טיול לטנזניה - ספארי, קילימנג'רו, זנזיבר

טיול בטנזניה – ספארי, קילימנג'רו וזנזיבר אוגוסט 2017

את ההכנות לטיול בטנזניה התחלנו מספר שבועות לפני הטיול. בעזרת המלצות מאתר המטייל יצרנו קשר עם מספר חברות תיירות בטנזניה באמצעות המייל, בכדי לקבל הצעות מחיר. לאחר כמה שבועות של משא ומתן, החלטנו לבחור בחברת unique pathways & get away advantures, בניהולו של נלסון אלכס. פרסמתי עליהם המלצה חמה בטיפים ואני רואה לנכון לחזור עליה שוב, החברה מומלצת בחום בשל המקצועיות והאמינות של כל אנשי הצוות מולם עבדנו. מצרפת שוב קישור לפייסבוק, לאתר ואת הנייד של נלסון

https://www.facebook.com/getawayadventurestz/

http://getawayadventurestz.com/

nelson alex – +25506850311070

במקביל, הסדרנו את החיסונים הנדרשים. משטרת הגבולות הטנזנית בודקת בכניסה למדינה שיש לנכנסים חיסון לקדחת צהובה, או פטור מחיסון. בעלי ואני הלכנו למרפאות מטיילים שונות מטעמי נוחות, והופתענו לגלות שבעוד ששנינו עתידים לבלות באותם המקומות בדיוק, המלצות הרופאים לעניין החיסונים היו שונות. "חוויית המשתמש" במרפאת המטיילים באיכילוב הייתה מצויינת, ביחס למרפאת המטיילים בירושלים.

בחרנו להתחיל את הטיול בשישה ימים בספארי (5 לילות), לבלות לילה אחד בארושה ומשם להמשיך לטיפוס של שבעה ימים (6 לילות) על הקילימנג'רו דרך מסלול מצ'מה, לחזור ללילה נוסף בארושה ומשם להמשיך לעוד שבוע של חופשה מפנקת בזנזיבר.

חשמל

בטנזניה משתמשים בשקעים אנגלים. כדאי להביא מתאם, אם לא הבאתם ניתן לרכוש שם.

טלפון

החלפנו לסים מקומי בעזרת המדריך שלנו. הסים המקומי כולל 2 ג'יגה לחודש עלה לנו 12 דולר.

מחיר ותקציב

לחלק הראשון של הטיול (ספארי וקילימנג'רו( סיכמנו על מחיר של 6100 דולר, לשני אנשים. המחיר כלל הסעות הלוך וחזור לשדה"ת, לינות במלונות בארושה בין מקטעי הטיול, אוהלים, שק"שים, נהג/מדריך וטבח צמוד וצוות מלא לטיפוס על הקילימנג'רו שכלל 10 (!!) אנשים – 7 סבלים, מדריך, עוזר מדריך וטבח, כמובן שהמחיר כלל 3 ארוחות ליום, למעט הלילות בהם לנו בארושה, כניסה לכל שמורות הטבע וכל עלות אחרת שאינה בעלת אופי אישי.

חשוב לדעת שהצוות המלווה כולו, בספארי ובקילימנג'רו מצפים לטיפ. מקובל מקבוצת מטיילים לתת למדריך 20 דולר ליום, לטבח 15, ולסבל 10. זו הוצאה שמסתכמת בלא מעט כסף וחשוב לקחת אותה בחשבון לפני הנסיעה. כמו כן, קחו בחשבון שאם תקבלו צוות מדהים כמו שאנחנו קיבלנו, שפשוט עשה את הכל באהבה , בשמחה ובכיף, בהחלט תרצו לתת להם יותר.

7 סבלים על זוג אמנם נשמע הרבה מאד אנשים, אולי אפילו יותר מדי. בפועל – זה בדיוק מה שצריך. הם סוחבים האוהלים, המזרונים, שקי השינה, הציוד שלכם, אוהל מטבח, אוכל לשבעה ימים, מים וכל דבר אחר. יש מדריך ועוזר מדריך למקרה שאחד המטפסים ירצה או יצטרך לרדת לפני השני. טבח מחוייב על ידי הרשויות שם, בדיוק כמו בספארי ורק לו מותר להבעיר אש ולבשל בספארי.

