירים אך בספרות המחקר הועלו תאוריות והשערות שונות בנוגע לראשית ישראל. ישנם חוקרים המייחסים את עיקר התפתחותו של עם ישראל באוכלוסייה שצמחה בתוך כנען; אחרים מייחסים את מרבית המשקל לנוודים שהגיעו ממקומות חיצוניים - יש הסוברים, כי מקורם של חלק מהשבטים הישראלים היה בקבוצות שנקראו "חַ'בִּרוּ" או "עַפּירוּ", אשר הלכו והתבססו בארץ באופן הדרגתי, ומושבם העיקרי היה בהרי השומרון; וישנם חוקרים שסוברים שהיה זה שילוב של הנסיבות, ושהעם נוצר ממספר מקבוצות אתניות שונות, שמקורן במסופוטמיה, במצרים ובכנען, תוך שילוב המסורות השונות והתעצבות הדרגתית של האמונה באל אחד. הקיצר, על פי המחקר, אין תשובה חד משמעית על ראשיתו של עם ישראל ו/ או על יציאת מצרים. מדובר באירוע מאוד משמעותי לעם היהודי, שאין לו הוכחה חד משמעית במחקר האריכאולוגי.

"כלום סובר אדוני קוטל קנים אנכי?" ח.נ. ביאליק

ונחזור להיום, אנחנו בדרך דרומה. עוברים בתוך אזורים חקלאיים, בעיקר קנה סוכר. וזו כזכור, עונת קטילת הקנים. פלאחים או אם תרצו "קוטלי קנים" נצפו בשדות. קוֹטֵל קָנִים הוא מטבע לשון רווח בעברית, אך על דרך השלילה ("אינו קוטל קנים", כלומר משכיל וידען). קָנֶה הוא צמח ארוך, עשוי פרקים, הגדל על גדות מקווי מים. קוטל קנים הוא מי שמלאכתו לקצוץ קנים, ומאחר שקיצוץ קנים נחשב למלאכה פשוטה שאינה דורשת לימוד, אנו מוצאים בארמית של התלמוד הבבלי את הכינוי "קטיל קני" – 'קוטל קנים' – לאיש פשוט. ואם כבר בקנים עסקינן, יש בהם הרבה שימושים ומטבעות לשון – מגבעול הקנה החלול נגזר המינוח העברי – 'קָנֶה', המבטא צינור חלול. למשל, 'קנה נשימה'. הביטוי 'קנה מידה', המוכר לנו כיחס שבין גודל במציאות לבין ביטויו בתרשים, לקוח מהנביא יחזקאל: "וּבְיַד הָאִישׁ קְנֵה הַמִּדָּה… וַיָּמָד אֶת רֹחַב הַבִּנְיָן קָנֶה אֶחָד" (יחזקאל מ', ה'). וגם "מִשְׁעֶנֶת קָנֶה רָצוּץ" – במקרא,  רבשקה, שר צבא סנחריב, נזף במלך יהודה, חזקיהו ולעג לו על שמרד במלך אשור ושם מבטחו במעצמה האזורית השכנה מצרים שתבוא לעזרתו "... עַתָּה עַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי? עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל מִצְרַיִם..". זאת ועוד, בעברית אנחנו משתמשים במונח 'קאנון ספרותי' וקאנוניזציה, המילה "קאנון" ביוונית עתיקה ובערבית משמעותה "חוק", "אמת מידה" או "דגם". משמעות המילה קאנוניזציה - תהליך איסופם וגיבושם הסופי של כתבים לקובץ סגור שאין מוסיפים עליו ואין גורעים ממנו (כמו התנ"ך).

"צבעים איזה צבעים! התכלת הנובי, הירוק של שדות קנה הסוכר לצד הכביש והצבע המדברי בצידו השני, הכחול העמוק של הנילוס, הכתום הבוהק בשקיעה, צבע החמרה של בנייני קהיר והצבעוניות האינסופית של השווקים."  אלדד חייט, אורח לרגע.

תעשיית קנה הסוכר במצרים, תפסה תאוצה רק במאה ה-19 בעידודו של השליט מוחמד עלי. ראינו את הרכבת הנוסעת לאסואן, על גדות הנילוס נצפו חבורות גברים שותים קפה. ראינו מבני קבורה של מוסלמים מהזרם הסופי – מבנים בעלי כיפה. יש מאות קברים כאלה במצרים. אנחנו מתקרבים לאדפו, רואים את התעלה של אדפו, תעלה להובלת מי הנילוס. בעת העתיקה אדפו הייתה מרכז מסחרי גדול ומקום לגידול תבואה. מיקומה הגאוגרפי הפך אותה לחשובה, היא שימשה כנקודת מוצא לשיירות לכיוון נוביה (אזכיר את נוביה בהמשך), ולמשלחות שיצאו למכרות הזהב. במקום היה גם תחנה לצבא ששמר על חלקה הדרומי של מצרים.

ביקור במקדש אדפו – מקום הניצחון של הורוס

בהגיענו ל-Edfu מצאנו שמדובר בעיר עצומה. חצינו את הנילוס לצידו המזרחי. נסענו על כביש עפר לצד רוכבי אופנועים שלא חבשו קסדות, כלי רכב דמויי טוקטוקים, עגלות רתומות לחמור. המסגדים או לפחות המינרטים שלהם, נראו מעוטרים וצבועים. הרבה מסגדים קטנים, ממש קקפוניה, היות שאין סנכרון WiFi בין המואזינים, הקוראים לתפילה. חנויות לממכר מיני מזון שאבו לתוכן קונים. ליד דוכן ירוק, הדומה יותר לקרוואן, השתרך תור ארוך – על הקרוואן היה כתוב Egypt Post. באחד הרחובות, מפלס הכביש היה גבוה משוליו, באופן כזה שנראה כאילו הכביש הוא בעצם מדרכה, והולכי רגל התהלכו גם בין המכוניות. חצינו את הנילוס חזרה אל גדתו המערבית, למקדש אדפו. בסמוך למתחם המקדש נצפו עגלות רתומות לסוסים. כרכרה כזו מכונה בערבית "חנטור". כאשר מגיעים לאדפו תיירים, בשייט על הנילוס, עשרות חנטורים אוספים אותם.

אדפו היא שיבוש של המילה "אדבו", שמשמעותה, "מקום הניצחון של האל הורוס". על פי המיתולוגיה המצרית, כאן התרחש הקרב האחרון בין הורוס, בנו של אוזיריס, כנגד דודו סת. המקדש נבנה על פני כמה דורות של פרעונים – התחיל בבנייה תלמי ה-3 וסיים אותה תלמי ה-12 (המשפחה הלכה בתלם)... למעלה מ-100 שנות בנייה. אחרי היוונים הגיעו הרומאים, שהמשיכו לתחזק ולפתח את המקום.

נכנסנו למקדש, הבנוי מאבן חול, דרך שער כניסה בין שני מגדלי הפילון. בכניסה עומד פסל של הורוס בדמות בז. הפסל הגדול עשוי מאבן גרניט שחורה כשעל ראשו כובע הכתר הכפול, המסמל את מצרים העליונה והתחתונה. זהו פסלו השלם ביותר של הורוס, שנמצא עד כה. מהפילון נכנסים לחצר הגדולה.

מהחצר הגדולה עברנו אל ההיפוסטיל, שהוא בעל מבנה מלבני שכיוונו הכללי ממזרח למערב.  שמנו לב שלכל עמוד יש כותרת אחרת – הבלאגן הזה מאפיין אך ורק אדריכל תלמיי. המצרים היו הרבה יותר שמרניים בבנייה. העיטורים על הקירות מגוונים – רואים קרטושים שבהם לא כתובים שמות, לא ידוע מי היה המלך.

"אדיפוס שמדיפוס, העיקר שאתה אוהב את אמא"

מספרים על תלמי ה-6, שהוא אהב מאוד את אמו, וכנראה בגלל זה זכה לכינוי פטולמאוס פילומטור (פילו מטור = אוהב אמו).הוא היה תלמי מאוד מפורסם, אך מי שניהלה את העניינים היתה אמו. בזמן שלטונו על מצרים, הסלווקים, ששלטו באזור סוריה, כבשו את א"י והגיעו עד צפון מצרים, לאזור הדלתא. בראש מסע המלחמה עמד אנטיוכוס ה-4, אפִּיפָנֶס, הצורר מחג החנוכה. הסלווקים הגיעו בתקופה שבה הגיאופוליטקה באזור משתנה. במאה ה-2 לספירה עולה כוח חזק חדש – הרומאים. הסנט הרומי מודאג מהתקדמות אנטיוכוס במצרים. נציג של הסנט מגיע לפגוש את אפיפנס ולהזהיר אותו בשם הרומאים. הוא אומר לו משהו כמו, "הסנט הרומי דורש שאתה תיסוג חזרה לכיוון סוריה. כאן לא תקבל דריסת רגל". לא זו אף זו, השליח עושה זאת בלי בושה, לפני כל הפמליה של אנטיוכוס. האחרון מבקש "תן לי  זמן לחשוב על בקשתך". השליח משרטט סביבו מעגל, ודורש "פה תיתן לי תשובה!". אנטיוכוס המבוייש והזועם, נאלץ לקפל את צבאו ולחזור עם הזנב בין הרגליים לסוריה. בדרך הוא מוציא את כעסו על העם החלש הראשון שהוא פוגש – היהודים. הוא בוזז את בית המקדש בירושלים... מכאן הכל עוד אבן בהיסטוריה, בתקופתו פרץ מרד החשמונאים. ולעניין מצריים, תלמי ה-6 נותר שולט ללא פגע בממלכתו.

ומה לגבי האמא האהובה? בפינה הדרום מערבית של המקדש, בקרבת המגדל המערבי של הפילון שמחוץ למתחם המקדש, נכנסנו למבנה מרובע, שאינו מרשים במיוחד מבחוץ. המבנה נקרא מאמיסי (Mammisi) - "בית הלידה".

