היום אין מה לכתוב. למה? כי לא עשינו כלום ☺
הבוקר שלי התחיל בחמש וחצי, השאר עוד ישנים. שכתבתי במיטה, מאזין לקולות ההתעוררות של המקום. ציפורים, העובדים. כשיצאתי, השמש כבר זרחה לגמרי (חבל הייתי יכול בקלות לצאת לראות את הזריחה). למרות זאת, השמש עוד היתה בעלייה והשאירה פס זהב על האגם. מראה מאד יפה. החבר'ה התעוררו בעצלתיים. עשינו כביסה ויצאתי עם רמי לחפש ארוחת בוקר (אמיתית, לא זו שנותנים כאן). עזבנו את קו החוף שאנחנו עליו, ועלינו לרחוב ההומה. מדהים ההבדל. בין השלווה כאן והבאלאגן, חמש דקות הליכה בסך הכל. תוך כדי החיפושים עוצר לידינו בחור על קטנוע צהוב. שמע אותנו מנסים להסביר לרוכלים שאנחנו מחפשים מקום לארוחה מקומית. אמר לנו, עלו על האופנוע, אני לוקח אתכם. הצטופפנו שלושתנו ונסענו בערך חצי קילומטר. הצביע על דאבה קטנה ואמר good food, hotel hotel... אנחנו כבר למדנו שהוטל אצלם זו מסעדה. לפחות הרווחנו טרמפ בהלוך. אח"כ נלך הכל בחזרה. נכנסנו, שלושה שולחנות, פשוט פשוט. נכנסים ישר למטבח לבדוק בסירים. כרגיל בבוקר במקום כזה יש רק fixed menu. פרותה (הגירסא של הודו למאלווח) או דוסה, פיתה מאורז. לזה מצטרפים רטבי היום. סאמבאר וצ'אנה מאסאלה (תבשיל חומוס) . זהו אין עוד כלום. ביקשנו מים מינרלים, אין לו, סימן לנו "רגע", רץ וחזר אחרי 5 דקות עם בקבוק. חמודים כאן הקראליים. טרפנו. היה מצויין. רמי מזמין עוד צ'אי, ופתאום מבחוץ ציפצופים, הבחור מהקטנוע בא להחזיר אותנו. לא להאמין כמה שהם נחמדים (ולא, הוא לא ציפה לשום תמורה, אפילו סרב שניקנה לו צ'אי). שילמנו על הכל כולל עוד 3 מאלווח לאבא 110 רופי, 8 ש"ח.
חזרנו לצימר. ומאז עשינו כלום, כלומר עוברים מערסל אחד לשני, לפינת הישיבה ולפינת הרביצה. אבא נרדם על הערסל. קוראים ספר, שומעים מוזיקה בטלפון. מנשנשנים אננס קר שסחבנו עוד מאתמול, קאשיו. סקייפ, פייסבוק, זהו. מפה לשם שתיים בצהריים. יום שישי. מה עושים? שנ"צ הקודש של שישי. אני צולל למיטה. אבא ורמי הגיעו כנראה אח"כ. כבר לא שמעתי כלום... אחה"צ יצאנו לקנות קצת צידה לדרך למחר. מחכה לנו יום של שייט בתעלות קראלה מקולאם עד אלפי ומשם אוטובוס לקוצ'ין.
מתקדמים על הרחוב הסואן והצר. אין סוף ציפצופים. כל רכב שעובר מאלץ אותנו להצמד לקירות. שלא לדבר על אוטובוסים שלא רק דוהרים לעברינו, אלא גם צופרים בצופרי אוויר מחרישי אוזניים. בדרך בודקים מסעדה במלון 5 כוכבים (מחיר 10,000 רופי לחדר) כאופציה לארוחת ערב. אח"כ. חולפים על שורות של רוכלים, כנראה דייגים שמוכרים צדפות מקולפות. אם היה לנו מושג ממתי הם שם, אולי היינו קונים ומבקשים שיכינו לנו במלון. אבל לך תדע. קרור לא ראינו שם. לא מסתכנים. עצרנו אצל מוכר אננס ולקחנו שניים גדולים לסירה מחר. במאפייה מצאנו שוקולד וחלה (ארוחת הבוקר האולטימטיבית של אבא בהודו) . מצטיידים גם במים, עוגיות ובננות אדומות וחוזרים לחדר. בסוף החלטנו להשאר לאכול אצלינו במקום. הזמנו אורז ורטבים לנו ונודלס לאבא. ידענו שיקח זמן ובינתיים אירגנו את התיקים למחר. חזרנו לשני תיקים גדולים ומאד עמוסים, נגמר הלוקסוס של נהג צמוד. מסיימים לאכול ולשתות שני בקבוקי בירה קינגפישר גדולים, מקלחת טובה וסוגרים את היום הכי סטאלבט שלנו בטיול. יצא לי הרבה טקסט בשביל יום כזה חסר מעש ☺