הממשלה הטנזנית גובה המון כסף על כניסה לשמורות, התשלום המבוקש כולל שכר של כל הצוות שמלווה ולכן בסופו של יום הרווח של החברות עצמן אינו גבוה. המחיר כמובן משתנה בין עונות השנה ובהתאם לביקוש.

כמעט ולא נזקקנו לכסף מקומי – הקילימנג'רו והספארי כללו את הכל ולא היה מקום לקנות, גם אם רצינו. היכן שכן (מזכרות, מסעדות) כמעט כולם קיבלו דולרים. המרנו סך הכל בשלושת השבועות של הטיול 100 דולר בלבד.

טיסות

נחתנו בשדה"ת הבינ"ל קילימנג'רו. שדה קטנטן, בכניסה נדרשים למלא הצהרה, לעמוד בתור ולשלם עבור ויזה ולאחר מכן לעמוד בתור לביקורת הדרכונים . נכנסנו לשדה יחד עם עוד כ 100 איש בלבד ולקח לנו בערך שעה וחצי לצאת...להתאזר בסבלנו ולזכור שאתם בתחילתו של חופש... זה כם מלמד על המוטו הטנזני pole pole - לאט לאט..אין למה למהר.

יש שדה תעופה נוסף בארושה לטיסות פנימיות. כשבדקנו טיסות מהארץ לא הבנו מדוע מגבילים משקל של מזוודות בטיסות אלו ב 15 ק"ג, כראינו את השדה, ואת המטוסים הקטנטנים (!!) שממריאים ממנו, הבנו... מארושה ניתן להגיע לזנזיבר וגם לסרנגטי.

שדות התעופה הם קטנים מאד, אין מה לקנות או לעשות בהם ומומלץ להגיע לטיסה שעתיים לפני שהיא יוצאת.

בזניזבר יש מגוון עצום של מלונות, כל אחד לפי רצונותיו ויכולותיו. חשוב לציין שבניגוד לאיים או ערי חוף שאנו מכירים, אין יותר מדי מה לעשות מחוץ למלון בשעות הערב. העיר היחידה באי זנזניבר היא סטון טאון, רחוקה יחסית מהחופים. ובקרבת המלונות יש כפרים בלבד, בהם אין אטרקציות תיירותיות, מסעדות או בארים. לכן מומלץ לקחת מלון שבו הכל כלול, או אופציה למסעדות בתחומו. יש מספר של בארים ומסעדות בקרבת החופים, רובם שייכים למלונות. הנסיעות בזניזיבר יקרות יחסית – בין 50-80 דולר לנסיעה ממקום למקום. את האטרקציות כמו ספארי בלו, סיורים, צלילות ועוד אפשר לסגור במרבית בתי המלון. יהיו גם מקומיים שיציעו להצטרף לסיורים על החוף.

ספארי

מרבית החברות מספקות ג'יפ ספארי עם גג נפתח, קיבלנו רכב מאובזר ומשופצר, כולל שקעי חשמל להטענה. את רוב היום מבלים בתוך הרכב, אסור לרדת ממנו בשמורות הטבע, למעט הפסקות קצרות.

למעט הלילה הראשון, בו ישנו בבונגלוסים, ישנו במחנות אוהלים ציבוריים, בהם יש מקום לאוהלים, מבנה מטבח (בו מותר רק לטבחים לבשל) ומבנה חדר אוכל, בו כל טבח מסדר שולחן עבור הקבוצה שלו. המחנות נקיים יחסית, יש שם שירותים ומקלחת עם מים זורמים, אבל לא חמים (למעט המחנה האחרון בנגורנונגורו). רמת הניקיון היא מה שמצופה מציבורי ותלויה בהתחשבות של התיירים במקום ובכמות שלהם.