יש על הקירות והתקרה תבליטים ועיטורים, חלקם הושחתו. כאן במאמיסי, נחשפנו לסצנה המתוארת על אחד הקירות – המלך יושב והאלה מניקה אותו בשד חשוף (האלה איסיס הייתה אחותו ואשתו של אוסיריס, אחותו של סת, אחותה של נפתיס ואמו של הורוס). המילה מאמיסי, מקורה בשפת המצרים הקופטים, הנוצרים. המקום מנציח את לידתו האלוהית של המלך מבית תלמי. מאיפה בא הרעיון של לידה אלוהית? ב"דיר אל בחרי" ראינו גרם מדרגות אדיר שהוביל למקדשה של חשפסות. היא היתה הראשונה להציע, שאביה היה אל – האל אמון שהתחפש לגופו של אביה. אם כך מה זה אומר עליה? היא בתו של אל, וככזו יש לה לגיטימציה לשלוט. התלמיים למדו ממנה. הבעיה המרכזית שלהם היתה הזרות בקרב המצרים – אך אם כל אחד מהם נהרה ע"י האל הורוס, אז לכל אחד מהם יש סמכות אלוהית לשלוט. [מודה שגם זה נשמע מוכר].

באשר להורוס, הוא נקרא גם חור, היתה לו אישה, את מקדשה כבר פגשנו בדנדרה – חתחור (=הבית של האל חור). הורוס וחתחור אהבו אחד את השנייה, אך רחוקים כמה מאות ק"מ וכמובן מתגעגעים –היא בדנדרה והוא באדפו. מאמיניהם דאגו להפגיש ביניהם אחת בשנה. בבסיסי הפילון, משני צידי שער הכניסה, חקוקות סצנות המתארות את "פסטיבל המפגש היפה" שבו האל הורוס מאדפו מתאחד עם האלה חתחור מדנדרה. ומה בחגיגה? לוקחים את פסל הורוס, מעלים אותו על ספינה קטנה ובמקביל עושים אותו דבר עם פסל חתחור. משיטים את שניהם בנהר. הורוס אוסף את כלתו, ומביא אותה לכאן, למקדש אדפו. הפסלים מובלים ע"ג הספינות אל תוך המקדש. נכנסים להיפוסטיל, ועולים במדרגות המובילות אותם מעלה, כדי שיטענו באנרגיית השמש. (הגג כאן לא שמור כמו בדנדרה).

בהמשך נמצא אולם המנחות שהוא אולם רוחבי המהווה מסדרון לאולם גדול "ההיכל המרכזי". על שני צידי הקירות של פתח הכניסה לאולם המנחות מתוארות בפירוט רב הסירות הקדושות של הורוס וחתחור. רואים את הספינות עם דמויות האלים, בתוך הספינות אוהל קטן/היכל לאלה. האלה נראית מכונפת ומחזיקה ענח' ארוך. השיירה משייטת, המפרשים נפוחים ברוח. הבחנו בסימן שקצת מזכיר סימון Wifi ולצידו 2 כוסות קפה, אם תרצו זהו קרטוש עם Password  שכתוב בו: הורוס (= פלקון = בז). כאשר בנו את המקדש, בנו גם פתחי "כניסה ויציאה" המכבדים את דמותו של הורוס כבז - המהיר מבין העופות הדורסים – המנצל תרמיקות כדי לרחף באוויר ולתפוס את טרפו באוויר או על פני הקרקע. המנחות שהובאו לחדר זה,  נלקחו ע"י הכוהנים והוכנסו אל קודש הקודשים. מאולם המנחות נכנסנו גם אנחנו להיכל המרכזי שבתוכו נמצא קודש הקודשים. באולם זה שכן פסלו של הורוס ואליו רק הכוהן הגדול היה מורשה להיכנס. בתוך הדביר על כן נמוך מאבנים אותנטיות, נמצא העתק מעץ של הסירה הקדושה עליה נישא האל הורוס.

יצאנו מהמבנה הפנימי, להתבונן בקיר החיצוני התוחם את המקדש מסביב, והוא המשכו של הקיר החיצוני של החצר הגדולה. על קיר מתוארות זה סצנות רבות וטקסטים כולל טקסטים המתארים את יסוד ובניית המקדש.

בצידו הפנימי של הקיר המזרחי התוחם את המקדש מתוארת סצנת מלחמה שבה המלך תלמי העשירי עומד על סירה, ויחד עם הורוס, החובש את הכתר הכפול, הם תוקעים בסת חנית. סת מתואר כמיני היפופוטם המסתתר מתחת לסירה – יותר קטן, יותר חלש. ביניהם נמצאת האלה איזיס. הסצנה הזאת מתארת טקס שנתי שהתקיים במקדש, וציין את נצחונו של הורוס על סת. סצנה נוספת מתארתת את האל הורוס כמנצח, מגיע עם הספינה ונגניות תופים מקבלות את פניו.

 נפרדנו מהמקדש המרתק הזה, והמשכנו בדרכנו דרומה, כשעה נסיעה לכום אומבו. עברנו בתוך רצף של כפרים, באזורים חקלאיים הסמוכים לנילוס. לא בונים באזור זה לגובה, אלא מתפשטים לאזורי מדבר נוספים, תעלות ההשקיה הנמשכות מהנילוס מאפשרות חקלאות.  ככל שהדרמנו, איכות הכבישים ירדה והתחלנו לראות יותר פנים אפריקאיות.

קום אומבו – תל הזהב

העיר קום אומבו, השוכנת 40 ק"מ צפונית לאסואן,  איננה עיר גדולה אך יש בה באופן אולי מפתיע (זאת נברר) לא רק אוכלוסייה מוסלמית אלא גם נוצרית – ראינו למשל כנסייה לצד מסגד. העיר נקראת על שם המקדש "קום אומבו". "קום" משמעותו "תל". המקדש ניצב על תל, מעל הנילוס – ממש בסמוך לנהר.

הגענו בשעות אחר הצהריים, השמש האירה על עמודי ההיפסוטיל המרשימים ביופיים.  ובהקשר הנוצרי, בכניסה לאתר המקדש, עומד עץ שיזף מצוי,  בשמו המדעי Ziziphus spina-christi, "קוצי המשיח" – על פי המסורת הנוצרית, מעץ זה הוכן כתר הקוצים לראשו של ישוע בעת שנצלב בירושלים.

מה שהפתיע במבנה המקדש הוא, שנכנסנו במעבר רגיל לחלוטין, אך מקומו של המעבר איננו במרכז המקדש אלא בצדו. למעשה נכנסנו רק לחלק אחד של המקדש. במקדש הזה נבנו שתי חצרות, שני אולמות, שני מקדשים וחדרים כפולים. דהיינו, המקדש אינו מקדש טיפוסי למצרים אלא מקדש כפול, המחולק ע"י אומנות גדולות. הוא שימש לסגידה לשני אלים, בנפרד. בצד אחד פולחן לאל הורוס ובצד השני פולחן לאל התנין, סובק. אגב, עדות לסוג מבנים כזה יש גם בא"י. למשל בערד הכנענית התגלו שני מזבחות, בתל מגידו יש מקדש כפול וגם... הרחק מכאן, ברומא יש מקדש כפול.

מה הקשר בין הורוס לסובק או מה הקשר בין בז לתנין? על פי המיתולוגיה המצרית, לאחר שאוזיריס נחתך לחתיכות  וחלקיו פוזרו בנילוס, הורוס היה זה שאסף את החלקים. איזיס הדביקה אותם יחד. חלק אחד דרש שחזור – איבר הרבייה יוצר משעווה והודבק. משמעות שמו של סובק – לחבר/להדק. והנה לכם שני מקדישם המחובריםם ביניהם בציר מרכזי ועם קו חיבור דמיוני לסיפור.

במתחם יש קפלה של האלה חתחור ובה גלריות זכוכית המציגות  מומיות של תנינים המייצגים את האל סובק. לא מהנה במיוחד להתבונן בתנין מת (:.   בקיר האחורי של המקדש בצידו הפנימי חקוקות סצנות המתארות כלי ניתוח וחומרי הרדמה – מלקחיים, אזמלים, כפיות ומאזני שקילה וכלים נוספים. תיאורים אלה נחשבים כתיאורים הראשונים של מכשירים כלי ניתוח רפואיים, מרשמים ובקבוקים המכילים תרופות המתוארכים לתקופה הרומית במצרים. בנוסף מוצגות בסצנות שתי נשים הכורעות על כיסאות מאוד מיוחדים, כנראה כיסאות לידה. כיסא הלידה נראה כמעט כמו אובניים – מורכב מאבן עליונה ואבן תחתונה.   יצאנו אל חצר המקדש, שם ראינו מעין באר גלילית עמוקה, ותעלה פתוחה בחומה המקיפה, את המקדש. זהו סוג של נילומטר - מבנה באמצעותו מדדו את גובה פני הנילוס בתקופת ההצפות השנתית. איך זה עובד? תעלה נמתחה מהנליוס לנילומטר, הפיר מתמלא בתאם לחוק הכלים השלובים. הנילומטר מדגים כמה השפיעו ההצפות השנתיות של הנילוס על התרבות המצרית. גאות מתונה הייתה חיונית למחזור החקלאות, אולם גאות נמוכה יותר הייתה עלולה לגרום לרעב וגאות גבוהה מדי הייתה עלולה להביא לאסונות. היכולת לחזות את כמות ההצפות הייתה חלק מהמסתורין של הכהנים. אך כמובן שיחקה תפקיד פוליטי ומנהלי, כיוון שאיכות ההצפה קבעה את רמת המיסים שהשליטים יכלו לגבות מאיכריהם. כאן נכנס לתפקיד הנילומטר, כשהכהנים מדדו את הגובה היומיומי של הנהר והכריזו על הגאות הצפויה בקיץ. ידע זה כוח!

ארוחת ערב נובית

הגענו לאסואן לקראת ערב, ואו אסואן. חלמתם פעם להיות ולו לרגע קל בראש של אגתה כריסטי? אהבתי את סיפורי הבלשים שלה כילדה. "כן, זה נכון מאוד. וזה בדיוק מה שאנשים מסוימים מסרבים לעשות. הם חושבים על איזו תיאוריה והכול חייב להשתבץ בה. אם עובדה קטנה אחת מסרבת להשתבץ, הם זורקים אותה הצידה. אבל תמיד דווקא העובדות שמסרבות להשתבץ הן החשובות.”עובדה, אנחנו פה בערב באסואן, ואת הקשר הבלשי נרחיב בהמשך. הרי אלו רק השעות הראשונות.   האישה החביבה שתמונה, היא אישה נובית. היא ומשפחתה ארחו אותנו הערב באסואן. ליתר דיוק באי ייב (אלפנטינה), אליו הגענו בשייט.

