טיול משפחת שרמן ליפן ספטמבר 2026

רקע

טיול ליפן הפך אצלנו במשפחה לטיול סימבולי שאנחנו מנסים להוציא לפועל כבר 6 שנים ללא הצלחה עד כה. הטיול המקורי של שנת 2020 התבטל בשל התפרצות מגפת הקורונה לאחר שהיה מוזמן כולו, לאחריה התמודדנו עם אירועי 7/10 והמלחמה עם אירן וכעת סוף סוף הצלחנו לנסוע. התכנון היה להתחיל באוסקה , להמשיך להירושימה, ממנה לקיוטו (כולל יום טיול לנארה), משם לחוויה מסורתית בטבע של האקונה ולסיים בטוקיו הבירה (כולל יום טיול לניקו). סה"כ 18 ימים ברוטו ו-16 לילות. בתחילה חשבתי שנזכה לראות שלכת מרהיבה אבל לאחר שהתחלתי לתכנן הבנתי שזה קורה רק כחודש לאחר מכן וזו תהיה סיבה מעולה לנסוע שוב. כשחשבנו לנסוע לראשונה יפן הייתה יעד יוצא דופן, אך כיום הפופולריות שלה בקרב ישראלים בשיאה ופגשנו את זה בעוצמה רבה לאורך כל הטיול. את כל התכנון ביצעתי בעצמי וסיגל הייתה אמונה על האוכל שהוא מרכיב מאוד דומיננטי ביפן בכלל ואצלנו במשפחה בפרט. בדיעבד, הייתי מוסיף לילה בקיוטו ומוריד לילה או שניים בטוקיו, ש-8 לילות בה היו בהחלט יותר מידי. לשמחתנו כל ילדינו הצליחו להצטרף לטיול וזה היה טיול משפחתי בהרכב מלא לראשונה מאז ספטמבר 2023. עומר (בן 29), אופיר (26), רועי (22) וליאור (19) ללא יוצא מן הכלל הצביעו על קיוטו כיעד המוצלח ביותר בטיול.

כרטיסי טיסה

הטיסות היו אתגר מאוד משמעותי בטיול הזה. המחירים של אל על היו לא הגיוניים לחלוטין (מעל 3000$ לכרטיס במחלקת תיירים) ואנחנו בכלל חיפשנו חברת תעופה איתה נוכל לנחות באוסקה ולהמריא מטוקיו. החברות האמירתיות היו הראשונות להיבדק, אך גם הן היו יקרות מאוד והציעו קונקשנים גרועים במיוחד עם המתנות של 8-10 שעות בשדה התעופה. בסופו של דבר, לופטהנזה הציעה מחירים סבירים יחסית לטיסות עם קונקשנים נוחים גם בהלוך דרך מינכן וגם בחזור עם אוסטריאן דרך וינה. חודשיים לפני הטיסה הודיעה לנו חברת התעופה שבדרך למינכן נעצור באתונה להחלפת צוות האוויר ובשל כך הוקדמה הטיסה ב-5:15 שעות והקונקשן שהיה קצת יותר משעתיים הפך ליותר מ-6 שעות. בחזור היה לנו עיכוב משמעותי בקונקשן ושתי הטיסות היו גרועות במיוחד. הכרטיסים עלו 1966$ לאדם כולל שתי מזוודות. קישור. הטיסה למינכן הייתה אמורה להמריא בבוקר ולנחות באוסקה בבוקר למחרת ואילו הטיסה חזור בשעת בוקר נוחה (11:10) עם נחיתה בישראל קצת אחרי חצות. על הטיסות עצמן אספר בימים הרלוונטיים. לופטהנזה קיבלה מאיתנו ציון 8 בעיקר בגלל שינוי הנתיב והשעות ואילו אוסטריאן מקבלת מאיתנו ציון 3 אחרי חוויה גרועה במיוחד שכללה מטוסים מיושנים ולא נוחים ואוכל שהיה מהגרועים שחווינו אי פעם.

בתי מלון

בחירת בתי המלון בטיול הזה הייתה מורכבת למדי. בכל יעד נדרש להבין איפה המיקום האופטימלי ולמצוא מלון שיש בו שלושה חדרים שאחד מהם זוגי ועוד שניים עם מיטות נפרדות זו לא משימה פשוטה בכלל. היה לנו גם חשוב מאוד שבחדר הזוגי המיטה לא תהיה צמודה לקיר ובדיעבד גילינו שלא ניתן לסמוך על תמונות ובשני יעדים המיטה לצערנו הייתה צמודה. אם זה לא מספיק, אז חדרי המלון ביפן כל כך קטנים שבחלקם אין אפילו מקום לפתוח מזוודה. התיאור המפורט של כל מלון וההסבר לציון שנתנו לו נמצא ביום הטיול שבו הגענו למלון. באוסקה בחרנו את מלון Vista Osaka Namba, מלון 3 כוכבים במיקום מושלם ב-Namba. הוא עלה 67,218 יין ללילה (440$) ל-3 חדרים. נתנו לו ציון 8. קישור. בהירושימה בחרנו את מלון Smile Hotel Hiroshima, מלון 3 כוכבים יחסית קרוב לפארק השלום ולמדרחוב הבילויים של העיר. מחירו היה 67,200 יין ללילה (440$) ל-3 חדרים. נתנו לו ציון 9. קישור. בקיוטו בחרנו את Kyoto Granbell, מלון 4 כוכבים מושלם במיקום מושלם ב-Gyon. מחירו היה 77,000 יין ללילה (503$) ל-3 חדרים. נתנו לו ציון 10. קישור. בהאקונה בחרנו לינה מסורתית בריוקאן Hakone Onsen Ryokan Yaeikan בעיירה Hakone Yumoto. מחירו היה 178,812 יין ללילה (1169$) לחדר אחד לכולנו כולל אונסן פרטי קטן. נתנו לו ציון 9. קישור. בטוקיו היה לנו הכי מאתגר למצוא ובחרנו את Hotel Monterey Ginza, מלון 4 כוכבים בגינזה. הוא עלה 95,443 יין ללילה (624$) ל-3 חדרים. הוא קיבל מאיתנו ציון 7. קישור. כל המלונות היו ללא ארוחת בוקר והמחירים כוללים מיסים מקומיים, היכן שהיו.

מסעדות ואוכל

עבודת התחקיר שעשתה סיגל על האוכל ביפן ארכה חודשים רבים וכללה מיפוי של כל סוגי המסעדות והארוחות (כולל ארוחות המבוססות על מנה ספציפית, למשל ארוחת צלופחים), רשתות אוכל מומלצות וכמובן רשימה אינסופית של כל המנות שכדאי לטעום ואיפה. מסעדות או ארוחות מבוקשות במיוחד הזמנו מראש. זה כלל ארוחת יאקיניקו ואגיו באוסקה, ארוחת אומקסה בטוקיו ואת ארוחת הטונה המפורסמת של מסעדת Maguro Mart בטוקיו, אותה חייבים להזמין חודש מראש. פירוט המסעדות והמאכלים שטעמנו נמצא בימי הטיול ובחשבון האינסטגרם אוכל שלי. קישור.

ביטוח ותקשורת

ביטוח עשינו בחברת הראל. הביטוח ל-19 ימים לכולנו עלה 378$ וכלל שלוש מזוודות וביטוח קיצור וביטול נסיעה. לא לקחנו שום סיכון בנסיעה הזו. קישור. חבילת אינטרנט, רכשנו E-Sim כמו תמיד ב-Airalo. זהו סים וירטואלי זול במיוחד שמתאים כיום כבר כמעט לכל הטלפונים. לילדים רכשנו חבילות 20 ג'יגה לחודש במחיר 25$ ולסיגל ולי רכשנו חבילת 10 ג'יגה לחודש במחיר 18$. הסים מאוד נוח והוכיח את עצמו בטיולים קודמים. מצרף לכם קישור שיקנה 3$ הנחה. קישור.

ועכשיו לטיול עצמו:

ימים רביעי - חמישי 16-17/9/26

אל שדה התעופה יצאנו עם מונית גדולה והגענו בשעה 22:35. התורים בביטחון היו ארוכים במיוחד ורועי סיפר שיש תור מיוחד לאנשי צבא ומילואימניקים בקומה G, שם עברנו את הבדיקה תוך דקה. זה כמובן לא מנע מאיתנו להמתין לצ'ק אין של לופטהנזה במשך כ-45 דקות ולא ברור לי למה הם לא מפעילים דלפקים למסירת מזוודות בלבד למי שכבר עשה צ'ק אין אונליין. כששאלתי אותם, ענו לי תשובה די מוזרה שהשירות הזה לא פעיל בלילה. למה? אחרי שהצטיידנו בחוברות תשחצים, קנינו אזניות ואכלנו במקדונלדס, המראנו בשעה 02:10 (באיחור של 25 דקות), נחתנו אחרי 40 דקות בלרנקה להחלפה מעצבנת של הצוות שמסרב ללון בישראל, המראנו שוב אחרי 45 דקות ונחתנו במינכן בשעה המקומית 06:10. בגלל שינוי שעות הטיסות נוצר לנו קונקשן ארוך מאוד של כ-6 שעות, אותו ניצלנו לארוחת בוקר וארוחת נקניקיות בוואריות שהבנים מאוד רצו. המראנו בדיוק מופתי בשעה 12:45 והטיסה לאוסקה הייתה נעימה מאוד, האוכל היה מצוין וכל הטיסה היו חטיפים ושתייה במטבח, כולל אפילו אוניגירי שהבנות מאוד אוהבות והיה הכנה לאוכל ביפן.

יום שישי 18/9/26

בשדה התעופה Kansai באוסקה נחתנו בשעה המקומית 06:55, כ-23 שעות אחרי שהמראנו מנתב"ג, אבל כשמגיעים שוכחים די מהר את הדרך הארוכה. החלפתי 300$ ראשונים בשדה התעופה (בשער שנמוך בכ-5 יין לדולר מהשערים שקיבלתי בערים לאורך הטיול) ויצאנו עם רכבת Nankai Express אל תחנת Namba שנמצאת באזור המלון. הרכבת הזו עושה את הדרך ב-45 דקות ועולה 970 יין (19.5 שקל) לאדם. יש רכבת מעט מהירה יותר שנקראת Nankai Limited Express שנוסעת 35 דקות ועולה 1560 יין לאדם (31 שקל). רכישת הכרטיסים במכונה הייתה מעט מורכבת כי היה קשה להבין איזה כרטיס צריך לקנות. בשער הכניסה גיליתי שרכשתי כרטיס לא נכון ואז נחשפנו לראשונה לאדיבות היפנית היוצאת דופן. השומר ליווה אותי אל הקופה, שם זיכו אותי על הכרטיס השגוי ומכרו לי את הכרטיס הנכון. הרכבת הייתה נוחה והמלון היה מרוחק רבע שעה הליכה מתחנת הרכבת. הגענו אליו בשעה 09:20.

המלון לא היה ערוך לקבל אותנו בשעה מוקדמת זו, אבל איפסנו את המזוודות ואת תיקי היד ויצאנו בדרכנו ליעד הראשון עם הרכבת התחתית, שהתחנה שלה הייתה קרובה למלון. יום ארוך עוד לפנינו ואצלנו אין ימי התאקלמות. כרטיסי IC הם כרטיסים נטענים פופולריים המאפשרים לשלם בנוחות (אך ללא הנחה) כמעט בכל סוגי התחבורה הציבורית ברוב הערים, במכונות אוטומטיות, בחנויות נוחות ובמסעדות. הכרטיס אישי וניתן לרכישה בקלות כבר בשדה התעופה, במכשירים אוטומטיים בתחנות, בקופות ובחנויות נוחות. טוענים 2,000-20,000 יין וזה כולל פיקדון בסך 500 יין שמקבלים יחד עם היתרה (בניכוי 220 יין עמלה) בהחזרת הכרטיס לקופה של המנפיק הספציפי של האזור. במקרה של אובדן, מאבדים את היתרה בכרטיס. השימוש ברכבות פשוט מאוד על ידי נגיעה עם  הכרטיס בקורא בשער הכניסה, אז גם תראו את היתרה. הסכום יורד מהיתרה בכרטיס כשעוברים בשער היציאה בתחנת היעד ואז רואים את מחיר הנסיעה ואת היתרה החדשה. באוטובוסים הקורא נמצא בכניסה ו/או ביציאה. לא ניתן להשתמש בכרטיס בנסיעה בין אזורים. ניתן לעשות שלושת הכרטיסים החשובים הם: Suica ו-Pasmo לאזור טוקיו ו-Icoca לאזור אוסקה וקיוטו. יש גם כרטיסי תיירים שנקראים Welcome Suica או Tourist Pasmo, שאין להם פיקדון, אבל גם לא ניתן לקבל החזר של היתרה, אותה מומלץ לנצל בסיום הטיול לרכישה בחנויות. אין הבדל בשימוש בין הכרטיסים השונים למעט הפיקדון והזיכוי. בעלי אייפון יכולים לטעון לארנק בקלות כרטיס Suica דיגיטלי ואילו בעלי אנדרואיד חייבים לרכוש כרטיס פיזי. בשלב זה טענו 2000 יין (40 שקל) בארנקי אפל וקניתי שני כרטיסי Icoca עם סכום זהה לעומר ולי, שני בעלי האנדרואיד היחידים במשפחה.

אוסקה היא המטרופולין השני בגודלו ביפן והמרכז הכלכלי של מחוז Kansai. העיר נקראה בעבר Naniwa והייתה הבירה הראשונה המתחלפת הידועה של יפן. השליט Toyotomi Hideyoshi בחר להקים בה במאה ה-16 את טירתו וייתכן שהעיר הייתה הופכת לבירת יפן אלמלא חוסלה השושלת שלו לאחר מותו ועיר הבירה הועברה לאדו (טוקיו של ימינו) הרחוקה. הטירה היא נקודת עניין מאוד בולטת בעיר גם כיום. באוסקה יש שני מרכזים עיקריים וארבע תחנות רכבת מרכזיות. Kita הוא המרכז הצפוני, נמצא סביב תחנת הרכבת אוסקה Umeda ומתאפיין בקניות ועסקים ואילו המרכז הדרומי Minami נמצא סביב תחנת Namba והוא מפורסם בבידור ובילויים. רכבות שינקנסן יוצאות מתחנת Shin Osaka הנמצאת מצפון לתחנת אוסקה.

בדרך לתחתית עצרנו לחטוף כריך סלט ביצים ואוניגירי ב-7/11 ומשם יצאנו בנסיעה לטירת אוסקה שעלתה 190 יין (3.8 שקל) לאדם. טירת אוסקה (Osakajo) היא אחת הטירות המרשימות ביפן, נבנתה בשנת 1583 והייתה הגדולה ביותר אז. Toyotomi Hideyoshi התכוון שהטירה תהפוך למרכז של יפן חדשה ומאוחדת תחת שלטונו. הוא מת בשנת 1598 ו-17 שנים לאחר מכן כוחות של Tokugawa הרסו את הטירה וחיסלו את השושלת שלו. הטירה שוקמה מספר שנים מאוחר יותר, אך המגדל הראשי שלה נשרף מפגיעת ברק בשנת 1665 ולא נבנה מחדש עד ששוחזר מבטון וברזל בשנת 1931. המגדל שרד באורח פלא את התקפות האוויר במלחמה, עבר עבודות תיקונים נרחבות בשנת 1997 ואף הותקנה בו מעלית. במגדל יש מוזיאון על תולדות הטירה ועל השליט שבנה אותה. מהרגע שנכנסים למתחם הטירה יש לא מעט הליכה למגדל, שמוקף חומות אבן מרשימות, חפירים, צריחים ושערים. בכניסה למגדל השתרך תור בו עמדנו כ-20 דקות רק כדי לרכוש כרטיסים במכונות ומומלץ לרכוש כרטיסים מראש באתר Klook. כרטיס למגדל עלה 1200 יין (24 שקל).

את הביקור במוזיאון מתחילים במרפסת התצפית למעלה, ממנה נשקף נוף מרשים של הגנים סביב והעיר כולה. משם מתחילים לרדת כלפי מטה דרך התצוגות השונות. הצפיפות במוזיאון הייתה כל כך גדולה שהיה קשה מאוד ליהנות מהתצוגה ורק חלק קטן מההסברים היה באנגלית. כשיצאנו משם חשנו שאין שום סיבה להיכנס ואפשר להסתפק בטירה מבחוץ למעט עומר שחשב שאסור לוותר. מעט מזרחה משם נמצא מוזיאון Toyotomi Stone Wall שנפתח לאחרונה בשנת 2025 וכלול במחיר הכרטיס. מוצגים בו חלקים מחומות האבן המקוריות של הטירה אשר כוסו על ידי שבט Tokugawa כאשר בנו מחדש את הטירה לאחר הקרב של 1615 ולא נתגלו מחדש עד שנות ה-50 של המאה הקודמת. גן Nishinomaru נמצא ממערב למצודה ויש בו מדשאה עם 600 עצי דובדבן, בית תה ונופים יפים של מגדל הטירה מלמטה. כניסה אליו כרוכה בתשלום נוסף של 300 יין (6 שקל), אבל אנחנו חשבנו שזה מיותר אחרי שצפינו בגן מלמעלה והוא לא נראה מלהיב במיוחד. פארק הטירה הוא אחד מאתרי פריחת הדובדבן הפופולריים ביותר באוסקה. נתנו לטירה ציון 7.5.

אחרי הביקור בטירה המשכנו אל אתר סמוך, מוזיאון ההיסטוריה של אוסקה.המוזיאון נפתח בשנת 2003 בבניין גבוה בסמוך לטירה ומציע נופים מרהיבים של הטירה מקומותיו העליונות. התערוכות מעוצבות באופן ויזואלי באמצעות מספר דגמים גדולים ומתעדות את תולדות העיר באופן כרונולוגי החל מהימים הקדומים, בהן אוסקה הייתה בירתה הראשונה של יפן וכלה בימיה הראשונים של תקופת Showa והופעתם של מרכזי הקניות השוקקים של העיר. התערוכה מתחילה בקומה העליונה העשירית ומשם יורד מסלול התצוגה מטה. המוזיאון מאוד מושקע, אבל מעטים מאוד ההסברים באנגלית ואנחנו איבדנו עניין מהר אחרי שצפינו בלא מעט מודלים שהמחישו את התקופות השונות בעיר. כרטיס עולה 600 יין (12 שקל). לרכישה באתר Klook. נתנו למוזיאון ציון 4.5.

מהמוזיאון לקחנו תחתית (240 יין, 5 שקל) אל אזור Kita, הנקרא גם Umeda. זהו אחד משני המרכזים של העיר ונמצא סביב הקומפלקס הגדול שמכיל את תחנות הרכבת Umeda ואוסקה. רובע עסקים שוקק חיים, שופע מרכזי קניות (כולל מספר בתי כלבו ומרכזי קניות תת קרקעיים), מסעדות, בילויים ומלונאות, שעבר מתיחת פנים והתחדשות משמעותית בשנים האחרונות. בשלב זה היינו די רעבים וחיפשנו מסעדה שהייתה במומלצים. חשוב להדגיש כי כאשר מחפשים מסעדה ביפן, חשוב מאוד להסתכל בכתובת באיזו קומה היא נמצאת כי היא יכולה גם להיות בקומה גבוהה במגדל ויהיה קשה מאוד למצוא אותה.

Gyukatsu Motomura Lucua היא דוגמא טובה למסעדה כזו שנמצאת בקומה 10 של מרכז הקניות Lucua. כפי שניתן להבין משמה, זוהי מסעדה שמתמחה ב-Gyukatsu. זהו שניצל בקר יפני בציפוי פנקו בטיגון עמוק. נתח הבקר מטוגן בטמפרטורה גבוהה מאוד במשך זמן קצר מאוד (30-60 שניות) וכתוצאה מכך הציפוי החיצוני פריך וזהוב, בעוד שהבשר מבפנים נשאר נא ורך מאוד. המלצרים הביאו לשולחן גריל אבן קטן מחומם (Schichirin) וכל אחד צלה בעצמו כל פרוסת בקר למשך מספר שניות נוספות לפי מידת העשייה המועדפת עליו. אני ממליץ להסתפק ממש בכמה שניות על מנת שהבשר יישאר נא ככל האפשר. השניצל הוגש עם סלט כרוב וסלט קטן של תפוחי אדמה ועל המגש הגדול הוגשו גם אורז, מרק מיסו, חמוצים ורטבים. ארוחה נפלאה שעלתה 12,660 יין (253 שקל) לכולנו יחד עם שתייה. נתנו למסעדה ציון 9. קישור.

משם צעדנו כמה דקות אל מגדל Umeda. המגדל המודרני והמרשים מפורסם במרפסת התצפית בראשו ובמדרגות הנעות התלויות באוויר שמובילות אליה. המרפסת נמצאת בגובה 173 מטר ונשקף ממנה מראה פנורמי של כל העיר הפרוסה מתחתיה כולל האיים מסביב.

המבנה מורכב משני מגדלים שמחוברים על ידי התצפית בקומה ה-39. שאר הקומות הן קומות משרדים. הכניסה היא דרך המגדל המזרחי. עולים במדרגות הנעות לקומה 3 ומשם לוקחים את המעלית לקומה 39, שם נמצאת קופת הכרטיסים והמדרגות התלויות המובילות אל התצפית הסגורה וממנה לפתוחה. הכניסה עולה 2000 יין (40 שקל). לרכישה באתר Klook. נתנו לתצפית ציון 8.

השעה הייתה כבר 15:30 ואנחנו עייפים מאוד מהטיסה הארוכה והטיול והגיע הזמן להגיע למלון למנוחה קלה לפני בילוי ערב. התחתית עלתה 240 יין (5 שקל), בדרך החלפתי כסף אצל חלפן מצוין (קישורלמפה) בשער 153.88 יין לדולר והגענו אל המלון בשעה 16:00. מלון Vista Osaka Namba היה במיקום מושלם, מרחק דקה מתעלת Dotonbori. מלון צנוע בן 3 כוכבים, אבל עם שירות אדיב, חדר ומיטה נוחים והבעיה המרכזית שלו הייתה מקלחת קטנה במיוחד, שהייתה מופרדת מהשירותים ויצרה תחושה קלה של צינוק.

בערב יצאנו לבילוי וטעימות בלב רובע Namba, ברחוב המפורסם Dotonbori. רובע Namba הוא אחד משני המרכזים הגדולים של העיר, נמצא סביב התחנה בשם זה וידוע כרובע הבילויים עם שפע אפשרויות אוכל וקניות. הרחוב המרכזי Dotonbori מקביל לתעלה בשם זה (משמעות שמה תעלת Doton על שם האדריכל המרכזי של הפרויקט), שנבנתה בשנת 1615. ברובע נמצאים גם מרכז הקניותShinsaibashi ורחוב בשם זה שאורכו 600 מטרים וחוצה את דוטונבורי, רובעAmerikamura המכונה בפי המקומיים Amemura והוא המקביל המקומי לרובע Harajuku בטוקיו, שוק Kuromon שעמוס בחנויות ומסעדות ונקרא גם "המטבח של אוסקה" ואזור האלקטרוניקה Den Den Town שהוא המקביל המקומי של רובע אקיהברה בטוקיו.

רחוב דוטונבורי ידוע גם כמקום נפלא לטעום אוכל רחוב, אבל עוד לפני טיילנו לאורך התעלה ולא פספסנו את כל סימני ההיכר שלה, החל מהשלט המפורסם Glico Running Man (גליקו היא חברת מזון מקומית מפורסמת ומומלץ לצלם תמונה מגשר Ebisu עם השלט ברקע), דרך הגלגל הענק הצהוב האובלי המיוחד של חנות Don Quijote (עולה 1000 יין לסיבוב שנמשך רבע שעה) ועד סירות התעלה הצהובות שיוצאות לטיול של 20 דקות מידי שעה עגולה (2000 יין).

מסע האוכל שלנו התחיל דווקא במיץ פירות שאני מתקשה להיזכר ממה הוא היה עשוי, אבל הוא עלה 600 יין (12 שקל) ואני לא זוכר שנרשמה ממנו התלהבות יתרה. מכאן עברנו לטעום ניגירי ואגיו שמחבר בין שני מאכלים מהמזוהים ביותר עם המטבח היפני. השילוב בין ניגירי ועליו בשר ואגיו A5 היה טעים, אבל בהמשך נבין כי עדיף לאכול כל אחד מהם בנפרד. אכלנו את הניגירי בדוכן של מסעדת Kobe Beef Wanomiya. כל יחידה עלתה 500 יין (10 שקל). חשוב לציין כי ביפן לא מקובל לאכול תוך הליכה ברחוב ואנחנו הקפדנו מאוד לאכול תמיד רק בסמוך לדוכן בו קנינו את האוכל.

עוד כמה מטרים אנחנו פוגשים את סמל הסרטן העצום של רשת מסעדות Kani Doraku המפורסמות במנות סרטנים. באלכסון ממול נמצא הדוכן Odoridako Dotonbori. הם מתמחים באחת המנות הכי מזוהות עם העיר והיא Takoyaki. אלו הם כדורי תמנון בבלילה שהומצאו באוסקה ב-1930. כדורי הבצק מטוגנים וממולאים בחתיכות תמנון, בצל ירוק וג'ינג'ר כבוש. מעליו מפזרים פתיתי אצה מיובשים ופתיתי בוניטו ומוזגים רוטב Takoyaki ומיונז. הצורה הייחודית של הכדור מושגת על ידי שימוש בתבנית שקעים מיוחדת וחלק מהחוויה היא לצפות בבעל הדוכן הופך את הכדורים עם מקלות בדיוק מרהיב. המאכל הוא גאווה מקומית באוסקה ובשונה מטוקיו הוא ידוע בזכות החלק החיצוני הפריך שלו ופנים רך, כמעט קרמי. דוכנים עם תורים ארוכים הם בדרך כלל סימן לאיכות יוצאת דופן. בעבר כבר אכלנו טובים יותר ואנחנו ממליצים לטעום את אלו של Wanaka או Kukuru או את אלו של Takoyaki Juhachiban שעשויים בציפוי שבבי טמפורה. מגש של 6 יחידות עלה 900 יין (18 שקל).

ממול הייתה מסעדת סושי ושמה Genrokuzushi Dotombori והבנות ביקשו לקנות פלטת ניגירי לקחת. הפלטה כללה מיקס של 12 סוגי ניגירי ועלתה 1226 יין (25 שקל) בלבד. הוא היה טעים ועם תמורה לכסף גבוהה במיוחד. זה המקום לספר כי שם הרחוב מייצג את המוניטין של אוסקה כמטבח של יפן. הרובע כולו מגלם את תרבות Kuidaore המקומית, שמשמעותה היא אכילה עד פשיטת רגל וטיול ברחוב הוא הצגת אוכל אחת גדולה.

התחנה הבאה היא מסעדת Kushikatsu Daruma. המסעדה מתמחה במאכל ושמו Kushikatsu, מאכל רחוב שמקורו באוסקה בשנת 1929, אבל ניתן למצוא אותו בדוכנים ואיזאקיות בכל יפן. אלו הם שיפודי בשר או ירקות מטוגנים בשמן עמוק, בציפוי פנקו פריך וטבולים ברוטב בשם זה שהוא אחד מסמלי העיר. שימו לב שהרוטב הוא משותף ואסור לטבול פעמיים. פסל המאסטר הזועף בכניסה למסעדה מזכיר את זה והוא הפך לסמל לאומי נגד טבילה כפולה. לעיתים המאכל נקרא Kushiage. ההיצע בתפריט ענק וקשה מאוד לבחור את השיפודים. לא היה מקום לכולנו אז התפצלנו, הילדים ישבו יחד וסיגל ואני יחד והזמנו מיקס של כל מיני דגים, פירות ים וירקות מטוגנים. פה נחשפנו לראשונה לכלל שילווה אותנו כמעט בכל מסעדה ביפן שמחייב כל סועד להזמין לפחות שתייה אחת. זה יכול להיות די מעצבן כששניים מבני המשפחה אינם שותים מיצים או אלכוהול, אבל אנחנו שתינו גם עבורם. הארוחה הנהדרת עלתה 7469 יין (150 שקל). קישור.

בסמוך למסעדה נמצאות צמד הסמטאות הקסומות המרוצפות אבן Hozenji Yokocho. לאורכן יש רצף של חנויות ומסעדות קטנות ומסורתיות ואת מקדש Hozenji הקטן שהסמטאות קרויות על שמו ובו נמצא פסל בודהיסטי שמוזגים עליו מים ומבקשים משאלה. בסמטה נמצאת מסעדת Kitan Hibiki, שמגישה המבורגר ואגיו מעולה אבל כשאנחנו הגענו הוא כבר היה Sold Out. עומר התאכזב אבל אנחנו נאכל עוד כמה מעולים כאלה במקומות אחרים בטיול. בתמימותי חשבתי שכולם כבר שבעים, אבל אז הצעתי לסיים את הערב במסעדת Salmon Kat Namba, שמתמחה בסלמון ואופיר וליאור שרוצות סלמון תמיד קפצו מיד על המציאה. המסעדה נחבאת בקומת מרתף והייתה מלאה, מה שלא מנע מהבנות לשאול אם אפשר להזמין ולקחת והן נענו בחיוב. הזמנו שתי מנות דונבורי סלמון מסוגים שונים ואחרי המתנה קצרה לאוכל עלינו למעלה והוא נטרף בהנאה גדולה. המנות היו מעט יקרות ועלו 6576 יין (130 שקל). קישור.

