אתיופיה -; לא מה שחשבתי החלטה לסוע לייבשת השחורה, נחיתה חדה לעיר ההפכים - אדיס, ו"בריחה" לאזורים הכפריים. (בהר דר, טיס אבאי).
המסע לאתיופיה החל דוודקה מתוך העדר התשוקה העזה לטוס לחו"ל עם בוא השחרור מצה"ל.
גלית, חברתי הטובה הודי, עוד כשהייתי עמוק במדים שהיא תסע לתאיופיה, לראות מאיפה החניכים שלה הגיעו, ולהכיר את התרבות מקרוב. איתה היא סחפה את שירן, שהיא עצמה ממשפחה אתיופית.
אני לקראת השחרור הבנתי שבפני עומדת הזדמנות פז - לטוס עם שתי בנות שמבינות לא מעט (יחסית) בתרבות האתיופית ובהיסטוריה של המדינה, שירן שזוכרת מעט מההמארית ששמעה כילדה בבית, אפילו גלית לקחה כמה שיעורים בשפה. בקיצור - קיבלתי הצעה שלא נתן לסרב לה.
החוויה הראשונה מאתיופיה היא בנסיון להזמין חדר ללילה הראשון. סיכמתי טלפונית עם מישהו מהWutma, עם אנגלית קלוקלת שיש חדר שמחכה לנו, ושהמקום הייה פתוח בכל שעה במהלך הלילה (איזו התרגשות - דיברתי עם אדם אמיתי מאתיופיה!). קיוויתי (לא הייתי משוכנעת) שהחדר באמת ימתין לנו.
הגענו לשדה התעופה, ומיד למדנו הכין אנחנו - אנשים שינים ליד שני עצי דקל מפלסטיק בשמיכות (בתוך שדה התעופה)... והמוניות כמובןרימו אותנו קשות במחירים (וכך גם הבנו ששירן יכולה להבין כאשר מרמים אותנו, מאוד שימושי). כבר הבחנו במאות האנשים המכורבלים וזרוקיפ בחוצות העיר. ברוכות הבאות - אדיס אבבה!
כמובן שכאשר הגענו למלון, השומר יצא אלינו רק כדי לומר לנו שהמלון מלא (הבנו אותו בקושי). הוסענו לTaitu, ונדרשנו לשלם 20$ לחדר אחד עבור שלושתנו, אפילו שידענו שזה מופקע לגמרי והתווכחנו קשות.
מכאן אדיס כבר ממש זינקה עלינו - הפיאצה על ילדי הרחוב, לבושי הבלוייפ שלה, הקבצנים המעוותים, מוכרי הבננות המרובים, מוכרי המותגים המזויפים, והטינופת על הרצפה, ויותר מכל - המוני העברים בכל מקום. העיר לא נסתה להסתיר את הפערים שנמצאים בחובה, ומהר בהבחנו כי מהפיאצה יוצא רחוב ראשי (ליד אתיופיין אירליינז, זה שנוסע לארט אילו, שולה, בולה וכו'), שכמות חנויות התכשיטים המפוארות בו לא הייתה מביישת את מרכז פריז. אדיס טרפה אותנו אל תוך המונייות הגדולות (BIg Taxi, אן Taxi בשונה מהContract Taxi), שהם מוניות השירות המקומיות, העמוסות עד לאפס מקום (ואף למינוס שתיים), שלא נתן להדחס אליהן אלא אם רצים בטירוף ומקדימים את שאר ההמון (אשר בניגוד אלינו מנוסה, רגיל בכך, מכיר את הדרכים ודובר אמהרית). אפריקה גם היא לא חכתה ומיד הרגשנו שאנחנו "זרקור מהלך", האדם הלבן, הדולר, הבחורות המותרות, וכל מה שאתאר בהמשך.