משפחה חמה שאנשיה נאים ומסבירי פנים. פגשנו אפריקאים תמירים ויפי מראה, נשים שנשאו קולן בשיר. האוכל היה מצוין, וכיד המלך. והריקודים... חבל על הזמן. מה אכלנו? במיה, חצילים, אורס, מרק עדשים מעולה. לגמנו תה היביסקוס קר ומרענן. לבנה של הגברת קוראים טהא, ובזכות האנגלית של שניהם למדנו מעט אל אורח החיים הנובי ובעיקר נדהמנו לשמוע שלחתונה נובית מגיעים גם 6000 אורחים. החתן עובר לגור בבית הכלה, וגיל הנישואין סביב 20. נובים מתחתנים רק עם נוביות.   אז מי הם הנובים? ומה הסיפור שלהם? בקצרה אומר כי הנובים הם קבוצה אתנית השומרת על מורשתה העתיקה, מתקופה שקדמה לימי התקופה השושלתית הקדומה של מצרים. היום הם מתגוררים באזור המוגדר כסודאן ודרום מצרים, מאסואן דרומה.

מוצאם של הנובים כנראה בעמק הנילוס התיכון, אחד מהאזורים המוכרים כערש הציויליזציה, בחבל ארץ היסטורי המכונה "נוביה". חבל זה נמתח לאורך עמק הנילוס מאסואן, שבמצרים בצפון עד לח'רטום שבסודאן בדרום. החבל הוא רצועה צרה המשתרעת לאורך של כ-500 קילומטרים. מקור השם נוביה ככל הנראה נובע מהמילה המצרית "נוב" שמשמעותה זהב, שכן המצרים כרו את רוב הזהב באזור זה. מאז המאה ה-20 נמצא אזור נוביה תחת שליטתן של סודאן ומצרים. לאחר הקמת סכר אסואן במחצית השנייה של המאה ה-20, כוסה חלק ניכר מהחבל במי אגם נאצר. כתוצאה מכך, הנובים נאלצו לעזוב את בתיהם, ולהשתכן באזורים חדשים, שהקצתה להם ממשלת מצרים. לא עניין של מה בכך על כך ארחיב מחר. הלילה לנו במלון טוליפ אסואן.

יום 9: אסואן > אבו סימבל > סכר אסואן > האובליסק

זה עוד יום לו ציפינו, ואולי ה-יום – ביקור במתחם המקדשים המצרי, בעל הסיפור הכי מרתק בעת המודרנית, אבו סימבלAbu Simbel Temples . מדהים איך יד האדם ביצעה שינוי מאוד משמעותי בסביבה בעזרת טכנולוגיה מתקדמת, ועוד יותר איך השינוי הזה השפיע על האנשים, בעלי החיים, הצמחייה וגם על הדומם – על מונמנטים אדירים לאלים ומלכים קדמונים, ששכנו באזור זה אלפי שנים. ולשם פנינו מועדות.

יצאנו לפנות בוקר דרומה לכיוון אזור הגבול בין מצרים לסודן, כמעט 300 ק"מ. היינו אוטובוס אחד בשיירת אוטובוסים עמוסי תיירים, סקרנים ומצפים. כמו כל האוטובוסים גם שלנו הגיע למחסום היציאה מאסואן. עוכבנו שם כמובן. הנסיעה עצמה ארכה יותר מ-3.5 שעות, כולל עצירה בדרך להפסקת Coffee in-Coffee out.

הביורוקרטיה המצרית היא משירותי התעסוקה היעילים בעולם. אלדד חייט, אורח לרגע

נסענו דרומה. מדבר מימין, מדבר משמאל, הנילוס איפשהו מזרחית לכביש אך לא נראה לעין. זהו כביש בינלאומי, שתיאורתית נמתח וחוצה את אפריקה לאורכה, כ-6,500 ק"מ, ומגיע עד קייפטאון שבדרום אפריקה. ייעודו של הכביש – העברת סחורות בין המדינות. אך, בשל המתיחות בין מצרים לבין סודאן, בעיקר ב-8 שנים האחרונות, בהקשר של הקמת 'סכר הרנסנס' באתיופיה, יש הבטחה כבדה לכל אורכו, וחל איסור לנסוע בו בלילה. ראינו מחנות צבא ומשטרה לאורך הכביש. אי לכך, הביקור באבו סימבל היה קצר יחסית, בקושי שעה אחת, כי את הדרך חזרה, יש לעשות בשעות היום, כל עוד המחסום פתוח.

לאורך הכביש אין מקומות יישוב משמעותיים. מה שראינו היתה בעיקר ארץ שוממה ושטוחה עם תצורות סלע צור, שלעיתים נראה כמו פירמידות. אלו תצורות מדבריות טבעיות ככל הנראה.

חברים, אנחנו בסהרה! נוסעים על כביש מהיר,  הדרך מרשימה מאוד. פה ושם תפסה איזו פאטָה מּורְגנָה את עינינו. עם זאת, ככל שיורדים דרומה רואים גם נקודות התיישבות קטנות ושטחים ירוקים של חקלאות. הנילוס לא מתקיים כאן, היות וסכר אסואן, שנבנה בין השנים 1958 ו-1970 אוצר את מימיו. מי הנילוס מנותבים לתוך אגם עצום, ששטחו 5,250 קמ"ר, ומכונה "אגם נאסר". מהאגם הזה, נחפרות תעלות, המובילות מים לאזורים אותם רוצים לפתח, לרבות הכתמים הירוקים שראינו. האזור הקרוי "אגם נאצר" מתייחס לחלק המצרי של מקווה המים, המהווה כ-83% משטחו. שאר המאגר, המצוי בשטחה של סודאן, מכונה בפי הסודאנים "אגם נוביה".

במרחב הזה בין אסואן לגבול סודן מנסים המצרים לפתח ולטפח לא רק יוזמות חקלאיות אלא לייצר פתרונות אכלוס, לאוכלוסיית מצרים הצומחת במהירות וגם לזו שפונתה לאחר שאגם נאצר הציף את כפריה. הגענו אל עיר שנבנתה על אם הדרך, ונקראת טוֹשְקָה. העיר הזו  עדיין קטנה, אך היא מתכוננת לאכלס 5 מיליון תושבים. היא תקבל את מימיה מתעלת טושקה, המושכת מים מן הנילוס. בשנים בהן נבנה הסכר, ותוך כדי יצירת האגם – הוא הלך והציף שטחים נרחבים, לרבות 180 מקומות יישוב, שפשוט נמחקו מעל פני האדמה. אוכלוסייה זו, שמנתה מאות אלפים, נאלצה למצוא בית חדש. הזכרנו כבר את הנובים, הם מהנפגעים העיקריים בשל הקמת הסכר. הרקע לבניית הסכר, הוא המצב אליו הגיעה מצרים, היא שהיתה בתקופת האימפריה הרומית, "אסם התבואה של האימפריה", מצאה את עצמה בתחילת המאה ה-20, כמדינה שאינה יכולה עוד "להאכיל את תושביה". זו הסיבה העיקרית, שהניעה את מנהיג מצרים דאז, גמאל עבד אל נאסר, להקמת סכר אסואן. לפני הקמת הסכר, בשנים מרובות מים הייתה כל התבואה מושחתת בגלל הצפות, ובשנים שחונות היו נפוצים הבצורת והמחסור במזון. עם גידול האוכלוסיה, המחסור במזון בא לידי ביטוי באופן מובהק. הסכר שהוקם מספק יתרונות רבים בכל הקשור למים, בהם: הבטחת אספקת מי שתייה ומים להשקיה בכל השנים ולאורך כל השנה, גם בשנות בצורת. כמו גם מניעת שיטפונות ומניעת הצפת שדות וכפרים.

כד של חסד: מתקרבים לעיירה אבו סימבל, משמאל שדה התעופה המקומי. העיירה חדשה ומיושבת ע"י תושבים ממפוני הצפת הסכר. צמחייה עשירה, המושקת בטפטפות, (מעניין) קבלה את פנינו. ראינו בכניסה לעיר כד אבן גדול מכוסה, ובהמשך עוד כד כזה. בדת האיסלאם, הצדקה היא אחת ממצוות היסוד, יש חשיבות גדולה לחסד למען הזולת. בכדים אלה אנשים משאירים צדקה עבור נזקקים. זה מנהג שהתחיל הרבה לפני שהקימו סבילים (מתקן מים ציבורי) בצומת דרכים ובמקומות בהם עוברי אורח עוצרים ונזקקים למי שתייה.

טבעת נפלה באבו סימבל, ציפיה לעתיד (: על פי אגדה איטלקית מסורתית, השלכת מטבע למזרקת טרווי ברומא, מבטיחה את שובו של המשליך לרומא. ואני... השלכתי (שלא נאמר אבדתי) טבעת, בכניסה לאתר אבו סימבל. הטבעת החליקה מאצבעי בזמן הבידוק הבטחוני, דמוי שדה התעופה, בכניסה לאתר אבו סימבל. לפחות עשרה אנשים רכנו כדי לעזור לי לחפש אותה, בין אריחי הרצפה, במתקן הבידוק ובכלל במתחם הכניסה, והעלו חרס בידם. זה פשוט – שובי לאבו סימבל מובטח (: גם כך הרגשתי שלא הייתי שם די זמן כדי לפרגן לרעמסס השני ולנפרטרי זוגתו היפה.