משם יצאנו צפונה ישר לכיוון המלון, חצינו את התעלה לאזור Shinsaibashi שהיה לא פחות שוקק חיים ולפתע נתקלנו במסעדת סאנדו ואגיו ושמה Shinsaibashi Sand. עומר היה מאושר והזמנו כריך אחד לטעום. זה היה הכריך היקר בתפריט, עשוי פילה ואגיו עם רוטב דמי גלאס שהיה עשוי מושלם. סאנדו זה למעשה כריך יפני והיפנים נוהגים להגיש אותו ללא החלק הקשה, מה שהופך אותו לרך וקטיפתי במיוחד. הכריך עלה 3200 יין (64 שקלים). קישור.

כמה דקות אחרי הגענו ממוטטים למלון אחרי היום הראשון ביפן. נתנו לסיור הטעימות בדוטונבורי ציון 9.

יום שבת 19/9/26

אחרי המסע המפרך ליפן ויום הטיול המלא שבא בעקבותיו, הרשינו לעצמנו לצאת היום מאוחר מהרגיל בשעה 09:30. עצרנו לארוחת בוקר קלה בסמוך למלון שעלתה 7700 יין (154 שקל) ותגברנו אותה עם השלמה קלה ב-7/11. משם צעדנו ברגל קילומטר וחצי אל רובע Shinsekai. הרובע נבנה בתקופה לפני מלחמת העולם הראשונה, הוזנח בעשורים שלאחר מכן ושמר על צביונו המקורי ובכך קסמו. הוא נבנה במקור כמתחם שעשועים אחרי הצלחת התערוכה התעשייתית הלאומית בשנת 1903. החצי הצפוני של הרובע עוצב על פי מודל פריז עם שדרות רחבות ומגדל דמוי אייפל ואילו החצי הדרומי עוצב בהשראת פארק השעשועים קוני איילנד בניו יורק.

במרכז הרובע ניצב מגדל Tsutenkaku שמזכיר את מגדל אייפל, נבנה בשנת 1912 ושוחזר בשנת 1956. גובהו כעת 103 מטר והתצפית המרכזית שלו בגובה 91 מטר. המגדל משמש גם כמרכז פעילויות אקסטרים וניתן לגלוש ממנו במורד מגלשת ענק שקופה באורך של 60 מטרים המלפפת אותו. כשמתקדמים דרומה לעומק הרובע, הרחובות הופכים תוססים יותר ועמוסים במסעדות ובמבקרים.

ברובע נמצאים לא מעט פסלים של אל המזל Billiken, שגירוד כפות רגליו נחשב כמביא מזל טוב. סיגל, רועי וליאור לא מוכנים להתגרות במזל ומצטרפים לגרד את כפות רגליו. עומר מסתפק בחיוך מהצד.

במסעדות הרבות ברובע מציעים את המאכל המפורסם Kushikatsu (אותו כבר אכלנו אתמול), שאומרים שנולד כאן ברובע ואנחנו מתיישבים לנסות שוב, מזמינים מיקס של שיפודים ומנצלים את ההזדמנות להזמין גם אוקונומיאקי. לפחות היום אנחנו יושבים יחד.

אוקונומיאקי הוא מעין פנקייק יפני מלוח שמקורו באוסקה והוא מבוסס על בלילת קמח, ביצים וכרוב ומעל רוטב אוקונומיאקי, מיונז ושבבי בוניטו. ניתן להוסיף לו מגוון תוספות כגון בשר, בטן חזיר, פירות ים או ירקות ופירוש שמו הוא "לצלות כל מה שבא לי". בהירושימה טוענים שהמקור בכלל משם ואת הגרסה שלהם נאכל כשנגיע לשם. בכל מקרה, זה הרבה יותר טעים מאשר זה נראה. הארוחה כולה עולה 7733 יין (155 שקל).

בשלב זה עזבנו את השכונה, נתנו לביקור בה ציון 7 והתחלנו לצעוד צפונה חזרה. בדיוק קילומטר צפונית משם נמצא שוק Kuromon. השוק הציבורי מקורה ומשתרע על פני כ-600 מטרים במקביל לרחוב. בשוק יש כ-150 חנויות המוכרות בעיקר דגים, בשר ותוצרת חקלאית, אבל גם חנויות אחרות המוכרות ממתקים מסורתיים, בגדים וכלי בית במחירים זולים. השוק נוסד בתקופת אדו וכיום הוא מהווה מקום נהדר לטעום אוכל רחוב. אחד מקסמיו של השוק הוא שהחנויות מוכרות גם מנות קטנות שמאפשרות לטעום הרבה. בין היתר ניתן לטעום פה פירות ים, יאקיטורי, קיפודי ים, סושי, צלופחים וטאקויאקי. השוק מאוד צפוף.

בתחנה הראשונה טעמנו Taiyaki, מאפה בצק קריספי בצורת דג שהומצא בטוקיו בתקופת מייג'י (אמצע המאה ה-19). הוא עשוי מבלילת פנקייק ובמילוי מסורתי של ממרח שעועית אדומה מתוק, אך ניתן למצוא גם במילויים אחרים כמו פודינג, שוקולד ובטטה או מילויים עונתיים כמו פריחת הדובדבן באביב וערמונים בסתיו. מומלץ לקנות אותו רק בדוכני אוכל רחוב שבהם הוא מוכן טרי ולאכול אותו חם. מחירו היה 500 יין (10 שקל) ליחידה. בהמשך הטיול אכלנו טובים יותר.

לאחר מכן עצרנו לארוחה קלה שכללה טעימות של מרק Udon, טונקאטסו קארי וצמד ניגירי. Udon הן אטריות חיטה עבות שאומצו מהסינים. הן יותר עבות, לבנות ולעיסות מאטריות סובה או ראמן. האטריות מבושלות בדרך כלל במים רותחים ומוגשות בציר פשוט. הן יכולות להיות מוגשות קרות או חמות, בתוך ציר או בלעדיו ולעיתים בתוספת של ירקות או חלבון. טונקאטסו קארי הוא שניצל חזיר שמוגש עם רוטב קארי יפני בעל טעם מתקתק ומעודן אך עשיר ולא חריף. מחר בהירושימה נאכל במסעדה שמתמחה בזה. הכל יחד עלה 7400 יין (148 שקל). נתנו לביקור בשוק ציון 7.5.

עכשיו כבר היינו שבעים ובדרכנו לשוק נוסף שהיה מרוחק 400 מטרים מערבית משם. שוק Doguyasuji הוא שוק מקורה שאורכו כ-150 מטרים, נמצא ברובע נאמבה ומכונה על ידי רבים גן עדן לשפים, בשלנים וחובבי מטבח. הוא המקביל של רחוב Kappabashi בטוקיו. בשוק נמכרים סכינים יפניות מקצועיות, כלי חרס וקרמיקה, ציוד בישול מיוחד (למשל מחבת ייעודית להכנת טאקויאקי או טמאגו), צ'ופסטיקס משלל סוגים ומינים, דגמי מזון מפלסטיק ועוד. אנחנו קנינו שם צ'ופסטיקס ותבנית להכנת אוניגירי. השוק קיבל מאיתנו ציון 7.5. קישור.

היעד הבא היה מרוחק עוד 800 מטרים משם ולשם שינוי לא היה קשור באוכל. Namba Yasaka Jinja הוא מקדש מיוחד ואייקוני בלב העיר עם חוויה תרבותית וויזואלית יוצאת דופן בשל הארכיטקטורה הייחודית שלו. הוא מתנשא לגובה של 12 מטרים ורוחב של 11 מטרים והמאפיין המרכזי שלו הוא ראש האריה היפני שנראה כמו דרקון. על פי האמונה השינטואיסטית הוא בולע רוחות רעות, מזל רע וקשיים ומביא במקומם מזל טוב. הוא נבנה בשנת 1974. בהחלט מקדש מעניין ויוצא דופן, שלא נכנסים אליו, אלא רק צופים מבחוץ. הכניסה אליו חופשית ונתנו לו ציון 8.

משם התחלנו לחזור בהליכה של כ-20 דקות לכיוון המלון ובדרך נותרה לנו עוד טעימה של עוגת הגבינה המפורסמת של יפן. מאפית Rikuro's Namba Japanese Cheese Cake נמצאת בפסאג' מקורה וכבר מרחוק הבחנו בתור הארוך שמשתרע לפניה ובעשרות אנשים שעומדים בשקט בצורה מסודרת בין החבלים. המאפיה מוכרת את עוגת הגבינה המפורסמת בעלת המרקם האוורירי ורבים מתבלבלים בינה לבין הפנקייק היפני. העוגה הקלילה ספוגית ורוטטת בצורה פוטוגנית במיוחד כשהיא יוצאת חמה מהתנור. בתחתית העוגה מפוזרים צימוקים מתוקים ורכים שמוסיפים מתקתקות עדינה. בכל פעם שעוגה יוצאת מהתנור, מצלצלים האופים בפעמון ברונזה מיוחד ומטביעים על כל עוגה בלחיצה חמה את לוגו הדמות המפורסמת של הדוד ריקורו. עוגה בקוטר 18 ס"מ עולה 965 יין בלבד (19 שקל). אנחנו וויתרנו על התור ועל העוגה. קישור.

אחרי מנוחה קצרה יצאנו לארוחת ערב שהוזמנה מראש. מסעדת Yakiniku Rikimaru Sennichimae היא מסעדה שמתמחה בארוחת יאקיניקו. זוהי ארוחת גריל שיתופית, בדרך כלל בסגנון אכול כפי יכולתך. במסעדה היינו צריכים לבחור את איכות הבשר ואת זמן הארוחה ולפי זה נקבע המחיר. אנחנו הגענו על מנת לאכול בשר ואגיו A5 איכותי ולכן לקחנו את הארוחה היקרה ביותר ששמה Sennichimae למשך 90 דקות. בפועל יש 65 דקות להזמין בשר באמצעות אייפד על השולחן ואז עוד 25 דקות לסיים לאכול אותו. כמו כן, כל סועד חייב להזמין שתיה אחת לפחות או עסקה של שתייה ללא הגבלה. הארוחה הזו עלתה 5478 יין (109 שקל) לסועד לפני שתיה. ארוחה כזו ל-120 דקות עולה 5808 יין (116 שקל) והיינו צריכים לבחור בה. היו גם ארוחות זולות יותר במחיר שהתחיל ב-3498 יין (70 שקל) ל-90 דקות.

שימו לב שמגבלת הזמן יכולה מאוד להלחיץ ולכן חשוב מאוד לחלק תפקידים. אחד או שניים שיהיו אחראים על הזמנת הבשר והתוספות ועוד אחד או שניים שיהיו אחראים על צליית הבשר. את הבשר צלינו על הגריל במרכז השולחן עד שקיבל צבע יפה ולאחר מכן אפשר להזיז לשוליים אם רוצים שיתבשל יותר בפנים. בערב האחרון של הטיול נאכל שוב במסעדה כזו בטוקיו ואז כבר נהיה הרבה יותר מיומנים. הבשר היה ברובו יוצא מן הכלל, אבל אחת הבעיות היא שבגלל שמזמינים הרבה בשר אז קשה מאוד לדעת להזמין שוב רק את מה שהיה טעים. בכל מקרה, הארוחה הייתה מדהימה, עלתה 39,820 יין (796 שקל) ונתנו לה ציון 9. קישור.

יום ראשון 20/9/26

אהבנו מאוד את אוסקה ובעיקר את האוכל שלה ויש אמת בהגדרה שלה כ"מטבח של יפן", אבל הגיע העת לעזוב. בשעה 07:15 עזבנו את המלון ונסענו עם הרכבת התחתית לתחנת הרכבת הגדולה Shin Osaka בצפון העיר (290 יין, 5.8 שקל), משם יוצאות רכבות שינקנסן, המכונות רכבת קליע על שם צורתן ומהירותן. הרכבות הללו נוסעות במהירות של 280-300 קמ"ש, אם כי הן יכולות גם להגיע ל-400 קמ"ש, אך מהירות זו אסורה עם נוסעים. הרכבת מאוד מרווחת, ניתן להטות את המושבים ואפילו לסובב אותם כך שיהיו אחד מול השני ומעל יש מדף נוח מאוד למזוודות. אפשר להביא לרכבת מזוודות בגודל אגרגטיבי עד 160 ס"מ (אורך + רוחב + עומק) ומשקל 30 ק"ג. למזוודות בגודל אגרגטיבי 160-250 ס"מ יש להזמין מקומות מראש בשורה האחרונה של כל קרון ללא תשלום נוסף. הבעיה היא שאלו המקומות שנגמרים הכי מהר. רוב ההמלצות הן לקנות כרטיסים באמצעות אתר Klook, אבל אנחנו העדפנו לרכוש באתר הרכבת (קישור) כי שם הייתה אופציית ביטול כמעט בחינם ושם היה מאוד נוח לבחור מושבים. יש להירשם לאתר ולהזין כרטיס אשראי.

אל הרכבת נכנסים באמצעות קוד QR אותו מקבלים בעת רכישת הכרטיס באתר ועם הקוד הזה גם יוצאים בתחנת היעד כשמגיעים. הנסיעה הזו מאוסקה להירושימה עלתה 11150 יין (223 שקל) לאדם עבור מקום שמור לנסיעה שארכה 1:23 שעות. הרכבת יצאה בדיוק בזמן והגיעה בדיוק בזמן. יש כרטיס רכבות חופשי שנקרא JR Pass וניתן לרכישהמוקדמת במחיר 331$ לשבוע, 530$ לשבועיים או 662$ ל-3 שבועות. ילד עד גיל 12 משלם מחצית מזה. לזה יש להוסיף דמי משלוח לישראל בסך 25$. יש גם כרטיסים יקרים יותר לקרונות ירוקים טובים יותר. בפס נכללים רק סוגי השינקנסן Hikari ו-Sakura האיטיים יותר. את הפס צריך להפעיל ביפן תוך שלושה חודשים מיום הרכישה. הוא יהיה בתוקף עד חצות של היום ה-7/14/21. יש לשים לב שהכרטיס מיועד רק לרשת הרכבות הגדולה JR בלבד וישנן חברות קטנות שאינן מכבדות אותו. אנחנו עשינו בדיקה יסודית במחשבון הכדאיות והבנו שהפס אינו משתלם לנו. מקריאה, הבנתי שזה המצב אצל רוב המטיילים וזה קצת תמוה כי פס אמור להיות אטרקטיבי אבל חשוב מאוד לבדוק במחשבון. קישור.

ביפן יש תרבות שלמה של ארוחות ארוזות לרכבת שנקראות Bento Box. אלו הן ארוחת קופסא פופולריות מאוד המשלבות יצירתיות, נוחות ושילוב צבעים. הקופסא כוללת בדרך כלל ארבעה תאים עם בשר, אורז, ירק וחמוצים, כשהמרכיבים חתוכים ומעוצבים במגוון צורות. ישנן קופסאות עם אוכל קר וישנן כאלו שאפשר לחמם על ידי משיכת חוט בתחתית הקופסא. אל תיבהלו מהאדים שייצאו מהקופסא. בשל הפופולריות, יש בכל תחנת רכבת לפחות עסק אחד שמוכר מגוון עצום של קופסאות כאלה. סיגל חיכתה מאוד לארוחה הזו ומאוד התרגשנו מהבנטו הראשון שכל אחד קנה לעצמו. מי שפחות מתחבר יכול למצוא בתחנות הרכבת מגוון עצום של כריכים וכמובן שתייה חמה. ניתן למצוא ארוחות בנטו גם בכל חנויות הנוחות. הארוחות עלו לכולנו יחד עם קפה 10,715 יין (214 שקל).

בתחנת הרכבת של הירושימה עלינו על אוטובוס בדרכנו למלון. התחנה נמצאת קומה מתחת לקומה ממנה הגענו עם הרכבת, שם גם נמצאים תחנות הטראמים, שנקראים בהירושימה Street Cars. עוד לפני רכשנו דיגיטלית את הפס שנקרא Visit Hiroshima Tourist Pass, שמחירו 1000 יין לאדם והוא מעניק נסיעה חופשית ל-24 שעות בטראמים, אוטובוסים ומעבורות לאי מיאג'ימה. אחרי הרכישה מתקבל כרטיס, שאותו מציגים לנהג בכל אחד מאמצעי התחבורה. פרימיטיבי, אבל עובד. קישור. אין בעיה לרכוש כרטיס למספר אנשים. המלון היה מרוחק כמה דקות נסיעה מתחנת הרכבת וסמוך לתחנת האוטובוס וזה היה נוח. די מהר גילינו שרכישת הפס הייתה טעות, אבל מיד אגיע לזה. החדרים במלון עדיין לא היו מוכנים בשעה מוקדמת ולכן השארנו את המזוודות ויצאנו לטייל.

הירושימה היא בירת מחוז Chugoku ומתגוררים בה כמיליון תושבים. היא נודעה בעולם כעיר שספגה את פצצת האטום הראשונה אי פעם, שהוטלה על העיר ב-6/8/45. הפצצה השמידה כמעט כל דבר ברדיוס של שני קילומטר ממקום הנפילה. לאחר המלחמה הושקע מאמץ אדיר בשיקום העיר שבתחילה חשבו שבכלל לא יהיה ניתן להתיישב בה שוב. אתרים היסטוריים חשובים מאוד שנהרסו כמו הטירה וגני Shukkeien נבנו מחדש ובמרכז העיר נבנה פארק גדול מאוד המשקף את שאיפתה של העיר לשלום שקיבל את השם פארק השלום. מטיילים רבים בוחרים לדלג על העיר בגלל שהיא לא על מסלול הטיול הטבעי אבל אנחנו התרגשנו מאוד וחיכינו לביקור בה.

היעד הראשון שלנו הוא האי Miyajima. האי הקטן (ששמו הרשמי Itsukushima) מפורסם בזכות שער טורי ענק בכניסה למקדש שנמצא בתוך הים ונגיש רק בשעות השפל (בגאות הוא נראה כאילו הוא צף על המים) ובזכות הרכבל המוביל במעלה הר Misen לתצפית Shishi iwa, ממנה נשקף נוף מרהיב של העיר והמפרץ מגובה 433 מטר. רק כשעמדנו לצאת לאי הבנתי שהפס שלנו לא כולל את הרכבת המובילה לשם ובמקומה לקחנו אוטובוס שכן כלול בפס, אבל נסע באיטיות ברחבי העיר ואחרי חצי שעה של בזבוז זמן, הבנו שעדיף לקחת רכבת בתשלום ולא לחסוך כסף ולבזבז זמן אז ירדנו מהאוטובוס ליד תחנת רכבת והמשכנו איתה. במקום להגיע למעבורת אחרי חצי שעה, הגענו אחרי שעה וחצי ולמדנו לקח יקר שביפן פס תחבורה הוא לא בהכרח טוב. המעבורות יוצאות כל כמה דקות ושטות לאי עשר דקות. המעבורת כן כלולה בפס, אך יש לשלם 100 יין (2 שקל) לאדם מס כניסה לאי.

אל האי ירדנו עם עוד מאות אנשים שהיו איתנו במעבורת, היה חם במיוחד עם שמש חזקה והתחלנו ללכת לכיוון הרכבל. די מהר ראינו כי לפנינו יש תור גדול של אנשים שלא ידענו האם הוא לרכבל או למקדש וסיגל הציעה שהיא והבנים ילכו מהר קדימה כדי לבדוק אם יש טעם לעמוד בתור שבדיעבד הבנו שהשתרע על פני קילומטר. אחרי רבע שעה הם התקשרו לבשר לנו כי התור אמנם מוביל למקדש, אבל לרכבל לא נותרו בכלל כרטיסים להיום בגלל החג Silver Week שחל השבוע. בהכנה לטיול לא קראתי בשום מקור שמומלץ לרכוש כרטיסים מראש וכנראה שגם לא הייתי קונה מראש בגלל הקושי לתכנן את זמן ההגעה. זה היה חבל מאוד כי עליה לרכבל והירידה ברגל מהפסגה היו אמורים להיות גולת הכותרת של הביקור באי.

לפסגה אמנם לא הגענו, אבל אני אספר כי היא נמצאת כמעט 100 מטר גבוה יותר מתחנת הרכבל העליונה והדרך אליה אורכת כקילומטר לכל כיוון (כ-20 דקות הליכה). מוקדי העניין בדרך לפסגה הם האולם הראשי Misen Hondo והאולם של הלהבה הרוחנית Reikado שנשרף באביב 2026 ואמור להיבנות מחדש. האש באולם דולקת תמיד ושימשה להדלקת להבת השלום בפארק השלום. העלייה ברכבל אל התחנה העליונה לוקחת 20 דקות ומצריכה החלפת רכבל בדרך. בדרך חזרה למטה מומלץ לוותר על הרכבל ולעשות אותה ברגל בדרך, שלאורכה יש חנויות, דוכני מזכרות ואיילים מסתובבים בין הצועדים. מהפסגה יורדים שלושה מסלולים, אך המומלץ, היפה והפחות תלול מביניהם נקרא Daisho-in. הוא אורך כשעה, במהלכה יורדים למעלה מ-2000 מדרגות אבן ביער מוצל, בין נחלים ומקדשים קטנים, עד ההגעה אל מקדש Daisho-in. הרכבל עולה 1100/2000 יין (22/40 שקל) להלוך ושוב/כיוון אחד בהתאמה. קישור.

נקודת העניין השנייה באי היא מקדש Itsukushima. האי כל כך מזוהה עם המקדש עד שקיבל את הכינוי אי המקדש (ביפנית מיאג'ימה). בדומה לשער הטורי, גם המקדש נבנה על המים ונראה צף מעליהם בגאות. הוא מורכב ממספר מבנים כולל אולם התפילה, אולם ראשי ובמת תאטרון המחוברים ביניהם במדרכות על עמודים. המקדש והשער מוארים החל מהשקיעה ועד שעה 23:00 במראה מרהיב. האי רומנטי מאוד ומומלץ ללינת לילה באחד הריוקאנים בו. בלילה האי שקט ושלו בניגוד לעומס הרב ביום. המקדש נמצא במרחק של כרבע שעה הליכה מהמזח ומשם יש הליכה נוספת של כעשר דקות אל הרכבל. הכניסה למקדש עולה 300 יין (6 שקל) או 500 יין (10 שקל) עם אולם האוצר. קישור. האי נחשבכאחד משלושת אתרי הנוף הכי יפים ביפן, אך אנחנו אפילו לא נתנו לו ציון כי לא באמת הצלחנו להתרשם ממנו. אולי נחזור בפעם הבאה.

משם חזרנו עם המעבורת ולקחנו רכבת לתחנת Nishi Hiroshima. היינו מאוד רעבים ואחרי התלבטויות רבות התיישבנו במסעדת CoCo Ichibanya מול התחנה. זוהי רשת מסעדות מפורסמת וגדולה מאוד גם מחוץ ליפן שמתמחה בקארי יפני. מקורו של הקארי בהודו והוא הגיע ליפן באמצעות הבריטים, עבר התאמה לחך היפני והפך למאכל לאומי ששמו קארי יפני. בשונה מהקארי ההודי או התאילנדי, קארי יפני הוא סמיך, עשיר, מתקתק ומעודן ובעל חריפות מתונה מאוד. הוא כמעט תמיד יוגש עם אורז לבן וסוג של חלבון, בעיקר שניצל חזיר או עוף פרוס ואז הוא נקרא Katsu Curry. רובנו הזמין את זה וזה היה נהדר למרות שהמסעדה היא סוג של Fast Food ואילו עומר הזמין Curry Udon, וקיבל שניצל על מרק אטריות אודון וזה פחות ברור כי השניצל מאבד את כל הקריספיות שלו בתוך נוזל. הארוחה עלתה 7336 יין (157 שקל). קישור.

מהמסעדה המשכנו בנסיעת אוטובוס קצרה אל פארק השלום (Peace Memorial Park).הפארק הגדול הוא האתר החשוב והמפורסם ביותר בעיר, שימש עד הטלת הפצצה כמרכז הפוליטי והמסחרי העירוני ולכן גם נבחר כמטרה. ארבע שנים לאחר הפצצה החליטו בעיר לא לבנות את האזור מחדש אלא להקים פארק זיכרון שינציח את האירוע הטרגי. בדרום הפארק נמצא מוזיאון השלום (Peace Memorial Museum). זה האתר המרכזי בפארק המורכב משני מבנים המספרים את סיפור ההיסטוריה של העיר כולל כמובן הפצצה הגרעינית בה מתמקד המוזיאון. המראות במוזיאון קשים ומטרידים, מתמקדים בסבל האנושי ומזכירים לנו שאסור לנו לקחת את השלום כמובן מאליו. קשה להסביר את רמת הצפיפות במוזיאון שקצת פוגעת ביכולת להתעמק במוצגים כי אתה מרגיש כל הזמן בתוך סרט נע של אלפי אנשים.

אני אחסוך לכם את התמונות הקשות לצפייה ורק אספר שהכניסה למוזיאון היא דרך האגף המזרחי, שם יש מיצג מבוא מרכזי שמנסה להמחיש את הקוטר העצום של מעגל ההרס שיצרה פגיעת הפצצה על העיר ועל הקיר מסביב תמונות קשות של ההרס הנורא. משם עוברים דרך מנהרה אל המבנה המרכזי שכולל ארבעה חללי תצוגה שעוסקים בהרס הישיר הנורא של הפצצה (כולל פגיעות גוף קשות), הנזק שיצרה הקרינה כולל תמונות קשות במיוחד של סימפטומים רפואיים, מגוון חפצים אישיים שנותרו מהקורבנות והמאמץ להמשיך לחיות.

כשמסיימים את התערוכה במבנה המרכזי חוזרים דרך מסדרון עם חלון תצפית יפה על כל הפארק חזרה לאגף המזרחי, שם יש תערוכה על הסכנות בנשק אטומי וסרט עם עדויות של ניצולים. חצי קומה מתחת יש תערוכה קצרה על ההיסטוריה של העיר ומשם יורדים אל חנות המוזיאון, שם נמצאת היציאה. חשוב מאוד לקנות כרטיסים מראש וגם אז יש תורים ארוכים בכניסה, אך התור לקופות משמעותית יותר גדול. אנחנו רכשנו כרטיסים באתר Klookומחיר כרטיס 200 יין (4 שקל) בלבד. קישור. בשל הצפיפות החריגה נתנו למוזיאון המרשים רק ציון 9. אנחנו חושבים שהמוזיאון בפני עצמו הוא סיבה מספקת להגיע לעיר.

אחרי הרושם הכבד מהמוזיאון יצאנו קצת לשאוף אוויר חיים בפארק הירוק. במרכז הפארק ניצבת אנדרטת קורבנות הפצצה (Hiroshima Victims Memorial Cenotaph), מעין קבר מקומר לנספים מהפיצוץ עצמו ומהשפעת הקרינה ומתחתיו תיבת אבן עם רישום שמותיהם של מעל 220,000 הנספים. מידי שנה בתאריך האסון נערך במצבה טקס זיכרון כולל הנחת זרי פרחים ודקה דומיה בשעת הפיצוץ 08:15. מצידה הצפוני של האנדרטה נמצאת בריכת השלום ואחריה דולקת אש התמיד שמקורה באי מיאג'ימה.

עוד קצת צפונית משם נמצאת אנדרטה לשלום הילדים (Children's Peace Monument) ובה פסל של ילדה מושיטה ידיים ועגור מברונזה. הפסל מבוסס על סיפור אמיתי של נערה שחלתה מהקרינה והאמינה כי אם תיצור 1000 עגורים מנייר היא תחלים. אנשים רבים מניחים עגורי נייר בסמוך לפסל לזיכרון. האנדרטה וסיפורה של הילדה מרגשים במיוחד. ילדה מקומית סביב גיל 10-12 ניגשה לאופיר וכחלק מטרנד של שיפור אנגלית שאלה אותה אם היא יכולה להקדיש לה דקה לכמה שאלות. היא שאלה אותה שאלות כגון האם זהו ביקור ראשון ביפן? והאם הייתה כבר בהירושימה? ועל כל תשובה ענתה בוואו חינני של ילדה. את אופיר זה מאוד ריגש והיא סיפרה לנו על זה בהתלהבות וציינה כי ראתה את זה כבר באינסטגרם.

