מויאלה והנסיעה הבלתי ישירה לניירובי, וגם תעלומה אחת שנפטרה בהמשך
אם חשבנו בהגיענו למויאלה האתיופית שמדובר בשום מקום, תחושתנו אך התגברה בצד הקנייתי.בצפון קנייה שוכן מדבר, והעיירה שוכנת בסמוך לו. נדמה היה לנו כי הגענו לעיירה בערב הסעודית, או ירדן, שכן הבחנו בחנויות ומסעדות בשמות "אבו-עלי", ו"אל-קוראן אל מוקדיס". לאחר שהחלפנו כסף (יש שם change אמיתי ומסודר, ממש במרכז העיירה, לבאים מהגבול זה מצד שמאל), התחלנו כמובן לתור אחר מקום ללון בו. הומלץ לנו על שם ערבי נוסף, שאיני זוכרת, וזה, התברר המקום הראוי היחיד בכל העיירה. נאלצנו לשלם 2000 שילינג קנייתים לאחת ללילה (שזה בערך 100 ש"ח), אך זכינו לשון בחדר פאר אמיתי, במלון שאנו כינינו אותו "הארמון הערבי", וזכינו גם בארוחת בוקר. יצאתי לחפש את מקום מכירת הכרטיסים לאוטבוס (המקום כל כך קטן, וזה פשוט במרכז העיירה). מסתבר שנסיעה לניירובי עולה 2500 שילנג, ונסיעה למרסבית' (העיירה הגדולה הקרובה ביותר) עולה 1500. יותר זול לסוע ישירות, אבל המשמעות של הדבר היא נסיעה של 20 שעות, והגעה באמצע הלילה. אני התעקשתי עם נועה שחבל לחצות חצי מדינה, ועוד יותר חבל לנסוע כל כך הרבה שעות ברצף (בשלב הזה כבר באמת מאסתי בנסיעות). החלטנו לסוע למרסבית', למחרת בבוקר. הכנו ארוחת ערב שישי, עשינו קידוש על מים, ושמענו ברקע את המואזין מהמסגד שממש מתחת לחלוננו.
השקמה מוקדמת כרגיל, קפיצה ל"חדר האוכל" וטעימת תה קנייתי ראשון -;זה תה בריטי, כן יש בו חלב, כן, זה טעים!!! -; ומשם במהירות אל מרכז העיירה, אל האוטבוס. אנו פוגשות תרמילאים יפנים שהגיעו גם הם מאתיופיה, אך בחרו להתכלב יותר מאיתנו, וישנו במקום פשוט. אורזים את כל המזוודות בשקי פסלטיק, גם אלינו באים ורוצים לארוז את תיקינו, אנחנו מסרבות, כי אנחנו מבינות שזה יעלה לנו כסף, לנועה יש כיסוי, ואני מכניסה את התיק לשק שהבאתי איתי מאתיופיה. האוטובוס מצוייר, ושם החברה כתוב בשבלונה צבעונית. ואז מתחילה הנסיעה האיומה ביותר שנתן להמציא. אנו נוסעים על דרך עפר שמהמורותיה גלים גלים, האוטובס קופץ בכל עשרים שניות, ואיתו אנו מטלטלים לכל הכיוונים, חובטים את ראשינו בתקרה, ובעיקר מרגשים את בטננו מתהפכת. הסיוט נמשך מספר שעות, עד שאנו נפרדות מהאטובוס ויורדות לבדנו במרסבית'. כעבור מספר דקות אנו פוגשות באדם נחמד שנחפז לעזור לנו, מוצא עבורנו מקום לינה (אל-ג'אזירה, מקום חביב), וגם עוזר לנו לבדר SIm קנייתי. *שימו לב, זה הרבה יותר פשוט מאשר בתאיופיה, בא התרוצצנו במשך שעות, אך שימו לב שאתם צריכים למלא איזה טופס, ושיפעילו לכם את המכשיר, כי אחרת יהיה לכם Sim אבל הוא לא יפעל.
