חלק 6, אנחנו בקריביים
19.1.2016
מתעוררים לבוקר העזיבה של וויניאלס. אבא דווקא קם מוקדם ובקלות היום. ממש קריר הבוקר, אבא אפילו לובש את המעיל, לך תתכנן טיול ותבנה על מזג האוויר כש"אל-ניניו" בשטח.
טאטיקה כבר מארגן לנו ארוחת בוקר. תוך כדי אני נותן לו כמה קרמים לאשתו ועטים לבן ולבת התלמידים. היום טאטיקה השקיע אפילו יותר בארוחה. הלחם טרי, קנקן מיץ מנגו סחוט, וביצה מקושקשת עם גבנ"צ. הקפה, כרגיל מעולה. אבא כבר הכין לו ברכת פרידה על גלוייה. נתתי לו את דפי הטיפים שהכנתי על וויניאלס, שיהיה לו לתת למטיילים הישראלים שיגיעו אינשאללה בעתיד. אבא דיבר איתו על קידום העסקים. כל וויניאלס היא הרי קאזות בדיוק כמו שלו. אמנם יש כאלו יותר מושקעות (אחת מהן עם בריכה ומסאז'ים) אבל 99%, ממש דומות. מבחוץ קשה להבדיל. אבא מסביר לו שהוא חייב לייצר משהו שיגרום לתייר מזדמן לעצור ולהציץ פנימה ברחוב שמתחיל ונגמר רק בקאזות. לפרסם משהו בחוץ (יש רק שלט עם השם), איזו מילה על השירות, האוכל, המחיר. אולי שלטים עוד בכביש לקראת וויניאלס? לך תדע מה הוא יעשה עם זה ואם בכלל מותר להם.
בתום הארוחה אני נפרד מסניור טאטיקה. אנחנו צריכים להחליף כסף עוד הבוקר לפני היציאה ואני רוצה לדבר עם הבית. התיקים ארוזים, אבא ישלם ואלחנדרו יעמיס לרכב כשיגיע. אני יוצא כבר לרחוב הראשי ל Cadeca-סוכנות החלפת מטבע. מוצא דיי בקלות, לפני 5 אנשים בתור. אנחנו מחכים ברחוב ושומר מכניס אחד אחד לבניין. התור מאד איטי. תוך כדי מנסה לבדוק אם יש כבר קליטת WiFi. יש סיגנל חלש מידי, נחכה קצת. תוך כדי אני קולט שמחכה לי SMS מהבית. פותח ומקבל את ההודעה שמאד רציתי לקבל - דנה התקבלה למכינה הקדם צבאית שהכי רצתה. ידענו שהסיכויים דווקא לשם – קטנים מאד, והיא עשתה את זה, איזה כייף. עכשיו עוד יותר התבאסתי מהתור, אני כבר מת לדבר עם הבנות.
כשהשומר מכניס אותי פנימה, מגלה תור פנימי של שניים נוספים לפני. בסוף תורי, נותן לפקידה כסף ודרכון. אז אני גם מבין את מהות ה"זריזות" כאן. שעה מקלידה פרטים מהדרכון. אח"כ לוקחת כל שטר יורו ובודקת שלא מזויף במכשיר שיקוף. אח"כ מקלידה את המספר של כל שטר. ורק אז מתחילה את הספירה של הפזו לתיירים, פעם ידנית ופעמיים במכונה. (למה יורו ולא דולר? כי בקובה לא כל כך אוהבים את ארה"ב. על החלפת דולר אמריקאי משלמים קנס של עשרה אחוזים! על אותו משקל, בכרטיס אשראי אמריקאי כמו מאסטרכארד אי אפשר לעשות כלום).