האם אנחנו בשטח מצרים? נכון להיום כן. בעת העתיקה אזור זה נקרא "נוביה". זו היתה ממלכה אחרת, ממלכת הנובים, ממלכת כוש. בין מצרים לכוש עבר גבול. הגבול היה נייד, הוא השתנה בהתאם לעצמתה של מצרים בכל תקופה. כשמצרים היתה חלשה, הגבול עבר באזור אסואן, במקום בו נמצא האשד/קאטארקט הצפוני ביותר של הנילוס.  בנהר הנילוס יש סדרה של שישה אֲשָׁדִים, אשר בלועזית הוגדר שמם כקאטארקטות (cataract  - 'נשפכים מטה' ביוונית) על אף שלא ניתן להגדיר אף אחד מהם כ'מפל' אלא יותר כסלעים גדולים, והמים שזורמים בסביבתם עכורים (כמו עכירות עדשת העין אצלי מי שסובל מקאטארקט). בתקופת מצרים העליונה, לאחר התפרקות הממלכה המצרית החדשה, השליטה של מצרים הוגבלה עד האשד הראשון בלבד ושאר האשדים היו בשליטת ממלכת כוש. מאז המאה ה-20 שולטת מצרים על האשד הראשון, ושאר האשדים נמצאים בשליטת סודאן. העובדה שהוקם באזור זה מקדש משמעותי, בעלת חשיבות פוליטית. רעמסס השני, מייסד מקדשי אבו סימבל, בשנת 1250 לפנה"ס, קבע את גבול האלים במצרים... גבול שלטון פרעה = גבול האל = גבול פוליטי.

הזכרתי את נזקי ההצפה, כתוצאה מהקמת סכר אסואן. אתר אבו סימבל, אליו אנו נכנסנו הוא תוצר של מבצע הצלה בינלאומי, בחסות אונסק"ו. כאשר התחיל להיווצר אגם נאצר, מהר מאוד הבינו שיגרם נזק אדיר גם לאתרים ארכיאולוגים משמעותיים מהעת העתיקה. אשר על כן, מקדשים רבים פורקו. אלו שנחצבו בסלע לפני אלפי שנים, נחתכו משם. חלק מהמבנים ניתנו במתנה למוזיאונים בעולם. מקדשי אבו סימבל, לו נותרו במקומם, היו מוצפים. מה שעשו – בחרו מקום חלופי, גבוה יותר – כך שהאגם לא יציף אותם. מדובר בפרויקט יקר מאוד (כיום שווה ערך לחצי מילארד דולר), ולא פשוט כלל ועיקר – מבצע הנדסי ואדריכלי לכל דבר. סמנו כל גוש סלע וכל קיר, חיצוני ופנימי, פרקו אותו והעבירו באמצעות מנופי ענק, לבנייה מחדש. כיום, לאחר השחזור - שני המקדשים נמצאים בתוך שתי גבעות מלאכותיות, הקטנות בגודלן מהגבעות המקוריות.   אבו סימבל עם שום מה? את משמעות השם לא יודעים. אך, מספרים שכאשר הגיע לכאן חוקר שוויצרי, מלווה במורה דרך מקומי, הוא החליט לקרוא למקום על שם מורה הדרך. מורי דרך, ראו הוזהרתם (:. במתחם יש שני מקדשים: הגדול ביותר הוקדש לרעמסס השני, בעוד שהקטן, הנושא דמות נשית, הוקדש לאשתו האהובה – נפרטרי (את קברה בקרנו בעמק המלכות). מקדש לבעל ולצדו מקדש לאשה – בהחלט מעמד יוצא דופן בעת העתיקה.                                 

בתכנון האדריכלי של מקדש רעמסס השני, חשב רעמסס על כל פרט. שום דבר לא היה מקרי. במקדש, החצוב כולו באבני החול הנוביות, החזית פונה מזרחה. אנחנו מתבוננים בחזית, למעשה בפילון הייחודי, החצוב בסלע – קיר הכניסה למקדש רעמסס השני. בחלק העליון של קיר הכניסה, מעל הכרכוב המצרי המקופל, חרותה באבן שורה של בבונים. כאשר השמש עולה, החלק הגבוה ביותר של המקדש "רואה" ראשון את הזריחה. הבבונים הם מבשרי הזריחה. אזכיר שבמצרים העתיקה היה לבבון תפקיד דתי חשוב – בבון נתפס כאחת הצורות החשובות יותר אותן יכולים האלים להתגלם. הם קשורים לאל הורוס. ראינו ציור של 12 מהם בקבר תות שבעמק המלכים. מתחת לכרכוב ניצבים 4 פסלים ענקיים של המלך בתנוחת ישיבה. רעמסס חובש את הכובע המיוחד השוזר יחד את כתר מצרים העליונה עם התחתונה. בין זוגות פסליו היישובים, נמצאת דמותו של האל הורוס, עם דיסק השמש על ראשו. כמו שרואים בתמונה, הפסל השני משמאל שבור. ראשו של הפסל מונח למטה, כך היה גם במבנה המקורי – הראש נפל כנראה בעקבות רעידת אדמה. הרעיון של פרויקט ההעברת המקדש היה – לא לשנות דבר. בין רגליו של רעמסס מוצגים בני משפחתו בגודל זעיר ביחס אליו, סמל לכך שפרעה נישא מכל אדם.

נכנסנו פנימה, בהתאם למבנה מקדש מצרי שכבר ראינו, יש אולם עמודים (היפוסטיל). ובהמשך, "קודש הקודשים". בקיר הפנימי של הדביר רואים 4 פסלים. משמאל לימין: האל פתח חסר ראש, האל אמון-רע, "האל" רעמסס השני יושב איתם ואחרון מימין, האל הורוס – "רע-חראחתי" ("רע, הורוס של שני האופקים"), האל שמסמל את הזריחה.

ארבעת הפסלים מוארים היטב בעזרת פנסים, אך פעמיים בשנה, באוקטובר ובפברואר, במקדש המקורי, קרה פה נס (נס טוב הוא פרי תכנון מוקדם כמובן). עם זריחת השמש, קרניה האירו ישירות את האולם הזה. יש חוקרים הסבורים, שמועדים אלו נבחרו בקפידה – האחד מציין את יום עלייתו של רעמסס לכס המלכות והשני את יום הולדתו. לא בטוח שניתן היה לדייק עד כדי כך את התנועה הקוסמית של כדור הארץ סביב השמש. בכל מקרה, בעקבות העברת המקדש מתרחש ה"נס" יום אחד מאוחר יותר מהתאריך המקורי.

קירות המקדש הפנימיים מאויירים בחרותות המתעדות את עצמתו של רעמסס השני. בקיר אחד רואים סצנות מתוך קרב קֶדֶש (קדש - עיר חורית עתיקה ששכנה על גדות נהר האורונטס בשטח מערב סוריה של היום). למרות שהמצרים לא נצחו בקרב, מתואר לכאורה כאילו רעמסס הביס את החתים. קצת עובדות: קרב קדש, היה קרב גדול בין צבאות מצרים והאימפריה החיתית, שהתחולל כנראה במאה ה-13 לפנה"ס. הקרב היה שיאו של מסע מלחמה מצרי, שנועד להכריע מחלוקת ארוכת שנים בין מצרים לבין האימפריה החתית סביב השליטה בלבנון ובסוריה הדרומית ובדרכי המסחר שעברו בהן. הקרב הסתיים, אמנם, ללא הכרעה טקטית, אך הניצחון האסטרטגי במלחמה היה של החתים, ורעמסס נאלץ לחזור למצרים. בסופו של דבר, הצדדים חתמו על הסכם שלום. זהו הקרב הראשון בהיסטוריה האנושית, שנותר בידינו תיעוד מפורט למדי שלו במקורות העתיקים, כולל תנועות הצבאות היריבים והיערכותם לפני הקרב, והשתלשלות המאורעות במהלכו. הקרב גם נחשב אחד מקרבות המרכבות הגדולים בהיסטוריה, משום שהשתתפו בו אלפי מרכבות משני הצדדים.

בת לוויה יפהפייה, אהובה של [האלה] מוּת

מהמקדש הגדול, עברנו למקדש הקטן (קטן יותר, אך לא ממש קטן!). המקדש שהוקדש לנפרטרי, היפהפייה, אשתו האהובה של המלך רעמסס השני. על אחת הקשתות במקדש רשומה הכתובת ”מקדש שהוא מונומנט גדול ואדיר למלכה המלכותית הגדולה נפרטרי מריאטמות, למען השמש שתאיר, נתנה חיים ואהובה”.

בחזית המקדש, החצוב בסלע, במרכזו נמצא הפתח. מכל צד ניצבים שלושה פסלים ענקיים (10 מ' לערך). במרכז של כל שלישית פסלים נמצא פסל ענק של נפרטרי, הפסלים זהים בגודלם לפסלי רעמסס השני. דמותה של נפרטרי מוצגת מחזיקה בידה כלי נגינה סיסטרום (רעשן), לבושה בשמלה ארוכה, ועל ראשה עיטור האופייני לאלה חתחור, קרני פרה המקיפים את גלגל השמש.

בתוך המקדש נמצא היפוסטיל הנתמך על ידי שישה עמודים, המעוטרים על ידי סצנות המראות את נפרטרי משקשקת בסיסיטרום יחד עם האלים הורוס, ח'נום וח'ונסו ועם האלות חתחור, איזיס, מע'ת, מות ותאורת. הסיסטרום היה כלי מקודש במצרים העתיקה, הוא שימש במחולות וטקסים דתיים, בייחוד בפולחן האלה חתחור, בשל הדמיון בין צורת הפרסה של ידית הסיסטרום ומסגרתו לפנים ולקרניים של האלה-הפרה. טילטול הסיסטרום והשקשוק בו שימש גם להסיט את הצפות הנילוס ולגרש את האל סת.

נפרדנו בצער רב ממקדשי אבו סימבל, מחלקת הארץ החמה הזו, המשמשמת עד היום כגבול בין מדינות. נסענו חזרה צפונה לכיוון אסואן.