בהמשך מגיעים לגשר מעל נהר Motoyasu, שעל הגדה הרחוקה שלו נמצא הזיכרון המוחשי הכי גדול של הפצצה. A Bomb Dome הידוע גם כאנדרטת השלום הוא מה שנשאר מאולם קידום המכירות התעשייתי של הממשל (מרכז תערוכות) ששימש לקידום התוצרת העירונית. הוא היה אחד המבנים הבודדים שנותרו עומדים לאחר הפיצוץ ונשאר כך גם כיום. זהו אתר מורשת עולמי של אונסק"ו שממחיש את הקשר לעברה הייחודי של העיר. מפציץ אמריקאי B29 הטיל את הפצצה שהתפוצצה בגובה של 600 מטר ובמרחק כ-160 מטר דרומית מזרחית למבנה והיא הרסה והציתה את המבנה והרגה את כל מי שהיה בתוכו. מכיוון שההדף פגע כמעט ישירות מלמעלה, חלק מקירות המבנה נותרו עומדים והותירו מספיק מבנה ושלד ברזל על מנת שניתן יהיה לזהות את הכיפה, שזכתה בדיעבד לכינוי "כיפת פצצת האטום". במשך שנים רבות דעת הקהל לגבי הכיפה נותרה חצויה. חלק הרגישו שיש לשמר אותה כגלעד להפצצה בעוד אחרים סברו כי יש להרוס אותה היות שמדובר במבנה רעוע ומסוכן המעורר זיכרונות כואבים. ככל שהזמן חלף, העיר נבנתה ומבנים אחרים שנפגעו מהפצצה נעלמו, כך גברו הקולות שקראו לשימור ובשנת 1966 החליטה מועצת העיר לשמר את המבנה על מנת להבטיח שהכיפה תמיד תיראה כפי שנראתה מיד לאחר ההפצצה.

לא רחוק מכיפת פצצת האטום נמצא האזור השוקק חיים של הירושימה ובמרכזו רחוב Hondori, מדרחוב קניות מקורה עמוס חנויות ומסעדות. הוא נמתח לאורך של מעל 600 מטרים מזרחה משם. לאורכו גם היו לא מעט חנויות ענק של מכונות מנוף (הנקראות ביפן Ufo Catcher), שהן תופעה תרבותית חזקה במיוחד ביפן שסוחפת אחריה רבדים גדולים מאוד של האוכלוסייה כולל צעירים, מבוגרים, זוגות בדייטים ואספנים מושבעים, שאוספים באדיקות את בובות הפרווה והפרסים במכונות הללו כשלרוב מדובר במוצרים ברמת גימור גבוהה מאוד שמיוצרים במהדורות מוגבלות ולא ניתן לקנות אותם בחנויות רגילות. ניסיון הרמה אחד של הזרוע המכנית עולה בדרך כלל 100 יין (2 שקל) והילדים נהגו כמעט כל יום לנסות את מזלם במכונות ללא הצלחה עד שלבסוף אופיר הצליחה. נתנו לביקור במדרחוב ציון 7.5.

ואם אנחנו כבר בענייני תרבות מקומית מוזרה, היפנים גם מאוד אוהבים מכונות Gachapon. אלו מכונות בהן נמכרות קפסולות הפתעה וזו עוד תופעה תרבותית אדירה רק ביפן. Gacha הוא צליל הסיבוב של הידית המתכתית של המכשיר ו-Pon הוא הצליל של נפילת קפסולת הפלסטיק למיכל האיסוף. כל כדור כזה עולה 300-500 יין (6-10 שקל) בהתאם לאיכות התכולה ואפשר למצוא בפנים מגוון צעצועים ומוצרים אינסופי כולל דמויות אנימה ומנגה, מחזיקי מפתחות, מוצרים מוזרים וביזריים ועוד. מאות מכונות כאלו נמצאות בכל מקום ותמיד יש סביבן התרחשות ודי קשה לראות את זה מהצד ולהבין את ההתלהבות של בני כל הגילאים.

הדאון טאון הוא מקום נהדר לטעום את המאכל הכי מפורסם של הירושימה, אוקונומיאקי, המוגש בהמון מסעדות, אבל המקום הטוב ביותר לאכול אותו הוא במקום שנקרא Okonomimura (שפירושו הכפר של האוקונומיאקי). זהו מבנה בן 4 קומות שנמצא מעט דרומית מהקצה המזרחי של המדרחוב Hondori וקל לזהות אותו לפי ההתקהלות בחזית. כל הקומות מוקדשות כמעט רק למאכל הזה, המסעדות קטנות מאוד, הישיבה סביב פלנצ'ה גדולה מרכזית עליה מכינים את המאכל והתורים גדולים במיוחד.

מיד שיצאנו מהמעלית נתקלנו בתורים הגדולים, אך בסוף מצאנו מקום לכולנו והחוויה הייתה עצומה לראות את הכנת המאכל הזה שבגרסתו המקומית מכיל גם אטריות ממגוון סוגים. האשה ניהלה את העניינים ביד רמה, אבל אנחנו דווקא נהנינו לראות את הגבר החביב עובד. גם פה הייתה חובה להזמין שתייה לכל אחד והארוחה עלתה לכולנו 9550 יין (191 שקל). נתנו לארוחה ציון 9.5 ואסור לפספס את זה.

משם חזרנו ברגל למלון. את Smile Hotel Hiroshima הזמנו די מאוחר בגלל שינוי תאריכים במסלול. היה לנו די קשה למצוא מלון בעיר תחת מגבלת סוג החדרים שרצינו ולבסוף "התפשרנו" עליו למרות שהיו בו רק חדרים זוגיים והסכמנו כי היה מדובר בלילה אחד בלבד. המלון הצנוע בן 3 כוכבים בלבד, במיקום לא רע (אבל גם לא מיטבי), אבל מאוד אהבנו אותו. החדרים והמיטות היו מאוד נוחים, המקלחת הייתה הטובה בטיול והצוות היה מקסים. בלובי הייתה פינה עם כל המוצרים והקרמים האפשריים לקחת לחדר וכן מכונה חינמית לשתייה קלה וחמה. מלון נהדר.

יום שני 21/9/26

בשעה 08:55 עזבנו את המלון עם אוטובוס בדרכנו לתחנת הרכבת העירונית המרכזית, שם אכלנו ארוחת בוקר נהדרת במאפיה ובשעה 10:03 עלינו על רכבת השינקנסן לנסיעה של קצת פחות משעתיים לקיוטו, אליה הגענו בשעה 11:53. הנסיעה עלתה 12,140 יין (243 שקל) לאדם. מתחנת הרכבת נסענו כחצי שעה עם אוטובוס קו 58 ישירות למלון ברובע Gion.

קיוטו (Kyoto) הייתה בירת יפן ומקום מגוריו של הקיסר משנת 794 ועד 1868. העיר התשיעית בגודלה ביפן היא עיר מאוד מסורתית, אך גם מאוד מודרנית וגרים בה כמיליון וחצי תושבים. לאורך השנים העיר נהרסה במלחמות רבות ובשריפות, אך ניצלה מהפצצות מלחמת העולם השנייה בשל ערכה ההיסטורי יוצא הדופן. יש בה כיום מספר רב של מקדשים ומבנים היסטוריים אחרים ששרדו את העבר.

כמה מילים על תחבורה בקיוטו. מערכת הרחובות בקיוטו היא מלבנית והרחובות נושאים שמות. הרחובות הראשיים נמשכים ממזרח למערב ונמצאים במרחק של כחצי קילומטר זה מזה עם רחובות קטנים ביניהם. לעיר יש מערכת תחבורה ציבורית לא מספיק מפותחת, המורכבת משני קווי רכבת תחתית, רשת אוטובוסים ומספר חברות רכבת והבעיה המרכזית היא שאמצעי התחבורה השונים אינם מחוברים זה לזה ולכן די קשה לנוע בעיר. מוניות יכולות להיות חלופה נוחה, אך הן יקרות מאוד ופחות מתאימות למשפחות גדולות. כדאי להעדיף שימוש ברכבת התחתית בשל הפקקים, אך הרכבת התחתית הרבה פחות מפותחת מזו של טוקיו ויש לה שני קווים בלבד, קו צפון דרום שנמתח צפונה מתחנת הרכבת קיוטו וקו מזרח מערב. הקווים נפגשים ברחוב Oike. אוטובוס נותן פתרון לאזורים שלא מכוסים על ידי התחתית, אך אנחנו איבדנו בהם אמון מהר מאוד כבר ביום הראשון אחרי המתנה ארוכה בתחנות לאוטובוסים שלא הגיעו בשעות שהיו אמורים להגיע ופשוט העדפנו ללכת הרבה ברגל לתחנות רכבת ולהימנע מאוטובוסים לחלוטין. הכניסה לאוטובוס מאחור והירידה מלפנים ואסור לשאת מזוודות מעל משקל של 10 ק"ג. הכריזה ותצוגת התחנות גם באנגלית.

מיד עם ההגעה למלון ואפסון המזוודות יצאנו עם אוטובוס קו 12 לנסיעה של 20 דקות אל היעד הראשון. טירת Nijo שנקראת Nijojo הייתה בתקופת אדו מקום מושבו של השוגון הראשון. היא נבנתה בשנת 1603, עשויה עץ ומוקפת בתעלות מים. הנכד שלו השלים את הבניה 23 שנה מאוחר יותר והוסיף לטירה מצודה בת חמש קומות. במאה ה-19 היא שימשה לזמן מה כארמון המלכותי ואז נתרמה לטובת פתיחה לציבור. הטירה נחשבת כאחת הדוגמאות הטובות ביותר ששרדו לארכיטקטורה פיאודלית ביפן.

לטירה יש שלושה אזורים: Honmaru הוא מעגל ההגנה הראשון, Ninomaru הוא מעגל ההגנה השני והגנים שמקיפים את שני מעגלי ההגנה. הכניסה למתחם היא מצדו המזרחי ואחרי הכניסה מצד שמאל נמצא שער Karamon בסגנון סיני שהוא שער הכניסה למעגל השני. פירוש שמו הוא שער (Mon) סיני (Kara), שהוענק לו בשל הסגנון האדריכלי של גג קמור ומעוגל בקצותיו שהושפע מסין והפך בתקופת אדו לסמל של מעמד ויוקרה. השער מעוטר בגילופי עץ מורכבים הצבועים בצבעים עזים ומשולבים בעלי זהב. בין הגילופים ניתן למצוא סמלים מביאי מזל כמו עגורים, דרקונים ונמרים. מתחת לגג מגולפים אריות שמטרתם היא להגן על הארמון והשוגון מפני רוחות רעות ומבקרים בעלי כוונות שליליות.

אחרי שער karamon נמצא ארמון Ninomaru, האטרקציה המרכזית של הטירה ומקום מגוריו ומשרדו של השוגון כשביקר בקיוטו. הארמון מורכב ממספר מבנים המחוברים ביניהם דרך מסדרונות עם רצפת "זמיר" הנקראת כך מכיוון שכאשר הולכים על הרצפה היא חורקת ונשמעת כמו ציוץ של זמיר ותפקידה היה להזהיר מפני אויבים חודרים ולהגן על השוגון. החריקה נוצרת מחיכוך של המסמרים ברצפה. על רצפת החדרים היו מחצלות טטאמי, מסביב דלתות הזזה מצוירות הנקראות Fusuma ומעל תקרה מעוטרת. המסלול מאפשר הצצה אל מספר חדרי קבלת קהל והמתנה. רק המבקרים בעלי הדרגה הגבוהה ביותר הורשו להיכנס לחדר הקהל הראשי, שם ישב השוגון על בימה מוגבהת מוקף בשומרי ראש שהוסתרו אחרי דלתות. מבקרים בעלי דרגה נמוכה יותר הורשו להיכנס רק לחדרים הסמוכים מבלי לראות את השוגון. המשרדים וחדרי המגורים היו בחדרים הפנימיים ביותר והגישה אליהם הייתה מוגבלת רק לשוגון ולבנות לווייתו. הביקור בארמון מאוד מרשים בתחילה, אך הופך מהר מאוד למונוטוני והמסלול ארוך מידי. מחוץ לארמון נמצא גן יפני טיפוסי עם בריכת נוי, סלעים ועצים והוא היה מאוד מרשים וסיפק לנו המון תמונות יפות.

בהמשך המסלול, אחרי שחצינו את הגן, הגענו אל מתחם Honmaru, שם היו ארמון נוסף ומצודה בת חמש קומות שנשרפו במאה ה-18 ולא שוחזרו. הארמון הועבר לכאן לאחר נפילת השוגונים והוא פתוח למבקרים רק בהזמנה מראש ובתשלום נוסף, אך ניתן לטייל בגנים שלו. בטירה יש מאות עצי דובדבן ממגוון סוגים ולכן זמן הפריחה ממושך יותר מסוף מרץ ועד סוף אפריל. עוד בטירה שדירת שזיפים שפורחת חודש קודם וגנים רבים עם מיני עצים רבים ושלכת מרהיבה במחצית השנייה של נובמבר. בפינה הדרום מערבית של המתחם נמצאים שרידי מגדל השמירה המרכזי (Ruins of Tenshukaku), מהם נשקף נוף מרשים מאוד של ארמון Honmaru והגנים סביבו.

משם מוביל מסלול הליכה נעים דרך הגנים אל היציאה מהטירה ומעט לפניה נמצאת גלריית התמונות של הטירה (Nijo jo Castle Painting Gallery), בה נמצאים הציורים המקוריים ויצירות האמנות של הארמון על מנת להגן עליהם במבנה מבוקר אקלים. כניסה לטירה עולה 1300 יין (26 שקל), כניסה לארמון Honmaru עולה 1000 יין (20 שקל) נוספים ואילו המוזיאון עולה 100 יין (2 שקל). נתנו לטירה ציון 8. קישור.

מהטירה יצאנו בדרכנו חזרה למלון. חיכינו לשווא לאוטובוס בשתי תחנות שונות ולאחר שהתייאשנו הלכנו ברגל בסביבות קילומטר עד לתחנת הרכבת התחתית הכי קרובה ואיתה הגענו למלון. מלון Granbell הוא מלון 4 כוכבים במיקום מושלם ברובע Gion בקיוטו. בקרבת המלון יש מגוון אמצעי תחבורה ואת כל שירותי התיירות האפשריים. הצוות שירותי במיוחד, יש פינת כביסה זולה בשירות עצמי ובלובי יש פינת שתייה חמה, מים קרים, מכונת קרח, מכונת שתייה, מיקרוגל ופינה עם קרמים שונים לקחת לחדר. רק האמבטיה הייתה מעט מיושנת, אבל זה לא מנע מכולנו לתת למלון ציון מושלם.

את ארוחת הערב אכלנו במסעדת Sushiro בקרבת המלון. זוהי רשת מסעדות סושי מסוע (Kaiten) מסוג רכבת, כלומר אתה לא יושב סביב מסוע ומוריד צלחות על פי בחירתך, אלא מזמין את המנות הרצויות מתוך מסכי הזמנה גדולים הנמצאים בשולחן ואלו מגיעות היישר לשולחן באמצעות מסוע. לא היו שולחנות בגודל שמתאים לששה אנשים, אז התפצלנו לשתי שלישיות והתחלנו להזמין. הקונספט חביב, אבל אני התרשמתי ששיטת ההזמנה הזו גורמת לך להזמין הרבה יותר מאשר אם היית מזמין מתפריט רגיל. האוכל מגיע מאוד מהר ויש פינת מים חופשית. הסושי היה אמנם טעים, אבל לא ברמה הכי גבוהה ובטח לא בר השוואה לסושי שהשף מכין מול עיניך. הארוחה עלתה לכולנו 20,910 יין (418 שקל) ונתנו לה ציון 7.5. קישור.

מהמסעדה יצאנו אל נקודת המפגש של סיור גיישות שהזמנו מראש באתר Guruwalk. סיגל מאוד רצתה טיול מהסוג הזה כיוון שקראה המלצות רבות שגרמו לנו להבין כי בלי סיור מהסוג הזה קשה עד בלתי אפשרי להבין את עולם הגיישות. בשעה 19:00 פגשנו את המדריך ששמו Saurabh בחזית של תאטרון Minamiza ממש במרחק 100 מטר מהמלון שלנו, רק כדי לגלות שאנחנו הנרשמים היחידים והטיול שלנו למעשה פרטי.

הסיור נפתח בהליכה קלה לאזור Shirakawa Canal, שם קיבלנו הסבר ראשוני מה זה Geysha ומה היא עושה. משמעות השם היא אמנות (Gey) ואדם (Sha) והיא אמנית מקצועית מוסמכת שעברה את כל שלבי ההכשרה ותפקידה הוא לארח אנשים, לשוחח ברמה גבוהה, לנגן בכלי נגינה מסורתיים דוגמת Shamisen, לשיר ולרקוד ריקודים יפניים מסורתיים. הגיישה באזור קיוטו נקראת בשם Geyko, כאשר Ko היא אשה או ילדה. הוא הסביר ממושכות והפריך לחלוטין את המחשבה המערבית על קשר בין גיישות ותעשיית המין.

לאחר מכן עצרנו ליד Okiya, הבית שבו מתגוררות הגייקו והמתלמדות שלהן שנקראות Maiko (שמשמעו אשה רוקדת), שם הוא סיפר לנו ממושכות על תפקיד ה-Okiya ובעלת הבית שנקראת Oka-san, על תהליך הקבלה וההכשרה של המאייקו, שמורשית בתקופת התלמדותה לרקוד בלבד ועל ההבדלים המשמעותיים, אך הקשים להבחנה, בין המראה של הגייקו והמאייקו, ובכלל זה השיער, השפתון, הקימונו ועוד.

בדרך עברנו ליד לוח עץ ברחוב ועליו מערכת השעות של הכשרת המאייקו, עליו הוא הסביר לנו בהמשך ומשם המשכנו אל המקדש שנמצא בקצה המזרחי של הרובע. Yasaka Jinja הנקרא גם מקדש גיון הוא אחד המקדשים הוותיקים בעיר עוד מהמאה ה-7. הוא מוקדש בעיקר לאל השינטו שהיה אל הסערות והים במיתולוגיה היפנית ולכן מאמינים רבים פוקדים אותו כדי לבקש הגנה מפני מחסור, אסונות טבע או סתם לקבל מזל טוב ובריאות. בכניסה אליו נמצא השער היפיפה Nishiromon וברחבה המרכזית ניצבת במה המעוטרת במאות פנסים עגולים עליהם מתנוססים שמותיהם של עסקים וגייקו שתרמו כסף למקדש ואין לזה משמעות דתית כפי שהיה אפשר לחשוב. כשהפנסים דלוקים בשעות הערב, האווירה במקום קסומה במיוחד. תמונת הפנסים נמצאת בתחילת תיאור היום הזה.

משם עברנו לטייל באזור הדרומי של הרובע שם נמצאים בתי התה המכונים Ochaya. השם עלול להטעות מכיוון שלא מדובר על מקומות בהם לוגמים תה של אחר הצהרים, אלא במועדוני אירוח יוקרתיים במיוחד, בהם מארחות גייקו את מי שהזמין אותן בשעות הערב והלילה. המדריך מספר כי אורחים לא יכולים לצעוד מהרחוב פנימה או להזמין מקום מראש ובמקום נהוגה מדיניות שאוסרת על אורחים להיכנס פעם ראשונה. על מנת להתארח במקום יש צורך בהזמנה או המלצה אישית של אורח קבוע שערב להתנהגותו ולתשלום של האורח החדש. ב-Ochaya לא משלמים בסוף הערב את החשבון (שעשוי להגיע לאלפי דולרים בערב), אשר נשלח ללקוח הקבוע בסוף החודש. בשלב זה נגמר הסיור, השארנו למדריך טיפ נאה כי הוא היה יוצא מן הכלל ונפרדנו לדרכנו. בתחילת הסיור המדריך הבהיר מראש כי לא בטוח שנזכה לראות בסיור גייקו או מאייקו ושזה רק עניין של מזל. באמת לא ראינו. נתנו לסיור ציון 9 ואני מצרף קישור לטיול הספציפי. קישור.

מרוצים מהסיור הלכנו ברגל לאכול ארוחת ערב מאוחרת נוספת בראמן עליו היו לנו המלצות חמות. בעודנו פוסעים, אנחנו רואים ממש לידינו מאייקו אמיתית בדרכה לעבודה. כמובן שכיבדנו את כל כללי הנימוס, לא צילמנו וכיבדנו את פרטיותה. Engine Ramen נמצאת סמוך לשוק נישיקי וידועה כאחת ממסעדות הראמן האהובות בעיר. יש להם גם פתרונות לצמחונים, טבעונים וללא גלוטן.

שלושת הראמנים המרכזיים שהמסעדה מציעה הם Zesty Ramen (הפופולרי ביותר), ראמן חריף על בסיס ציר עוף, מיסו ושומן חזיר עם נתחי חזיר, אטריות וביצה. Beaning Ramen הוא על בסיס ציר קרמי של פולי סויה עם נתחי חזיר, אטריות, פטריות אוזן העץ, גרעיני כוסמת מטוגנים וגזר מטוגן. Genuine Miso Ramen הוא ראמן מיסו קרמי קלאסי שמגיע עם אטריות, נתחי חזיר וחצי ביצה רכה. שלושת הראמנים היו מצוינים, השירות היה נהדר עם אנגלית מצוינת וזו הייתה חוויה נפלאה. כל ראמן עלה 1900 יין (38 שקל) והארוחה כולה עלתה 12,700 יין (254 שקל). נתנו למסעדה ציון 9. קישור.

משם חזרנו למלון אחרי יום נהדר בקיוטו.

יום שלישי 22/9/26

בשעה 08:30 יצאנו מהמלון ואחרי עצירה להצטיידות בארוחת בוקר קלה ב-7/11 לקחנו רכבת (180 יין, 3.5 שקל) אל מקדש Sanjusangendo. זהו שמו הפופולרי של מקדש Rengeo-in שנוסד בשנת 1164, נשרף ושוחזר ומפורסם ב-1001 פסלי קאנון (אלת הרחמים הבודהיסטית) הנמצאים בו. אורכו של אולם המקדש 120 מטר והוא מבנה העץ הארוך ביותר ביפן. משמעות שם המקדש היא 33 מרווחים וזה מספר המרווחים בין עמודי התמיכה של המבנה. במרכז האולם הראשי ניצב פסל עץ גדול של קאנון בעל אלף זרועות ומשני צדדיו יש 500 פסלי קאנון בגודל אנושי בעלי אלף זרועות הניצבים בעשר שורות ויוצרים מראה יוצא דופן ויפיפה שקשה לתאר במילים. הקאנונים מצוידים ב-11 ראשים כדי שיוכלו לחזות טוב יותר בסבלם של בני האדם ובאלף זרועות כדי לעזור להם להילחם טוב יותר בסבל. מעניין לשים לב שלכל פסל יש בפועל רק 42 זרועות ורק אחרי שמפחיתים את שתי הזרועות הרגילות ומכפילים ב-25 מישורי הקיום מקבלים את המספר המלא של אלף. המקדש אינו ידוע כאחד ממקדשי ה"חובה" של קיוטו, רבים מדלגים עליו ואני ממליץ לא להחמיץ. נתנו למקדש ציון 8. הכניסה עולה 600 יין (12 שקל). קישור. אסור לצלם בתוך המקדש והתמונה נלקחה מהאתר kyoto-kinkaku.com. ממש ממול נמצא המוזיאון הלאומי, אך אותנו הוא פחות מעניין.

מהמקדש צעדנו ברגל אל היעד הבא, בדרך טעמנו מיץ מאצ'ה שלא זכה למחמאות וקנינו ינשוף מקרמיקה שסיגל אהבה. המקדש הבודהיסטי Kiyomizudera הוא אחד מאתרי התיירות החשובים ביפן בכלל ובעיר בפרט ומשקיף על העיר ממרומי גבעה. הוא נוסד בשנת 780 במקום בו נמצא מפל Otawa ומכאן קיבל את שמו, מקדש המים הטהורים. ייחודו של המקדש במרפסת העץ העצומה היוצאת מהאולם הראשי בגובה של 13 מטרים מעל הקרקע ומתחתיה מעיין עם מי מרפא. מהמרפסת נשקף נוף מרשים של עצי דובדבן ומייפל רבים מתחת שיוצרים ים של פריחה צבעונית באביב ובסתיו בהתאמה ושל קיוטו ברקע. שער Nio-mon הוא שער הכניסה הראשי למקדש ונקרא על שם זוג פסלי הענק של שומרי הסף השמיימיים (Nio) הניצבים בשני צדי השער הדו קומתי הגדול. מצידו השני אנחנו צופים בפליאה בשבע נערות מקומיות בריקוד מסורתי מול חברתן שמתעדת את האירוע.

אחרי שרכשנו כרטיסים הגענו אל האולם הראשי (Hondo) אשר נבנה כמו המרפסת ללא שימוש במסמרים ובו פסל הפולחן הקטן והמרכזי של המקדש, פסל קאנון בעל אחד עשר הפרצופים ואלף החימושים. בכניסה ניצבת עמדת קטורת וליאור מצטרפת להדלקה ברצינות הראויה כשאופיר ורועי מתעדים. בהמשך המסלול מיד אחרי האולם הראשי נמצא מקדש Jishu המוקדש לאל האהבה והשידוכים. בחזית המקדש היו אמורות להיות שתי אבנים במרחק 18 מטר אחת מהשנייה שאם מצליחים לעבור ביניהן בעיניים עצומות ללא עזרה זה מביא מזל במציאת אהבה ואם נזקקים למישהו שיעזור, זה אומר שיידרש גם מתווך למצוא אהבה. אנחנו עד היום מחפשים את שתי האבנים הללו, אבל בדיעבד נראה שהתור העצום של אנשים שעמד שם כנראה המתין למעבר בין שתי האבנים.

בהמשך נמצא אולם Okunoin הדומה לאולם הראשי, אך קטן יותר וגם בו מרפסת עץ, ממנה צילמתי את התמונה של המרפסת הגדולה. משם הלכנו בשביל הליכה נעים ביער אל עבר פגודת Koyasu בת שלוש קומות שניצבת בין העצים בקצה הדרומי המרוחק של שטח המקדש וביקור בה מביא על פי האמונה ללידה קלה ובטוחה יותר. פרט לזה יש משם תצפית מרשימה מאוד על המרפסת הגדולה של האולם הראשי ואל פגודה תלת קומתית נוספת שנמצאת ליד שער הכניסה הראשי.

משם המשכנו לרדת עם השביל למטה ובדרך ראינו פסלי אבן של Jizo, שנחשב כמגן הילדים והמטיילים. פסלים אלו נמצאים גם במספר אזורים נוספים ונחשבים כשומרים על ילדים, בייחוד כאלו שמתו בטרם עת לפני הוריהם. לאחר הפלה נהוג להניח מנחה לפסל. ליד הפסלים מונחים צעצועים או חלוקי נחל שאנשים שאיבדו ילד (או שהבריא ממחלה קשה) מניחים על מנת להגן על הילד או לשם תודה. הפסלים עוטים סינר אדום שמסמל אנרגיית חיים, אש והרחקת מחלות, אסונות ורוחות רעות.

התחנה האחרונה בסיור היא מפל Otowa שנמצא מתחת לאולם הראשי ומימיו נשפכים בשלושה זרמים. המאמינים שותים את המים הטהורים באמצעות כוסות המחוברות למוטות ארוכים. לכל זרם סגולה אחרת. אחת לאריכות ימים, אחת להצלחה בלימודים ואחת למזל באהבה. מקובל לשתות רק מאחד, כי אחרת זה נחשב חמדני. המקדש מואר בצורה מיוחדת וחגיגית בתקופות הפריחה והשלכת ובתקופת Obon באמצע אוגוסט. כניסה עולה 500 יין (10 שקל). היינו במקדש שעה ונתנו לו ציון 8.5. קישור.

ממערב למקדש נמצא רובע Higashiyama הנחשב לאחד היפים והפופולריים בעיר ולאורך הסימטאות התלולות והעמוסות שלו ניצבים בתי עץ מסורתיים ובתוכם מסעדות, חנויות ודוכני מזכרות. הרובע הוא גם מקום נהדר לטעום מאכלים מקומיים ואחרי שיצאנו מערבה מהמקדש טיילנו דרך הרחובות Sannenzaka ו-Ninenzaka כשאנחנו מדלגים בין טעימות לחנויות מזכרות באווירה קסומה.