אני מסיים ורץ לפינת הרחוב, פינת ה WiFi שלי. שוב תהליך החיבור עם סיסמא בת מלא ספרות, ואני מתקשר הביתה. רק מה, לא כולם בחופשה בקובה, עכשיו אחה"צ בארץ, כל אחת בפעילות היומית, יעל אפילו עוד לא חזרה מהעבודה. מצליח לקשקש עם נטע, יש לי רק כמה דקות אחרונות אינטרנט בכרטיס. תוך כדי מעלה את יום אתמול לבלוג, מסנכרן אימיילים, פייסבוק, מנסה לקרוא whatsapp. אמא לא עונה. גם רמי לא. בינתיים אבא ואלחנדרו מופיעים ברכב לידי, מסמן להם לחכות עוד קצת. נטע כותבת לי שבדיוק אמא נכנסה. מתקשר שוב וסופסוף מדברים. מקבל פירוט מלא על המצב וכמובן על ההודעה שדנה קיבלה. איזה כיף. מסיים את השיחה.. הרכב לא שם, לאן נעלמו? אני נשאר במקום. הם יודעים איפה למצוא אותי. לאחר 7 דקות מופיע אלחנדרו ברגל. הוא לא יכול לחכות לידי בצד הכביש כי השוטרים ממש ממול, לכן חיפש חניה מרוחקת ובא רגלית לאסוף אותי. אני רואה מלא מכוניות חונות בצד הכביש ואפילו עם ארבעה גלגלים על המדרכה. "מה זה? למה להם מותר" אני שואל? "זה פשוט", הוא עונה לי, "רואה את ה B על הלוחית? רכב של המדינה.. מעל החוק". רק שצריך לא לשכוח שרוב המכוניות כאן כאלו. שוויון לכווולם בקומוניזם… לפני שנעזוב את וויניאלס, עצירה זריזה אצל המשפחה מאתמול. אני מוציא לאשה את השקית עם המתנות הקטנות שלנו. היא קורנת מאושר. זוכים לחיבוקים ונשיקות וחוזרים לכביש הראשי.
בפאתי וויניאלס עוצרים שוב במלון עם הנוף שמשקיף לעמק. מבט אחרון לפני שנפרדים מחבל הארץ היפה הזה. אלחנדרו רק לחנות של המלון. אנחנו כבר יומיים מחפשים את הבושם הקובני שאיריס, אחת מחברותיי מהפורום של "למטייל" ביקשה ממני לקנות לה. מסמן לי מרחוק - יש! בחנות יש לא מעט דברים. כלום לא במחיר למקומיים. קונה את הבושם. אין לה שום דרך לשדרג את האריזה כדי למנוע נזק בדרך או בטיסה. שאלתי עם יש ניילון פצפצים, צחקו עלי. בסוף הסכימה לרוקן קרטון של חטיפים ולהכניס לתוכו את הקופסה שלי. מקווה שישרוד.
אנחנו גולשים בסיבובים רבים לכוון האוטוסטרדה הראשית לכוון הוואנה. יש רק כביש אחד גדול לאורך האי. ומכיוון שהוא ארוך כמו בננה, חייבים לנסוע חזרה כמו שבאנו עד פאתי הוואנה ושם לחתוך דרומה. נקודת הסיום של היום היא Playa Larga, על מפרץ החזירים המפורסם, שנמצא בצד הקריבי של קובה. בירידות מוויאנלס אני רואה בערך עשרה רוכבי כביש, אופניים סבירות, לא יותר, ביגוד ממותגים רציניים. אני שמח לראות שיש סימנים של עיסוק בדברים מעבר להישרדות היומיומית. אני גם רואה זוג מבוגר, על אופני הרים על הכביש, בעליה הארוכה. הם נראים אירופאים. לא הייתי מצפה ממישהו שלא גדל על תרבות רכיבה, בגילם ככה לטפס בשלווה.
מגיעים לכביש המהיר, שוב שלושה עד ארבעה מסלולים לכל כיוון. רק שאין מכוניות. הדלק יקר רצח. אין נסיעות פרטיות למטרת הנאה. רק עסקים. אלחנדרו מגיע לממוצע של 100 קמ"ש. הכביש לא רע, מידי פעם מהמורה או אזור לא מתוחזק, אז הוא משייט לו בין המסלולים, יש מקום.