סכר אסואן הגבוה – מקור חיים למיליוני מצרים

הסכר הגבוה והגדול באסואן, אל-סד אל-עאלי, הוא אחד משני סכרים הנמצאים בסמוך לאסואן. הסכר הגבוה, עליו עמדנו, הוא החדש יותר והאפקטיבי יותר – רוחב בסיסי כמעט ק"מ 1 ועוביו למעלה מ-40 מטרים. גובהו של הסכר 111 מטרים - פלא טכנולוגי, אנדרטה שמנציחה את שיתוף הפעולה בין מצרים לבין בריה"מ לשעבר.  לא זו אף זו, הסכר מעניק חיים למדינה שלמה ולכן הוא מתקן בטחוני לכל דבר, אסרו עלינו לצלם (אם אינני טועה סטילס וגם וידאו).  אוניות המשייטות בנילוס, נעצרות לפני הסכר, אין מעבר דרומה. משמאל לסכר ראינו את הקטארקט הראשון – האשד הצפוני העצום שעל הנילוס, הסמוך למלון טוליפ בו לנו. רואים כי מי הנילוס, נמוכים מגובה פני האגם. ההפרש מגיע על למעלה מ-70 מטרים. בסכר משולבת תחנת כוח הידרואלקטרית ובה 12 מחוללים (גנרטורים), שהספקם הכולל הוא לפחות 2,100 מגה ואט. ייצור החשמל החל ב-1967. כאשר הגיע הסכר לראשונה לשיא תפוקתו, הוא סיפק כמחצית מתצרוכת החשמל של מצרים (לעומת כ-15% מתצרוכת החשמל הלאומית בשנת 1998), ואיפשר לראשונה את חיבור רוב הכפרים במצרים לרשת החשמל.

הסכר הראשון, הנמוך, נבנה במאה ה-19 ע"י הבריטים ששלטו במצרים. מהר מאוד הבינו שהוא לא מספיק גבוה. מצרים קיבלה את עצמאותה בשנות ה-20 של המאה ה-20, אך רק בשנות ה-60 לאחר מהפכת הקצינים, בימי שלטונו של נאצר – החלו להניע את גלגלי הפרויקט האדיר של בניית הסכר הגבוה. נאצר היה מנהיג חכם, הוא ביקש לבנות סכר שיהיה עמיד בפני הפצצות, לרבות גרעיניות. הפצצה של הסכר משמעה – הצפה רבתי של מצרים – הרס ומוות. הסכר אמנם עמיד בפני הפצצות אך כנראה לא גרעיניות.

להקמת הסכר יש אמנם היבטים חיוביים אך גם לא מעט היבטים שליליים. למשל – הצפות הנילוס בעבר, גרמו להשקעה של אדמה נהדרת שהתאימה באופן נפלא לחקלאות. היום זה לא קורה. נאלצים להשתמש בדשנים כימיים, המזהמים את האדמה. יש בעיה גדולה של סחף שנתקע מאחורי הסכר, זה אומר שברבות השנים פחות מים יאגרו באגם. מבחינת החי – הדגים – מקור הדגה הגדול ביותר במצרים היום הוא אגם נאצר. הדגים מתרבים שם במהירות אדירה. אך בשל שפע הצמחים הגדלים באגם, מתרבים עליהם גם חלזונות, המהווים פונדקאים לעלוקות ולתולעים הגורמות למחלת הבילהרציה. אלו יפגעו לבסוף בענף הדייג. להקמת סכר אסואן ישנן גם השלכות בינלאומיות שונות. נהר הנילוס זורם בכמה מדינות - האם המים שייכים לארצות המוצא של הנילוס, או לארצות שבהן זורם הנהר? חלוקת המים העכשווית נוטה לטובת מצרים וזאת לאחר סדרה של הסכמים שנחתמו בראשית המאה ה־20 בין מעצמות אירופה. סכר אסואן מאפשר למצרים (ובמידה מסוימת גם לסודאן) לנצל את הכמות המרבית שמותרת לה במצב הנוכחי. בניית "סכר הרנסנס" באתיופיה, עלולה לשנות את אופן ניצול מי הנילוס באפריקה.

תעלומת האובליסק הבלתי גמור

במחצבת הגרניט העתיקה באסואן, היה ממש חם עת דרכו רגלנו על משטחי גרניט. הסתובבנו במחצבה, שאי פעם לפני אלפי שנים שקקה המוני פועלים. היום מצאנו בה בעיקר את עצמנו וכמה כלבים מצריים תַעְבַּאנִין, בתנוחת "תעזבו אותנו, בשם כל סתתי הגרניט". חברים, גרניט הוא ממש חומר קשה - 6.5 בסולם מוס (היהלום הוא 10).  עפ"י סולם מוס, קשיות המינרל נמדדת במידת ההתנגדות שלו לחריצה על ידי מינרל אחר. זה אומר שכדי לעצב גרניט, נדרש משהו קשה עוד יותר ממנו. המתכות שהיו באותה תקופה היו רכות מדי (זהב, נחושת, ברונזה) או שקשה היה להשתמש בהן בכלי עבודה. החוקרים סבורים שהמצרים השתמשו ככל הנראה בכדורי דוליריט כדי לעצב את האובליסקים, דבר שדרש מן הסתם "אינסוף מאמץ אנושי" - מאות עובדים היו צריכים כל אחד לחבוט גרניט באמצעות כדורי דוליריט.

מצאנו את האובליסק הבלתי גמור - עמוד מסיבי ומחודד של גרניט, עדיין מחובר לאדמה. החוצבים כנראה נטשו את האובליסק הזה כאשר הופיעו סדקים בדפנות שלו. עם זאת, האבן, שעדיין מחוברת לסלע האם, מספקת רמזים חשובים לאופן שבו הקדומים חצבו גרניט.

"אם הושלם, האובליסק הזה היה מונוליט יחיד מגרניט באורך 43 מטר ועובי 4.3 מטר בקצה העבה שלו. הוא היה שוקל 1,168 טון." אומר האגיפטולוג ג'ון אנתוני ווסט. "העבודה הכרוכה בכך נראית כמעט בלתי נתפסת. מלבד כמה חובבי אסטרונאוטים קדומים, כולם מסכימים שהמצרים השיגו את תוצאותיהם המרשימות באמצעים הפשוטים ביותר. סלע נחצב מסלע האם בעזרת קידוח סדרה של חורים. יתדות עץ הוכנסו לתוך החורים והוספגו במים, והתרחבות העץ פיצחה את הבלוק מתוך הסלע לפי הקווים שנקבעו. הבלוקים הגסים הוחלקו לאחר עם דפיקות של כדורי דולריט, סלע קשה אפילו יותר מהגרניט. נמצאו מספר כדורי דולריט כאלה. ככל הנראה, למצרים הייתה איזו שיטה פשוטה אך מתוחכמת לעבוד עם חומרי שיוף קשים במיוחד - צורן קרביד או אפילו אבני חן טחונות. למצרים לא הייתה פלדה, ולברזל הנדיר (כנראה ממטאוריטים) היה שימוש פולחני ולא מעשי. המצרים יכלו, עם זאת, לחשל נחושת לקשיות הקרובה לזו של פלדה בשיטה כלשהי שגם אותה לא הצלחנו לשחזר. סביר להניח שהם קבעו במסורי הנחושת ובמקדחים שלהם שיניים וחתיכות אבני חן, אבל יש מעט ראיות קונקרטיות".

 לא ניתן לתארך את האובליסק, הוא מזכיר במשהו את עמוד עוג אשר נמצא במגרש הרוסים בירושלים – גם הוא בלתי גמור. אז מי ולמה התחיל בבניית האובליסק, מי הזמין את העבודה? על כל זה אין תשובות ברורות. נפרדנו מהמחצבה ונסענו למלוננו. בערב יצאנו בסירת מנוע למסעדת "קינג ג'מייקה" .

יום 10: אסואן: פילאיי, האי ייב, הכפר הנובי > קהיר

יום באסואן, אבן החן האפריקאית – אם תרצו נווה מדבר של ממש. לא בכדי נבחרה כמעון החורף של נשיא מצרים המנוח, אנואר סאדאת. יצאנו מהמלון על מזוודותינו, סביב השעה 9:00. בקרנו במקדש פילאיי, שטנו בסירת מפרש מסורתית ובקרנו באי ייב (אלפנטינה). אחר הצהריים בקרנו בשוק של אסואן וממנו נסענו אל שדה התעופה – לטיסת ערב חזרה צפונה, לקהיר, כשעה, מרחק של כ-850 ק"מ..

אי האהבה - איזיס חולצת שד

אם חשקה נפשכם להכיר שמץ ממצרים הפרעונית באמת, מתקופת הפרעונים האחרונים, שוטו לבקר במקדש פילאיי,  שבנייתו החלה בימי המלך נכתנבו הראשון (362-380 לפנה"ס). בין סכר אסואן הנמוך במורד הזרם ובין סכר אסואן הגבוה ואגם נאצר - נוצר אי המכונה אגילקיה. הגענו אליו כמובן בסירה. על האי הזה ניצב מקדש האלה איזיס, אלת הקסם והרפואה, אחותו ואשתו של אוסיריס. במקור, שכן המקדש על אי קטן אחר סמוך לאשד הראשון בנילוס, אך בתחילת המאה ה-20, עת הוקם סכר אסואן הראשון, הנמוך, הוצף אזור המקדש. כדי להציל את המקדש, הוא פורק והוקם מחדש על האי הנוכחי. המקדש פשוט יפהפה. מכל כיוון ניבטת זווית אחרת על הנילוס. ייחודו של המקדש, שבשל היותו על אי ובדרום "הרחוק" של מצרים על גבול נוביה, היא כוש, שרד המקדש גם אחרי בוא הנצרות למצרים, כלומר נטישת (והרס) המקדשים שנתפסו כפגאניים בידי הנוצרים הקופטים. כך קרה שמולנו המקדש עם הכתב ההירוגליפי "הצעיר" ביותר במצרים שנמצא עד כה.

המקדש כולל מספר מבנים, חלקם הם תוספות מאוחרות – מהתקופה התלמיית ומהתקופה הרומית. בחלק התחתון של הפילון, שער הכניסה, רואים פסים שחורים – אלו פסים המסמנים את גבול המים שהציפו את המקדש, במקומו הקודם. המקדש הזה ממש מדבר אל המגיעים אליו – רואים ערבוביה אדריכלית המשלבת תקופות ומסורות שונות. נכנסנו דרך הפילון, לפניו ראינו שני אריות – לא ספינקס! ממש ניתן להבידל כי רואים רעמה וצלעות בולטות. זה משהו שמוצאים באדריכלות יוונית. אז אם תרצו יש לנו כאן מקדש פרעוני עם טאצ' חדש, הלניסטי. על גבי הפילון חרותים באבן – איזיס בעלת הקרניים ודיסק השמש על ראשה (כן. לא טעיתם. איזיס היא גם חתחור וגם אפרודיטה). מימין לה הורוס, הנושא את הכתר הכפול, ובהמשך פרעה  עם הכתר המסוגנן, מחזיק חבל שאליו קשורים שבויים. על אומנות הפילון, תוספת מאוחרת יותר – קיים צלב וגם כתובת בקופטית (אותיות יווניות מעל הצלב). יש בכניסה גם כרכוב מצרי אופייני – קעור. 