בכל יום הטבח מכין ארוחת בוקר, ארוחת צהריים ארוזה ובערב הוא מכין פופקורן ותה ולאחריו ארוחת ערב. כשמגיעים למחנה המדריך דואג בינתיים להקים את האוהלים.

יצאנו בנסיעה מארושה לשמורת אגם מניארה. שמורה מרהיבה, ירוקה, בתוכה ספק אגם ספק ביצה עם המוני סוגים של ציפורים, היפופוטם, אריות, פילים, קופים ונוף מרהיב. לנו במחנה בונגאלוס המשקיף על האגם, בערב נהנינו מהופעת אקרובטיקה מרשימה (באמת) של להקה מקומית.

למחרת התחלנו בנסיעה ארוכה דרך נגורנונגורו למרכז הסרנגטי, בדרך עצרנו לביקור בכפר מסאי. הרגשנו כמו תיירים במלכודת. המסאי קיבלו את פנינו בריקוד, הצ'יף הסביר לנו על אורח חייהם, לקח אותנו לביקור בבית הספר (חצי בקתה עם כמה ספסלים), שכמובן לוותה בשיר של ילדים ותרומה שלנו, לאחר מכן אחד מתושבי הכפר הסביר לנו באנגלית קלוקלת על הבית שלו, הכניס אותנו לבקתה שעשויה מצואת פרות, חנוקה וצפופה, שם פגשנו שתיים מנשותיו ואת אחד הילדים ואז הראה לנו את המוצרים התיירותיים שהם מכינים, אותם ניסה למכור לנו במחיר מופקע... זה נחמד לראות, אבל ממצה עצמו די מהר.

לאחר הביקור בכפר המשכנו בנסיעה בסוואנה מאובקת למרכז הסרנגטי, לאחר המתנה ארוכה בכניסה לשמורה (כבר אמרנו שהכל הולך לאט לאט ואף אחד לא ממהר) בה אכלנו צהריים, נכנסנו לתוך השמורה. הסרנגטי היא שמורה עצומה בגודלה, ברגע שנכנסנו התחלנו לראות אימפאלות, יעלים, בנות יענה, צבועים, ג'ירפות ועוד. למחרת קמנו בבוקר ליום שלם של ספארי, ראינו לביאות ואריות, צ'יטה, זברות, ג'ירפות, היפופוטם ועוד רבים וטובים. למחרת התחלנו בנסיעה צפונה, בדרך ראינו המון עדרים שנוהרים צפונה כדי לחצות את נהר המארה המפריד בין טנזניה לקניה, לטובת מרעה ירוק יותר ומים. חזרנו למרכז לכיוון נגורנונגורו, בילינו לילה במחנה מעל המכתש וביום למחרת בילינו שם מספר שעות לפני החזרה לארושה. המכתש עצמו מרהיב, אבל מרבית החיות נדדו צפונה ולכן ראינו פחות בתוכו. הנוף אמנם מיוחד ומרהיב, אבל איני ממליצה להגיע למכתש אם אין שם מגוון של בעלי חיים.

נהנינו מאד וזו חוויה מומלצת – הזדמנות לראות את הטבע כמו שהוא באמת, עם מעט הפרעות מצד ג'יפים של תיירים כמונו...

שווה לתכנן את הנסיעה בהתייעצות עם המדריך, בהתאם לעונה ולתקופה בה אתם מתכננים לנסוע ובהתאם למה שתרצו לראות. יש המון שמורות טבע בטנזניה, הן רחוקות אחת מהשנייה ובכל אחת יש משהו קצת שונה. בעלי החיים נודדים באופן קבוע ומעגלי בהתאם לעונות השנה ולכן, חשוב להתייעץ עם חברת הטיולים והמדריך על מנת לקבל את החווייה המיטבית.

קילימנג'רו

בחרנו לטפס על ההר הגבוה באפריקה דרך מסלול המצ'מה, ב7 ימים. ניתן לעשות זאת גם ב 6 ימים, אולם רצינו לתת לגוף כמה שיותר זמן להתאקלם.

