בחמישי בערב חזרתי מותשת ממסע בן 5 ימים בגאורגיה, וחמור מכל - ללא כרטיס סים ועם טלפון מושבת למחצה.
מבעוד מועד תכננתי לצאת למחרת לסיור קולינרי בגליל, כי למה להמעיט בשמחות?
שבוע צפוף, עמוס, אבל כשמדובר באושר - אין דבר כזה יותר מדי ממנו.
השכמה סמי-צבאית אחרי לילה כמעט נטול שינה, ונסיעה לתצפית בעין כמונים.
ממתין לנו אוהד רוט שאוחז בכל סודות הקולינריה והתרבות הגליליות, והוא זה שיוביל אותנו היום בין אתרים ומקומות המוכרים ליודעי דבר בלבד. אחרי נסיעה ארוכה ותצפית שפתחה היטב את התאבון, אנחנו נוסעים נסיעה קצרה לאוהל בדואי בכמאנה, אוהל אל-עין אצל משפחת סוואעד, וזוכים לאירוח רחב-לב, צבעוני וטעים.
הבוקר הזה רק התחיל, וכמה שמחה הוא מאפשר. איזה כיף שויתרתי על כמה שעות שינה שוליות, והגעתי.
לאחר ארוחת הבוקר הנהדרת אצל משפחת סוואעד, ראשונה מני רבות במהלך היום הזה, המשכנו לכפר נחף.
אנחנו פותחים בביקור אצל מוחמד זייתון, אמן קליעה בשיטות פלסטיניות מסורתיות. מוחמד מספר לנו על 20 זני חיטה, מציג ומדגים. סביבנו תלויות עבודות יד צבעוניות ומדויקות, שימור מסורות קדומות במשפחתו של מוחמד.
איזה כבוד חולק האיש הצעיר הזה, מורה בבאר שבע בחלק מימי השבוע, למסורת של משפחתו ושל שבטו, משהו שבחברה המערבית של ימינו, הולך ונעלם.
אנחנו צופים בהדגמת קליעה באצבעות מיומנות, בוחנים את העבודות היפות המעטרות את קירות הבית, וקמים להיפרד ממוחמד. אלא שאמו הופיעה פתאום בדלת. האישה הזו, עם מגש של קפה, תה ומתוקים, הגיעה לברך את הבאים בידיים מלאות, אך סירבה להצטלם. לפני חודשיים התאלמנה, והיא נמצאת עדיין בתקופת אבל. הפנים חרושות הקמטים והידיים עדויות התכשיטים, השיער העטוף במטפחת צבעונית - כל אלו הזכירו לי מיד את אחת מדמויות המופת של חיי - דודה אורה שלי ז"ל. הבית שלה בנס ציונה היה מגרש המשחקים של ילדותי, מקור האושר והשמחה, ואבן שואבת לכל המשפחה.
ניגשתי למוחמד וביקשתי לצלם את הידיים, והוא פנה לאמו והפציר בה. היא שבה למשקוף הדלת, מיטיבה את בגדיה, מחייכת בביישנות. ותוך שאני נקראת להזדרז - אני מקליקה במהירות לכיוונה, ושניה לפני שאני עוזבת, אני רוכנת לידיה הזקנות ונושקת להן. בלבי אני נושקת לידיה האהובות של דודה אורה שלי זכרה לברכה, שרק האזכור של שמה מציף את העיניים בגעגוע.
משם אל התחנה הבאה, המסגד בנחף. המסגד בכפר משתקף ברמז מבעד לענפי הזית והתאנה. קרני אור מבצבצות ברגע מדויק ועוטפות את הקוראן ואת פניהן היפות של הנשים שפניהן מכוסים.
אנחנו מתארחים אצל אימאם צעיר, שומעים מפיו על הדרשה הצפויה להישמע ביום השישי, ג'ומעה, על ההכנות הרצויות למוות, על המסע האמיתי שלנו בחיים הללו, ועל הדאגה מפני השיכחה של אותה מטרה קיומית אל מול המירדף אחר הנאות הרגע. זו הפעם שניה שלי בסיור המקסים הזה, שלעולם לא הייתי מגיעה לתחנות שלו באופן עצמאי. כל ביקור מגלה זויות שלא הכרתי קודם, אנשים שלא נראו בפעם הקודמת, וגם פרטים שפתאום מתגלים מחדש.
משם לאום בילאל, בשלנית בחסד, שמעידה על עצמה בלי גרם של צניעות: "אני מכינה את הקובה הטובה בעולם" וגם צודקת. איזה דיוק מושלם, איזו מקצועיות. הקובות שחלק מהנשים בינינו מכינות בהתאם להנחיותיה - מושלכות אחר כבוד על-ידי המקצוענית, בחיוך שלא טורח אפילו להתנצל. כאן אין מקום לחובבנות.
עוד טרם שהשולחן נערך, הקובות מתחסלות בזו אחר זו, אחריהן כופתאות השושברק ששוחות ברוטב יוגורט מענג, ולצידן מאפי גבינה משולשים פריכים, עדינים, עטופים בבצק דקיק ומעלף. לא רק שטעמנו (וטעמנו. וטעמנו), אלא גם טרחנו להצטייד במטעמים הביתה, שגם מהם כבר לא נותר זכר.
משם לכנסיה האורתודוכסית היפה בכפר ראמה. צבעונית ומזמינה, בשיא ההכנות לקראת חתונה שאמורה להתקיים בה במהלך היום.
נפרדנו מהכנסייה ומהחום ברחובות החשופים והגענו למסעדת ג'אדה ולמרפסת הנוף הנעימה שלה. צפינו במלאכה מדויקת של הכנת מלטיט וגלגול עלי גפן מושלמים.
איזה דיוק, איזו הקפדה עד אחרון הפרטים!
הידיים המיומנות מגלגלות כדורים קטנים ויפים, אחידים להפליא עד למשקל הגרם, שהופכים לקרקרים משובחים על הטאבון; מאפים נוטפי שמן זית וזעתר טרי מטריף חושים. מראש ויתרתי על ניסיון לגלגל. אני כאן כדי לטעום. ולצלם. שולחן בגובה רב נערך מולנו ועליו כל טוב של תוצרת גלילית טריה ועדינת-טעמים.
סיור שאמור היה להסתיים ב- 14.00, נמשך עד 16.00 בקלילות. מבט עצל, עייף לכיוון משתתפיה, גילה שאף אחד אינו ממהר לשוב הביתה. כולם מחליפים חוויות ומעכלים את כל הטוב הזה. אנחנו נפרדים לשלום מהדמויות הרבות שהכרנו היום, ובאיחור מענג נכנסים לרכבים ונוסעים הביתה לקבל פני שבת.