בחצר הפנימית אליה נכנסנו, שדרות עמודים – בצד ימין על כל עמוד כותרת יפה ומעליה קוביה, מצד שמאל על כל עמוד כותרת מתנוסס ראשה המוכר של חתחור.

יש בפינת החצר מזבח קטן עשוי גרניט. כנראה שהוא לא נמצא במקומו המקורי, מתוארך לסוף המאה ה-8 לפנה"ס. חברים, מזבח זה מהווה דרישת שלום התנ"ך, מימי בית המקדש הראשון בירושלים. מה הקשר? בעת ההיא היו שינויים פוליטיים במזרח התיכון. סרגון, מנהיג אשור, מובס ומת בקרב באזור דרום טורקיה של ימינו. העמים בסביבה, רואים זאת כהזדמנות למרוד בעולה של אשור. בבל מורדת וגם עמים אחרים. ביהודה בעת ההיא מולך חזקיהו, שמחליט להפסיק לשלם מסים (מרד!). סנחריב, שנכנס לנעליו של סרגון, מחסל את המרד באזור בבל וגם שם קץ למרד ביהודה. לפי המתועד בתנ"ך –  בשנת 701 לפנה"ס פלשו האשורים לממלכת יהודה. המצרים, תחת שלטון הנובים, החליטו להתערב, ככל הנראה מחשש להתחזקותה של ממלכת אשור והתקרבותה באופן משמעותי אל גבולות ממלכת מצרים, כפי שמסופר בספר מלכים: ”וַיִּשְׁמַע אֶל תִּרְהָקָה מֶלֶךְ כּוּשׁ לֵאמֹר הִנֵּה יָצָא לְהִלָּחֵם אִיתָּךְ...” (מלכים ב', י"ט, ט'). תַּהָרְקָה היה פרעה ומלך מצרים במאה השביעית לפנה"ס. הוא היה נצר לשושלת הפרעונים ה-25, שנקראה "השושלת הנובית". שני הצבאות התנגשו בסמוך לעיר המקראית אלתקה. אומנם לפי המקורות האשוריים מסופר על ניצחון מזהיר של סנחריב על צבא מצרים אך בפועל תהרקה, הצליח לגרום לצבא האשורי נזק בקנה מידה משמעותי, שכן מסופר בהמשך אותו הפרק על השמדת מחנה הצבא האשורי באורח פלא: ”וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִישָׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵה כֻּלָּם פְּגָרִים מֵתִים.” (מלכים ב', י"ט, ל"א). רוב החוקרים מסכימים שהתיאור הנ"ל מתייחס לתוצאות הקרב בין תהרקה לסנחריב. איך קשורה מצבת הגרניט שלפנינו?  יש עליה כתובת עם קרטוש של פרעה תרהקה. לתוצאות הקרב המצרי והאשורי היו ככל הנראה השלכות מרחיקות לכת על ממלכת יהודה, מפני שלולא ההתערבות המצרית, הייתה ככל הנראה חרבה ממלכת יהודה בראשותו של חזקיהו בשנת 701 לפנה"ס, 115 שנה מוקדם יותר מהחורבן שאירע בסופו של דבר בשנת 586 לפנה"ס.

כמה סצנות על הקירות: פרצופה של חתחור בעלת אוזני הפרה, הולכים וקטנים משמאל לימין. אולי האימוג'י הראשון במצרים הקדומה (:.    בפילון השני, הפנימי יותר דרכו נכנסנו, רואים תבליט של צלבים עשויים גרניט, המוצמדים לפילון. הצלב שבתמונה אופייני לקופטים, רגל הצלב הפכה לפפירוס. יש במקום כתובת הנצחה של תלמי השני אשר מנכס לעצמו את המקדש.   צלב קופטי במקדש פילאיי. על קיר ב'קודש הקודשים' רואים את איזיס חולצת שד ומניקה את הורוס התינוק העירום. היא יושבת על כסא והוא יושב עליה. ייתכן שזהו המקור להשראה לאיקונגרפיית מריה הקדושה ובנה ישוע, בדת הנוצרית. על קיר אחר רואים סצנת אהבה בין איזיס לבן זוגה.  

יצאנו מהאי פילאיי על סירת מנוע, ואיתה הגענו למעגן בו עלינו על סירת פאלוקה מסורתית.    

 "עוד יש מפרש לבן באופק"

עלינו על פאלוקה (סירת מפרש מוארכת ובעלת משוטים), לשיט לאי אלפנטינה, אחד משני האיים החשובים על הנילוס מול אסואן – השני הוא האי של הלורד קיצ'נר.  מהירותה של הפאלוקה תלויה ברוח, והיא שייטה לה די לאט, ככה משייטות פה הסירות יותר מ-4,000 שנה. המלחים שלנו מאוד מיומנים, והפליאו לשלוט במפרשיה של הדוגית.

על הגדה המזרחית של הנילוס ניצב מלון Old Cataract הקולוניאלי ההיסטורי, הבנוי אבן אדומה. הוא חודש בשנים האחרונות, כך שחלק מתפארת העבר ואורחיו המפורסמים (הנסיכה דיאנה למשל) כמו גם כוכבי "רצח על הנילוס" של אגתה כריסטי קמים בו אולי לתחייה, כולל השחקן פיטר יוסטינוב, נכדו של הברון שהתגורר ביפו במאות 19-20. לצידו הוקם מלון חדש – בניין גבוה, הבנוי אף הוא באבנים אדומות, ונקרא New Cataract . עם חידוש זה אולי גם צפוי סרט המשך ל"רצח על הנילוס" (:.

בדרך לאלפנטינה ראינו גבעה חשופה ובראשה כיפה המכונה כיפת הרוח (קובת אל-הווא) – זהו ציון קבר מוסלמי לאבו אל-הווא ("אבי הרוח"). על הגבעה יש גרמי מדרגות המטפסים אל קברי אצולת מצרים ששלטה באזור אסואן בימי הממלכה הקדומה, השושלת ה-6. לפני כ-5,000 שנה. חלפנו גם על פני אי מיוער כולו, זהו האי של לורד קיצ'נר, שנמצא ממערב לאלפנטינה. הוראשיו קיצ'נר היה גנרל בריטי שפעל במצרים בסוף המאה ה- 19. הוא לא היה רק איש צבא אלא גם בוטניקאי חובב, שהקים על האי גן בוטני ובו אוסף של צמחים טרופיים שהביא מרחבי האימפריה הבריטית - מהמזרח הרחוק, מהודו ומאפריקה. תתפלאו לקיצ'נר יש קשר עם א"י. הוא נקרא "אבי המפות", היות ובצעירותו שירת כמודד בא"י וסביבתה, במסגרת חיל ההנדסה המלכותי של בריטניה. כמודד, הכין מפות טופוגרפיות של האזורים בהם סייר. בין השנים 1874–1877 עמד בראש המשלחת ל"סקר ארץ-ישראל המערבית" מטעם הקרן לחקר א"י, Palestine Exploration Fund (PEF) , יחד עם עמיתו קלוד קונדר.

 אלפנטינה – אי הפילים, אִלְפַנְתִין

יום 11: זבאלין, קהיר המוסלמית ושוק חאן אל-ח'לילי

הַמִּיץ שֶׁל הַזֶּבֶל

האמנם אין דרך אחרת לכנות את המקום בו בקרנו היום בקהיר? נכון זו אולי התחתית שבתחתית, אך דווקא יש הרבה אור והרבה עשייה במקום הזה. אז, ברוכים הבאים לעיר האשפה, "זבאלין" Zabbaleen שמשמעות שמה - "אספני האשפה". זו שכונת עוני בפרברי קהיר, שהיא למעשה אחד ממפעלי המיחזור המעניינים ביותר, שנתקלתי בהם עד היום.

עשרות אלפים חיים בשכונה הזו, מקום שהתחיל ב"התנחלות" ספונטנית בשנות ה-30-40 של המאה שעברה, בראשיתה של מצרים המודרנית. ברובת השנים, החושות שהיו כאן הפכו למבני קבע – אישור שבשתיקה ע"י ממשלת מצרים. תושבי השכונה מתפרנסים ממחזור אשפה. כן בדיוק מה שקראתם. התושבים, ברובם נוצרים קופטים, עסוקים במחזור אשפה, שמגיעה לזבאלין מכל רחבי קהיר. אם בשל היותם מיעוט או בשל מחסור במקומות תעסוקה – הם מצאו נישה חדשה והתמחו בשינוע ובטיפול באשפה.