בין הדברים שטעמנו היה מלפפון גדול ממדים כבוש בדאשי שהיה נהדר (350 יין, 7 שקל), גלידת מאצ'ה עם ספגטי ערמונים שסיגל מאוד אהבה (1000 יין, 20 שקל), באן במילוי ואגיו שהבנים חיסלו (600 יין, 12 שקל), שיפודים עם קרקר אורז (300 יין לאחד, 6 שקל), עוגת שכבות מאצ'ה נהדרת שנאפית כספירלה על מקל של Kyo Baum שהיא הרבה יותר מגימיק אינסטגרמי (420 יין, 8.5 שקל) ו-Karaage, מאכל רחוב פופולרי של חתיכות עוף בגודל ביס שמושרות ברוטב סויה, סאקה, ג'ינג'ר ושום ומצופות בקמח תפו"א. העוף מטוגן בטיגון כפול ונוצר ביס עסיסי וקריספי נפלא (600 יין לשיפוד קטן, 12 שקל).

כעת הגענו לפיצול בדרך, בו פונים ימינה לכיוון Ninenzaka, אבל רקע לפני סטינו מעט שמאלה לראות את פגודת Yasaka שניצבת בלב הרובע ותורמת לקסם שלו. הפגודה היא חלק ממקדש Hōkan-ji מהמאה ה-6 שנחשב לאחד העתיקים בעיר והמבנה הנוכחי הוא שחזור משנת 1440. הפגודה בת 5 קומות, מגיעה לגובה של כ-46 מטרים ובנויה כולה מעצי אורן וברוש יפני בשיטות נגרוּת מסורתיות ללא מסמרים, המאפשרות לה להתגמש בעת רעידת אדמה.

בתחילת רחוב Ninenzaka ניצב סניף סטארבאקס הנחשב לסניף הכי מיוחד בעולם. הוא בנוי כבית יפני מסורתי והישיבה בחלק מהאזורים שלו היא על מחצלות טטאמי לאחר שחולצים נעליים בחוויה מיוחדת במינה. זה היה מקום נהדר לעשות מנוחת קפה ועוגות לאחר שהצלחנו במאמץ רב למצוא מקום מפוצל לכולנו. הטיול ברובע היגשיאמה היה נפלא ונתנו לו ציון 9, שהיה יכול להיות מושלם לולא העומס הרב.

אחרי שנחנו המשכנו ללכת צפונה, מימיננו נמצא מקדש Kodaiji שיש בו חורשת במבוקים יפה, גן אבנים מיוחד, שני בתי תה וגן יפני מרשים, אבל אנחנו דילגנו עליו, חלפנו על פני מזרח רובע גיון ומקדש Yasaka בו ביקרנו אתמול בערב ופנינו ימינה לכיוון הכניסה לנתיב הפילוסופים, לאורך גן החיות העירוני ותעלת Lake Biwa. אחרי לא מעט חיפושים אחר מסעדה, מצאנו את מסעדת Dragon Burger ואחרי המתנה של כמה דקות לשולחן פנוי, אכלנו ארוחת המבורגרים נהדרת שעלתה 10,300 יין (206 שקל). קישור.

נתיב הפילוסופים (Philosopher's Walk)הוא נתיב שאורכו כ-2 ק"מ ומובילמשער Sanmon בשכונת Nanzenji אל עבר מקדש הכסף. זהו שביל אבן נעים שחוצה את צפון רובע היגשיאמה לאורך תעלת מים שמוקפת במאות עצי דובדבן ובתחילת אפריל הוא הופך לאחד מאתרי Hanami (צפייה בפריחת הדובדבן) הפופולריים בעיר. שמו של השביל ניתן לו כי אחד מגדולי הפילוסופים של יפן נהג לתרגל מדיטציה בשעה שצעד בשביל מידי יום בדרכו לאוניברסיטה. אנחנו לא מצאנו שום עניין בהליכה לאורך הנתיב המשעמם, שאולי הוא יפיפה באפריל אבל ממש לא כעת. לאורך הנתיב יש מספר מקדשים קטנים יותר במרחק קצר מהתעלה ומומלץ לבקר במקדש Honen in ולראות את שער הכניסה המרהיב (בייחוד בשלכת) ובמקדש Eijan do Zenrinji, שאליו מומלץ להיכנס ולבקר בחדריו, אבל אנחנו וויתרנו ורק חיכינו שייגמר. פה אחד החלטנו שהמקום אינו ראוי אפילו לציון.

בסוף נתיב הפילוסופים נמצא מקדש הכסף Ginkakuji, מהאתרים המובילים של קיוטו. מקדש זן מרשים מעץ עם גנים יפניים ובריכות דגים שנבנה על ידי השוגון Ashikaga Yoshimasa בשנת 1482 כווילת מגורים עבורו כשיצא לגמלאות. הווילה נבנתה על פי המודל ששימש את סבו לבניית מקדש הזהב והפכה למקדש זן אחרי מותו בשנת 1490. השוגון היה חובב אמנות מודרנית, הווילה הפכה להיות מרכז תרבותי וזו נודעה בשם תרבות Higashiyama, שהשפיעה על יפן כולה. זה כלל בין היתר את טקסי התה, סידורי פרחים, עיצוב גנים, שירה ואדריכלות. הטיול במתחם הוא במסלול מעגלי לאורך הגנים והמבנים. מימין לתחילת המסלול נמצא ביתן הכסף, אליו נגיע קרוב יותר בהמשך הדרך, אבל קשה שלא להתחיל לצלם כבר עכשיו. ממול נמצא גן חול יבש רחב ידיים המתוחזק בקפדנות ודייקנות מדהימה והוא מיוחד להפליא. הוא מכונה ים החול הכסוף (Ginshadan) ויש בו חרוט חול ענק בשם משטח תצפית הירח (Kogetsudai).

לצד הגן ניצב האולם הראשי (Hondo) שיש בו דלתות הזזה (Fusuma) עם ציורים, אך לא ניתן להיכנס אליו ולאחריו חולפים על פני Togudo, היכל הבודהה האישי של השוגון ומבנה המקדש היחיד שנותר עוד מימי הקמת המתחם פרט לביתן הכסף עצמו. הוא לא פתוח לקהל אך ידוע בזכות חדר העבודה האישי של השוגון, בו נמצאות 4.5 מחצלות טטאמי ונחשב לדוגמה העתיקה ביותר ששרדה לאדריכלות Shoin, סגנון האדריכלות שבו מעוצבים עד היום רוב חדרי הטטאמי. בסמוך יש גן יפני יפה ובמרכזו בריכת נוי קטנה.

כעת מוביל שביל ההליכה דרך גן הטחב המכיל בריכות עם איים וגשרים, נחלים קטנים וצמחים שונים והוא יפיפה. השביל מטפס משם על גבעה בעליה מעט תלולה, אך קצרה וממעלה נשקף נוף מרשים של שטחי המקדש והעיר מאחור. משם ירדנו דרך הגנים היישר אל גולת הכותרת של המתחם, היכל הכסף.

היכל הכסף (Kannonden) הנקרא גם היכל קנון הוא פביליון דו קומתי, בנוי משתי ארכיטקטורות שונות ומכיל פסל של קנון אל הרחמים הבודהיסטי. הקומה הראשונה בנויה בסגנון מסורתי של בתי מגורים שנקרא Shoin ואילו הקומה השנייה מציגה אדריכלות מקדשים סינית עם חלונות מעוגלים ודלתות עץ עם פאנלים. על גג המבנה ניצב עוף החול (פיניקס) מברונזה ששומר על פסלו של קנון המוצב בהיכל. אל המבנה לא ניתן להיכנס. למרות שמו, הביתן מעולם לא כוסה בכסף וכנראה ששמו הוא שם חיבה שניתן לו כדי להבדיל אותו ממקדש הזהב, אך יש גם הטוענים שהירח שמאיר את חלקו החיצוני הכהה של המקדש בלילה נותן לו מראה כסוף. הכניסה עולה 1000 יין (20 שקל), היינו שם פחות מחצי שעה ונתנו למקדש ציון 8. קישור.

את הדרך חזרה למלון עשינו בלית ברירה באוטובוס (230 יין, 4.5 שקל). בערב יצאנו לארוחת ערב במסעדת הדונבורי Kaisentonya במרכז שוק נישיקי, אותה מצאנו בחיפוש בגוגל של מסעדות דונבורי. דונבורי היא מנה מאד משמעותית במטבח היפני, למעשה ארוחה שלמה המורכבת מקערת אורז ועליה תוספת משתנה שקובעת את שם המנה. זה יכול להיות בשר (Gyudon), סשימי (Kaisendon), טמפורה (Tendon), צלופח מים מתוקים (Unadon), קיפוד ים (Unidon) ועוד. המסעדה הזו מתמחה כפי שניתן להבין משמה בסשימי על אורז ואחד הדברים שמאוד אהבנו בה זה את האפשרות להזמין שלישיה של מיני דונבורי וכך לטעום יותר סוגים. הקערה מגיעה יחד עם מרק מיסו, טמאגו וחמוצים וזו ארוחה נהדרת שעלתה 19,750 יין (395 שקל).

אחרי הארוחה עצרנו ליד דוכן של Mochi. מוצ'י הוא הקינוח הכי פופולרי במטבח היפני. מדובר בעוגת אורז דביקה ואלסטית, שניתן למצוא במגוון צורות ומילויים, רובם מתוקים. המוצ'י עשוי מזן מיוחד של אורז דביק שנקרא Mochigome.לאחר שהאורז מאודה, הוא נחבט עם פטיש עץ גדול בתוך מכתש עץ תוך כדי לישה והרטבה של הבצק עד שהוא מאבד את צורת הגרגירים והופך למסה אחידה ומרודד לעלה דק. המוצ'י הכי פופולרי נקרא Daifuku והוא ממולא ממרח שעועית אדומה. מוצ'י גלידה הוא פיתוח מודרני שבו מעטפת דקה של מוצ'י עוטפת כדור גלידה ואילו Dango הוא שיפוד עץ עליו מושחלים כדורי מוצ'י קטנים. זוג מוצ'י במילוי תות עלו 1250 יין (25 שקל), די יקר.

בדרך חזרה למלון עשינו קצת קניות בדאייסו, ביוניקלו וב-Loft וחזרנו עייפים ומרוצים. אחרי שהגענו, סיגל ואני עשינו כביסה בשירות עצמי בחדר הכביסה של המלון. ההתבססות על כביסה, סייעה לנו לצאת לטיול עם מינימום מטען וזה היה מאוד נוח במעברים ממקום למקום.

יום רביעי 23/9/26

גם היום יצאנו בשעה 08:30 ואכלנו ארוחת בוקר קלה ב-Konbini. אלו הן חנויות נוחות בעלות פריסה מאוד גדולה המורכבת בעיקר מרשתות 7/11, Family Mart ו-Lawson. הקונספט של שלושתן דומה והן מספקות פתרון נהדר לארוחות קלות, שתייה, מוצרי פארם, תרופות ועוד כל מיני דברים קטנים להם תיירים נזקקים.

היעד הראשון היום ואחד הסמלים של קיוטו הוא מקדש הזהב (Kinkakuji), אליו הגענו בשילוב של רכבת ואוטובוס (400 יין, 8 שקל). מקדש הזן התלת קומתי ששתי קומותיו העליונות מצופות עלי זהב היה במקור ווילת גמלאות של השוגון ועל פי הוראתו הפך למקדש זן לאחר מותו בשנת 1408. הוא שימש גם כהשראה לנכדו שהקים את מקדש הכסף. המבנה המרשים משקיף על בריכה גדולה והוא היחיד שנשאר מהמתחם המקורי. הוא נשרף פעמים רבות לאורך ההיסטוריה והמבנה הנוכחי נבנה בשנת 1955.

המקדש מייצג את הארכיטקטורה הראוותנית של התקופה וכל קומה מייצגת סגנון ארכיטקטוני אחר. הקומה הראשונה בנויה בסגנון הארמונות מתקופת Heian. עמודי עץ טבעי וקירות לבנים יוצרים ניגוד שמבליט את הקומות העליונות המוזהבות. הקומה השנייה בנויה בסגנון ששימש את מגורי הסמוראים והקומה השלישית בנויה בסגנון אולמות הזן הסיניים, היא מוזהבת גם מבפנים ויש מעליה פניקס (עוף החול) מוזהב. לא ניתן להיכנס למבנה היפיפה.

משם ממשיכים לבית המגורים לשעבר של הכומר (Hojo) הידוע בדלתות הזזה מצוירות. השביל חולף אחרי המקדש דרך הגנים השומרים על עיצובם המקורי וכוללים בריכה נוספת שלעולם אינה מתייבשת ומתחם עם פסלי בודהה מגולפים באבן שנקרא קבר הנחש הלבן. במרכז ניצב פסל בודהה ראשי, סביבו 4 פסלי בודהה קטנים יותר ולפניהם קערית מתכת. מאמינים שאם משליכים לעברם מטבע ממרחק זה מביא מזל ובמיוחד אם מצליחים להשליך אל תוך הכוס. אופיר, רועי וליאור מנסים את מזלם ורועי אפילו מצליח להשליך ישירות לתוך הכוס.

בסיום הסיבוב נמצא בית התה Sekkatei שנוסף למתחם בתקופת אדו ומשם מוליכה הדרך החוצה, שם יש חנויות מזכרות, גינת תה קטנה ומקדש קטן שנקרא Fudo-do ובו פסל Fudo Myoo, אחד מחמשת המלכים החכמים ששומר על הבודהיזם. סה"כ בילינו במקדש הזהב כשעה, הכניסה עולה 500 יין (10 שקל) ונתנו לו ציון 9.5. קישור.

ממקדש הזהב צעדנו קצת יותר מקילומטר אל מקדש Ryoanji. המקדש מפורסם בשל גן הסלעים המושך אליו מבקרים רבים, אך היה במקור ווילה אריסטוקרטית בתקופת Heian עד שהפך למקדש זן בשנת 1450. בכניסה למתחם יש אגם עם פרחי לוטוס מרשימים, בו נמצאים שלושה איים שעל אחד מהם יש מקדש קטן המחובר עם גשר ויש ממנו תצפית יפה על הפריחה באגם.

ההיסטוריה של גן הסלעים לא ברורה ויש סברות שונות לגבי מי שתכנן אותו. הוא מכיל חלקה מלבנית של חלוקי אבן המוקפת בקיר עפר נמוך ובתוכה 15 סלעים המונחים בקבוצות קטנות על משטחי טחב. יש כאלו הטוענים שהגן מייצג נמר הנושא גורים בבריכה או שמדובר על איים בים בעוד אחרים טוענים שהגן מייצג מושג מופשט כמו אינסוף. הגן מתוכנן כך שבכל זווית לפחות אחד מהסלעים יהיה נסתר מהעין. בגלל שלא ברורה המשמעות של הגן, כל אחד יכול למצוא את המשמעות עבורו.

במעונו לשעבר של ראש המקדש (Hojo) יש תצפית אל גן הסלעים ואל הגנים הנמצאים מאחור וציורים יפים על דלתות ההזזה (Fusuma) של חדרי הטטאמי. דווקא הציורים בחדרי הטטאמי היו בעינינו מעניינים הרבה יותר מגן הסלעים שלא כל כך הבנו את מהותו. המבנה מחובר למטבח לשעבר של המקדש (Kuri) שמשמש כיום ככניסה הראשית. אנחנו די התאכזבנו מגן הסלעים ולא כל כך הבנו מה מושך את ההמונים אל הגן הזה. הכניסה עלתה 600 יין (12 שקל), היינו שם פחות מחצי שעה ונתנו למקדש ציון 6.5. קישור.

משם צעדנו כמה דקות לעבר התחנה של רכבת Randen (250 יין, 5 שקל), איתה נסענו אל Arashiyama. כבר ביציאה מתחנת הרכבת הבנו שהגענו אל אחד המקומות הפופולריים בעיר כשאלפי בני אדם צבאו על הרחובות. היינו כבר די רעבים והלכנו אל אחת המסעדות המומלצות שלנו רק כדי לגלות שהתור אליה גדול, אז נציגות של המשפחה נעמדה בתור ואני ניצלתי את הזמן להליכה מהירה לעבר גשר Togetsukyo שהוא סימן ההיכר של האזור ומספק תמונה מרשימה של חותרי קיאקים רבים בנהר וההרים המיוערים ברקע.

מסעדת Iwawo היא מסעדה שמתמחה באטריות Soba. אלו אטריות כוסמת בעלות צבע אפור חום, עובי של ספגטי וטעם חזק. בדרך כלל מוסיפים קמח חיטה לאטריות בגלל שאטריות שעשויות רק מכוסמת נוטות להישבר. הן נחשבות לאטריות אהובות עוד מלפני 500 שנה, אז הפכו פופולריות בקרב הסמוראים. מגישים אותן בציר חם או קר לצד רוטב לטבילה במסעדות ייעודיות והן ויכולות לכלול בשר, ירקות, טמפורה, ביצה חיה ובשר. Mori Soba היא מנת סובה בסיסית שבה אטריות קרות נאכלות עם מטבל Tsuyu שמבוסס על רוטב סויה ודאשי. חלקנו הזמין אטריות חמות בציר וחלקנו אטריות קרות עם רוטב והדעות היו חלוקות איזו מנה טעימה יותר, אבל זו הייתה ארוחה מאוד מיוחדת וטעימה שעלתה 14,800 יין (296 שקל). קישור.

האטרקציה המרכזית בארשיאמה ואחד מאתרי התיירות הכי מצולמים בקיוטו היא יער הבמבוקים המרהיב, בו צועדים בשביל הליכה בתוך יער במבוקים עצום. אף תמונה לא תצליח להעביר את חווית ההליכה בתוך היער המיוחד והוא במיטבו כשיש רוח קלה שמנדנדת את העצים. הזהירו אותנו שחובה להגיע מוקדם לפני ההמונים על מנת להימנע מהצפיפות האיומה, אבל אני חייב להגיד שהיער היה יפיפה גם כששביל ההליכה שמוביל במעלה הגבעה הקטנה היה עמוס במיוחד. הכניסה חופשית ונתנו ליער ציון 8.5.

על ההרים הסמוכים מצידו הדרומי של הגשר נמצא פארק הקופים Iwatayama, אך הילדים לא התלהבו מספיק מהרעיון וויתרנו עליו. ביציאה המערבית מהיער הגענו לצומת T, בה פנינו ימינה תוך שאנחנו חולפים לאורך אגם Ogura שהיה מלא במרבדי לוטוס עד שלא ראו את המים. אחריו הגענו אל מקדש Jōjakkōji. המקדש לא היה בתכנון שלנו ושמענו עליו בדרך מזוג ישראלים שטיילו במקום אז נכנסנו לראות. המקדש שליו במיוחד ומשתלב נהדר בטבע בו הוא נמצא. אומרים שהוא יפיפה בשלכת. שער הכניסה אליו מכוסה כולו טחב ואחרי שמטפסים במורד המדרגות מגיעים אל פגודה דו קומתית ותצפית גבוהה על קיוטו. אנחנו לא רואים צורך לבקר כאן ומסתבר שלא כל המלצה חייבת להיות טובה. כניסה עולה 600 יין (12 שקל).

משם התחלנו לרדת לכיוון תחנת הרכבת על מנת לחזור למרכז העיר. בדרך קנינו גלידה וקרפים ופתאום גילינו אזור של יער הבמבוקים ששילב במבוקים עם מיצגים אמנותיים והיה יפיפה. מזל שהגענו לשם בטעות. המיקום נקרא במפת גוגל Arashiyama Tsukitouro. משם המשכנו לתחנת הרכבת ולקחנו רכבת ותחתית (420 יין, 8.5 שקל) לאזור רחוב Shijo מדרום לנישיקי על מנת לעשות עוד קצת קניות ולאכול ארוחת ערב.

כשהגענו לרחוב Shijo קנינו לליאור מצלמת פילם שהיא מאוד רצתה ולא חשבנו שעדיין מוכרים והמשכנו עוד קצת קניות, אכלנו את העוגיות הלונדוניות המפורסמות Ben's וחיפשנו מקום לאכול בשוק, אך כמעט הכל היה כבר סגור אז הסתפקנו בטעימת סושי קלה, קנינו עוד צ'ופסטיקס ונזכרנו שהמדריך בסיור גיישות המליץ על רחוב Kiyamachi כמקום מצוין למסעדות ואכן מצאנו שם מסעדה חביבה מעט נחבאת בקומת מרתף ושמה Sugidama ואכלנו שם אחלה ארוחה שעלתה 11,425 יין (228 שקל). משם חזרנו למלון.

יום חמישי 24/9/26

אחרי ארוחת בוקר קלה לקחנו את הרכבת (240 יין, 4.8 שקל) אל אתר התיירות האחרון מהטופ של העיר. מקדש Fushimi Inari הוא מקדש שינטו חשוב הידוע באלפי שערי טורי אדומים לאורכו של נתיב הליכה ארוך שמתחיל אחרי המבנה המרכזי ומוביל ליער של הר Inari הקדוש. זהו מקדש האינארי (אלוהי האורז של השינטו) החשוב ביותר. יש במקדש פסלי שועלים רבים שנחשבו לשליחים של אינארי. בכניסה למקדש ניצב שער Romon ואחריו האולם הראשי (Honden) בו מניחים המבקרים מנחה לאל.

בחלקו האחורי של המתחם נמצאת הכניסה לשביל ההליכה המקבילי ועליו שערי הטורי הצפופים שנקרא Senbon Torii (אלפי שערי טורי). על כל שער רשום מי תרם אותו ומתי. התרומה מתחילה ב-400,000 יין (8000 שקל) לשער קטן עד יותר ממיליון יין (20,000 שקל) לשער גדול. הטיפוס עד פסגת ההר וחזרה אורך כשעתיים אך ניתן להסתובב חזרה מתי שרוצים. הדרך מאוד צפופה ולאורכה לא מעט מקדשים קטנים עם שערי טורי מיניאטוריים (שנתרמו על ידי תורמים בעלי תקציב קטן יותר) ופסלי שועלים.

בשלב מסוים הגענו לצומת T, בה אפשר לפנות שמאלה ולחזור או לפנות ימינה לעבר מרפסת תצפית מאוד יפה על העיר או להגיע עד הפסגה. אנחנו הגענו עד התצפית (כ-45 דקות) ואז הסתובבנו וירדנו חזרה (כ-20 דקות נוספות) ואילו עומר ורועי המשיכו לפסגה וטענו שזה היה מיותר ולא היה שום דבר שהצדיק את ההגעה לשם. לשני הבנים שהגיעו לפסגה לקחה הדרך קצת פחות משעה וחצי אבל זה מהיר במיוחד.

ברחבי המקדש יש מסעדות המגישות אינארי סושי או Kitsune Udon (אודון שועלים) העשויים Aburaage (טופו מטוגן) שאהוב על שועלים. אומרים שהמקדש מאוד יפה לפנות ערב כשהאורות נדלקים והוא מואר. בסך הכל היינו במקדש כשעתיים, הכניסה חופשית ונתנו לו ציון 8.5. קישור.

מהמקדש לקחנו רכבת ותחתית (370 יין, 7.4 שקל) אל שוק נישיקי. אמנם כבר היינו בו פעמיים אבל הפעם זה הביקור הרשמי בשעות שכל השוק פעיל. שוק Nishiki הוא שוק קמעונאי מקורה וגדול המתפרס לאורך חמישה בלוקים עם מעל 100 חנויות ומסעדות המשרתות מקומיים ותיירים כאחד, מתמחה בעיקר באוכל ונקרא בחיבה המטבח של קיוטו. אפשר למצוא בו פירות ים טריים, תוצרת חקלאית, סכינים וכלי בישול לצד מאכלים עונתיים ומאכלים ייחודיים לקיוטו כמו ממתקים יפניים, חמוצים, פירות ים מיובשים וסושי.

בשוק אפשר למצוא מצד אחד דוכני שוק קטנים ומצד שני חנויות דו קומתיות גדולות. כמעט כל מה שנמכר בשוק גם מיוצר בסביבה. בשוק יש גם מסעדות וגם דוכני מזון מתמחים במוצר בודד, מה שמאפשר לעשות הרבה טעימות, אך חשוב לזכור כי אכילה תוך כדי הליכהנחשבת לא מנומסת. השוק נוסד בשנת 1310 כשוק דגים סיטונאי וברבות מאות השנים גדל והפך לקמעונאי. משפחות רבות מחזיקות בשוק חנויות כבר לאורך מספר דורות. נתנו לשוק ציון 9. קישור.

אנחנו טעמנו מספר מאכלים בשוק. התחלנו עם גיוזות במילוי בשר ואגיו שעלו 1100 יין (22 שקל). המשכנו לאכול שרימפס בטמפורה, המאכל החביב על סיגל שעלה 1200 יין לזוג (24 שקל) וקינחנו את הטעימות עם דנגו, שיפוד של כדורים מתוקים דומים למוצ'י, אך עשויים קמח אורז ולא אורז מאודה. הם בעלי מרקם גמיש ולעיס וטעם מתקתק ויחסית ניטרלי ועלו 600 יין לצמד שיפודים (12 שקל) בשלל צבעים. כל זה היה רק הקדמה למסעדת הצלופחים המומלצת אליה הלכנו כעת.

מסעדת Ajisai no Toyo היא מסעדה שמתמחה בצלופחי מים מתוקים הנקראים Unagi, בשונה מצלופחי ים שנקראים Anago. בנהרות יפן יש צלופחי מים מתוקים רבים, מה שהפך את המעדן הזה עוד במאה ה-17 למאכל נפוץ ולא יקר בקרב התושבים. בדרך כלל עושים אותו על גריל בציפוי רוטב Tare מתוק מלוח. מעט מאתגר למצוא את המסעדה שמתחבאת לה בקומה שנייה בשוק.

המסעדה מגישה רק מנה אחת של צלופחים עם רוטב על אורז ואפשר להזמין אותה בשלושה גדלים, החל מחצי מנה במחיר 3200 יין (64 שקל), שני שליש מנה במחיר 3700 יין (74 שקל) או מנה שלמה במחיר 4800 יין (96 שקל). המחיר כולל גם מרק מיסו. רצינו להזמין מנות שלמות ולחלוק אבל אצל היפנים זה לא עובד וכל אחד חייב להזמין מנה. הארוחה הייתה נפלאה, עלתה 21,100 יין (422 שקל) ונתנו לה ציון 9. קישור.

אחרי הארוחה עשינו טעימה נוספת של Daifuku, שזה מוצ'י במילוי שעועית אדומה. שלישייה עלתה 1300 יין (26 שקל) ולאחריה עשינו עוד קצת קניות וחזרנו למלון למנוחה קלה.

עוד קודם עומר איתר באזור המלון מסעדה שמגישה המבורגר ואגיו עם ציון 5 נדיר בגוגל ומאותו רגע הוא היה חדור מטרה לאכול שם ולא נתן לאף עובדה לבלבל אותו. מכיוון שהבנות פחות התלהבו מזה ולא רצו את זה לארוחת ערב, אז עומר חשב שזו יכולה להיות אחלה ארוחה בין הצהריים לערב, רועי כמובן קפץ על המציאה ואני הצטרפתי אליהם לראות (ולטעום) את הפלא. עומר הזמין את המנה הקלאסית, רועי הזמין המבורגר שבתוכו הונח חלמון של ביצה ואני רק נהניתי לראות את שניהם עפים על הארוחה. לקראת סיום הארוחה גם אופיר הגיעה לבקר ולטעום ביס, אך לא רצתה להזמין לעצמה. בדיעבד היא הצטערה. למקום קוראים Wagyu Teriyaki Itadaki Burger Gion. שתי המנות ושתייה עלו 8100 יין (162 שקל). קישור.

בשעה 18:00 חזרנו למלון לאסוף את סיגל וליאור ויצאנו אל תחנת הרכבת המרכזית של קיוטו. תחנת קיוטו היא תחנה מודרנית משולבת מתכת וזכוכית והיא שונה מאוד מהדימוי המסורתי של העיר. בתחנה יש מספר אטרקציות אותן הגענו לראות והן נמצאות בכניסת Karasuma הצפונית. האטריום הראשי המתנשא לגובה של 15 קומות מספק נראות של חללית עתידנית. Daikaidan Great Staircase מוביל מהקומה הרביעית לעבר גן השמים והוא גרם המדרגות הכי מפורסם בקיוטו. הוא יוצר מעין אמפיתאטרון המשמש לקונצרטים והופעות ועל המדרגות משובצות מעל 15,000 נורות לד היוצרות מידי ערב מיצג אורות מרהיב המשתנה על פי עונות השנה ולכן יש להגיע רק לאחר רדת החשיכה.

מעל הכל נמצא בקומה 15 העליונה Sky garden, גן השמים, ממנו יש תצפית יפה על העיר ובניין התחנה. מדרום רואים את פגודת Toji, פגודת העץ הגבוהה ביפן שמתנשאת לגובה של 57 מטרים ומצפון בולט מעל הכל מגדל טוקיו (Nidec Kyoto Tower), שמתנשא לגובה של 131 מטרים והוא תוכנן להראות כמו מגדלור יפני מסורתי המאיר את קיוטו או חרב סמוראים המכוונת כלפי השמים. אם מביטים מזרחה אל האטריום של התחנה בולטת לעין מנהרת הזכוכית Skyway Tunnel שתלויה בקומה העשירית ומובילה במרומי המבנה ממתחם האוכל באגף המערבי אל הכיכר המרכזית באגף המזרחי וגם היא מספקת נופים נפלאים של מגדל טוקיו והעיר מצפון. רועי ניצל את הזמן לפטפט ולשפשף את האנגלית עם סבתא יפנית שכנראה הייתה לה את אותה מטרה והשיחה הארוכה והרצינית שלהם מאוד שעשעה אותנו.