מיותר לציין שהיינו בהלם טוטאלי, המומות, מבוהלות, ומרותקות. ביומיים הספקנו לעבור לווטמה, לבקר במוזיאון האנתולוגי החביב (ולגלות שהאריה בראש גרם מדרגות הכניסה המתואר בLonly הוא פוחלץ אמיתי), להוציא Sim מקומי (באזור הצפוני של הפיאצה, 15 דק' הליכה מהטייו/ ווטמה/ אתיופיין אירליינז) ולהתרוצץ לקצה השני של העיר, עד "מסקל סקוור" כדי לגלות שאפשר לקנות כרטיסים לSky-Bus (שנוסע לבהר-דר) גם בטייטו. *בבקשה תבררו אוטבוסים אחרים, עדיף תחבורה מקומית(למקות שזה לוקח יומיים, במקום 12 שעות ברצף)., לפני שאתם מתלהבים מאוטובוס התיירים היקר, בלי החלונות (המזגן אמור לעבוד) ועם הטלווזיה הבלתי נסבלת באמהרית, שמזמזמת באוזן החל מ7:00 בבוקר (יציאה ב5:00).
גלית הייתה הראשונה לומר את האמת שבא לה לעוף מאדיב בהקדם ו"לברוח" לצפון, לכפרין (מה שתכננו כמרכז הטיול). כך עלינו על ה Sky-bus, ויצאנו לנסעיה מדהימה ומרגיזה כאחד.
כל הדרך תהיתי למה אנחנו חוצות כאלה מרחקים כדי להגיע לאיזו עיר אחרת, למה לא לעצור פשוט, לרדת איפשהו והלחיל לטייל. הנופים - נופי רמת הגולן, רק בגדול, בולי סוף, בהם משובצים כפרים עם בתי בוץ עגולים או מרובעים (כמו שדמיינתי). "למה לא לטייל בסתם מקום?" תהיתי, בהמשך יתברר למה למה טעיתי.

בבהר דר הופתענו לגלות את הבג'אג' - כלי התחבורה המקומי, הדומה לתוק-תוק של המזרח - תלת אופן ממונע עם קופסה לישיבה. ברגע שנכנסנו לבהר דר גילינו עיירה חביבה, כמעט מסודרת, שמישהו הבין כנראה את הפוטנציאל שלה להיות משהו והשקיעה בטיפוחה (ברחובות הראשיים לפחות, שזה גם משהו). בבג'אג' הראשון שעצרנו (יותר נכן, שעצר אותנו), פגשנו את "סינדרום סלומון", הידוע גם כתופעת ה"באתיופיה כולם מדריכים תיירים, ויהיו מוכנים להדריך אתכם בכל מצב ובכל זמן". סיירנו סיור חביב, אך כלל לא מרתק באגם טנה. *לגבי כך הערה - שימו לב שעלולים להגיד לכם שקיימים "תיירים אחרים", שיפגשו אתכם מחר בבוקר, ואז לומר בבוקר שהם אל מרגישים טוב. לנו זה קרה, ואמרנו שנשלם את אותו המחיר (לא נשלם גם בשבילם) או שלא נקח את הסיור, כי אין לנו כסף ליותר מזה, זה כמובן עבד. אפשר גם לדרוש מראש דבר עם ה"תיירים האחרים", סתם למטרת תיאום ציפיות.
מה שהיה בעיקר נחמד בסיור הוא האיים עצמם, על ציפוריהן היפיפיות, המנזרים לא מרתקים, ומספיק להכנס לאחד ((תבקשו שיקחו אתכם לזה שהכי שווה ראשון, ותבהירו שהוא היחיד אליו תכנסו).
 "סלומון", אשר "דג" (ציטוט שלו) אותנו כבר מהרגע הראשון, השכיל להזמין אותנו לקפה פה ושם, וכאשר ישבנו ל"בונה" חמישית איתו ועם חבריו, ופרנו להם שחלומנו הוא להגיע לכפר ולהתארח אצל משפחה - הוא סידר לנו שחברו - ברקוט , (שגם היה שם, אך האנגלית הייתה קלוקת למדי, והוא התנהג לידינו כמו בן 13 שפעם ראשונה בחייו ראה בחורה) יקח אותנו לבית משפחתו בכפר "Tiss Abay", שהוא לא ממש כפר, אלא יותר עיירה. זהו גם הכפר הסמוך למלים הידועים, וברקוט, כך סוכם יקח אותנו לסייר במפלים (באותו מחיר, מה שנקרא).