"יש מקום לשיפור בכל הנוגע ליחס, איסוף וטיפול בזבל, זאת למרות שנחשפנו לאחד ממפעלי המיחזור (שכונת זבאלין) המרתקים ביותר בעולם". אלדד חייט, אורח לרגע

השכם בבוקר, יוצאים רכבים לרחבי קהיר, ואוספים את הזבל שאנשים משאירים. בד"כ הזבל מושאר חינם אין כסף או תמורת תשלום פעוט. המקומיים, עוסקים במיון הזבל, כידוע מה שבשביל האחד הוא אשפה, בשביל האחר יכול להיות אוצר אמיתי. האשפה הממוינת נמכרת לאנשי ביניים, למטרת שימוש חוזר. הבעיה הגדולה היא הזבל האורגני. פתרון לבעיה אורגנית זו, יצר הטבע בדמות "החזיר". חזירים אוכלים הכל – אשר על כן, הקופטים הקימו פה משק חזירים עצום, בשנת 2009 המשק מנה למעלה מרבע מיליון חזירים. כך גם פתרו הקופטים בעיית מחסור בחלבון ובמזון בכלל. החזירים אכלו ולאחר מכן נשחטו ונאכלו. תשחבו על המצרי הממוצע, הניזון מפיתה ופול, ופה המצרי הנוצרי, עני ככל שיהיה, נהנה גם מבשר. ענף החזירים פרח בשכונה, והישגי המיחזור הגיעו למספר הלא יאומן – 80% מהאשפה שהגיעה לשכונה מוחזרה. אך בשנת 2009, ארע מקרה ששינה את האיזון – פרצה בעולם שפעת החזירים. ממשלת מצרים החליטה שהמקור למחלה הוא בחזירים, למרות של הוכח כי כן. הממשלה החליטה למגר את מקור המחלה לפי דעתה, ולהשמיד את כל חזירי זבאלין. בבת אחת נקטע מקור פרנסתם ותזונתם של קופטים רבים. יש אומרים, שהממשלה המצרית פשוט רצתה להיפטר מהחזירים, היות ועל פי דת האיסלאם, אכילת חזיר היא בלתי קבילה. לא זו אף זו, הממשלה החליטה לצעוד קידמה, והוציאה מכרז למחזור זבל. מכרז עליו התמודדו גם חברות אירופאיות. נחשו מה? החברה שזכתה על כל הכלים המודרניים וכו' הגיעה רק ל-20% מחזור של אשפה. כל שאר האשפה מועברת למטמנות גדולות – נזק אקולוגי מוכר. עם כל האמור לעין, הקופטים בשכונת זאבלין, ממשיכים לעסוק במחזור, כנראה ללא חזירים.

השכונה זבאלין ממוקמת על מורדות גבעת אלמקטם (Mokattam), ממש בתוך מחצבה, ומתקיימים בה חיי חברה ודת פעילים.  יש בה בתי מגורים וחנויות והרבה מאוד שלטי רחוב עם תמונות של שנודה ה-3, שהיה המנהיג הקופטי הנערץ. במקום בו חנינו, ראינו ציורים ועיטורים אדירים בסלע, בהם סצנות מתוך הברית החדשה. הצייר הוא אומן פולני, שהגיע למצרים, התאהב והתחתן עם מצרייה. עומד כאן גם פסל גדול של ישוע ומעליו כתוב "מלך היהודים" בשלוש שפות – עברית, יוונית ולטינית.

מדריך מקומי בשם מגדי חבר אלינו, והוביל אותנו במרץ לפקוד כמה ממבני התפילה וההתכנסות של השכונה. לא ציפיתי כלל למה שעיני רואות – מנזר אדיר חצוב בסלע עם חצר ענקית, שבה כסאות עץ מסודרים בשורות כמו בתיאטרון. הכנסיה הזו, המכונה "מנזר שמעון (סימון) הקדוש", יכולה להכיל עד 20 אלף איש. משמע, זו הכנסיה הגדולה ביותר במזרח התיכון. על הקירות מתועד סיפור חייו של ישוע – מהבשורה דרך הלידה, הבריחה למצרים ועד לצליבה. בימי האביב הערבי, התפללו בכנסיה אלפי אנשים – כך סיפר לנו מגדי. בכל שנה, לפני הפסחא, ביום ראשון של הדקלים, מתכנסים כאן 20 אלף איש.

בהקשר של מיקום הכנסייה, יש סיפור ניסי על ההר בו נחצבה הכנסייה. הר זה הוזז בדרך נס ב-3 ק"מ במאה ה-10 לספירה. כל זה קרה בהמשך לדרישה של הח'ליף המוסלמי דאז מהאפיפיור הקופטי, להזיז את ההר. הדמות הראשית בסיפור היא הסנדרל שמעון הצדיק. מגדי לקח אותנו בצעד קל לבקר בכנסייה נוספת, הסמוכה להנ"ל, כנסיית מרקוס הקדוש. גם היא חצובה בסלע וגם בה אלפי מקומות ישיבה. מנצלים כאן היטב את תנאי השוח – מערה טבעית שהורחבה בעזרת דינמיט.

נפרדנו מזאבלין המפתיעה – משפחות שלמות שממיינות אשפה במסירות רבה, ומקיימות חיי קהילה נוצרית פעילה.

במעבר חד, נסענו לקהיר המסולמית, למסגדים הגדולים והמרשימים: מסגד אחמד אבן טולון, מהמאה ה-9 ומסגד הסולטאן חסן, שנבנה במאה ה-14 לספירה. ביום ה-4 למסע שלנו, סקרתי קצרות את ההיסטוריה המוסלמית במצרים – מהמאה ה-7 ועד המאה ה-13. תוך כדי תיאור הביקור במסגדים היום, נשפוך אור על המשך  ההיסטוריה המוסלמית של שליטי מצרים.

מסגד אחמד איבן טולון

המסגד אליו נכנסנו הוא ייחודי מאוד ברחבי העולם המוסלמי כולו. זהו המסגד הקדום ביותר, שעדיין עומד על תלו במצרים. הוא המסגד הגדול בקהיר, והשלישי בגודלו בעולם.  במסגד חצר גדולה, פתוחה לשמים, וסביבה אכסדראות עמודים מקורות. אחד הדברים המיוחדים באדריכלות המסגד זה הקשתות המחודדות שנבנו בו, מאתיים שנה לפני ימי הביניים והאדריכלות הגותית (קדמה לו רק בריכת הקשתות ברמלה מהמאה ה-8).

בעודנו שומעים ברקע את קולו של המואזין הקורא לתפילה, סיפר לנו אייל על המגדל (המינרט) בן ה-1,200 שנה. המינרט שמבנהו נפרד מהמסגד, הוא מינרט שכמותו לא נראה בעולם, מלבד המינרט שדומה לו, אך "על סטרואידים", ונמצא בעיראק, במסגד הגדול של סאמרא. המינרט בעל מבנה חלזוני, בנוי בסגנון חרוטי הנקרא - זיגוראת. מסביב למינרט משתפלים מעלות גליליים (מקיפים אותו בספירלה) ובהם גרמי מדרגות המעפילים אל ראשו. בראש המינרט חדר קטן וחרוטי. מדובר בפיסת אומנות מוסלמית יפה, שמקור ההשראה שלה כנראה בשומרים, שחיו בעבר בדרום מסופוטמיה (עיראק של היום).

לפני תחילת התפילה חייב המאמין המוסלמי להכין עצמו ברחצה טקסית הנקראת וֻדוּאְ (הטהרות). בחצר המסגד נמצא מתקן ההיטהרות, מידאה. המבנה הזה אינו שייך למסגד המקורי, אלא נבנה בתקופה מאוחרת יותר, בתקופה הממלוכית.

מי היה אחמד איבן טולון? מושל מוסלמי מקומי, שמונה ע"י הח'ליפות העבאסית, ששלטה באימפריה המוסלמית בין השנים 750–1258. טולון מרד בעבאסים וייסד את שושלת טולון העצמאית ששלטה על הלבנט. לזכותו יש לציין, שהקים בקהיר את בית החולים הראשון של מצרים ובא"י בנה מחדש את עכו וקיסריה. אך בשנת 884 עשה טעות חמורה – הוא בגד באשתו, וזו דקרה אותו למוות בעודו רוחץ באמבטיה. ("סוף מעשה במחשבה תחילה..." או "פקר קבל מא תעמל").

מסגד-מדרסה סולטאן סולימאן חסן

אם חיפשנו מבנה מסגד, שכניסתו מסחררת, הרי שמצאנו אותו כאן במסגד-מדרסה סולטאן סולימאן חסן - פאר יצירה ממלוכית. בחצר ישנה גישה לשני מבני ענק – 2 מסגדים. מתחם מדהים מבחינה אדריכלית. המסגד נבנה בתקופה הממלוכית במאה ה-14.

מי היו הממלוכים? ממלוכ משמעו "עבד צבאי". בתקופת הח'ליפות העבאסית, השליטים העבאסים למודי הקרבות, לא נתנו אמון בצבא שלהם. אשר על כן, הם מצאו דרך (לא בהכרח מקורית) להקים צבא שיהיה נאמן ב-100% (על מלא) לח'ליף. הם סחרו / חטפו ילדים קטנים והכשירו אותם לצמוח ולהיות חיילים מעולים. הממלוכים גודלו בסמארה, שבעיראק. בשנת 1250 הממלוכים מרדו בסולטאן האיובי, הרגו אותו ובכך שמו קץ לשושלת האיובית במצרים. הממלוכים הקימו אימפריה חזקה ששרדה 250 שנה בלבנט (ממש "עבד כי ימלוך"). בשנות שלטונם הממלוכים בנו מבני דת מרשימים כמו גם מדרסות – בתי ספר ללימוד האיסלאם ומסגדים.

עמדנו תחילה בחצר, מול החזית בעלת החלונות  הרבים והענקיים. במבנה יש גם חרכי ירי – אופיינים לביצורים ולמבנים מסיביים. כלוחמים הם ידעו היטב שאין לדעת אך מתישהו תגיע צרה, ויזדקקו למרחב מוגן. מעל הכניסה, עינכם הרואות בתמונה, מעל למשקוף האדיר, יש חצי כיפה קעורה כלפי פנים כקונכיה והיא מקושטת בעיטורי נטיפות אבן מגולפים.  זהו מוטיב אדריכלי ממלוכי טיפוסי הנקרא מֻקָרנָס. בנוסף, באבני הבנייה יש שילוב של כמה צבעים – גם זה מוטיב ממלוכי טיפוסי באדריכלות ומכונה אבלק.

מזג האוויר בחוץ היה קצת מוזר, סופת חול וקר. לכן מהרנו להסתתר בין הקירות המסיביים. פנים המסגד אף הוא מפואר מאוד, עשיר בעיטורים ובמוקרנס, הקירות בנויים מאבנים במספר צבעים. המסגד מחולק לכמה חלקי מבנה, שביניהם מחבר חצר פנימית. נשים מוסלמיות בקרו במסגד, מלוות בחתולי המסגד (כמעט משפחה שלמה), שקבלו את פני כל הבאים, וצעדו אחריהם בהילוך גנדרני. אולי כבני משפחת החתוליים, ייצגו את המנהיג הממלוכי הראשון - בייברס, שסמלו אריה. בחצר הפנימית ראינו כתובות מן הקוראן, בחצר הפתוחה ראינו ארבע גומחות ענק, כל גומחה מייצגת אסכולה אחרת של ההלכה המוסלמית. הממלוכים רצו לוודא, שכל המוסלמים סרים למרותם.