כעת ירדנו מעט בגרם המדרגות הצבעוני אל הקומה העשירית, שם נמצא Kyoto Ramen Koji, מתחם ובו מסעדות ראמן נבחרות מרחבי יפן המאפשר לטעום ראמנים שונים מאזורים שונים ביפן, אבל איך בוחרים? בסופו של דבר הימרנו על Ramen Koganeya, המתמחה בראמן Tonkotsu, שזה ציר עצמות חזיר קרמי ולבן. את ההזמנה למסעדה עושים עוד מחוצה לה באמצעות מכונת כרטיסים דיגיטלית הכוללת תמונות של המנות, אך עדיין היה די קשה להבין את ההבדלים בין המנות השונות.

הזמנו ראמן לכל אחד מסוגים שונים ועם סוגי בשר שונים ומשונים. אני לא בטוח שכל אחד הבין מה הוא אכל אבל זה היה טעים מאוד ועלה לכולנו 14,260 יין (285 שקל). קישור. נתנו לתחנה ציון 7 ואנחנו לא חושבים שיש סיבה להגיע אליה לביקור במיוחד. משם חזרנו לאזור המלון עם רכבת ותחתית (390 יין, 7.8 שקל).

לא רחוק מהמלון נמצאת סמטת Pontocho. זוהי סמטה צרה הנמתחת מרחוב Shijo ל-Sanjo ממערב לנהר ובה נמצא אחד מאזורי האוכל עם האווירה הכי טובה בעיר. מסעדות קטנות משני הצדדים מציעות מגוון אוכל החל מאוכל מהיר וזול ועד מיטב המטבח היפני ולחלקן יש מרפסת שממש יושבת על הנהר וזה משתקף מאוד יפה במים. אחרי ששוטטנו קצת חזרנו חזרה לכיוון המלון וממש כשעמדנו לצאת מהסמטה ראינו לפתע גייקו בדרכה לעבודה.

יום שישי 25/9/26

עוד מעט נפרדים מקיוטו שאותה הכי אהבנו בטיול, אבל עוד לפני הלכנו לאכול ארוחת בוקר של פנקייק יפני אוורירי מפורסם בבית הקפה Sakura Cafe Hanon. התפריט עשיר מאוד ולקחנו סוגים שונים של פנקייק כולל קלאסי, עם רוטב שוקולד, גרסת קרמל עם בננות וסיגל בחרה את המיוחד מכולם, פנקייק עטוף בכיסוי עשוי מוצ'י שהוגש עם גלידת מאצ'ה. ממש פנקייק מלכותי. הפנקייקים היו מעולים והמקום מאוד מומלץ אפילו שיש אליו המתנה. הארוחה עלתה 13,040 יין (261 שקל). קישור.

בדרך חזרה למלון חצינו בפעם האחרונה את נהר Kamo וצילמנו תמונה יפה של המסעדות של סמטת Pontocho שיושבות ממש על המים, אבל אני בחרתי לצרף דווקא את התמונה שצילמתי אתמול בערב כשהכל היה מואר.

את הנסיעה לתחנת הרכבת קיוטו בחרנו לעשות עם רכבת למרות הליכה של כמה מאות מטרים אליה אחרי הניסיון המר עם האוטובוסים. הגענו לתחנה כשעה לפני יציאת הרכבת, הצטיידנו בקופסאות בנטו ועלינו על רכבת השינקנסן שיצאה בדרכה אל Odawara בשעה 12:33 כשהיעד הסופי שלנו הוא Hakone. זו הנסיעה הכי ארוכה שלנו בטיול, היא ארכה 2:05 שעות ועלתה 12,100 יין (242 שקל) לאדם למקום שמור. בהגעה לתחנת Odawara עלינו על רכבת Hakone Tozan אל תחנת Hakone Yumoto בעיירה בשם זה (360 יין, 7.2 שקל) ומשם צעדנו כמה מאות מטרים אל הריוקאן שלנו. בדרך חצינו את נהר Haya הפראי ולאחריו את נהר Sukumo, כשבהדרגה אנחנו מסתגלים לטבע היפיפה אחרי הערים הגדולות בהן ביקרנו.

הריוקאן שלנו Yaeikan נבחר בקפידה אחרי שחיפשנו לינה מסורתית לכולנו יחד, במיקום טוב ועם ארוחת Kaiseki מסורתית. ריוקאן (Ryokan) הוא בית הארחה יפני מסורתי שאירוח בו הוא חוויה מיוחדת שכוללת לינה על מזרנים או פוטונים על מחצלות טטאמי, ארוחות מסורתיות, דלתות הזזה מעץ עם נייר אורז, נשים בקימונו ועוד סממני תרבות יפניים. הריוקאנים נהוגים יותר באזורים הכפריים מחוץ לערים הגדולות, בייחוד באזורי מרחצאות. הם נבדלים אחד מהשני בגודל, בסגנון וכמובן במחיר. יש משפחתיים קטנים עם מספר מצומצם של חדרים ויש כאלה שמזכירים בתי מלון עם מאות חדרים ומתקנים כמו במלון, אך באחרונים לא באמת חווים את התרבות. המחיר ללילה יקר ולכן מומלץ לשהות בהם רק לילה אחד בשביל החוויה. המחיר כולל בדרך כלל גם ארוחת ערב יפנית טיפוסית ביום ההגעה וארוחת בוקר למחרת. כדאי מאוד לבחור ריוקן שיש בו אונסן ואז מרוויחים חוויה כפולה.

אונסן (Onsen) הוא אחד מסימני ההיכר והתרבות המקומית, שם כללי לבריכות מעיינות חמים, שאלפים מסוגן קיימים ביפן ובייחוד באזור האקונה, שידוע במרחצאות החמים שלו והוא חלק משמורת הטבע Fuji Hakone Izu הנמצאת כ-100 ק"מ דרומית מערבית מטוקיו. היפנים נוהגים לטבול בהן לאחר שקרצפו את גופם והרחצה באונסן הציבורי מתבצעת בעירום מלא ובהפרדה בין גברים ונשים. חלק מהבריכות נמצאות בטבע וחלקן בבתי מרחץ ומלונות. מכיוון שרחצה משפחתית בעירום לא הייתה על הפרק, בחרנו ריוקאן עם אונסן פרטי בתוך החדר וזה ייקר את מחיר הלינה בכ-200$ ללילה. בדיעבד זו הייתה טעות כי האונסן הפרטי היה קטן במיוחד וגם כי בריוקאן היה אונסן פרטי נוסף שכל מי שהזמין חדר קיבל בו חצי שעה פרטית.

בריוקאן שלנו היה חדר אחד עם מחצלות טטאמי ושולחן גדול שאחרי ארוחת הערב הוזז הצידה והצוות פרס מזרונים לילדים ללינה ועוד חדר אחד עם פוטון זוגי להורים. המקלחת הייתה בחדר ההורים והייתה משולבת עם האונסן הפרטי, כלומר כל מי שרצה להיכנס למקלחת עבר דרך חדר ההורים, אבל לפחות השירותים היו בנפרד. בריוקאן היו גם אונסנים ציבוריים מופרדים לגברים ונשים, אחד מושקע יותר ואחד פחות, אך שעות הרחצה לגברים ונשים התחלפו ביניהם.

אחרי רחצה באונסן הפרטי ומשחק קצר שרועי קנה וכל הילדים שיחקו יחד על המחצלות יצאנו לשאוף קצת אוויר של טבע בסביבת הריוקאן לפני ארוחת הערב שנקבעה לנו לשעה 18:00. נהר Sukumo, שזרם מתחת למלון היה יפה במיוחד כי לאורכו היו המון מדרגות סלע שיצרו מרבדים של מפלי קצף לבן קטנים שנראו כמו שמיכת פוך. אחרי שהלכנו כמה דקות מערבה לאורך הנהר חצינו את גשר Gyokuren שאחריו נמצאים גני מלון Tenseien, שעומר זיהה במפה. בגנים היפים היו צמד מפלים Hien ו-Ring, מסלול הליכה קצר בטבע ואפילו מקדשון קטן ואנחנו נהנינו מאוד מהטיול הלא מתוכנן.

לאחר ששבנו למלון הגיעה שעת הארוחה. קאיסקי היא ארוחה מסורתית משובחת שמקורה בקיוטו במאה ה-16 והיא תולדה של טקסי התה המסורתיים. זוהי ארוחה של מטבח עילי יצירתי עם מספר מנות רב על פי בחירת השף במגוון טכניקות בישול ובכלי הגשה מפוארים המדגישים טעמים עונתיים ואת הוויזואליות של המנה. הארוחה כוללת בדרך כלל פתיח עם סאקה או שיכר שזיפים, מנה מבושלת, סשימי, מנה עם ביטוי עונתי, מנת גריל ומנת אורז. היא מוגשת בדרך כלל במסעדות מתמחות (Ryotei) ובריוקנים. מכיוון שמאוד ציפינו לארוחה המיוחדת, גם חששנו מעט להתאכזב, אבל היא עלתה על הציפיות וסיפקה חוויה קולינרית יוצאת דופן, מגוונת, מעניינת, אם כי מעט מהירה מידי. קיבלנו אפילו תפריט יפה למזכרת. נתנו לחוויה הכוללת בריוקאן כולל שתי הארוחות ציון 9.

אחרי האוכל סיגל ואני יצאנו לטיול ערב קצר באזור המלון לפני שכולם הלכו לישון. בריוקאן קיבלנו Yukata, שזה חלוק קימונו קל ועשוי כותנה שנפוץ מאוד בריוקאנים ואונסנים. היוקאטה משמשת כחלוק נוחות ופנאי לאורחים ונהוג ללבוש אותה לאחר הרחצה באונסן, בזמן המנוחה בחדר ואפילו בארוחות הערב המסורתיות ובמהלך הליכה בשטחים הציבוריים של הריוקאן או ברחובות העיירה. היוקאטה נסגרת ומהודקת במותניים באמצעות חגורת בד פשוטה הנקראת Obi. את סיגל והילדים זה מאוד שעשע.

יום שבת 26/9/26

ארוחת הבוקר הייתה לא פחות טובה מארוחת הערב והיינו חלוקים בדעתנו מי מהן הייתה טובה יותר. שוב קיבלנו ארוחה גדולה, מגוונת ומעניינת ונהנינו מאוד. בסיום הארוחה פינינו את החדר, אפסנו את המזוודות בריוקאן עד סוף היום, שילמנו מיסי אונסן בסך 150 יין (3 שקל) לאדם ונפרדנו מהמארחים.

היום הזה מוקדש לטיול בטבע של האקונה. האזור גדול מאוד אך אמצעי התחבורה מגוונים, יעילים וכוללים את רכבת ההרים ההיסטורית Hakone Tozan, רכבל, פוניקולר, אוטובוס וספינות ועוד. מאוד קל להשתמש בכל אמצעי התחבורה באמצעות Hakone Freepass, פס נסיעה חופשי ליומיים או שלושה שנמכר בתחנת שינג'וקו בטוקיו (אם מגיעים משם) או בתחנות Odawara או Hakone Yumoto. כרטיס דו יומי עולה 6000 יין (120 שקל) או 7100 יין (142 שקל) כולל רכבת הלוך ושוב משינג'וקו. קישור.

לא רחוק מהמלון הייתה תחנת אוטובוס, בה עלינו על אוטובוס H לכיוון Moto Hakone בדרום אגם Ashi. האוטובוס היה עמוס והנסיעה בדרך המפותלת במעלה ההר שארכה מעל חצי שעה לא הייתה פשוטה. היעד הראשון היה מקדש Hakone, שהוא מקדש השינטו המפורסם ביותר באזור ונמצא על גדת האגם למרגלות הר האקונה. המקדש עצמו נחבא ביער הצפוף ולא מצאנו בו כל עניין, למעט שער הטורי הענק הבולט שלו הניצב באגם ואנשים עומדים בתור ארוך במיוחד על מנת להצטלם איתו. בדיעבד הייתי מוותר על הביקור המיותר במקדש הזה שגם אילץ אותנו ללכת לא מעט ברגל אליו. הכניסה חופשית. קישור.

מהמקדש ירדנו אל האגם. אגם אשי (Ashinoko) נוצר בלוע של הר האקונה לאחר ההתפרצות האחרונה לפני כ-3000 שנה. תמונת האגם והר פוג'י ברקע היא הסמל של האקונה. חופי האגם לא מפותחים למעט מספר עיירות קטנות במזרח ובצפון וכמה ריזורטים. נקודת התצפית הכי טובה אל הר פוג'י על רקע האגם היא ממזח סירות הטיולים בפינה המזרחית של האגם, אך ההר נוטה להיות מעונן רוב השנה ורק ברי מזל רואים אותו. הראות הכי טובה היא בעונות הקרות יותר ובשעות הבוקר המוקדמות, אבל כבר בבוקר הבנו שנפלנו על יום סגרירי במיוחד והערפל רק הלך ונהיה סמיך יותר. אז עוד לא הבנו עד כמה זה יעיב על כל יום הטיול הזה.

בשלב זה התחיל גשם ונכנסנו למאפייה נהדרת מהמומלצים שלנו ושמה Bakery & Table Hakone. היה שם מבחר מסחרר של מאפים ייחודיים שהיו מאוד טעימים והישיבה מול נופי האגם מאוד מרשימה. שילמנו על כל המאפים ושתייה חמה 8290 יין (166 שקל). קישור.

מדרום למזח הסירות היו שני אתרים שהתכוונו להגיע אליהם, אבל וויתרנו בגלל הגשם ובגלל שהזמנו סיור באזור הוולקני בהמשך וחששנו לאחר. ארמון Kohantenbokan שימש כארמון הקיץ של משפחת הקיסר ורק מבנה קטן ופשוט יחסית נותר ממנו. הסיבה המרכזית להגיע היא שהוא מוקף בפארק יפהפה, המכונה Onshi Hakone ובו שבילי הליכה ונוף ציורי של האגם והר פוג'י. הכניסה אליו חופשית. עוד קצת דרומית משם נמצא Hakone Checkpoint. האקונה הייתה נקודת ביקורת חשובה בתקופה הפיאודלית לצורך ויסות התנועה מטוקיו לקיוטו. באתר המשוחזר ממש כמו המקור ניתן לראות את מגדל התצפית, השערים, הגדרות מעץ ארז, בתי הקצינים ותא המאסר. Sekisho Shiryokan הוא מוזיאון קטן הניצב בסמוך עם מספר מוצגים הקשורים לנושא. אנחנו כאמור וויתרנו על שניהם.

אחת האטרקציות המוזרות של האגם היא ספינת הפירטים Hakone Sightseeing Boats. הספינה שטה חצי שעה אל מזח Togendai בצפון האגם ובימים יפים זוכים למראה נפלא של האגם בין ההרים ולפעמים גם את הר פוג'י מצפון מערב. הספינות מעוצבות כמו ספינות פירטים בשל החלטה שיווקית ועיצובית חכמה שהתקבלה בשנות ה-60 של המאה שעברה כשחיפשו דרך ייחודית לרענן את אטרקציית השיט ולהפוך אותה מפתרון תחבורתי לחוויה מרגשת, בייחוד עבור משפחות עם ילדים. לצערנו הערפל החמיר, הגשם לא פסק, היה קר ואי אפשר היה ליהנות מהנופים בשיט. הספינה נכללת בפס התחבורה של האקונה. קישור.

כשיורדים מהספינה מגיעים לאמצעי התחבורה השלישי של הלופ (אחרי אוטובוס ושיט) והוא רכבל. לרכבל Hakone Ropeway יש שלוש תחנות, שתיים מהן בעליה, לאחריה מחליפים רכבל ואז יורדים אל התחנה האחרונה ששמה Sounzan. אנחנו ירדנו מהרכבל בתחנה השנייה Owakudani הנמצאת בגובה 1044 מטרים. כבר ביציאה הרגשנו את הקור העז מבחוץ והערפל הכבד לא אפשר לראות כלום.

Owakudani הוא אזור סביב מכתש שנוצר בדומה לאגם בעקבות התפרצות הר געש לפני כ-3000 שנה. כיום האזור וולקני ופעיל עם אדי גופרית, מעיינות ונהרות חמים ואפילו תצפית יפה להר פוג'י בראות טובה. ניתן לבקר שם רק בהזמנה מראש (באתר ביפנית בלבד) ואנחנו הזמנו סיור לשעה 13:00. מתחנת הרכבל מוביל מסלול הליכה קצר של 10 דקות אל האזור הוולקני, שם ניתן לצפות בהתפרצויות קיטור ובריכות מים מבעבעים. כשהגענו למרכז המידע נאמר לנו שהסיור לא יתקיים היום בשל מזג האוויר. לא הופתענו. אפשר בעיקרון גם לצפות בצורה מוגבלת על האזור מהרכבל מבלי לרדת, אך הראות הייתה אפסית. קישור. מהר מאוד חזרנו לרכבל והמשכנו איתו למטה אל תחנת Sounzan האחרונה.

בתחנת הרכבל התחתונה עברנו ישר לאמצעי התחבורה הרביעי, הפוניקולר Hakone Tozan Sounzan Cablecar בו נסענו 10 דקות למטה עד היישוב Gora, שם עברנו לרכבת ההרים Hakone Tozan לנסיעה של תחנה אחת, שם נמצא האתר האחרון להיום.

המוזיאון הפתוח (The Hakone Open Air Museum) יוצר שילוב הרמוני בין טבע ואומנות על ידי תצוגה של פסלים המשתלבים עם נופי העמק וההרים סביב במספר אזורים וחללי תצוגה מקורים או פתוחים. אני מניח שאם לא היה גשם ללא הפסקה, היינו נהנים שם הרבה יותר. במקום יש גם אולם תצוגה דו קומתי של יצירות פיקאסו עם תמונות, פסלים ועבודות קרמיקה בנוסף לתמונות שלו בתחנות חייו השונות ולא כל כך היה ברור לנו איך זה מתקשר למקום. על מרבדי הדשא נמצאים פסלים של אמנים מקומיים ובינלאומיים. אחד הגדולים שבהם הוא הפסל הסימפוני שבנוי כמגדל ואפשר לטפס במעלה המדרגות הספירליות שלו כשמסביב ויטראז'ים צבעוניים ולמעלה תצפית מרשימה על הפארק וההרים. במוזיאון יש גם שתי מסעדות (אחת מהן בסגנון בופה, בה אכלנו צהרים אחרי שלא מצאנו אף מקום ראוי אחר). הכניסה עולה 2000 יין (40 שקל). קישור.

מהמוזיאון הפתוח נסענו שוב עם רכבת ההרים Hakone Tozan אבל עכשיו גם הבנו מאין קיבלה את שמה. הרכבת נוסעת במסלול תלול בין ההרים עם נופים יוצאים מן הכלל ובמקטעים מסוימים היא אפילו נכנסת אל תחנות סיבוב בו הנהג עובר מצד לצד של הרכבת על מנת להצליח להתמודד עם סיבובים חדים. קשה להסביר את זה מבלי שרואים את זה. הנהג הסביר ברמקולים שבקטע מסוים של הנסיעה יש פער גובה של 20 מטרים בין הקרון הראשון לאחרון וברכבת כל כך קצרה זה בלתי נתפס. הנסיעה אל התחנה האחרונה Hakone Yumoto ארכה 35 דקותומשם צעדנו אל הריוקאן, בדרך קנינו מטריות ב-7/11 בעיקר על מנת להגן על המזוודות, אספנו את המזוודות ויצאנו שוב לאותה תחנה, ממנה נסענו אל תחנת Odawara.

בתחנת Odawara עלינו על רכבת השינקנסן לנסיעה קצרה של חצי שעה לתחנת טוקיו בטוקיו (3610 יין, 72 שקל לכרטיס עם מקום שמור). מתחנת הרכבת צעדנו כמה דקות אל המלון. Hotel Monterey Ginza הוא מלון 4 כוכבים בשכונת גינזה במיקום מאוד נוח מבחינת תחבורה, מולו היו שני סניפי קונביני, אבל היה קשה מאוד למצוא בסביבת המלון מסעדות במחירים סבירים והכל היה מאוד יקר. החדרים היו די קטנים, המיטה הייתה צרה וצמודה לקיר (בניגוד לתמונות) והצוות בקבלה היה קורקטי למדי ופחות נעים ממה שהורגלנו. חדר האמבטיה היה יחסית מרווח אבל מאוד מיושן ולא נעים.

אחרי קבלת החדרים והתארגנות קצרה יצאנו לארוחת ערב. רצינו לאכול במסעדת Tonkatsu מומלצת, אך הגענו מאוחר מידי והיא כבר הייתה סגורה. הילדים חיפשו במהירות אלטרנטיבה ראויה וכך מצאנו את מסעדת Keitei הנהדרת, שנמצאת בקומה ה-8 של כלבו Matsuya. הארוחה כוללת נתחי חזיר מצופים בפירורי לחם פריכים ומטוגנים (שניצל יפני) לעומת ארוחת גיוקאטסו (שאכלנו באוסקה) שכוללת שניצל מנתחי בקר והיא יוקרתית יותר. המסעדה מתמחה בנתחי פרימיום של חזיר ומומלץ לבחור נתחי Pork Loin או Pork Fillet. כל אחד הזמין את הנתח שנראה לו מהתפריט על פי מידת השומן ועומר ואני חלקנו מנת טעימות עם מגוון סוגים. הופתענו לקבל במחיר השניצל ארוחה שלמה שכללה מרק מיסו, כרוב קצוץ ואורז ללא הגבלה. זו הייתה ארוחה מצוינת שעלתה 18,876 יין (377 שקל). קישור.

יום ראשון 27/9/26

את היום הראשון בעיר הגדולה החלטנו להקדיש לשכונת Harajuku כי היא תוססת במיוחד בימי א'. אכלנו ארוחת בוקר של כריכים וקפה ברשת Doutor, שהיא הרשת הגדולה ביפן עם מעל 1000 סניפים. כריך או מאפה עם קפה לכל אחד עלה יחד 4980 יין (100 שקל). קישור. מבית הקפה לקחנו את הרכבת התחתית אל פארק Yoyogi, שם נמצא היעד הראשון (272 יין, 5.5 שקל).

מקדש Meiji נמצא ממערב ל-Harajuku (כעשר דקות הליכה מהתחנה) בתוך יער גדול במרכזו של פארק Yoyogi. הוא מוקדש לקיסר Meiji ולקיסרית Shoken ונחנך בשנת 1920, כ-8 שנים לאחר מות הקיסר. הוא נהרס במלחמת העולם השנייה ושוחזר לאחריה. הקיסר נולד בשנת 1852, עלה לשלטון בשנת 1867, סיים את התקופה הפיאודלית והיה הקיסר הראשון של יפן המודרנית. בתקופתו עברה הבירה מקיוטו לטוקיו ויפן הפכה מודרנית ומערבית יותר. שער Torii עצום נמצא בכניסה למתחם, משאיר את העיר הסואנת מאחור ומוביל למקדש יפני מסורתי בתוך היער השלו. המקדש הזה מאפשר לנו להתוודע למספר טקסים ואמונות הנהוגים במקדשי יפן, אבל עוד לפני הייתה לנו הזכות לחזות בחתן וכלה שבאו לחגוג את חתונתם במקדש הזה. אם רוצים לראות חתונות, יש להגיע למקדש בסופי שבוע. הכניסה למקדש חופשית.

לפני הכניסה למקדש המאמינים נוטלים ידיים ורוחצים פנים. בתוך מתחם המקדש ישנה חצר מוקפת חומה, שבראשה האולם המרכזי, אותו אסור לצלם. המבקרים מוחאים כפיים על מנת להעיר את האלים, משליכים מטבע כתרומה ומשתחווים שלוש פעמים. בחצר נטועים שני עצים עתיקים, המוקפים במאמינים שחורטים משאלות על לוח עץ שנקרא Ema, אותו תולים על מתקן ייעודי.

ממול נמצא שולחן ועליו Omikuji, מנהג אותו כבר ראינו במקדשי קיוטו ונראה גם בהמשך. מתחילים עם ניעור של תיבת עץ ובה חור קטן ומשיכת מקל במבוק דק מתוך החור שעליו רשום מספר מזל. על העמדה יש עמדת מגירות עם מספרים וממנה מוציאים את הפתק התואם למספר שיצא לך על המקל. בפתק רשום מה המזל שלך החל ממזל טוב יוצא דופן שנקרא Daikichi ועד מזל רע שנקרא Kyo וכן עצות בתחומי בריאות, פרנסה, אהבה ונסיעות. אם יוצא מזל טוב שומרים אותו בארנק או בתיק ואם יוצא מזל רע אז נוהגים לקשור מתקן חבלים בחצר המקדש כדי שרוחות המקדש ייקחו את המזל הרע וישאירו אותו שם. מקל עולה 100 יין.

אחרי שנהנינו להתוודע למנהגי המקומיים יצאנו מהשער הדרומי לעבר קיר חביות הסאקה (Consecrated Sake Barrels) שהוא לבטח אחד המפורסמים והמצולמים ביותר במתחם אבל יש לו גם משמעות היסטורית ודתית ייחודית. חביות הסאקה המוצגות הן אינן אלמנט עיצובי, אלא תרומה רשמית שנתית מאיגוד מבשלות הסאקה של יפן לכבוד הקיסר מייג'י והקיסרית שעל שמם נקרא המקדש. על כל חבית מוטבעת הקליגרפיה והלוגו המסורתיים של המבשלות השונות מכל רחבי המדינה. הסאקה מובא למקדש כמנחה לכבוד רוחו של הקיסר והבעת תודה והערכה על פועלו. מה שמפתיע הוא שממול נמצא קיר חביות יין כיוון שהקיסר ורעייתו היו ידועים כחלוצים שפתחו את שערי יפן למערב ואימצו בהדרגה אלמנטים מהתרבות האירופאית כולל יין. החביות הללו נתרמו על ידי יקבים מובילים מחבל בורדו בצרפת כמחווה היסטורית לקשרי התרבות והמסחר בין יפן לצרפת וכהוקרה על אהבתו של הקיסר ליין צרפתי. נתנו למקדש מייג'י ציון 8. קישור.

אחרי המון תמונות עם החביות היפות המשכנו בדרכנו לרובע Harajuku. הרובע נמצא בין הרבעים שינג'וקו ושיבויה ולכן אפשר לשלב ביקור יחד עם אחד משניהם, אם כי אנחנו הקדשנו לו יום שלם. הרובע הוא מרכז אופנת צעירים עולמי ויש בו הרבה חנויות לאופנה "מוזרה" הנקראת Cosplay (קיצור של Costume play) ול-Kawaii (דברים חמודים). רחוב Takeshita הצפוף (בעיקר בסופי שבוע) הוא הרחוב הכי מעניין ברובע, משתרע לאורך 400 מטר, הוא מרכז האופנה לצעירים ומקום נהדר לטעום מאכלים ייחודיים. יש בו וסביב לו המון חנויות, בוטיקי אופנה, חנויות יד שנייה, דוכני קרפים ומזון מהיר. קיבלנו המלצה שאם רוצים לראות את הרחוב במיטבו עם כל אופנת הקוספליי ונחילי הצעירים, מומלץ להגיע בימי ראשון. בפועל באמת קיבלנו את הרחוב צפוף הרבה יותר, אבל לא התרשמנו שזו הייתה עצה טובה.

מעט אחרי הכניסה לרחוב מימין נמצא Purikura Shop NOA. פוריקורה הם ביתני צילום שאהובים במיוחד על בנות יפן ואי אפשר לחזור לארץ בלי מזכרת מהן. נכנסים למכונה בדרך כלל עם חברים, מצטלמים על פי ההוראות, מעצבים, מדפיסים ומקבלים תמונה הזויה במיוחד. גם בלי השפה היפנית אין בעיה להבין. אפשר לראות מחוץ למכונה אילו תמונות היא מאפשרת. המכון הזה ידוע כאחד הגדולים והטובים בטוקיו. תמונה עולה בסביבות 500 יין (10 שקל) במטבעות ויש במקום מכונת פריטה. אופיר, רועי וליאור עיצבו להם תמונה למזכרת והמשכנו בדרכנו. קישור.