אבא טוחן לו את המוח מהרגע שיצאנו, אני שוקע בכתיבה בטלפון ומידי פעם מצטרף. לאורך הכביש אין ישובים, רק שדות של טבק בשיא גודלו ואח"כ שורות ארוכות של עצים. שאלתי את אלחנדרו למה בעצם לא נסענו על הכביש הצפוני שראיתי במפה, הוא נראה הרבה יותר קצר. תשובתו, "זה לא יכול אפילו להקרא כביש, הוא לא תוחזק מיום הקמתו, נהג שפוי לא יעלה עליו". לכן כל התנועה הבין עירונית בקובה מתנהלת על הכביש המרכזי היחיד ללא כבישי חיבור רוחביים.
על הדרך שוב רוכלים שעומדים עם משהו קטן למכירה ביד. לאחר שמגיעים לכביש שנושק להוואנה, ממשיכים לכוון דרום. אנחנו כבר שעתיים ומשהו על הכביש, ביקשתי מאלחנדרו לעצור כדי לתת לאבא לשחרר רגליים. הוא לא מחכה ופשוט יורד באמצע האוטוסטרדה לשולי הכביש. מי בכלל חושב על מפרצי עצירה.
מהשיחים צצים רוכלים. יש להם ביד שני תפוחי אדמה. אבא צועד לכוון לפתח שיחה. אח"כ מספר שהם מפחדים לעמוד ככה על הכביש ולמכור ללא אישור. לכן כל הסחורה מוחבאת בשיחים ולהם רק דוגמא ביד. כאילו ששוטר לא ידע להבין מה קורה פה…
ממשיכים בכביש עד הצומת הגדולה. מי שימשיך ישר, ממשיך לאורך האי על הכביש המהיר. שמאלה ל-Varadero- האילת/קאנקון של קובה, וימינה לכוון המפרץ והחוף של Playa Larga. מיד אחרי הפנייה, נכנסים למתחם מאד יפה להפסקה. זהו מעיין גן בוטאני עם המון צמחייה מכל קובה וחיות שונות מציפורים, דרך איגואנות ועד תנין. מאד נעים להסתובב שם. אבל אנחנו עצרנו לנוח. לכן גולת הכותרת היא הקפה המצויין ששתינו. כששאלתי את אלחנדרו איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים כותבים שהקפה על הפנים בקובה ואנחנו עוד לא נפלנו פעם אחת, הוא מסביר שאם שותים בארוחות של המלונות, מקבלים קפה ישן, ברמה הנמוכה ביותר. אבל במקומות שאנחנו שותים יש קפה טרי, טחון ביד ובמכונות טובות, אמנם לפעמים הם אוהבים לשרוף את התערובת יותר מידי (זה עניין של טעם מקומי) ולכן התוצאה כמעט תמיד מספקת מאד. לקראת היציאה, אלחנדרו מוביל אותי לדוכן שמתמחה במשקה פינה קולדה. "תנסה, זה לא מה שתקבל ברוב המקומות בקובה, כדאי לך". צדק הבחור. להבדיל מאלו שמשתמשים בתמציות שונות, כאן הכל היה מקורי: אננס מהגינה מאחורה, קוקוס מהעץ מלמעלה, חלב טרי, הרום כמובן מקורי, רק הקינמון הגיע מהודו… בתוך בכוס גם כמה חתיכות אננס. המשקה שלי היה טעים להפליא. אבא לא רצה להזמין, אבל קיבל צ'ופר כמובן ¾ כוס מהמוכרת שקישקש איתה שעה ארוכה. המשכנו משם על כביש הסרגל לכוון המפרץ. כל האזור הוא בעצם ביצה גדולה ויערות. בביצות