כמו כל כניסה לשמורה, גם פה נדרשים להתאזר בסבלנות. המדריך צריך לשלם עבור הכניסה, לשקול את כל ציוד לעיני הפקחים ולוודא שהסבלים לא סוחבים יותר מ 20 קילו לאדם, לפני שיאשר לכם להיכנס.

מסלול המצ'מה נחשב הקשה ביותר, אולם גם המסלול בו מתאקלמים הכי טוב לגבהים, מאחר והמסלול מאפשר לעלות לגובה ולישון בגובה מעט נמוך יותר.

בדומה לספארי, יש צוות מלווה (פירטתי למעלה על הרכבו). הטבח מכין 3 ארוחות ביום (טובות ומזינות), הסבלים דואגים לאספקה של מים טריים ממעיינות ונחלים הזורמים בהר עצמו. אסור להכניס בקבוקי פלסטיק לשמורה ולכן כדאי להצטייד לפחות בשני בקבוקים קשיחים של ליטר לאדם. אפשר להביא טבליות טיהור למים.

המחנות על הקילימנג'רו כוללים רק שירותי "בול פגיעה", ללא מים זורמים, או מקלחת ובכל מקרה כל כך קר שמקלחת היא לא אופציה...הסבלים הביאו לנו כל בוקר מים חמים לשטוף פנים. הצוות מקים את אוהלי השינה ואוהל המטבח (מדובר באוהלים קלים מאד, שחוסמים את הרוח אבל לא את הקור). בניגוד למחנות האוהלים בספארי, במחנות על ההר אסור להדליק אש, אין "אזורים ציבוריים" ובעיקר קר מאד...בכל כניסה למחנה חותמים בבקתת הריינג'ר, עד ליציאה מהשמורה, שם חותמים בפעם האחרונה וגם מקבלים תעודה שמוכיחה שהגעתם לפסגה.

סך המסלול הוא 96 ק"מ, כולל הירידה. חמישה וחצי ימים לעלייה ויום וחצי לירידה. ההצעה שחברת התיירות תיתן לכם אמורה לכלול את כל המידע, ק"מ, גובה, היכן ישנים וכו'.

מהיום השני ממש ממש קר, גם ביום, אז מומלץ מאד להביא ביגוד טרמי, פליז ומעיל טוב. לפחות 2 סטים של בגדים לכל ימי הטיול, כובע חם, רצוי כזה שמכסה גם את הפנים, כפפות חמות מאד, גרביים ובגדים תחתונים טרמיים. הקושי הפיזי היה הרבה פחות משמעותי מהקור, בלילות האחרונים אפילו מאד קשה לישון בגלל הקור. לכן חשוב להביא או לשכור שק שינה שמתאים למזג האוויר. אני לא יכולה להדגיש מספיק כמה חשוב להביא ביגוד חם, זה יכול לשנות את חוויית הטיפוס לחלוטין.

כמו כן, כדאי להצטייד בפנס ראש, ללילות באוהל ולליל הטיפוס לפסגה, סוללות, מצלמה, מגבונים לחים (והרבה ), נייר טואלט/טישו אנטיביוטיקה, תרופות נגד שלשול ותרופות להתקררות וכאבי ראש, וכל דבר שיכול להקל עליכם.

יש חשיבות עצומה לצוות המלווה, אנחנו זכינו לצוות מדהים, שסייע לנו בכל דבר ועניין ותמיד בחיוך ובשמחה.

תופעות לוואי:

לגבי תופעות של מחלת גבהים כדאי להתייעץ עם רופא, הכדורים נגד מחלת גבהים עבדו אצלנו מצוין ולא הרגשנו בה כלל.

ככל שעולים לגובה, ייתכן ותחוו חוסר תיאבון. חשוב לאכול! הגוף צריך אנרגיה בכדי להגיע לפסגה ולכן כדאי להצטייד בנשנושים וחטיפי בריאות למיניהם.

שלשולים גם כן יכולים להיגרם כתגובה של הגוף לגובה, כמו גם בחילות, כאבי ראש ועייפות שאינה אופייינית בד"כ.