ממול נמצא סניף דגל של Daiso ובו 5 קומות עמוסות במוצרים שכמעט כולם עולים 110 יין (2.2 שקל). אני חושב בדיעבד, שהרשת הזו היא הכי אטרקטיבית ביפן לקניות קטנות ובעיקר למוצרי טיפוח וקרמים, הרבה יותר מאשר דונקי. בהמשך נמצאת WC, אחת החנויות הפופולריות לאופנת רחוב ופופ בקרב בנות במחירים סבירים. אנחנו לא מצאנו שם כלום. לאחר מכן עצרנו לאכול 3 טאיאקי במילוי שוקולד, פודינג וגבינה בצבעי הקשת ובעוד אנחנו אוכלים, אופיר איתרה בסמוך חנות ושמה Lemonica שתמונת הלימונדה שלהם הייתה מפתה. הלימונדה שלקחנו בשני טעמים אמנם הייתה מאכזבת, אבל הם מוכרים דונאטים מופלאים במגוון מילויים וכריך ברווז יוצא מן הכלל. כריך, ארבעה דונאטים ושתי לימונדות עלו 4533 יין (90 שקל). קישור.

מול חנות הלימונים היה דוכן Long! Longer!! Longest שמוכר ספירלות צ'יפס באורך הזוי. יש להם 3 גדלים, כאשר הארוך ביניהם מגיע לאורך של 52 ס"מ ועולה 850 יין (17 שקל). אפשר לבחור איזה תיבול לשים עליו. הם מוכרים גם צ'ורוס בגודל של 55 ס"מ. בהמשך הרחוב יש סניף נוסף שלהם. קישור. ממש לידם נמצאת החנות Totti Candy Factory שמוכרת שערות סבתא צבעוניות ועצומות בגודלן.

כעת הגענו לעוד אחד מעסקי האוכל המפורסמים של הרחוב והוא הקרפריה Santa Monica Crepes. מגוון הקרפים שם אינסופי והם מוצגים גם בצורה מוחשית עם דגמי שעווה. הקרפים ביפן מגולגלים לקונוס וזה מאפשר להכניס לתוכם בנוסף לקרמים גם עוגות, עוגיות ועוד מיני הפתעות נוספות. קנינו לילדים שני קרפים שונים כשמחיר קרפ בסביבות 750 יין (15 שקל). קישור.

את חגיגת האוכל ברחוב חתמנו במסעדת הכריכים Chermside Sandwich, שיש לה סניף גם בשיבויה. המסעדה מתמחה בכריכי סאנדו רכים עם מילויים משוגעים וספינת הדגל שלהם היא כריך הואגיו. בנוסף לשני כריכי ואגיו, הזמנו גם כריך חזיר אחד ועוד אחד עם אומלט. שלושתם היו יוצאים מן הכלל אבל דווקא כריך החזיר הצנוע גנב את ההצגה. ארבעת הכריכים ושתייה עלו 13,430 יין (268 שקל). קישור.

בשלב זה הגענו לקצה הרחוב ופנינו ימינה לכיוון שדרת Omotesando, שדרת הקניות היוקרתית של טוקיו. היא נמצאת מדרום לרחוב Takeshita, יותר מכפולה ממנו באורך ורחבה מאוד. נמצאים בה מגוון בתי קפה, מסעדות ורשתות אופנה בינלאומיות. ליאור מאוד רצתה את הנעליים הצהובות של מותג הנעליים היוקרתי היפני Onitsuka Tiger ונכנסנו לחנות המותג בשדרה רק כדי לגלות שהנעליים אינן במלאי. המוכר בדק לבקשתי ואמר כי יש נעליים במלאי בסניף נוסף לא רחוק משם אז רצנו אליו ושם מצאנו את הנעל הנחשקת. כששאלתי מה המחיר כמעט התעלפתי מהתשובה, אבל לפעמים חלום עולה הרבה כסף. אופיר טענה שאני זה שיצר את החלום ולכן אני יכול לבוא בטענות רק לעצמי. וואלה, צודקת, העיקר שיש נעליים צהובות.

שמחים ומאושרים יצאנו לטייל בשדרה שעמוסה במרכזי קניות נוצצים. קומפלקס החנויות Omotesando Hills המעוצב מכוון לאופנה לבני 30-40. LaForet הוא קניון גדול שמכוון לקהל נשי צעיר. Tokyu Plaza Omokado הוא מרכז קניות בעיצוב יוצא דופן עם אופנה, לייפסטייל, כניסת מראות מרשימה וגינה בקומה שישית ואילו Harakado הוא האח החדש שלו שנפתח לאחרונה, נראה כמו גוש קריסטל והוא אחד ממרכזי הקניות המדוברים בעיר. בשלוש הקומות האחרונות שלו יש מרפסת גינה עם תצפית יוצאת מן הכלל. מכיוון שהרגשנו מעט סחרחורת מכל מרכזי הקניות, הסתפקנו בתצפית על הרחוב ההומה מהגינה המרשימה.

אם יש לכם עוד כח, אז מזרחית לשם נמצאות חנות המזכרות Oriental Bazaar המתנשאת לגובה של 4 קומת והיא אחת הגדולות והפופולריות ביותר בעיר וחנות Kiddy Land הסמוכה היא ממלכת צעצועים בת 5 קומות מיוחדת במינה. עוד מזרחה משם אל תפספסו את חנות הדגל המהממת של לואי ויטון, שהייתה בזמנו הגדולה בעולם. מכיוון שהרגשנו תחושת מיצוי משולבת בעייפות, נטשנו את מרכזי הקניות וטיילנו מערבה בין חנויות הרחוב עד לתחנת התחתית, ממנה חזרנו למלון. נתנו לרובע Harajuku ציון 8.5.

אחרי ההגעה למלון, סיגל ואני הלכנו לעשות כביסה בשירות עצמי במקום ששמו Baluko Laundry Place. יש שם מכונות ענק עם קיבולת של עד 16 ק"ג וכן מכונות עם ייבוש וזה מאוד נוח. כביסה וייבוש עלו 800 יין (16 שקל). קישור. בזמן שסיגל המתינה לייבוש, אני הלכתי עם הילדים למסעדה שאיתרנו מול המלון ממש בירידה לתחנת התחתית ושמה Sushi Tofuro Ginza 1 chome. התפריט היה מעניין, המחירים נוחים, אך האוכל היה הרבה פחות מוצלח. אחרי שהזמנו, הלכתי לעזור לסיגל להביא את הכביסה, שמנו אותה במלון והצטרפנו לארוחה. הישיבה שם היא בחדרים פרטיים וזה די כיף ויש פעמון על מנת לקרוא לשירות. אכלנו מרק אודון, טמפורה והרבה סושי והכל עלה 17,270 יין (345 שקל). קישור.

יום שני 28/9/26

הבוקר נסענו אל רובע Shibuya, אחד הרבעים המפורסמים של העיר, בעיקר בשל מעבר החציה הנחשב לעמוס בעולם, אבל גם רובע קניות פופולרי עם חיי לילה וחנויות קונספט אטרקטיביות המתמקדות בעיקר בתרבות ואופנת צעירים. אזור הבילויים והקניות נמצא מסביב לתחנת הרכבת. פה נולדו רבים מהטרנדים של בילוי ואופנה ביפן ויש כאן מספר בתי כלבו עצומים בגודלם. ממש ביציאה מתחנת הרכבת נמצא פסל הכלב Hachiko. הפסל נחשב לנקודת המפגש הפופולרית בעולם (מי קבע את זה?) וסיפור מעניין אחריו. הכלב הנאמן חיכה שם מידי יום לאדונו כשחזר מהעבודה, המשיך לעשות זאת עוד שנים רבות אחרי שהוא נפטר והפך סמל לנאמנות חסרת פשרות.

בעודנו מהרהרים במושג נאמנות, ניגשה לילדים מפיקה של ערוץ טלוויזיה יפני ושאלה אם יסכימו להתראיין. את התשובה אתם רואים בתמונה, הילדים נענו בשמחה וזכו בעוד חוויה.

ליד הפסל נמצא מעבר החציה (Shibuya Scramble Crossing) המפורסם העמוס בעולם שמאפשר חציה במקביל של כל צלעות הצומת כולל אלכסון. אני לא יודע למה, אבל כשהיינו שם (וגם כשחזרנו שוב בהמשך) לא חזינו בתופעה המלהיבה של אלפי אנשים שחוצים יחד את הצומת ולא כל כך הבנו את ההתלהבות אחרי שכבר ראינו באוסקה ואפילו אתמול צמתים עמוסים יותר. אפשר לצפות על ההתרחשותמלמעלה מהקומה השנייה של סטארבאקס אבל לנו היה מתוכן ביקור בצהריים בתצפית Shibuya Sky, כך שחיכינו לראות את הצומת מלמעלה כשנגיע לשם.

כעת זה היה זמן טוב לארוחת בוקר שעוד לא אכלנו. מול מרכז הקניות Shibuya 109 היה סניף של רשת Excelsior Caffé ואכלנו שם ארוחת בוקר טובה שעלתה 5340 יין (107 שקל). אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לסיבוב במרכזי הקניות. הבנות הלכו אל Shibuya 109 ואילו הבנים הלכו אל Magnet by Shibuya 109. בשני המקרים לא נרשמה התלהבות גדולה ובשעה 11:45 נפגשנו והלכנו לתצפית, אליה הזמנו כרטיסים מראש באמצעות Klook. כשהגענו למעלה התבשרנו כי בגלל שמטפטף קלות, התצפית הפתוחה סגורה ונשאלנו האם אנחנו רוצים לבטל את הכרטיסים ולקבל החזר. כולם חשבו שאין טעם והחלטנו לוותר.

Shibuya Sky היא תצפית הנמצאת במרומי מגדל Shibuya Scramble Square עם מספר אטרקציות בגבהים. מהקומה ה-14 עולים לתצפית עם מעלית מולטימדיה המצוידת במערכת סאונד ותצוגה המדמה טיסה לחלל. משם עולים קומה באמצעות מדרגות נעות שקופות בצד הבניין. בקומה 46 יש תצפית מקורה הכוללת תערוכת אמנות דיגיטלית ומיצבים המשלבים מידע על טוקיו בזמן אמת. משם עולים אל קומה 47, שם נמצאת התצפית הפתוחה בגובה 229 מטרים המספקת מבט פנורמי 360 מעלות על כל העיר, פינת זכוכית לצילום מעבר החצייה, רשתות שכיבה באוויר ובר. נדרש לאחסן חפצים אישיים בלוקרים החינמיים בקומה 46 ומותר לקחת רק טלפון נייד. התצפית עולה 2700/3400 יין אחרי/עד שעה 15:00 בהתאמה. המחיר בקופות יקר יותר, אם בכלל יש מקומות כי בדרך כלל אין שבועיים קדימה. קישור.

אחרי שירדנו מהמגדל עוד הסתובבנו מעט לפני שהגענו אל ארוחת Omakase שהזמנו מראש. אומקסה היא ארוחת שף המשתנה מידי יום ללא תפריט קבוע מראש ובדרך כלל במחירים גבוהים. אלו הן בדרך כלל מסעדות עילית של סושי (כמו במקרה הזה), אך לאו דווקא. במסעדה הזו אתה משאיר בידי השף לקבוע את התפריט כראות עיניו ואם יושבים על הבר, הרי זה גם מקום טוב לנסות לשוחח איתו. רוב מסעדות האומקסה סושי של טוקיו מגישות ארוחת סושי מסורתי שנקרא Edomae Sushi. המילה Edo היא שמה הישן של טוקיו ואילו Mae זה "ממול" והכוונה לסושי מדגים טריים שנתפסו במפרץ טוקיו ממול. על מנת לשמר את הדגים, ה-Edomae פיתחו טכניקות שגם שיפרו את הטעם כמו כבישה במלח או חומץ, השרייה ברוטב סויה, בישול, אידוי או התססה, דהיינו שימוש ברוטב סויה מיוחד ובוואסבי כדי להגן על הדג מחיידקים. בארוחת Edomae אותנטית מוגש ניגירי בלבד, האורז מתובל בחומץ אדום Akazu  מסורתי, הדג והאורז מוגשים בטמפרטורת החדר למיקסום השומן מהדג והשף מגיש כל פעם יחידה בודדת מוברשת בסויה. ב-Edomae השף מתחיל לעבוד על הדג (מיישן, ממליח או משרה) כמה ימים לפני שהוא מגיש אותו.

מסעדת Matsue Shibuya Scramble Square נמצאת בקומה 12 של המגדל עם התצפית. היא ידועה בארוחת האומקסה סושי Edomae שלה ומציעה מחיר אטרקטיבי למדי לארוחת הצהריים. אנחנו הזמנו את הארוחה שנקראת Keyaki, שכוללת פתיח, מרק מיסו ו-11 ניגירי ועולה 4620 יין (92 שקל). אנחנו משפחה גדולה ולכן הושיבו אותנו בשולחן ולא על הבר וזה מעט פוגע בחוויה מכיוון שלא רואים את עבודת השף ולא מקבלים ניגירי אחד בכל פעם, אלא מקבלים פעמיים מיקס של ניגירי לשולחן. הארוחה הייתה מצוינת ונתנו לה ציון 9. היא עלתה 32,100 יין (642 שקל). קישור.

אחרי שסיימנו לאכול המשכנו לטייל ברובע, ליאור קנתה תקליטים בחנות Tower Records המתפרשת על פני מספר קומות, המשכנו אל הסניף של Loft, רשת מגניבה שנוסדה ברובע ומתמחה בלייף סטייל, מתנות, ציוד משרדי, אביזרים לבית ולמטבח, תחביבים ומלאכת יד, נסיעות, מוצרי טיפוח, גאדג'טים ועוד. אפשר לקנות שם בקלות המון שטויות חמודות מבלי להרגיש. לא רחוק משם נמצא הרחוב הספרדי הנקרא ביפנית Supeinzaka. זהו מדרחוב קסום באורך של כ-100 מטרים שבסופו גרם מדרגות המוביל אל מרכז הקניות Parco. בשנות ה-70 של המאה שעברה קיבל בעל בית קפה במדרחוב פנייה מהנהלת מרכז הקניות להציע שם לרחוב. כחובב מושבע של אדריכלות ספרדית הסמטה התלולה הזכירה לו רחובות בספרד והוא בחר בשם הזה שהוביל את בעלי החנויות ברחוב לעצב את חזיתות המבנים בסגנון ספרדי והשאר היסטוריה.

באמצע הרחוב משך את עינינו בית הקפה Cafe & Bar AIM ועשינו שם הפסקת מנוחה עם קפה מצוין, עוגות ושירות באווירה ביתית. שילמנו 6040 יין (121 שקל).

מרכז הקניות Parco אינו יוצא דופן אבל יש בו שתי אטרקציות שלא כדאי לפספס. על הגג שלו יש גינה עם תצפית יפה על הרובע, אבל הקומה השישית שלו היא גן עדן לחובבי פוקימון ומשחקי וידאו. אני הרגשתי שחזרתי לילדות והאווירה שם מאוד צעירה וכיפית. קנינו משחקי נינטנדו לקונסולה שלנו בחנות של המותג (חשוב לוודא היטב שיש תמיכה במשחק באנגלית) וקצת מזכרות בחנות של פוקימון והמשכנו בדרכינו.

גם החנות העצומה Hands ממול מעניינת במיוחד. זוהי רשת שמתמחה בעשה זאת בעצמך, מלאכות יד, יצירה ואמנות, כלי כתיבה ועוד. לפעמים היא מעט מזכירה את Loft וגם ממנה קשה מאוד לצאת בידיים ריקות. דרומית אליה נמצאת אחת החנויות הכי גדולות ביפן של Don Quijote. על הרשת המכונה דונקי כבר סיפרתי כשהיינו באוסקה, היא עמוסה בטירוף ולמרות תדמיתה הזולה, מצאנו כל מוצר שנמכר שם במקום אחר זול יותר. בלי להרגיש השעה כבר הייתה 19:00, היינו רעבים ועומר הציע ארוחת המבורגרים בסניף של רשת Shogun Burger לא רחוק משם. הרשת ידועה בבשר וואגיו איכותי, זכתה בפרסים רבים וייצגה את יפן באליפות העולם להמבורגרים, שם הגיעה למקום גבוה. הם מתמחים בקציצות מסוג סמאש וההמבורגר הפופולרי ביותר שלהם הוא הדאבל צ'יזבורגר שמחירו היה 3360 יין לארוחה עם צ'יפס ושתייה חופשית (67 שקל). הארוחה המצוינת עלתה 15,130 יין (302 שקל). קישור.

כעת הרגשנו שמיצינו את הרובע הנהדר שתכננו להקדיש לו חצי יום והיינו שם יום שלם מבלי להרגיש. מזל שיש לנו יום רזרבה בטיול, כך שאין לנו בעיה של זמן. נתנו לרובע שיבויה ציון 8.5 וחזרנו עם התחתית (209 יין, 4.2 שקל) אל המלון.

יום שלישי 29/9/26

הבוקר אנחנו בדרכנו למסע טעימות בשוק Tsukiji, אך הילדים לא וויתרו על קפה וכריכים בדרך. הגשם לא מפסיק לרדת לרגע וטוב שיש לנו מטריות. שוק הדגים Tsukiji נודע בעבר כשוק הסיטונאי המפורסם, שבו נערכו מכירות פומביות של דגי טונה ענקיים, אך המכירות עברו לשוק Toyosu החדש וכאן נותר שוק אוכל שממשיך לפעול כרגיל עם לא מעט עסקים למכירת דגים ופירות ים ועשרות מסעדות קטנות. קראתי הרבה ביקורות שמדובר על מלכודת תיירים, אך סיור הטעימות שעשינו כאן זכור לנו כאחת החוויות הגדולות של טוקיו, בייחוד שחלקים נרחבים מהשוק מקורים ולכן הוא היה נהדר גם בגשם. את הטעימות בשוק התחלנו עם שרימפס בטמפורה נהדר שהוא תמיד להיט במשפחה, מנה שעלתה 1500 יין (30 שקל). אגב, טמפורה (Tempura) הוא מרכיב מרכזי במטבח היפני. חתיכות של דגים, פירות ים או ירקות מצופים בבלילה עדינה עשויה קמח וביצה עם קרח ומטוגנים בטיגון עמוק. הטכניקה הזו הגיעה ליפן במאה ה-16 באמצעות סוחרים פורטוגזים שעברו בנגסקי. היפנים מתים על זה וגם אנחנו.

בשלב זה הרדאר של עומר קלט שיפוד ואגיו A5 וגם אותו טעמנו. מחירו 2700 יין (54 שקל). לא זול. בפינת השוק נמצא הסניף המקורי של מסעדת הסושי הידועה Sushizanmai. הרשת התפרסמה בגלל שהבעלים שלה Kiyomura ידוע כמלך הטונה של יפן. כל שנה ב-5 בינואר נערכת בטוקיו (בעבר זה היה בשוק צוקיג'י) המכירה הפומבית הראשונה של השנה שנקראת Hatsuseri. באירוע המסורתי והחגיגי הזה נמכר דג הטונה הכחולה (Bluefin Tuna) הראשון של השנה במחיר עתק כסגולה למזל טוב, שגשוג והצלחה בעסקים. בשנת 2019 שבר קיומורה את השיא העולמי כששילם סכום בלתי נתפס של 333.6 מיליון יין עבור דג טונה כחולה בודד במשקל 278 קילוגרם, כלומר הוא שילם 24,000 שקל לקילו. לא רצינו לשבת ולשמחתנו הם מוכרים גם קופסאות סושי לקחת אז קנינו שני מגשים ושילמנו 4704 יין (94 שקל). קישור.

ביציאה מהמסעדה בצד שמאל היה דוכן סשימי ושמו Maguro Kunitora שמכר מגשים של סשימי טונה. הסשימי היה כל כך חלומי שקנינו מיד מגש נוסף ואני לא אגזים אם אני אומר שזה היה אחד המאכלים הכי זכורים לי מהטיול. כל מגש עלה 800 יין (16 שקל) בלבד. בדוכנים סמוכים קנינו מגש של דמפלינגס חזיר, עוגת קלמרי ושיפוד של תמנון אבל הם היו פחות זכורים לטובה.

בהמשך עוד קנינו מגש קטן נוסף של סושי ואז הגענו אל דוכן רחוב קטן עם גריל שמכר שיפוד של טונה. זה היה שיפוד יוצא מן הכלל והוא היה כל כך טעים שבסוף הסיור בשוק חזרתי אליו עם עומר שוב תוך שאנחנו חוצים את כל השוק על מנת לקנות שיפוד נוסף. זה היה רך וטעים במיוחד ועלה 1000 יין (20 שקל).

את הסיור בשוק סיימנו בדיוק במקום בו התחלנו, בדוכן דונבורי והבנות חיסלו בהנאה רבה קערה עם סלמון ורול של סושי. הדונבורי עלה 1700 יין (34 שקל) והרול 400 יין (8 שקל). אם נכנסים מהסמטאות החיצוניות אל לב השוק מגלים עולם שלם של מסעדות קטנות והאווירה שם כיפית במיוחד. בילינו בשוק סביב שעתיים, אהבנו אותו מאוד ונתנו לו ציון 9.5.

מהשוק צעדנו ברגל אל גן Hamarikyu. הגן היפני היפה היושב על נהר Sumida מהווה ניגוד קיצוני לגורדי השחקים סביב. הוא נבנה בשנת 1603 כמקום מגוריו של המושל ואזור ציד ברווזים עד שלבסוף הפך ציבורי. בגלל שהגשם לא פסק, החלטנו לוותר על הביקור שם ולהפסיד את העץ העתיק ביותר בטוקיו שגילו 300. בקרבת מקום הייתה תחנה של הרכבת המיוחדת Yurikamome, רכבת עילית אוטונומית שנוסעת על פס, מובילה אל האי Odaiba ועוצרת בו במספר תחנות. הרכבת מגיעה אל האי על גבי גשר הקשת בענן, סימלו של האי, המחבר אותו לטוקיו בשני מפלסים המשרתים כלי רכב, רכבת והולכי רגל. מומלץ מאוד לשבת או לעמוד בקדמת הקרון הראשון כי זה מעצים את החוויה. העתק של פסל החירות ניצב על קו הים של האי.

האי Odaiba הוא אי קניות ובידור מלאכותי במפרץ טוקיו שנוצר כתוצאה מחיבור של איי מבצר קטנים יותר שנועדו להגן על העיר מפני פלישה מהים. הפיתוח המשמעותי של האי החל באמצע שנות ה-90 של המאה שעברה עם בנייתם של בתי מלון, מרכזי קניות וקו רכבת עילית, מה שהפך אותו ליעד פופולרי לתיירים עם מגוון רחב של אטרקציות ויצירות מופת אדריכליות של העיר כמו בניין הטלוויזיה פוג'י, Telecom Center ו-Tokyo Big Sight. אלו גם האזורים בהם מומלץ להתמקד. אנחנו התחלנו במרכז הקניות Decks, שם יש שני פארקי שעשועים, מוזיאון מאדאם טוסו, מוזיאון אשליות, תצפית מרשימה לגשר ולפסל החירות וחנות גדולה של Daiso ולאחר מכן צעדנו אל מרכז הקניות DiverCity Tokyo Plaza, שם תמצאו נציגות לכל הרשתות המוכרות, חנות יפה של לגו ועוד. המרכז מוקדש לאנימה גונדם ובכניסה אליו היה פסל ענק שלו, אך היה נראה שהוא בשלבי פירוק או שיפוץ. בפנים יש חנות מודלים מפלסטיק ואת מוזיאון הקקי (Unko) המגניב שלקח נושא שלילי והפך אותו לחוויה יפנית טיפוסית, במהלכה תשחקו משחקים מגניבים ותתקשו להפסיק לצלם. אנחנו הסתובבנו באי כשעתיים, אך יש בו עוד המון אטרקציות כגון המוזיאון הלאומי למדע וחדשנות, פארק המיניאטורות Small World Tokyo, מופע המזרקות Tokyo Aqua Symphony, תצפית מרשימה מהכדור של פוג'י ועוד.

בסביבות השעה 16:30 יצאנו לכיוון היעד האחרון להיום ואחד המפורסמים של טוקיו שנמצא במרחק כמה תחנות של רכבת Yurikamome משם. TeamLab Planets הוא אחד המוזיאונים המיוחדים והיוצאי דופן שיש והוא חלק מרשת שיש לה כבר 4 מוזיאונים בקונספט דומה ברחבי יפן, מה שיוצר קושי להחליט לאיזה מהם ללכת. קיוטו נחשב למתקדם והחדיש מכולם, אבל שם היה לנו פחות זמן ואנחנו בחרנו דווקא את זה בטוקיו בעיקר בגלל השילוב של מים.

קשה מאוד לתאר את המקום אליו נכנסים יחפים והולכים במים בין ארבעה חללי תצוגה גדולים וסוגי אמנות שונים. הייחוד של המקום מבוסס על היטמעות של הגוף בתוך יצירות האמנות וקשה מאוד להבין את המקום הזה מבלי להיות בו. מכיוון שהביקור במקום משלב הליכה במים, חשוב מאוד לבוא עם מכנסיים קצרים או כאלו שאפשר לקפל מעלה. לפני הכניסה מניחים את החפצים האישיים ואת הנעליים בלוקרים חינמיים.

כבר בהתחלה צעדנו פנימה בתוך מפל מים שלאחריו הייתה פינת ניגוב עם מגבות. זה היה נחמד, אך נראה כאילו הגימיק היה יותר חשוב מהמהות. המים עוד יחזרו בהמשך. משם נכנסנו אל אולם עם אלפי פסי לדים, שאפשר היה להחליף את הצבע שלהם באמצעות האפליקציה של המוזיאון. ההמשך היה במעין חדר מראות שאחריו נכנסנו שוב למים אל אולם ענק שבו קרני לייזר צבעו את המים בשלל צבעים.

בחדר הכדורים השתעשענו עם כדורי ענק שחלקם היו משוחררים על הרצפה וחלקם היו תלויים מהתקרה. זה היה חדר משחרר אנרגיה במיוחד ואולי בגלל זה הגענו לאולם בו שכבנו על הרצפה על מראות וסביבנו הוקרנו תצוגות של פרחים. זה יצר תחושה של רוגע ושלווה ואת הילדים מאוד שעשע.

כעת יצאנו החוצה, היינו בטוחים שסיימנו והרגשנו מאוכזבים שכל הבילוי ארך רק חצי שעה עד שהבנו שזו הייתה רק תצוגה אחת מתוך ארבע. התצוגה השנייה מחוץ למבנה וכללה מעין סלעי מתכת מוארים בשלל צבעים. בגלל הגשם צילמנו מהר וחזרנו פנימה אל התצוגה השלישית. קצת מוזר שבכל חלל היינו צריכים לאסוף את החפצים מהלוקרים ולסגור אותם בלוקרים חדשים בחלל החדש. זה קצת מעיב על החוויה.

החלל השלישי הוא מעין חלל של פעילות ספורטיבית. זה מתחיל במגלשה צבעונית עצומה בגודלה. בסמוך נמצא אולם נוסף שמעוצב כמו הרים וגבעות עליהם מוקרנים סרטים צבעוניים ומולו חלל בו צריך להתקדם מקצה לקצה על גבי נדנדנות בצבעים שונים. לכל מתקן יש תור קצר שמתקדם מהר מאוד.

כעת הגענו לאולם הכי מרשים והכי צבעוני, בו צריך לקפוץ מקצה לקצה על פני פטריות צבעוניות ולהקפיד ולדרוך רק על פטריות בצבע שלך. באולם נוסף היה צריך לקפוץ על מוטות עץ מקצה לקצה, כאילו נמצאים בתוך בריכת מים ואסור ליפול. החלל האחרון בתצוגה הזו הוקדש לאולם בו אפשר היה להשפיע על התצוגה באמצעות תנועות גוף וידיים. כפי שאתם מבינים, הרבה אנרגיה נפרקה שם והרבה הנאה.

התצוגה האחרונה היא מעין חממת צמחים עצומה בגודלה, שבה הצמחים השתלשלו מהתקרה ומסלול טיול עבר ביניהם וזה היה פוטוגני במיוחד. בסך הכל היינו במקום כשעה וחצי ומאוד מאוד נהנינו. מומלץ במיוחד להזמין כרטיסים זמן רב מראש והם נקובים לשעה ספציפית. אנחנו הגענו חצי שעה לפני הזמן ולא נתנו לנו להיכנס עד חלון הזמן שלנו. כרטיס עולה 4800 יין (96 שקל) ומומלץ מאוד להזמין באתר Klook. המוזיאון המיוחד קיבל מאיתנו ציון 9. קישור.

