נצרת, בכל חודש מחודשי השנה ובדצמבר בפרט, היא קפיצה קטנה לחו"ל.
כמו ערים מעורבות נוספות, גם היא נראית לעיתים כמו מובלעת חוץ-ישראלית. מצרית אולי, תורכית מעט. משהו אחר ויחד עם זאת מקומי.
בוקר שישי קריר בנצרת נפתח במפגש בכיכר המעיין. משם הליכה קצרה לכנסיה היוונית המעוטרת, שקירותיה מצויירים ויפים, ובראשית דצמבר ניתן לראות את עצי האשוח במרפסת שמעליה, בעיצומם של קישוטים. התחלנו מוקדם יחסית, סביב 08.30. קולות תפילה ושירה נשמעו מהכנסיה, קבוצות תיירים ותיירות מכוסי ראש, אפופי קדושה, נכנסו בחרדת קודש, הדליקו נר, הצטלבו ויצאו, מפנים מקום לבאים הרבים אחריהם. מעל המרפסת הפנימית ניתן היה להבחין בכל גינוני הטקס ובקולות השירה הרמים, מבלי להידחק עם הרבים הממתינים לתורם.
משם לארוחת בוקר מתבקשת. 5 דק' הליכה אל מאפיית אל משהדאווי. מקום קטן, חסר נוי והדר, ששום דבר בחיצוניותו לא מרמז על האושר הגדול הצפון פנימה. אנחנו נכנסות אל המאפיה, מבחינות בשלל המאפים ששום דבר לא דומה להם. פיתות כאלו ואחרות, לחמניות ובצקים ריחניים ממולאים במיטב חומרי הגלם הגליליים: סומק, תרד, עולש, חובייזה. מגש קטן ויפהפה המכיל בתוכו מגוון טעימות (כי איך אפשר לבחור???), בצד ירקות טריים וזיתים תוצרת בית יוצא אלינו, ואנחנו משתנקות מאושר.
אנחנו ממשיכות לחנות התבלינים היפהפיה והייחודית "אל באבור". כניסה מהרחוב הראשי, ירידה במדרגות אבן אל מרתף רחב ידיים, אפל וקריר, המכיל שקי תבלינים, מקומיים ולא-מקומיים, מיני מתיקה והפתעות נוספות. למעזים שביניכם - אל תוותרו על ביקור בחצר האחורית של החנות, שהיתה פעם מפעל, וקירות האבן שלה עדיין משמרים את מכונות הברזל שעבדו בה בעבר. בחצר היפה יושב גם בעל הבית, שתוך דקות יציע לכם קפה והפוגה מהרחוב הסואן, ואם תרצו - גם סיפור יפה על המקום.
אנחנו ממשיכות לאזור השוק. סימטאות נהדרות, דלתות ברזל ועץ מגולפות. אם יתמזל מזלכם, תפגשו פרלמנט של גברים בגיל העמידה, שהתכנסו לנרגילה וקפה שחור, וישמחו תמיד לאורחים שיצטרפו אליהם.
בכיכר היפה דוכני פירות וירקות, צרורות ירק ריחניים ומיץ רימון סחוט. לקראת הצהריים תשמעו את האימאם קורא לגברי העיר לתפילת יום השישי. אנחנו גם הוזמנו להיכנס ולצלם.
משם לחנויות הקטנות של השוק: כלי הגשה, תכשיטים, בגדים, מספרות נוסטלגיות.
אבל גולת הכותרת של העיר היא, ללא ספק, בית הקפה הותיק של אבו סאלם שפועל מ- 1914. בית קפה יפהפה, שקירותיו עשויים אבן, ותקרתו היפה מתקלפת. ממרכז התקרה משתלשלת נברשת יפהפיה, מסמלי המקום, ועליה חרוט "Since 1914". אין לפספס את המקום הזה, ששולחנותיו לא הוחלפו, והפורמייקה המצפה אותם מספרת את סיפור המקום הזה: משחקי קלפים ששוחקו במשך שנים, שש בש ומשחקי קופסה נוספים מוצעים לבאי המקום. אוכל לא תאכלו כאן, אבל הגיעו צמאים ונינוחים ובקשו מבעל המקום, וויסאם, לטעום משני המשקאות הייחודיים שהוא מכין: תה קינמון עתיר תבלינים עם אגוזי מלך קצוצים שצפים מעליו, ואחריו - משקה רימון-לימון שהוא מכין, ואין כמוהו בסביבה.
אם השעה אינה דוחקת לכם, שבו בנחת, הקשיבו למוסיקה המצרית היפהפיה המושמעת שם, ושמעו את הסיפורים שיש לוויסאם לספר.
זו היתה התחנה האחרונה שלנו בעיר וכשהקיבה מלאה בכל טוב, המצלמה זכתה בפריימים משובחים, וגם השיחות עם בני המקום עשו את שלהן, החלטנו שזה בדיוק הזמן להיכנס לרכב ולחזור הביתה. עוד שעה ארוכה של נסיעה לפנינו, ואיך אפשר לוותר של שנת הצהריים של שישי?