למחרת נסענו ל"כפר", הכרנו את המשפחה , שקיבלה אותנו בהתרגשות ובסבר פנים יפות (הן באמת כאלה יפות, האתיופיות האלה). נכנסנו לבית בוץ בנוי היטב, בית מידות אמיתי, אפלה בפנים נשותיה של "חמולה" שלמה, (בהמארית "בית-הסב", פירושו משפחה, תבינו לבד את המסר), וגם הילדים היו שם, מקסימים ומתוקים. התברר לנו שאנו בבית משפחתו של הקס (הכומר, אל הרב). אחר כך הובלנו לסיור במפלים, המון איום ונורא שך ילדים ליווה אותנו לאורך הדרך (לאבתוך הכפר, אלא בדרך למפלים) ודרש מאיתנו לתת לו כסף, עטים וכו' ו/או לקנות אך ורק ממנו, או להבטיח שנקנה ממנו בדרך חזרה (למרות שכולם מוכרים את אותו הדבר בדיוק). המפלים מרהיבים, ורק מעיבים על כך הילדים החדשים, שהפעם רוצים גם לנקות את נעלינו או שנשלם בעד תמונה. בדרך חזרה, לקחנו סירה על מנת לעבור את הנילוס, ושוב הבנו מאוחר מדי שרימו אותנו במחיר, כרגיל.
את האירוח אצל המשפחה נתן לתאר על הקו הדק שבין חלום (מעבר לכל מה שחלמנו) לבין סיוט (עצבים איתם). הכן כפי שפללנו ישנו אצל המשפחה (מפחד החולדות ישנו שלוש במטת יחיד, בתוך שקי השינה), הכן זכינו לתאום מחייהםצמודים עם בעלי החיים, כאשר פרות חסמו את המעבר לשירותים (בשבילנו זו הייתה בעיה, אך לא בשבילם), והכן אכלנו איתם אנג'רה מצויינת ושתינו שלוש פעמים ביום בונה טרייה ואיכותית, ושיחקנו עם הילדים, ושוחחנו, ככל שהצלחנו, עם בני המשפחה. החלק הקשה היה שכאשר רצינו סתם להסתובב בכפר או מסביב לו, הידלים נשלחו לשמור עלינו, ולמנוע את קרבת שאר ילדי הכפר. כאשר חפצנו לסייע לאחות שאירחה אותנו רוב הזמן בבניית ביתה החדש מבוץ, הם פשוט צחקו, והציעו לנו לשתות עוד קפה. עדיי נותר כתעלומה עבורי האם עשו זאת משום ש: רצו חלהרוויח עלינו עוד כסף (בעזרת סיורים שיודרכו על ידי הילדים), האם חשו גאווה שאנו אורחיהם ורצו לפנק אותנו, ואולי הם פשוט לא הצליחו להבין שאנחנו רציניוןת, ובאמת בנות "לבנות" (גם שירן נחשבת לבנה מבחינות מסויימות), ומשכילות כמונו רוצות לקחת חלק בעבודה פשוטה. הסיבה שאני מתעקשת על הפרטים היא כדי להעביר את המסר כמה קשה הייתה התקשורת איתם עבורנו.
יצאנו משם מרוצות אך קצרות רוח יותר מה שהיינו אי פעם. כפי הנראה גם למשפחה קצת נמאס מהאורחות המוזרות, ומחסור המוטיבציה שלנו לחזור ולטייל שוב ל"גשר הפורטוגלי" או למפלים, והם רמזו לנו שאם לא נצא עכשיו נאחר את האוטבוס האחרון להר-דר (זה לא היה נכון, אך אנחנו הבנו את המסר).