יש תנינים, אז הקימו בדרך חוות תנינים גדולה. החלטנו לוותר, לא מתלהבים. כמה קילומטרים בהמשך, Check point משטרתי. מה הם רוצים? כנראה שכלום. לרוב הם מחפשים אנשים שמבריחים סחורות שוק שחור. יש שני שוטרים, הקשוח, שחור גדול, מבקש מאלחנדרו לצאת, רשיונות, להראות מה יש בתא המטען. שואל אותו מה הוא בעצם עושה עם שני זרים. איפה האישורים? אלחנדרו מריח שהוא מחפש משהו, ושולף כנראה גירסא מוכנה "אלו חברים יקרים שארחו אותי בבולגריה בזמן הלימודים, החלטתי לגמול להם בטיול מקיף בקובה", השוטר רוצה לבדוק עוד, נכנס לתחנה. בינתיים יוצא השני, סרג'יו קונסטנסה לתפארת. רק חסר לו המבטא הרומני. אני מתגלגל מצחוק, אבא אומר למה כל השוטרים כאן נראים קשוחים כששאר הקובנים מאד שמחים. הוא יוצא אל סרג'יו. מקשקש כמה מילים, ישר צחוקים. השוטר הזועף חוזר אליהם, אלחנדרו משאיר את המלאכה לאבא. עוד שניה וסרג'יו אומר לשני, הם חברים טובים, סעו לשלום. אבא שולף כרגיל סוכריה מהכיס, סרגי'ו מרוצה. ממשיכים.
5 דקות לפני ההגעה, עיירה קטנטנה. כל בית שני הוא מסעדה. על הכביש שגרירים מכל מסעדה שמנסים לשדל אותך להכנס דווקא אליהם. לא ברור מה קורה שם אבל כזה ריכוז של שפים לא מוצאים בכל יום. אולי עוד נחזור לשם גם לבדוק את אייכות האוכל.
מיד אח"כ נכנסים ל Playa Larga. קטן, שקט, רחוב אחד. אבל מאחורי הרחוב מסתתר המפרץ המדהים. על החוף, ממש על המים שורה של קאזות צופות למפרץ. חול לבן-אדמדם, דקלי קוקוס מלאים פרי, המים צלולים לגמרי בצבע טורקיז ושקט. אנחנו עוצרים מול הקאזה שלנו על המים. רק עכשיו אני שם לב לשם של המקום - Legendario, הבנות שלי ועוד כמה מכורי "איך פגשתי את אמא" מבינים למה התלהבתי… העיירונת הזו רק עכשיו בשלבי הכרה של כמה שהיא אטרקטיבית. יש לא מעט קאזות, אבל בהחלט לא מספיק לעמוד בביקוש. אלחנדרו חיטט כאן את רגליו מאחת לשנייה לפני שבועיים על מנת למצוא מקום פנוי ליומיים, על החוף ובתנאים טובים עד סבירים. הקאזה המאד מומלצת ע"י גלית של "Mayito" תפוסה לעוד הרבה זמן.
אנחנו נכנסים. דיי פשוט אבל אנחנו לא צריכים הרבה מעבר. החבר'ה שמקבלים את פנינו הם דיי צעירים. מתברר שבעלי המקום לא בבית והם מתפעלים אותו. מיגל מנהל המשמרת עובד שבועיים בתור מעצב פוטושופ בהוואנה ושבועיים כאן על החוף ברוטציה. שני חדרים יש להם. לנו זה שיש לו כניסה מתוך הבית אבל גם דלת הזזה מזכוכית גדולה שפונה לים. נחמד. אין עוד הרבה שעות אור, לכן זורקים את הציוד בחדר ויוצאים מיד להליכה על החוף והכרות עם המקום.