משם חזרנו למלון בשילוב של רכבת Yurikamome עם תחתית (367 יין, 7.3 שקל). אחרי התלבטויות רבות החלטנו ללכת לאכול ארוחת ערב במסעדת Shodai, ששמה יצא למרחקים בזכות מנת אודון בקארי ועליו קציפת תפוחי אדמה. נסענו אליה במיוחד עם התחתית לאזור שנקרא Ebisu ונמצא מדרום לשיבויה. התור שקיבל את פנינו במסעדה לא הותיר לנו ברירה, אלא לוותר ולחפש אלטרנטיבה אחרי שסיגל הציצה וראתה שבמסעדה יש כמות מקומות ישיבה קטנה במיוחד. ממש ממול היה סניף של מסעדת Yoshinoya, שהיא רשת מומלצת לארוחות Gyudon. גיודון, שמשמעותו קערת בשר, הוא למעשה דונבורי עם בקר. זהו מאכל עממי וזול מאוד המכיל קערת אורז לבן ומעל רצועות בקר, בצל מטוגן ורוטב מתוק. בתפריט אפשר למצוא גם מנות נפלאות של אורז עם צלופחים, נגיסי עוף ועוד. זו הייתה הפתעה חיובית מאוד ובמחיר זול במיוחד. כל הארוחה עלתה 8608 יין (172 שקל). קישור.

משם חזרנו עם תחתית (209 יין, 4.2 שקל) למלון.

יום רביעי 30/9/26

את הבוקר הקדשנו לרובע Akihabara. ליד תחנת הרכבת של הרובע מצאנו מסעדת פנקייקים אווריריים מומלצת, אך היא נפתחת רק בשעה 11:00 ולכן החלטנו עד אז לשתות קפה ולאכול משהו קטנטן בסניף של רשת בתי הקפה הנהדרת Komeda's Coffee. עוד בשלב ההמתנה למקום ישיבה הבחנו במאפה שצד לנו את העין. בדיעבד התברר כי זה מאפה הדגל שלהם שנקרא Shiro Noir. זה מאפה דניש חם, פריך מבחוץ ורך מבפנים, שעליו מונחת כיפה של גלידת שמנת רכה ודובדבן אדום, מה שיוצר חווית ניגודיות בין המאפה החם לגלידה הקרה. לצדו הזמנו גם מאפה ספירלת שוקולד, אבל בסופו של דבר הם לא היו מוצלחים במיוחד וההיילייט של הארוחה היו בכלל פרוסות הלחם עם סלט ביצים שקיבלנו עם הקפה . ארוחת הבוקר עלתה 4030 יין (80 שקל). קישור.

בזמן שעוד נותר שוטטנו בתוך Yodobashi Camera, סניף הדגל של הרשת הגדולה ביותר ביפן למוצרי אלקטרוניקה, גאדג'טים, חומרה ולייף-סטייל. אי אפשר בכלל לעכל את הגודל של הסניף הזה שמשתרע על פני מאות מטרים מרובעים בהרבה קומות ויש שם כל מה שאתם רק מעלים על דעתכם שפועל על חשמל או על סוללות כולל מוצרים לשימוש בינלאומי המתאימים למתח בישראל. הקומה ה-8 של החנות הייתה קומת המסעדות ושם נמצאת מסעדת הפנקייקים והפרנץ' טוסט The French Toast Factory Yodobashi. יש בתפריט שלהם מגוון עצום של פנקייקים יפנים אווריריים ופרנץ' טוסט מכל הסוגים והמינים כולל שילובים של פנקייק ופרנץ' טוסט במנה אחת וזו הייתה חגיגת ענק מומלצת במיוחד. ארוחת השחיתות הזו עלתה לנו 11,110 יין (222 שקל) ונתנו לה ציון 10. קישור.

כעת יצאנו לטייל ברובע. רובע Akihabara הוא רובע האלקטרוניקה, האנימה והמנגה של טוקיו. הפעילות מתרחשת בעיקר ברחוב הראשי Chuo Dori וברחובות שסביב תחנת התחתית, שם נמצאות מאות חנויות אלקטרוניקה, שמוכרות כל מוצר חשמלי שאפשר להעלות על הדעת, החל מהצעקה החדשה בעולם וכלה במוצרי יד שניה, מוצרים מחודשים ומבחר מסחרר של משחקי וידאו. הרחוב הראשי אף סגור לתנועה בימי ראשון בשעות 13:00-18:00. חשוב מאוד לוודא התאמה לשימוש במתח של 220V. אנחנו שוטטנו בחנויות השונות, מתעכבים בעיקר בחנויות מומלצות כגון Radio Kaikan הנהדרת שיש בה דגמים להרכבה ומגוון מוצרי אוספים ותחביבים, משם המשכנו אל Sofmap, שמתמחה במוצרים מחודשים, אחריה אל Super Potato שמתמחה במשחקי וידאו ורטרו, שם גם קנינו כמה משחקי נינטנדו, עד שאיבדנו את הסבלנות.

ברובע יש לא מעט מועדוני Pachinko, הכלאה של מכונות Pinball ו-Slot Machine, שחובה לבקר בהם לפחות פעם אחת. המועדונים מלאים בהמוני מקומיים, רובם צעירים, שיושבים ובוהים במכונות פסיביים לחלוטין, אין לך מושג מה הם עושים או ממה הם נהנים, אבל מדובר בתופעה לאומית רחבה. סקרנים בכל זאת להבין על מה משחקים? השחקן רוכש כמות גדולה של כדורי מתכת, טוען אותם לתוך המכונה ומשגר אותם באמצעות ידית אל חלקו העליון של לוח המשחק המלא בפינים, מכשולים ומסלולים. הכדורים נופלים כלפי מטה דרך הפינים. אם כדור נכנס לפתחים מסוימים במרכז הלוח, המכונה מפעילה משחקון דיגיטלי (הדומה ל-Slot machine) על גבי מסך במרכז המכשיר. אם משיגים צירוף זוכה במסך, המכונה משחררת כמות גדולה של כדורים נוספים לתוך מגש הזכייה של השחקן. בגלל שהימורים אסורים ביפן, השחקן מחליף את הכדורים בהם זכה בפרסים פיזיים כגון מוצרי אלקטרוניקה, שוקולד או סיגריות או לוחיות מיוחדות, אותן הוא פודה לכסף מזומן אצל חלפנים שפועלים בסמטה קרובה. מועדונים רבים כאלה פועלים גם בשינג'וקו, אליה נגיע באחד הימים הבאים.

ברובע יש גם לא מעט Manga Cafe, סוג של בתי קפה בו המבקרים קוראים חוברות קומיקס וצופים בסרטי אנימציה וגם לא מעט Maid Cafes, בתי קפה עם מלצריות שלבושות ומתנהגות כמו עוזרות בית צרפתיות. הן משחקות עם הלקוחות ומלמדות אותם את כללי הנימוס של בעל הבית. בית הקפה גובה בדרך כלל דמי כניסה ואחרי שנכנסים ינסו גם למכור לכם תכנית אוכל. מומלץ לסרב בנימוס ולהזמין משהו קטן מהתפריט. אותנו זה פחות עניין ולא נכנסנו, אבל אם רוצים להיכנס אז At Home Cafe הוא הכי פופולרי עם מלצריות דוברות אנגלית ואילו Cure Maid Café הוא אופציה נוספת במחירים סבירים יותר.

ברובע נמצאים גם שני מקדשים קטנים מעניינים. התחלנו עם מקדש קונפוציוס Yushima Seido שנמצא במערב הרובע. הוא הוקם במאה ה-17 ושימש גם כאקדמיה לשוגונים. הוא צבוע שחור עמוק ובתוכו נמצא פסל הברונזה הגדול ביותר בעולם של קונפוציוס. הוא נחשב כמביא מזל טוב לסטודנטים ולכן רבים מגיעים, קונים לוחות עץ Ema, עליהם הם כותבים את משאלתם הלימודית. למרות שהגענו בשעות הפתיחה, מצאנו מקדש שנראה נטוש לחלוטין. מזל שכל הסטודנטים שלנו סיימו את הלימודים. הכניסה חופשית.

מקדש Kanda Myojin נמצא כמעט ממול והוא ססגוני ומלא חיים וכל כך שונה באופי מהמקדש ממנו רק עכשיו יצאנו. הוא בן יותר מ-1300 שנים ולפעמים ניתן לצפות בו בטקסים מרתקים של קידוש תינוק לדת השינטו. בגלל קרבתו לרובע האלקטרוניקה הוא הפך למקום עליה לרגל לחובבי טכנולוגיה והייטק שמגיעים לקנות קמע ברכה עבור המחשב או הטלפון הנייד שלהם. הוא בוהק בצבעי אדום, כתום וזהב ובכניסה אליו יש שער עץ ברוש עצום עם עיטורים מרהיבים. מרתק לראות כאן את הניגוד בין העבר לעתיד. גם כאן הכניסה היא חופשית. קישור. בשלב זה סיימנו את הביקור ברובע, שלא היה מספיק מעניין ונתנו לו ציון 6.

משם נסענו עם הרכבת (253 יין, 5 שקל) אל תחנת רובע Nakano. לא הייתה לנו כוונה לבקר ברובע לולא הזמנו מקום באחת המסעדות הכי מפורסמות של טוקיו שנמצאת כאן וניצלנו את ארוחת הערב לביקור במקום. הרובע נמצא צפונית מערבית לשינג'וקו ומשלב בין אווירה מסורתית נינוחה לבין תרבות פופ, אנימה וקניות. כבר ביציאה הצפונית של תחנת הרכבת אנחנו פוגשים את מדרחוב הקניות המקורה Nakano Sunmall שמשתרע לאורך 225 מטרים ועמוס חנויות, בתי קפה ומסעדות. בסמטאות מסביב הנקראות Yokocho יש איזאקיות, דוכני יקיטורי ומסעדות ראמן.

בקצה הצפוני של המדרחוב נמצא קומפלקס Nakano Broadway, שנפתח בשנות ה-60 והפך מיד מוקד משיכה מרכזי לחובבי פופ יפני, פריטי אספנות, מנגה ומשחקי וידאו. רשת החנויות המפורסמת Mandarake מחזיקה כאן עשרות סניפים מתמחים, כל אחד מהם בפריט מסוים. בקומת המרתף נמצא סניף של דאייסו ומספר עסקים שמוכרים מוצרי מכולת שאפשרו לנו להצטייד בשלל רטבים מקומיים. את מעט הזמן שעוד נותר לנו עד ארוחת הערב העברנו בסניף סטארבאקס הסמוך ורועי שתה קפה פוקימון מיוחד בצבע צהוב.

גולת הכותרת של הביקור ברובע היא ארוחת ערב במסעדת הטונה המפורסמת Maguro Mart. המסעדה מגישה ארוחת טעימות פרימיום של טונה שכוללת 6 מנות במחיר 4928 יין (98 שקל). בקומה העליונה של המסעדה יש חדרים פרטיים ומאוד נעים לשבת לאכול שם כמשפחה. על השולחנות מסודרות צלחות עליהן יש שרטוט של דג ופירוט החלקים השונים שלו.

הארוחה נפתחת במנה שנקראת Yukhoe, שזה טרטר טונה, עליו חלמון של ביצה עם רוטב סויה שומשום מתקתק ועשיר. כל זוג מקבל מנה אחת והיא יוצאת מן הכלל ויפיפייה. אחלה פתיחה לארוחה.

אחריו מקבל כל אחד פלטה של ניגירי עם מגוון סוגי טונה. המלצר מסביר על הסוגים כשההבדלים ביניהם הם כמות השומן בכל אחד. ככל שהנתח שמן יותר, כך הוא טעים וגם יקר יותר. Akami, שמשמעותו בשר אדום, הוא הנתח הרזה והזול ביותר. הוא גם האדום ביותר. Chutoro, שמשמעותו שומן בינוני, מאזן נהדר בין הבשר האדום והשומן. המרקם רך ונמס בפה באופן חלקי, עם טעם עשיר. הנתח היוקרתי, היקר והטוב מכולם הוא נתח Otoro, שמשמעות שמו שומן גדול. הוא נחתך מחלקה התחתון והקדמי של הבטן, משויש בשומן בצורה צפופה, צבעו ורוד בהיר והוא ממש נמס בפה במרקם חמאתי ועשיר במיוחד. מנה יוצאת מן הכלל.

המנה השלישית הרביעית היא גולת הכותרת של המסעדה. Nakaochi הוא נתח טונה נחשק וייחודי בעולם הסושי היפני. זה הבשר שנותר צמוד לשידרה המרכזית של הדג אחרי שמסירים ממנו את הנתחים הגדולים. את הנתח גירדנו מהשידרה באמצעות כף והוא משלב בשר אדום עם מעט שומן. במסעדות משתמשים בו בדרך כלל להכנת Negitoro, שזה בשר טונה קצוץ ומגורד מעורבב עם בצל ירוק שמוגש בתוך רולים. מכיוון שהיינו שישה, קיבלנו יחד עם השידרה תוספת של לא מעט סשימי מופלא ובנוסף גם מבחר מגוון של סשימי. המנה החמישית הייתה אורז סושי עם אצות, ממנו מכינים ביסים יחד עם ה-Nakaochi. חגיגת סשימי נפלא.

כעת קיבלנו מנה שהוספנו בתשלום נוסף של 300 יין (6 שקל) לאדם ונקראת Nanban. זוהי מנה של טונה וירקות מטוגנים והיא הייתה די מאכזבת. המנה המסיימת הייתה מנה של טונה מבושלת ברוטב סויה, מירין וג'ינג'ר, שהייתה מעט מוזרה ובטח לא התעלתה לאיכות של חמש המנות הראשונות. שימו לב שהתשלום במסעדה במזומן בלבד. הארוחה עלתה 36,470 יין (729 שקל) ונתנו לה ציון 9. קישור.

משם חזרנו למלון עם הרכבת (252 יין, 5 שקל).

יום חמישי 1/10/26

הבוקר יצאנו עם הרכבת (209 יין, 4.2 שקל) לביקור ברובע Asakusa. הרובע משמר את האווירה של טוקיו המסורתית והיה בעבר רובע הבילויים של טוקיו. היו בו תיאטראות קבוקי ומועדוני מין והוא נהרס במלחמת העולם השנייה. ליד התחנה נמצא בניין מרכז המידע לתיירים (Asakusa Culture Tourist Information Center), בקומה השמינית שלו יש תצפית חינמית מרשימה על הרובע והמקדש המפורסם במרכז. באותה קומה נמצא גם בית קפה חביב בו אכלנו ארוחת בוקר. ברובע יש חנויות רבותלהשכרת קימונו (3000-5000 יין ליום) ואפשר להסתובב איתם ולהצטלם. הרובע מפורסם מאוד במסעדות טמפורה ומסעדות צלופחים.

מצדו השני של נהר Sumida נמצא מגדל הטלוויזיה Tokyo Skytree. המגדל הגבוה ביפן מתנשא לגובה של 634 מטר והוא אחד מסמליה של העיר עם תצפיות מרהיבות על העיר מגובה 350 או 450 מטרים. למי שמעוניין לבקר בתצפית של המגדל, אני ממליץ על התצפית הנמוכה כי רואים ממנה יותר טוב. בדרך כלל התור ארוך מאוד או שאין כרטיסים ורצוי להזמין מראש לזמן ספציפי באתר Klook. עוד יותר קרוב על גדת הנהר ניצב הבניין של מבשלת הבירה Asahi, שהיא הבירה הכי גדולה ופופולרית ביפן. על גג המבנה נמצא פסל הלהבה שהמקומיים מכנים בלגלוג פסל "קקי הזהב".

הרובע ידוע כמקום נפלא לסיור טעימות של מאכלי רחוב מקומיים ואנחנו בדרך לתחנה הראשונה. הדוכן Yukari Karaage מתמחה בנגיסי עוף (Karaage), בייחוד עם רוטב שום, שהיו מצוינים. המחיר נקבע לפי המשקל ו-4 יחידות עלו 887 יין (17.5 שקל). מעט מזרחית משם נמצא Hitonigiri Asakusa, שמתמחה באוניגירי מאוד מיוחדים וטעימים. יחידה עולה סביב 550 יין (11 שקל). עוד הלאה נמצא Sekine, שמוכר כיסונים ו-Nikuman, שזה באנים מאודים במילוי חזיר, אך לצערנו הוא היה סגור.

המשכנו לטייל ברחוב Shin Nakamise עד הקצה המזרחי שלו ושם פנינו שמאלה אל רחוב Nakamise. בקצה הדרומי של הרחוב נמצא שער הכניסה החיצוני למתחם המקדש ששמו Kaminarimon ומשמעותו שער הרעם. במרכזו תלוי פנס אדום עצום ומצידיו ניצבים פסלי אל הרוח ואל הרעם. רחוב Nakamise הוא רחוב קניות ואוכל צפוף ועמוס המספק למבקרים בו מגוון עצום של אוכל רחוב מקומי ומזכרות. הוא נגמר בשער הפנימי המוביל לחצר המקדש, אליו נגיע בהמשך.

הטעימה הבאה היא של בשר וואגיו בתוך קרקרים עשויים אורז. חוות הדעת הייתה לא אחידה ורובנו לא אהב את זה. לא הצלחתי לאתר את שמו של הדוכן, אבל התור היה גדול והמנה עלתה 1350 יין (27 שקל). בסמוך נמצא הדוכן Asakusa Menchi, שמוכר קציצת קאטסו (שניצל) שהייתה לא יותר מנחמדה ועלתה 800 יין (16 שקל).

כעת עברנו למתוקים. בסמוך נמצאת מאז שנת 1854 חנות הממתקים Umezono. מנת הדגל שלהם היא Awa Zenzei (דייסת דוחן חמה עם ממרח שעועית אדומה עשיר), אבל זה עלול להיות קשוח גם לטועמים מנוסים. הם מוכרים גם Dorayaki, חטיף מסורתי שהוא למעשה פנקייק במילוי מתוק, לרוב ממרח שעועית אדומה. המאכל פופולרי מאוד וידוע גם כממתק האהוב על דמות האנימה המפורסמת דורימון. יש גם מגוון מילויים נוספים כגון קרם וניל, שוקולד, מאצ'ה או ערמונים. קנינו שניים, אחד עם שעועית אדומה והשני עם ערמונים. אני אהבתי, האחרים פחות. הם עלו 756 יין (15 שקל).

כעת הגענו אל מקדש Sensoji, מקדש בודהיסטי צבעוני ופופולרי שנבנה בשנת 645, הוא המקדש העתיק והמפורסם ביותר בעיר ומוקדש לאלת הרחמים קאנון. בתחילת הבוקר צפינו בשער הכניסה החיצוני שנקרא Kaminarimon וכעת הגענו אל השער השני המוביל לרחבת המקדש שנקרא Hozomon. בצידו האחורי יש סנדלי קש ענקיים השייכים לפי המסורת לשומר המקדש.

לאחר שנכנסים דרך השער הפנימי מגיעים אל החצר המרכזית. ממול נמצא האולם הראשי Kannondo. משמאל נמצאת פגודה בת 5 קומות ששוחזרה לאחר מלחמת העולם השנייה כמו מבנים נוספים במתחם, אך אין כניסה אליה. מדרום לה נמצא גן Denboin, גן יפני יפיפה עם בריכת דגי קוי, שסגור לציבור.

במתחם ניתן לחוות שלושה טקסים מסורתיים. ניקוי בקטורת נקרא Jokoro והוא מבוצע עם מיכל הקטורת העצום לפני הכניסה להיכל המרכזי. המבקרים מנפנפים את העשן לעבר גופם ואומרים שזה מביא לריפוי, בריאות וחוכמה. עומר וליאור לקחו את זה ברצינות רבה ונפנפו עשן במרץ.

את שליפת דף המזל על מוט עץ שנקרא Omikuji כבר היכרנו ממקדש מייג'י, אך הפעם כאן שולפים אותו מקופסת מתכת ולא עץ וגם כאן זה עולה 100 יין, שזה מחיר זול מאוד בשביל מזל טוב, אבל ליאור מתעקשת להוציא שוב ושוב פתקים עם מזל רע ועל מנת לנטרל אותו היא תולה את הפתק על חבל הקללות, אבל אל דאגה, אחרי כמה מאות יין מגיע המזל הטוב וליאור חוזרת לחייך. לרועי הגיע מזל טוב כבר בפעם הראשונה.

טקס שלישי מתקיים בתוך האולם הראשי Kannondo. המאמינים עומדים מול פסלה של אלת הרחמים לה מוקדש המקדש, קדים קידה וזורקים מטבע (Saisen) אל תוך תיבת מתכת גדולה (Saisen bako). השלכת המטבע היא מחווה של הכרת תודה לאלה על ההגנה והברכה שלה ומתן כבוד באמצעות הקרבה סמלית של משהו בעל ערך. השלכת המטבע וצליל הנפילה לתיבה נועדו לסייע בטיהור המחשבות ולמשוך את תשומת לבה של האלה. אגב, במקדש בודהיסטי הקידה לא מלווה במחיאת כף כפי שנהוג במקדשי שינטו.

רגע לפני שעזבנו את המקדש ואחרי שצפינו בכל המסורות המרתקות ביקרנו גם בפינה הצפון מזרחית של המתחם, שם ניצב מקדש Asakusa משנת 1649, אך הוא היה פחות מעניין. הכניסה למקדש חופשית והיינו בו בסביבות שעה. אומרים שהמקדש מואר בצורה מרשימה אחרי השקיעה. קישור.

מהמקדש יצאנו לכיוון מערב להמשך טעימות והתחלנו עם חנות קינוחי המאצ'ה Chaya Tabanenoshi, שם אכלנו גלידת שומשום שחור וקרפ מאצ'ה ברולה שהיה פוטוגני במיוחד. שניהם לא הותירו חותם, אבל לפחות ישבנו ונחנו קצת. שניהם עלו 2190 יין (44 שקל). קישור.

עוד קצת הלאה נמצאת החנות של רשת Imo Pippi. הקונספט שלהם מבוסס על שדרוג הבטטה היפנית המסורתית (Satsuma Imo) לדרגת קינוח עילי ומנת הדגל שלהם היא סירת בטטה ברולה. הבטטה עוברת תהליך יישון מבוקר של 3 חודשים, שבו חלק ניכר מהעמילן הופך לסוכר ולאחריו היא נאפית בחום נמוך כ-3 שעות, מה שמעניק לליבה שלה מרקם נימוח, דמוי קרם, ומתיקות טבעית. לאחר מכן חוצים אותה לאורכה ויוצקים עליה שכבה נדיבה של רפרפת סמיכה וצורבים עם אש ליצירת הברולה. זו מנה טעימה בצורה חריגה שעולה 850 יין (17 שקל). יש להם גם גלידת ספגטי בטטה סגולה מפורסמת, טעימה ויפה לא פחות שעולה 1400 יין (28 שקל). שניהם יחד היו חוויה יוצאת מן הכלל. קישור.

מעט צפונה משם נמצאת התחנה הבאה שתיזכר כאחת הטעימות הטובות של הטיול כולו. Kadomasu היא מסעדה קטנטונת שמתמחה בהמבורגר ואגיו מרובע. בניגוד ללחמניות העגולות המסורתיות, המקום מגיש את המבורגר שלו בתוך לחמניה ריבועית, שפותחה עבורו במיוחד כדי להתאים למבנה הקציצה ולשמור על המרקם האוורירי. ההמבורגר מבשר ואגיו A5. מומלץ מאוד לעמוד ליד החלון מעל הפלאנצ'ה ולראות איך הם מכינים את ההמבורגר. הזמנו בהתחלה המבורגר רגיל במחיר 2850 יין (57 שקל) ואחרי שעפנו עליו, הזמנו עוד אחד עם גבינה, שהיה אף טעים יותר ועלה 3150 יין (63 שקל). מדהים! קישור.

בהמשך הסמטה נמצא עוד מוסד אייקוני ושמו Asakusa Kagetsudo והוא מתמחה מאז שנת 1945 בלחם מתוק אפוי בתבנית דמוית קנטלופ (סוג של מלון) שנקרא Melon Bread. ראינו את זה כבר במקומות רבים ביפן ומוכרים את זה אפילו בקונביני, אבל זה שכאן יוצא מן הכלל, מוגש חם ישר מהתנור והיה פשוט חלומי. הזמנו אחד במילוי קצפת ועוד אחד במילוי גלידה וניל והשילוב של הגלידה הקרה בתוך המאפה החם פשוט מתפוצץ בפה. שניהם עלו 1340 יין (27 שקל). קישור. משם חזרנו כמה מטרים אחורה אל Hokkaido Milk Bar, שמייצרים חלב וגלידת חלב מבקר שגדל במחוז הצפוני של יפן. הם מאוד ממליצים לקנות את המגש עם שלושה סוגי חלב ולטעום, אבל אנחנו העדפנו את הגלידה הרכה שלהם שעלתה 800 יין (16 שקל). היא הייתה נחמדה, אבל אפשר בהחלט לוותר. קישור.

כמה מטרים צפונית משם נמצא הדוכן חלון של מסעדת Asakusa Unana, שמתמחה בצלופחים וידועה בעיקר בכדור אורז סטייל אוניגירי מלופף בצלופח על הגריל. זה מעולה ומומלץ במיוחד. אכלנו שתי יחידות שעלו 1260 יין (25 שקל). קל מאוד לזהות את הדוכן על פי התור הארוך אליו. קישור. כעת המשכנו צפונה לכיוון שדרות Kototoi Dori, שם נמצאות שתי המלצות האוכל האחרונות שלנו בסיור טעימות הזה. על חנות המאצ'ה Suzukien Nanaya Gelato אומרים שהיא מכינה את גלידת המאצ'ה הטובה בעולם, אך אכלנו כבר מספיק גלידות היום וכבר מזמן הבנו שאנחנו לא חובבי מאצ'ה ואחרונה חביבה שחיכינו לה מאוד היא ממלכת האוניגירי Yadoroku, אך לא שמנו לב שהיא סגורה להפסקה בצהריים. קישור. נתנו לסיור אוכל כולל הביקור במקדש ציון 8.5. זה היה חצי יום נהדר.

כעת המשכנו ברגל כ-500 מטרים מערבה אל החלק השני של הביקור ברובע. רחוב Kappabashi הנמתח מדרום לצפון לאורך קצת פחות מקילומטר מציע כל דבר שאפשר להעלות על הדעת שמיועד למטבח או למסעדות. זה כולל כלי שולחן ומטבח, מכשירי חשמל, דוגמאות אוכל משעווה, ריהוט וביגוד. התחלנו בחנות Mikura שמתמחה בסכו"ם ובצ'ופסטיקס, אך יצאנו בידיים ריקות כי כולם כבר קנו לפני כן באוסקה וקיוטו.

המשכנו לחנות Ganso Shokuhin Sample ya שמתמחה באוכל שעווה כולל ערכות להכנה והתרשמנו שוב מהיכולת המדהימה שלהם לייצר דגמים כל כך ריאליסטיים של מנות אוכל לפרטי פרטים. המחירים גבוהים מאוד בהתאם. קישור.

החנות הבאה היא חנות הסכינים הנהדרת Kamata Hakensha, שם רכשנו לעומר סכין מטבח איכותית שהוא מפנטז עליה מתחילת הטיול. כשנכנסים לקנות סכין מטבח ביפן קל מאוד ללכת לאיבוד בתוך המגוון האינסופי של סכינים שטווח המחירים שלהם עצום ופה קיבלנו ייעוץ נהדר באנגלית ברורה שמאוד עזר לנו להחליט מה לקחת. אגב, סכין איכותית מאוד עלתה לנו 23,800 יין (476 שקל). קישור.

בהמשך ביקרנו עוד בחנות Majimaya שמתמחה בציוד לאופים כולל מגדל חותכני עוגיות בן 3 קומות, היינו בחנות Dengama שמוכרת כלי קרמיקה יפים וקינחנו בחנות Niimi Jumbo Cook שהיא הראשונה ברחוב מדרום ועל הגג שלה יש דמות עצומה של טבח שהיא סמל הרחוב. יש בה כל מה שאפשר להעלות על הדעת שצריך או לא צריך למטבח. בין לבין קנינו לנו כל מיני אביזרים למטבח שיש בעיקר ביפן כמו מחבת ייעודית להכנת טמאגו, תבניות להכנת אוניגירי וריבועי אורז, כלי עץ יפים מבמבוק להגשה ועוד. אנחנו פחות אהבנו את הרחוב וחשבנו ששוק כלי המטבח באוסקה מומלץ יותר. נתנו לביקור כאן ציון 5.5.

התחנה האחרונה ליום הייתה מרוחקת קילומטר וחצי והחלטנו ללכת לשם ברגל ובדרך לעשות הפסקת קפה ומנוחה. שוק Ameyoko הוא שוק צבעוני, צפוף, עמוס וזול הנמצא מדרום לפארק Ueno  מתחת למסילת הרכבת עד תחנת Okachimachi. האווירה מאוד נעימה ואפשר להתמקח על המחירים. השוק נקרא על שם חנויות סוכריות רבות שהיו בו בעבר ושימש גם כשוק שחור לסחורה אמריקאית מוברחת לפני המלחמה. זהו שוק אותנטי ועממי שמשמש בעיקר מקומיים ונמכרים בו בגדים וטקסטיל (כולל זיופים ובגדי ספורט זולים), נעליים, תיקים, קוסמטיקה, תבלינים, דגים טריים ומיובשים, פירות וירקות, מזון יבש, כלי בית, תכשיטים ולא מעט דוכני אוכל ומסעדות עממיות. זה מקום טוב להגיע רעב ולקנות מצרכי בישול ומזכרות בזול. שם השוק הוא קיצור של Ameya Yokocho (סמטת הממתקים).