מארסבית' -; גם היא מוסלמית, שכוחת אל פחות, אך עדיין רחוקה מהיות מקום מרכזי. לאומת זאת מבחינת הנוף כבר התחלנו לראות עצים מסביב. אז אחרי שהתמקמנו החלטנו לצאת ולראות את הפארק הלאומי של מארסבית' (בעיקר משום שהוא עולה רק 20$). אנחנו מנסות לעצור נהג מונית שיסכים לקחת אותנו לכניסה לפארק, כדי שנראה האם אפשר להכנס כבר עכשיו (ואז יקח אותנו הנהג לסיור בפארק) או שנצטרך לשוב למחרת (ואז נוכל לקבוע איתו למחר). לסיור בפארק בסכום סביר. אחרי שכמה נוכלים מציעים סכומים לא שפויים עוצר בחור בשם ג'ון. מהרגע הראשון ברור שהוא מקסים -; הוא מחייך, צוחק, יקח אותנו בשמחה, גם ככה מאוחר, וכבר לא יספיק להסיע הרבה אנשים בשעה זו.
אין הרבה מה להרחיב על הפארק במרסבית', ראינו פיל מרחוק, זה היה נחמד. ראינו כמה בופלו'ז עוד יורת מרחוק, זה היה חביב למדי. הפארק עצמו יפה מאוד, יער גשם, ואזורים פתוחים של ביצות, ויש גם אתר קמפינג באזור יפה במיוחד, אלא שזה עולה די הרבה כסף לשון שם, וצריך לתאם מראש וכו'. ההפתעה הגדולה צפתה לנו דווקה מג'ון -; מעבר להיותו בחור נחמד, הוא אף אדם חושב, בעל מחשבות עמוקות על החיים, וחיוך ענק מאוזן לאוזן. למרות שנתקענו באחת העליות, ג'ון התמודד עם הקושי, ואחרי מספר נסיונות והדרדרויות הצליח להזניק את מהכונית במעלה. מהשיחה איתו למדנו כי הפיל הגדול באפריקה (ומכאן גם בעולם) נמצא בעבר בפארק המרסבית', כמובן שעצמותיו נמצאות כיום אצל הבריטים. *שילמנו 5000 שילינג על תענוג הנסיעה עם ג'ון.
ג'ון תחקר אותנו קצת על תכניותנו להמשך, והציע שבמקום לסוע באוטבוס לניירובי נצטרף אליו ואל חברו, הם נוסעים ברכב עד נניוקי (הוא נסוע לבית הוריו), ומשם כבר יש אוטבוסים רבים לניירובי. זה קצת יותר יקר מניסעה באוטבוס, אך מה שהרתיע אותנו דווקה היה הנושא הבטחוני -; הדברכים בצפון קנייה ידועות כזרועות מערבים של טרוריסטים. הם טענו שזו הסביה שהם נוסעים השכם בבוקר, ושכנעו אותנו בכך שבעצמם הרי לא היו מסתכנים בעליה על מערב. למחרת בשש בבוקר כבר היינו איתם בג'יפ, בדרכנו לננייוקי. לאחר שקפצנו עוד קצת על הדרכים המשובשות, עלינו על דרך אספלט הנעה לה בין כפרים, הרים ואזורי סאבנה -; מהחלון ראינו צבאים, יונקים קטנים, ואנשים אשר לובשים עדיין לבוש שבטי מסורתי (משבט הקיקויו, שהם השבט הנפוץ ביותר בקנייה, וגם חברינו ג'ון, כך מסתבר הוא מצאצאיו). הדרך המשיכה לצד שדות דגן ופרחים, מזג האויר היה מופלא, והאושר בליבנו היה גדול.
שוחחנו על נושאים שונים, וג'ון שאלנו מדוע אנו נוסעות לניירובי אם מחוז חפצנו הוא נייבשה (שם שמורת "Hells gate" שבה יוצאים לספארי אופניים) . הוא הסביר שהעיר המפרידה בין נניוקי לבין נייבשה הנה נקורו, שבסמוך אליה חיה משפחתו, והציע שנשנה את יעדינו. מששאלנו היכן כדאי לשון בנקורו -; "מה זאת אומרת? אצל אמא שלי בבית. אתן באות להכיר את משפחתי". כבר בנייבשה הבנתי סופית שקנייה ואתיופיה שונות מאוד זו מזו, משום שמדבור בעיר אמיתית לכל דבר, מאורגנת, מסודרת (פחות או יותר), מודרנית, שזה המדרכות שלמות.
בדרכנו לנקורו הבחנו באזור מסויים בחנויות רבות שעליהם כתובות הקשורות לישראל, בכחול לבן, או מגני דוד כחולים מצויירים, ג'ון לא ידע להסביר את פשר הדבר.