החוף מדהים. מאד שקט. מפרץ החזירים צר וארוך מאד, לכן אין גל אחד. המים צלולים ללא תנועה. פה ושם תיירים על החוף. בייחוד זוגות צעירים. בן הזוג שלי חוגג תכף 84, קצת פחות מתאים לאווירה הרומנטית, אבל לקחתי את זה בחשבון עוד לפני הנסיעה… לנו יהיו פחות ערבי סאלסה סוערים במועדונים ושקיעות רומנטיות… אי אפשר הכל.
הבית האחרון בשורה נראה יותר מוזנח, לפתע רץ מתוכו אדם מבוגר לכוון אבא, הוא נראה כזה שהשמש והמלח צרבו אותו כהלכה במשך השנים. מייד מתחיל בשיחה קולחת. מבקש שנכנס אליו. הבית כמעט רייק, פשוט מאד. הוא חי לבד. הבן נפטר מזמן, הבת נשואה בקנדה, מראה לנו תמונות בטלפון ומאד גאה בנכדה הקטנה. אני מריח את אדי האלכוהול מפיו. לא מבין מילה ופורש החוצה לשאוף אוויר על החוף. כשאבא מסיים את השיחה, הם יוצאים יחד, חיבוק, צילומים. עוד חבר קובני לרשימה המתארכת. אבא מספר שהוא פתח לפניו את הארנק. בדיוק היום קיבל את תשלום הפנסייה החודשי, 250 פזו נסיונאל (מקומי), שווה ערך לעשרה יורו. מספיק לשבוע בקושי. הבת שולחת לו מידי פעם כסף מקנדה
מתברר שאלחנדרו עדיין לא מצא מקום שינה עבורו. עוצרים פה ושם, ולבסוף מצא מקום ללילה הראשון בלבד. קובעים איתו שנפגש אחרי ארוחת הערב. אנחנו מחליטים לאכל בקאזה הערב. צריך לסגור מראש מה נאכל. כמובן שנלך על משהו מהים. אבא מבקש דג על הגריל. לי יכינו שרימפס ברוטב קובני אדום. החברים מזמינים אותנו לקוקטיל על חשבון הבית. יושבים בחצר מול הים עם שני פינה קולדה. אחחח.
אני יוצא לחוף עם המצלמה. אבא כבר בשיחה מתגלגלת עם מיגל והבחור השני. מתרחק לקצה החוף שלנו ורואה שהשקיעה מתחילה ממערב. אני רץ מהר חזרה להוציא את אבא מהשיחה שעדיין לא הסתיימה, שלא יפסיד. מתקדמים לנקודה טובה על שפת המים. השקיעה מדהימה בייחוד לאור העובדה שהעננות הכבדה מתפוגגת ונוצרים חורים בין העננים כשהשמש ביניהם. העין שלי בתוך המצלמה, לא מפסיק להתלהב. בצד העין, אני רואה שאבא חצי מסתכל בשקיעה, חצי בשיחה חדשה, הפעם עם קבוצת צרפתים. מזמן לא תירגל צרפתית, השפה האהובה עליו. מעניין אם הם נהנו מהשיחה או התבעסו שהוא מבזבז להם את כל זמן השקיעה הקצר. לפי הצחוקים המתגלגלים, כנראה שכולם היו מרוצים.
השמש כבר שוקעת, אנחנו ליד שלושה דייגים. הם יושבים על הסלע, חוט דייג ביד. בצידו האחד הפתיון, בצד השני אין חכה. סתם מחזיקים. המים כל כך צלולים ככה שהם יושבים, מסתכלים עד שדג מתקרב ושולפים (כנראה). הדג הגדול היחיד שראינו, נשלף ע"י ילד אחר (עם חכה אמיתית).
חוזרים לחדר, אני פורק לשנינו, אבא בחוץ, מעלעל באלבום על צ'ה גווארה. הוא נכנס עם משהו עטוף בנייר. מה זה? "נתנו לי חבילה של סיגרים". לא יכול להיות? מתנה? זה נורא יקר. נבדוק מחר אם הוסיפו לנו לחשבון… אני התכוונתי לתת כביסה היום, אבל אבא שוב לא שואל ומכבס במקלחת כמה פריטים. סחב סינטבון שלם מהארץ, לא ישתמש?