היינו כבר די עייפים מהיום המעייף הזה ובמפתיע אפילו רעבים ואחרי חיפוש קצר מצאנו מסעדת גיוקאטסו (שניצל בקר) ושמה Beef Cutlet Aona. הקונספט הוא שמזמינים שניצל ואגיו A5 משובח מהירך הפנימית כשהוא פרוס במשקל 100, 150 או 200 גרם ואיתו מקבלים מגש שכולל אורז, מרק מיסו, סלט ורטבים. היינו כבר מנוסים מהפעם הקודמת שאכלנו גיוקאטסו והפעם הזמנו את המנות הגדולות וזו הייתה ארוחה פשוט יוצאת מן הכלל שעלתה 24,640 יין (493 שקל) ונתנו לה ציון 9. קישור.

אחרי ששבענו המשכנו להסתובב בשוק ובמרכזו הייתה חנות עצומה בגודלה של המותגים יוניקלו ו-GU, שהוא המותג הזול של קבוצת יוניקלו ואפשר למצוא בו אחלה בגדים במחירים זולים במיוחד. עשינו עוד קצת קניות לפני שלקחנו רכבת תחתית (178 יין, 3.5 שקל) חזרה למלון.

יום שישי 2/10/26

הבוקר מצאנו לא רחוק מהמלון בית קפה שחבל שלא היכרנו קודם. זהו סניף של Starbucks Reserve, חנויות הדגל של רשת הקפה האמריקאית. בקומת הקרקע הייתה ויטרינת כריכי קרואסון יוצאת מן הכלל ובקומה השנייה מקומות ישיבה רבים, שהתקשו להתמודד עם התורים, אבל היה שווה להמתין. המחירים היו יקרים יחסית וארוחת הבוקר עלתה 9064 יין (181 שקל).

בית הכלבו Mitsukoshi מרוחק 300 מטרים משם ואנחנו בדרך אל האקווריום האמנותי שנמצא שם בקומה השמינית. הזמנו כרטיסים לשעה 10:30 ואת חצי השעה שנותרה בילינו בקומת האוכל הנהדרת של הכלבו. Art Aquarium Museum היה רשום לנו בתכניות כאופציה רק למקרה שיהיה זמן ולא הערכנו נכון את יופיו של המקום אף על פי שזו אחת האטרקציות הוויזואליות המצולמות בעיר. את הכרטיסים הזמנו באפליקציית Klookערב קודם במחיר של 2376 יין (47 שקל) לכרטיס. קישור. אגב, קופת הכרטיסים נמצאת בקומה 9 של הכלבו ומשם יורדים במדרגות נעות לכניסה בקומה 8.

המקום משלב בין אקווריומים עם אמנות דיגיטלית, תאורה דרמטית, מוזיקה ואלפי דגי זהב מזנים נדירים וכולו מעוצב כמחווה מודרנית לתרבות דגי הזהב עוד מתקופת אדו. הדגים ביפן מסמלים מזל טוב ושגשוג.

מומלץ לא לפספס את מסדרון דגי הזהב (Goldfish Corridor) שבנוי משורות של עמודי אקווריום המוארים בצבעים מתחלפים ומעוצבים כמו מסדרון מסורתי במקדש, Inome Rium הוא אקווריום מעוצב בדמות לב מסורתי המשמש ביפן עוד מימי קדם להרחקת רוחות רעות ולהבאת מזל טוב ו-Goldfish Waterfall מדמה מפל דגי זהב על ידי קירות מים רב שכבתיים המדורגים זה מעל זה ורוטטים באור רך ועמום ויוצרים תחושה ואפקט של מפל מים זורם המוקדש כולו לדגי הזהב.

מיצג Hanamai (ריקוד פרחי Oiran) משלב אקווריומים עגולים בצורת קעריות דגי זהב מסורתיות עם שפע של פרחים צבעוניים, שביל דגי הזהב (Goldfish Path) מעוצב בהשראת שבילי הגישה למקדשי שינטו לצד עמודי אקווריום בהשראת שערי טורי שבהם שוחים דגי זהב, Temari Rium הוא מיצג הכולל 18 אקווריומים כדוריים בעיצוב כדור משחק יפני מסורתי שזור בחוטים צבעוניים, שמעטרים קיר שלם ויוצרים תחושה שבה הכדורים רוקדים על גבי הקיר וגן הסלעים של דגי הזהב (Goldfish rock garden) הוא יצירה משותפת עם אדריכל יפני נודע שמעניקה פרשנות מודרנית לגן הסלעים היפני המסורתי.

Neo Oiran היא גרסה משודרגת של מיצג האקווריום הענק והמפורסם של המוזיאון Oiran, שמשלב אורות ניאון זוהרים וצבעוניים יחד עם תנועה מעודנת ואלגנטית של דגי הזהב בתוך האקווריום המרכזי ואילו המיצג שהכי אהבנו והקדשנו לו הכי הרבה זמן הוא תערוכת דגי הזהב (A Show of Kingyo), מורכבת מאקווריומים מרובעים ונמוכים המאפשרים לצפות מלמעלה בדגי הזהב שוחים באלגנטיות וברוגע כשהם מתקרבים לפני המים, אבל ההיילייט של התצוגה היה הצורה המוזרה של הדגים שהייתה די מהפנטת ומלהיבה במיוחד. סך הכל בילינו במוזיאון הנהדר 45 דקות ונתנו לו ציון 9.5.

משם לקחנו שילוב של תחתית ורכבת Yurikamome (367 יין, 7.3 שקל) שוב אל האי Odaiba בדרכנו אל שוק הדגים Toyosu. זהו שוק הדגים המרכזי החדש, המודרני והמרווח שהחל לפעול במיקום הנוכחי בסוף שנת 2018 ואליו עברו המכירות הפומביות המפורסמות של דגי הטונה משוק Tsukiji. המכירה הפומבית של הטונה נערכת בבניין Fish Wholesale Marketכל יום בבוקר בשעות 05:30-06:30. מרפסת התצפית של מכירות הטונה נמצאת בקומת הקרקע ועל מנת לצפות במכירה נדרש להירשם להגרלת מקום חודש לפני. שלוש קבוצות של 40 איש בלבד יכולות לחזות במכירה במשך עשר דקות בלבד ובתצפית יש שלט באנגלית המסביר את סימני המכירה. בבניין Fish Intermediate Wholesale Market יש אזור של מסעדות שכולל מסעדות סושי נהדרות ואת שוק Uogashi Yokocho, אזור פתוח לציבור עם כמה חנויות בודדות בהן ניתן לרכוש חומרי גלם ומזכרות מקומיות. אנחנו כמובן וויתרנו על הניסיון להגיע מוקדם למכירה הפומבית, אבל לא הבנו שאין טעם להגיע בכלל למקום בשעות אחרות כי אין כלום מה לראות והמקום נראה נטוש. חשוב לדעת שגם רוב המסעדות סגורות בימי ראשון ורביעי.

אחרי שסקרנו בקפידה את המסעדות שנמצאות בשוק ואת ההמלצות שסיגל הכינה, בחרנו לשבת במסעדה המומלצת Iso Sushi כדי לאכול את הסושי עם הדגים הכי טריים שיש. הזמנו פלטות של ניגירי טונה וסלמון, מאקי וקערות דונבורי עם סשימי טונה מסוגים שונים וזו אכן הייתה חגיגת דגים נהדרת שעלתה 29,660 יין (593 שקל). לא זול, אבל שווה כל יין. נתנו למסעדה ציון 9.

מה שקצת הציל את האכזבה מההגעה המיותרת לשוק היה מתחם המסעדות, דוכני האוכל והמזכרות שהיה מחוץ למבנים של השוק ונקרא Toyosu Senkyaku Banrai. המתחם משלב בין מסדרון מסעדות וחנויות מקורה לבין מתחם פתוח ססגוני והיה מאוד כיף להסתובב שם. עומר שקצת מאס בסושי אכל שם יאקיסובה (990 יין, 20 שקל) ובנוסף קנינו רוטב סויה שקדים וטעמנו קרקר עם בשר כריש שאכזב. נתנו לביקור בשוק ציון 7.5, הרבה בזכות המתחם החיצוני החביב, אבל אני לא רואה שום ערך בהגעה לשם. קישור.

משם לקחנו שוב שילוב של רכבת Yurikamome עם תחתית (398 יין, 8 שקל) אל רובע שינג'וקו, בו נבלה את שארית היום. רובע Shinjuku הוא הרובע עם כמות המבקרים הגדולה בעיר, שמוקד העניין המרכזי בו הוא האזור העצום של בילויים, עסקים וקניות שנמצא סביב תחנת הרכבת שינג'וקו, תחנת הרכבת העמוסה בעולם עם מעל 2 מיליון נוסעים ביום. זהו אולי גם הרובע הכי מפורסם של העיר ואנחנו הקדשנו לו את כל החצי השני של היום כולל הערב, שאז הרובע נמצא בשיאו.

את הביקור התחלנו דווקא בחלק השקט והרגוע של הרובע, פארק Gyoen.זהו אחד הפארקים היפים בעיר אשר נמצא בפינה הדרום מזרחית של הרובע. הפארק גדול מאוד ומומלץ להתמקד בגן היפני, שנחשב לגן היפה והמיוחד ביותר בפארק. אם יש יותר זמן ואוהבים גנים אז מומלץ לבקר גם בגן האנגלי (Landscape Garden) ובגן הצרפתי (Formal Garden). בגן היפני נמצא פביליון טאיוואן (Kyu Goryo Tei) היפה שנבנה בסגנון סיני וכולל שני חדרי תה ותצפית מרהיבה על הגן. הפארק הוא גם אחד המקומות המומלצים לצפות באביב בפריחת הדובדבן. אנחנו נכנסנו לגן משער שינג'וקו שנמצא בפינה הצפון מערבית, אך ניתן להיכנס אליו גם משער Okido שנמצא בפינה הצפון מזרחית או משער Sendagaya בדרום הפארק. כניסה לפארק עולה 500 יין (10 שקל). קישור.

אחרי ביקור קצר בפארק המשכנו אל תוך הרובע. תחנת הרכבת העצומה של הרובע מוקפת בבתי כל בו גדולים ומומלץ מאוד לבקר במתחם האוכל שלהם שנמצא בקומת המרתף ונקרא Depachika. הספקנו כבר לבקר בכמה כאלה בטיול וכל פעם זה נראה יותר כמו מוזיאון אוכל מאשר חנות. על פי המלצה שסיגל הכינה ביקרנו ב-Depachika שלמרכז הקניות Isetan, כמובן שלא עמדנו בפיתוי וקנינו גיוזות, נגיסי עוף, סושי וסשימי לנשנש קצת לפני ארוחת הערב. זה עלה 4556 יין (91 שקל). גם מתחם האוכל במרכז הקניות NEWoMan מדרום לתחנה נחשב כמוצלח במיוחד עם כמה מסעדות נהדרות, אבל לא היינו שם.

כעת נכנסנו ללב השכונה. ממערב לתחנה נמצאים מגדלי התאומים של Metropolitan Government Office, שבקומה 45 שלהם יש מרפסות תצפית חופשיות על העיר מגובה 243 מטרים. התצפית מהמגדל הדרומי נחשבת טובה יותר, אבל אותנו זה פחות עניין. הדבר הראשון שפגשנו היא פרסומת החתול התלת ממדי (The Giant 3D Cat), שהפך לסמל השכונה. החתול האייקוני ממוקם על גבי מסך LED ענק וקמור ששטחו 154 מ"ר, שבזכות המבנה הקמור שלו והטכנולוגיה המתקדמת יוצר אשליה אופטית מכל זווית בה צופים כאילו חתול ענק בגובה של 3 קומות חורג מגבולות הבניין ובולט החוצה. זה כל כך חמוד ומהפנט עד שממש קשה להפסיק לצפות בזה וכל הזמן יש התרחשויות שונות על המסך.

אחרי שצפינו בחתול המשכנו אל Omoide Yokocho (שמשמעותו סמטת הזיכרון) הנקרא גם Piss Alley. הסמטה שנמצאת מצפון מערב לתחנה מלאה בעשרות מזללות ראמן, סושי, סובה ויקיטורי. היא מתעוררת לחיים בסביבות השעה 17:00 ועד חצות. אנחנו הגענו לשם על מנת לאכול ארוחת יקיטורי.

Yakitori הם שיפודי עוף קטנים בגריל המזוגגים ברוטב Tare סמיך שעשוי סויה, סאקה, סוכר חום ויין אורז (מירין). ישנה גם גרסה שמתובלת ב-Shio, שמשמעו מלח. ארוחת יקיטורי מומלץ לאכול בעיקר באיזאקיות שזו ההתמחות שלהן וזו הסיבה שהגענו לאכול את זה כאן. כשאוכלים ארוחת יקיטורי מלאה מקבלים חוויה מלאה שמתמקדת בשימוש בכל חלקי העוף השונים ובין היתר אוכלים ירכיים (Momo), כנפיים (Tebasaki), כדורי עוף (Tsukune), חזה (Sasami), עור (Kawa), סחוס (Nankotsu), כבד (Reba), לבבות (Hatsu) ועוד. אפשר לבחור שיפודים של החלקים שרוצים או לקחת ארוחת טעימות עם מיקס של חלקי עוף שונים. אנחנו לקחנו מיקס אחד של עופות שהיה מצוין (והזמנו עוד אחד) ועוד מיקס אחד של חזיר שהיה מאכזב. הארוחה עלתה 5760 יין (115 שקל). שימו לב שבחלק מהאיזאקיות ברחוב גובים דמי כניסה לכל סועד.

משם המשכנו אל עבר לב השכונה והאזור הכי ידוע שלה שנקרא Kabukicho. זהו אזור האורות האדומים הגדול והפרוע ביותר ביפן. האזור נקרא כך כי היה אמור להיות כאן תיאטרון קבוקי, בפועל אין, אבל במקומו יש כאן מגוון עצום של מועדונים, מלונות אהבה, מסעדות, ברים ומועדוני Pachinko. האזור עמוס במיוחד ונראה כאילו כל העולם נמצא שם. מעבר החציה המרכזי נראה הרבה יותר עמוס מזה של שיבויה. מעל בניין Toho מציץ אלינו ראש הגודזילה המפורסם של קבוקיצ'ו, עוד אחד מסמלי הרובע.

ארוחת היקיטורי הייתה קטנה יחסית כי תכננו לאכול באחד הראמנים המפורסמים של קבוקיצ'ו וזו התחנה הבאה. Ramen Takahashi Shinjuku הוא בר ראמן קטן שהיה במומלצים שלנו ובאורח פלא היה מקום לכולנו, אמנם בפיצול, אבל העיקר שהיה. המסעדה ידועה בעיקר בזכות ההתמחות הייחודית שלה בראמן מבוסס Yakiago, שהם דגים מעופפים צעירים שעוברים צלייה על גחלים ולאחר מכן ייבוש. תהליך הצלייה מעניק לציר ארומה מעושנת עמוקה וטעם אוממי מודגש. השימוש במלח (Shio) בבסיס הציר מבליט את הטעם הטבעי והמעושן של הדגים ויחד עם שילוב עדין של ציר חזיר ועוף יוצרים מרק מאוזן ועשיר. הראמן היה מצוין ובסך הכל השלים טעימה של שלושה ראמנים שונים לחלוטין בטיול הזה שהתקשינו מאוד לבחור מי מהם היה הטוב ביותר ולכל אחד מאיתנו היה מנצח שונה. הארוחה עלתה 6940 יין (139 שקל). קישור.

אחרי הפסקת קפה קצרה המשכנו אל צפון הרובע, שם נמצא האזור שזכה לשם KoreaTown והוא עמוס בחנויות ומסעדות קוריאניות ברחוב הראשי ובסמטאות סביב תחנת Shin Ocubo. זה מקום נהדר לאוכל קוריאני ובעיקר לרכישת תכשירי הקוסמטיקה המפורסמים של קוריאה, אבל להפתעתי זה פחות עניין את בני המשפחה ואחרי סיבוב קצר ומיותר חזרנו לאזור קבוקיצ'ו. בדרך עברנו ליד Golden Gai,אזור קטן בפינה הדרום מזרחית של Kabukicho, שמתעורר לחיים בשעה 19:00 עם כ-200 ברים קטנטנים ומלאי אווירה שהרבה פחות מתאימים לבילוי משפחתי. רגע לפני שחזרנו לתחנת התחתית עצרנו ליד שני אמני רחוב ולפניהם שלט שבו היה כתוב שההופעה מתחילה אם שמים כסף. הילדים היו סקרנים, שמו כסף ואף נהנו ממופע רחוב משעשע למדי שחתם לנו את היום.

הספקנו עוד לשחק קצת במכונות מנוף האהובות לפני שנתנו לביקור בשינג'וקו ציון 8 וחזרנו עם תחתית (209 יין, 4.2 שקל) למלון.

יום שבת 3/10/26

הבוקר התעוררנו ליום הטיול האחרון ביפן ובחרנו לפתוח את הבוקר שוב בארוחת בוקר בבית הקפה הנהדר Starbucks Reserve, ארוחה שעלתה 9990 יין (200 שקל). את היום הזה שמרנו לשכונת "הבית" שלנו. רובע Ginza הוא רובע הקניות והבילויים היוקרתי של טוקיו והוא מכיל בתי כלבו ענקיים, חנויות בוטיק, בתי קפה ומסעדות, גלריות אמנות ומועדונים. מחיר מ"ר קרקע כאן הוא היקר ביותר בעיר ועולה מעל 10 מיליון יין. אף מותג שמכבד את עצמו לא נעדר מהאזור. הכי מומלץ לבקר ברובע בשעות אחר הצהריים של סופי השבוע כאשר הרחוב הראשי Chuo Dori הופך למדרחוב בשעות 12:00-18:00. איזה כיף שזה היום. אופיר חובבת מושבעת של מותג השוקולד והגלידות האיטלקי Venchi והיא לא מוותרת על ביקור בחנות שלהם בגינזה ולכן התחלנו עם גלידה ושוקולד נהדרים שעלו 7328 יין (146 שקל). קישור.

בשלב זה יצאנו לביקור בכמה חנויות. התחלנו עם סניף הדגל של חנות Itoya הנהדרת, שמתמחה במוצרי נייר ומכשירי כתיבה ומתנשאת לגובה של 9 קומות. המשכנו אל Muji, רשת קמעונאות מקומית שמתפשטת בעולם ומבוססת על פילוסופיית עיצוב ייחודית של פשטות, מינימליזם ושימושיות. רוב הסחורה היא בגדים, אך יש להם גם לא מעט מוצרים לבית. משם המשכנו אל סניף הדגל של ענקית האופנה היפנית הבינלאומית Uniqlo, סניף שמתנשא לגובה של 12 קומות. החברה דוגלת בקונספט של בגדים לכל החיים ולכן נמנעת מביגוד טרנדי. העיצובים שלה פשוטים והמחירים נהדרים. לא הרבה יודעים ששם המותג היה אמור להיות קיצור המילים Unique Clothing, אך טעות כתיב ברישום החברה ב-1988 הפכה את Uniclo ל-Uniqlo.

במרכז גינזה נמצא בית הכלבו Ginza Wako ועליו מגדל השעון, שהוא זכר למטה חברת Seiko ששכן בו ואחד מסימני ההיכר של הרובע. מוזיאון השעונים של סייקו הוא מוזיאון חינמיהמתמקד בהיסטוריה של יצרנית השעונים הבולטת ביפן, אך מלמד על עולם השעונים באופן כללי ועם מידע רב באנגלית. על מנת לבקר במוזיאון נדרשת הזמנת מקום מראש, אך אנחנו וויתרנו מראש. ממש באלכסון ממול נמצאים חדרי תצוגה של יצרן הרכבים המקומי ניסאן וענקית האלקטרוניקה והגיימינג סוני. האולם של ניסאן לא מלהיב למעט מכונית מרוץ אחת של המותג ואילו האולם של סוני מאפשר לראות מצד אחד את החידושים הכי גדולים של המותג (עם דגש חזק על מצלמות ועדשות) למול דגמים מרגשים של פעם. יש שם גם גלריית תמונות תרבות מעניינת מרחבי העולם.

בלי להרגיש כבר הגיעה שעת הצהריים ולבקשת הילדים החלטנו שארוחת הצהריים האחרונה תוקדש לסושי ואילו ארוחת הערב האחרונה תהיה ארוחת יאקיניקו ואגיו נוספת, שחזור לארוחה הנהדרת מאוסקה. הילדים איתרו מסעדת סושי מומלצת ושמה Itamae Sushi והתקדמו במהירות לכיוונה על מנת לתפוס מקום. כל המסעדה היא למעשה בר סושי ואכלנו שם אחלה ארוחה שכללה ניגירי ורולים, דונבורי סשימי, חטיפי תמנון מטוגנים ועוד. ארוחה נהדרת שעלתה 27,757 יין (555 שקל). קישור. אגב, המסעדה נמצאת באזור Gado Shita, שנמצא מתחת למסילת הרכבת במערב גינזה, שם יש עולם קולינרי שלם של מסעדות וברים קטנים לאורך 700 מטר. המקום פחות מוכר, אבל ססגוני ואותנטי ויש שם מסעדות מומלצות רבות.

שבעים ומרוצים המשכנו בהליכה קצרה אל ארמון הקיסר. זהו ארמונה הרשמי של משפחת הקיסר היפני. הוא נמצא בתוך פארק ענק מוקף תעלות מגן וקירות אבן גדולים לא רחוק מתחנת הרכבת טוקיו. הארמון נבנה בשנת 1888 במקום טירת אדו ששימשה את השוגונים, נהרס במלחמת העולם השנייה ונבנה מחדש לאחריה באותו סגנון. מיד לאחר שנכנסים מהכיכר הגדולה Kokyo Gaien בחזית הארמון מבחינים בגשר Nijubashi המוביל לגן פנימי שסגור לטיול עצמאי. ההשתקפות של הגשר במים יוצרת משקפיים וזה שם החיבה שלו. היום אין כל כך השתקפות ולכן אין משקפיים.

בארמון עצמו לא ניתן לבקר ואפשר לבקר רק בגנים הפנימיים בטיול מודרך באנגלית בן שעה ורבע, אותו מזמינים באינטרנט או במקום עצמו בשער Kikyō-mon. אנחנו בחרנו לטייל צפונה משם במקביל לגנים המזרחיים המלכותיים, בהם נטועים עצים יפניים מטופחים בקפידה רבה. בגלל שאין ביקור בארמון ובשל העובדה שכבר ראינו גנים יפים יותר, אפשר בהחלט לוותר על ביקור כאן. קישור.

משם התחלנו לצעוד חזרה למרכז גינזה, תוך שאנחנו מתפצלים לשלוש. הבנות הלכו לקנות נעליים בחנות של אדידס, הבנים חזרו למלון ואני נתתי קפיצה קטנה לרובע אקיהברה לקנות מזוודה נוספת זולה בחנות הזולה (מאוד) milano&. טרולי בגודל 20 אינטש עלתה 2200 יין (44 שקל). תוך חצי שעה כבר הצטרפתי לבנות בחנות נעליים ומשם חזרנו למלון. רחוב Chuo Dori כבר היה בפורמט מדרחוב והיה מרשים לראות איך העירייה דואגת לשים לאורכו שמשיות ופינות ישיבה באמצע הכביש הסגור לתנועה.

כזכור סיכמנו שאת הטיול נחתום בארוחת יאקיניקו ואגיו נוספת ואחרי לא מעט מאמצים איתרנו אחת כזו שנראתה לנו מתאימה בשכונת שיבויה והזמנו מקומות לערב. Nikuya no Daidokoro Miyamasuzaka מציעה ארוחת יאקיניקו ואגיו ללא הגבלה בכמה רמות מחיר. אנחנו בחרנו את הארוחה הכי יקרה עם איכות הבשר הכי גבוהה למשך 120 דקות במחיר 8500 יין (170 שקל) לאדם. בנוסף חייבים להוסיף חבילת שתייה ללא הגבלה שעולה 500/1500 יין (10/30 שקל) עם/ללא אלכוהול בהתאמה. הפעם היו לנו שני גרילים וגם היינו הרבה יותר מיומנים אז חילקנו בינינו תפקידים ואכלנו ארוחה יוצאת מן הכלל שרובנו חשבנו שהייתה הכי טובה בטיול. כמות הבשר שאכלנו הייתה עצומה. המסעדה קיבלה מאיתנו ציון 9.5 ועלתה 58,000 יין (1160 שקל). זו גם הייתה הארוחה הכי יקרה בטיול. קישור. משם חזרנו למלון.

יום ראשון 4/10/26

זהו, נגמר החלום וטסים הביתה. אתמול הזמנתי הסעה פרטית לשדה באמצעות קלוק שעלתה מאוד בזול לעומת כל מקום אחר. רכב גדול ל-10 נוסעים עלה 14,672 יין (293 שקל). הנהג חיכה לנו בשעה שנקבעה 07:00 ויצאנו לדרכנו לשדה התעופה Narita, אליו הגענו בשעה 08:05 אחרי שהנהג עשה טעות ניווט קטנה שעלתה לנו באובדן של 10 דקות. אחרי קצת קניות בדיוטי פרי של סאקה וממתקים מקומיים וארוחת בוקר במקדונלדס יצאנו לדרכנו עם חברת Austrian בשעה 11:25, באיחור קטן של רבע שעה עם מטוס מיושן מדגם 777, שהיה לא נוח בלשון המעטה בטיסה שנמשכה 13:50 שעות והאוכל היה מהגרועים שאכלנו אי פעם. חלקנו אפילו לא אכל. הקונקשן בוינה שהיה אמור להיות בדיוק שעתיים, התארך ל-3:40 שעות בגלל איחור גדול מאוד בהמראה ולבסוף נחתנו סחוטים מעייפות בנתב"ג בשעה 02:07 וחזרנו הביתה עם הנהג שהזמנו מראש.

סיכום ועלויות

זה היה טיול מרתק שסיפק לנו גיבוש משפחתי נהדר בהרכב מלא במדינה כל כך מעניינת, שונה, מגוונת ולא פחות חשוב, טעימה. זה היה טיול שכבר חלקנו לא האמין שנצליח לקיים וחזרנו לארץ אפילו עם תחושת של ניצחון, שהצלחנו לבצע את הטיול למרות הכל. למרות הקורונה ולמרות המלחמות. תכננתי את הטיול הזה כמה פעמים לאורך 6 שנים והלקחים ממנו ברורים לנו לחלוטין. מצד אחד בחירת יעדים נכונה לטיול ראשון ביפן, אבל מצד שני הקצאת ימים לא אופטימלית. בדיעבד הייתי גורע מטוקיו שני לילות ומוסיף אחד לקיוטו ואחד להירושימה, שני יעדים שהרגשנו שלא היה לנו בהם מספיק זמן. מזג האוויר בסך הכל האיר לנו פנים. יחסית לעונה גשומה טיילנו עם מטריות בסך הכל יומיים ואת נופי האקונה פספסנו לחלוטין בשל ערפל כבד, שכנראה מאפיין את האזור ימים רבים בשנה. את הפסגה של פוג'י ראינו מהמטוס בדרך הבייתה.

ההחלטה לטייל עם רכבות הייתה מצוינת וזה היה קל ויעיל הרבה יותר ממה שדמיינתי, כולל ההחלטה לקחת איתנו מזוודות בינוניות וטרולי בלבד, שסייעה רבות ולא היה בכלל צורך לשלוח מזוודות מראש בין יעדים. לא היה פשוט לבחור בתי מלון על פי הקריטריונים שהצבנו, אבל הבחירה שלהם נעה בין טובה למצוינת וכמעט כל המיקומים שלהם היו הכי טובים שאפשר (למעט קושי למצוא מסעדות במחירים סבירים בגינזה). רשימת המסעדות המומלצות וטבלת מאכלי החובה שסיגל הכינה היו התנ"ך הקולינרי שלנו וזה הפך את הטיול הזה למסע קולינרי מוצלח במיוחד. מאות המסעדות שהיא הכינה נשמרו מראש במפת גוגל וכך ראינו תמיד את המסעדות המומלצות הקרובות ביותר.

עלויות: טיסות 11,794$, בתי מלון 1,451,994 יין (9490$), תחבורה  389,207 יין (2544$), אוכל 851,603 יין (5566$), אטרקציות 111,906 יין (731$), אינטרנט 23,409 (153$), ביטוח 379$, שונות 24,780 יין (162$). סה"כ: 30,819$ (ללא קניות).

ממוצעים יומיים: לינה 198$ לחדר זוגי ללילה, אוכל 309$, תחבורה 141$, אטרקציות 41$.