על פי המסורת, סולטן סולימאן חסן קבור בתוך המסגד.

במדרסות ממלוכיות, החלונות אינם פונים אל הרחוב במפלס הרחוב אלא לחצר הפנימית. החלונות מחופים בסורגי ברזל עבים ועגולים הערוכים בתבנית שתי וערב, כאשר המוטות האנכיים מושחלים דרך המוטות האפקיים עם גולות תפוחות בחיבורים. מאחורי הסורגים נסגר החלון בשבכת עץ (משרביה). שימו לב לסורגים הממלוכים האותנטיים שבתמונה מימין, אלו סורגים בני כ-600 שנה. איך יודעים שהם מקוריים? עבודת אומן אמיתית – הסורג אינו ניתן לפירוק והרכבה מחדש היות והוא נבנה לפני הנחת המשקוף.   צמוד למסגד בו בקרנו עומד מסגד אל-ריפאי שנבנה בין 1869 ל-1912, והחלק החיצוני שלו תוכנן כדי לחקות את המסגד של הסולטאן. המסגד משמש כמאוזוליאום לשאה האחרון של איראן (שמת בגלות במצרים). כמו גם המלך האחרון של מצרים ומספר מבני משפחת המלוכה המצרית. [מחיר הכניסה למתחם 2 המסגדים 80 לירות מצריות].  

אנשים, אנשים וקניות בבזאר חאן-אל ח'לילי

מערש המסגדים, פנינו לביקור בשוק הגדול, הצבעוני והתוסס הידוע של קהיר – שוק חאן אל ח'לילי. השוק חי מאוד ושונה לגמרי מזה שפגשנו באסואן. ראשיתו במאה ה-14, וככל חאן התחיל כמפגש לשיירות באזור הפאטימי (Fatimid) של העיר. הוא כולל אין ספור סמטאות צרות ורחבות עם דוכנים שמציעים מלבד מזון ותבלינים גם שלל מזכרות, בשמים, בגדים, ממתקים, כלי נחושת, רהיטים, תכשיטים ועוד. חפשנו בו מסעדת חומוס אחת מומלצת וכמעט הלכנו לאיבוד, כל מקומי ששאלנו אותו לדרך הפנה אותנו לכיוון אחר. כולל השוטרים שפגשנו באחת הסמטאות. מי מאיתנו שישב לאכול חומוס, למד שהמצרים נוהגים לאכול לא מנה של חומוס אלא מנה של פול, ולנגב אותה עם פיתה חמה (:.

"האהבה שלנו לחיים מעניקה משמעות." כתב נגיב מחפוז המנוח, סופר מצרי, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1988. בשוק נמצא בית הקפה המפורסם אל פישאווי. בעבר ישבו בו אום כולתום, נגיב מחפוז, ורבים אחרים. (לא הספקתי הפעם אלא לחלוף על פניו, אך רשמתי לי לפעם הבאה). אחדים מספריו של מחפוז תורגמו גם לעברית.

"הבה נתפלל יחדיו, שהמאמצים הנעשים בימים אלה יכותרו בהצלחה, וכי שני עמינו ישובו לדרך פוריה של חיים יחדיו, כפי שאירע בעברם הארוך. כי על כן, שני עמינו ידעו שיתוף פעולה יוצר משך שנים רבות – בעת העתיקה, בימי הביניים ובעת החדשה, ואילו ימי הריב והמחלוקת היו קצרים ומעטים. אלא שאנו, למרבה הדאבה, הרבינו לתעד את רגעי הריב מאה מונים מכפי שתיעדנו דורות רבים של ידידות ושיתוף."  מתוך מכתב של מחפוז לששון סומך המנוח, שהיה פרופ' בחוג ללימודי הערבית והאסלאם שבאוניברסיטת תל אביב, חתן פרס ישראל בחקר המזרחנות לשנת תשס"ה 2005 ופרס א.מ.ת למזרחנות לשנת 2008. 

אל-פישאווי ושאר בתי הקפה משמשים את המצרים כמקום בילוי אהוב – מלבד קפה יש גם נרגילות, חלק מהבילוי. המצרים אוהבים לדבר, לפטפט, לצחוק ולרכל. הם גם אוהבים לתת שירות ולמכור מה שניתן, תוך קיבוץ נדבות אלגנטי בדמות – ציורי קעקוע חינה, תינוק שנישא ביד וזקוק למשהו לאכול ועוד מופעים יצירתיים. מדינה מאוד ענייה כבר אמרנו, רוצים תתנו, לא קל לומר לא אך אי אפשר לומר כן לכולם. כאשר רכשנו קופסת תכשיטים יפה, באחת החנויות – ניגשה אלי בחורה מקומית ובקשה להצטלם. מי אני שאומר לה לא? אולי יש אודישנים (: לסרט נוסף של ג'יימס בונד, שיצולם גם כן במצרים.

את היום המרתק הזה, חתמנו בערב משמח במסעדה הסמוכה למלון טוליפ. חגיגה אמיתית של ריקודי בטן, דברי ברכה ואוכל טעים. אציין שהרקדנית לא היתה מצרית אסלית אלא דווקא חצי אירופאית. לא בטוחה שכיום, עם התחזקות האיסלאם יש מעמד מכבד לרקדנית בטן. בכתבה בMAKO- משנת 2021 נכתב: מה שעד לפני כמה שנים נחשב כחלק בלתי נפרד מהתרבות במצרים, הפך עם התחזקות האסלאם למקצוע מוקצה: "לרקדניות בטן יצאה סטיגמה של זונות. אף אחד לא רוצה להתחתן איתן", סיפרה רקדנית לשעבר. את מקומן של הרקדנית המצריות תפסו צעירות ממזרח אירופה ומברזיל, שגם הן נרדפות על ידי השלטונות, נקנסות ולעיתים אף נשלחות למאסר. 

יום 12: מוזיאון הציוויליזציה > הביתה

זהו זה, הגענו ליום האחרון במסענו במצרים. רק שעת טיסה אחת מפרידה בין קהיר לתל אביב, אך עולם ומלואו עומד ביניהן ותרבות ארוכת שנים מחברת בין שתי היישויות. יצאנו מהמלון עם המזוודות, היישר לביקור במוזיאון הציוויליזציה המצרית, וממנו המשכנו לשדה התעופה.

האוסף הקבוע במוזיאון, הבנוי כפירמידה הפוכה (בדומה ללובר), מחולק לשני אזורים נפרדים, האחד כרונולוגי והשני נושאי. האזורים הכרונולוגיים הם מהתקופה השושלתית הקדומה ועד התקופה המודרנית והעכשווית. האזורים הנושאיים כוללים את שחר הציוויליזציה, הנילוס, התפתחות הכתיבה, מדינה וחברה, תרבות חומרית, אמונות וחשיבה וגלריית מומיות מלכותיות (מתחת לקומת הכניסה, עם מסלול חצים מסומן). האוספים במוזיאון הובאו ממוזיאונים אחרים ברחבי המדינה. מתוך אלפי המוצגים שבמוזיאון, דגמנו אחדים מהם עם הסברים מלומדים של אייל. מהמוצגים, הכוללים בין השאר, פסלונים, כלים ששמשו לחקלאות, דגמי מבנים, חפצים יקרי ערך, פפירוסים ואוסטרקונים ניתן ללמוד על חיי היום, יום ועל מלאכות עתיקות של חלק מהקהילות במצרים, לאורך התקופות.

פניהם של המלכים  כפני מומיה

אי אפשר לחתום ביקור במצרים מבלי לפקוד את גלריית המומיות המלכותית במוזיאון הציוויליזציה. כל כך הרבה שמענו על טקסי הקבורה והחניטה, על האלים הקדמונים – כך שלא נותר אלא להתבונן מקרוב ב-22 המומיות של הפרעונים ו"הפרעוניות". למיותר לציין, שמאז שוכנו במוזיאון בשנת 2021, אין לצלם בקומת המרתף בה נשמרות המומיות בשמירה יתרה. ביהור קטן - מומְיה היא גווייה משומרת של אדם או בעל חיים. המושג לקוח מהמילה הערבית "מוּמִיַא" = אספלט. בעבר נחשב האספלט כמרכיב חיוני בתהליך חניטת הגופה, בעיקר עקב העור השחור שאפיין את הגוויות. אולם, כיום נדחתה פרשנות זו. הצעה אחרת למקור השם היא במילה המצרית "מוּמ", שמשמעותה שעווה. שלא כמו האספלט, דונג דבורים היה בשימוש רב בחניטה המצרית. אפרופו, התנ"ך מזכיר שני אישים, שהיו בעלי מעמד בכיר במצרים באמצע האלף השני לפני הספירה ועל כן גופם נחנט במותם, ועצמותיהם הועלו לארץ: יעקב אבינו ויוסף בנו.

איך הרגשתי במהלך הביקור במרתף המומיות? קצת קריפי. אבל אי אפשר שלא לכבד את השימור הקפדני, שמביא לידי ביטוי את ימיה הגדולים של האימפריה המצרית.

טסנו לארץ עם השקיעה היפה האחרונה לביקורנו זה, במצרים.

"ולסיום, במקומות בהם ביקרנו, לא נתקלנו ולו בביטוי עוינות אחד כלפינו כישראלים. ליהפך, בכל מקום התקבלנו בחום ובפנייה אלינו כ"אחים" או "בני דודים". גם אם מדובר במדגם חלקי ומאופיין ביותר (בתחומי התיירות והמסחר), זה מחמם את הלב ומקור לאופטימיות. באהבה רבה, אלדד חייט, אורח לרגע".

 מצטרפת למילותיו של אלדד, המסע הזה למצריםההיה עבורי היה חלום שהתגשם. נשארתי נפעמת ממה שיש למצרים להציע.

ולוואי ויחזרו בקרוב ימים טובים, ימי שלום ובטחון, ימים של שפיות, בהם נוכל לבקר שוב במצרים.