בשבע ורבע יוצאים לחצר לארוחת ערב. יש כאן עוד שתי תיירות מגרמניה שכבר מסיימות את הארוחה, שני חברים של המשפחה עם סיגאר ומוחיטו ושאר הצוות. כולם בחוץ, קצת מוזיקה מערבית מתקתקה משנות השישים ועד היום. יש כאן קטע של רטרו. על המדפים מכשירי רדיו ישנים, מכונת כתיבה, פטפון, והרבה מכשירי טייפ קסטות בלויים. על השולחן שני תקליטי ויניל שקיבלו צורה של בערך צלחת עם קירות גבוהים, שבתוכם מסודר הסכו"ם. המתקן של המפיות עשוי משלוש קסטות אודיו. מגניב.
מקבלים את האוכל. לא ידענו מראש מה נקבל מלבד הדגים. קודם מקבלים טוסטים עם חמאה. אח"כ מרק עוף קצת חריף. טעים. עם הדג מגיעים מעט אורז, ירקות מבושלים (לא בשבילי) וזהו. אין שעועית שחורה בפעם הראשונה. השרימפס ברוטב אדום היה סביר. פעם ראשונה שלא ממש שבעתי אבל החלטתי שלא צריך להוסיף. גם על מנה אחרונה וויתרתי.
אלחנדרו הגיע בדיוק שסימנו. הם הגישו לו את המרק והירקות (נראה לי התשלום על זה שהביא אותנו לכאן). דיברנו קצת על התוכניות האפשריות למחר. הכי חשוב שיתחמם קצת ושהעננים הכבדים יזוזו. זה לא עסק להיות על חוף ים בקריביים באווירה חורפית. אני מאד מקווה שיתחמם מספיק בשביל הפעילות הכי שווה במפרץ - צלילה ושנורקלינג לאורך קירות האלמוגים במפרץ. מבדיקת חום המים בערב, נראה שהמים לא קפואים כפי שהיה נראה מבחוץ, אבל לצאת לקור אחרי צלילה יהיה לא מלהיב.
אין אינטרנט בכל העיירה/כפר. את התחזית נותן לנו אלחנדרו דרך שירות של SMS ברשת הסלולרית הקובנית. נראה שעומד קצת להתבהר והחזית הקרה מתקדמת לדרום האי. מתפלל. במידה ולא יתאים מחר, אפשר גם סתם לשרוץ על החוף עם ספר, או לצאת עם מדריך מקומי לסיור ביערות מסביב שיכלול גם תצפית על המגוון הגדול מאד של ציפורים.
אלחנדרו פורש לחדר, אבא ממשיך עוד קצת בשיחות עם החבר'ה. רק תשע אבל אני הרוג מעייפות. עוד לא היה לילה אחד שישנתי נורמאלי. לצערי,אני ממשיך להתעורר בין שלוש לארבע בבוקר. בנסיון אחרון לא ללכת כבר לישון, אני יוצא לסיבוב לילי על החוף. על החוף שקט מאד, בכל כמה קאזות יושבים כמה תיירים לארוחת ערב או סתם לשתות משהו מול הים. המקום היחידי ששומעים משהו הוא המרפסת של קאזה Mayito. יש שם חבורת תיירים מבוגרים עם מדריך סאלסה שמנסה להעביר להם קצת מהיכולות שלו. מצחיק קצת, אבל עושה רושם שהם מאד נהנים. אני חוזר לחדר, מקלחת בזרם חלש, התארגנות אחרונה, בודק איפה יש שמיכה אם יהיה קר מידי אח"כ. רגע לפני שנרדם, בודק אם רואים את הכוכבים בשמים. עושה רושם שמתבהר.