חזרנו לבהר דר כדי לשתות עוד ממיץ הפירות הכי טעים באתיופיה (ומכך נובע בעולם כולו).

משם המשכנו ל"אוור אמבה". חוויה שבלי ספק אף אחת מאיתנו לא הייתה מוותרת עליה. כאשר אתם מגיעים לכפר נתנת לכם ההזדמנות לא רק לחוות כפר בלי שישתגעו סביבכם, או לראות את הייחוד של "הקיבוץ" אלא דווקה היכולת להסתובב מסביב לכפר - לטפס על גבעות, ולהקיף שדות, ולפגוש בפרצופים מזמיניפ, ואל בפנים חשדניות. וכמובן לשבת ליד הפלג.
*בודאי תבחינו, בסקירה ראשונה של הנוף, בגבעה אחת, מעט תלולה, ומיוערת יחסית, סמוך לכפר (אם מביטים מהפכר לכוון הפלג הזורם היא נמצאת מעברו השני ומצד שמאל).
נתן לטפס אל פסגתה דרך הצמחיה או לטפס מסביבה, (אם ממשיכים עוד ישר ופונים שמאלה רק אחרי שעוברים את הגבעה) באמצעות שביל נוח יחסית. בפסגה יש דרך אחת לראות ל 360 מעלות - לטפס על העץ העומד במרכזה. אנחנו בנינו סולם עץ פשוט, והשארנו אותו סמוך לגזע, אתם מוזמנים לבדוק אם הוא עוד שם (ואויל לספר לנו בהזדמנות).
*עצה נוספת - אם אתם רוצים "לצאת" מהמקום נסו להעזר בתיירים המגיעים בעיקר בשעות הבוקר, לא יפה לומר, אך שימו לב שתיירים פנים אתיופיים עלולים לבקש תשלום (לא סמלי בכלל) עבור הנסיעה.
אם תצאו לטייל הקשיבו מרחוק לקולות הקרקושים ובעלי החיים שעולים מהכפר (כה שונה מהקולות שעולים מהיישובים שלנו). בזאת אני ממליצה לכם גם לעשות שוטטות לילת (בשביל הראשי, אל תרגישו בטוחים מדי), הכםפר מתרוקם מאדם עם רדת החשכה, וליל ירח שקט הוא חוויה קסומה.
 *טיפ אחרון - אם אתם בעייתיים באוכל (ומשום מה נסעתם לאתיופיה), אז כדאי לקנות מראש, כי האופציות מעטות בכפר.
בתום שלושה ימים, בהם הרגשנו שהיינו מוכנות להשאר עוד, הבנו שהזמן קצר ונטשנו. לא לפני שהשארנו לדרסה המקסים (המלצר, איש הקבלה של המלון וכל השאר) ולכל הכפר מכתב, שהוא בעצם גם עבור הישראלים שיבואו אחרינו. המטרה- שכל ישראלי שמגיע ישאיר אחריו משהו, כמה מלים לכפר - בבקשה אל תתעצלו.
ח'ברה שרוצים להשקיע ממש - יכול מאוד להיות שהם יצתרגשו מדברים שקשורים לקיבוצים בארץ (עד שהם פגשו את הישראלים הם היו בטוחים שהם המקום היחיד בעולם שמתנהל בשיתופיות), אז תביאו איזו תמונה של הקיבוץ שלכם, עקורנות של קיבוץ באנגלית או שמהו יצירתי אחר...

אל גונדר:
מאוור אמבה יצאנו בסוף בטרמפ עם בחור אוסטרי, שגדל באתיופיה ומדבר אמהרית שוטף, והיום הוא חי על הקו בין שתי המדינות, ומנהל הוסטל בעיירה "דברה - תבור" (הדמיון לשם ההר בגליל ממש איננו מקרי). הוא עזר לנו להכנס לרכב הנכון (והבהיר באמהרית שנשים זרות מעדיפות להיות עצמאיות ולהוריד לבד את הציוד שלהם מהרכב, בלי שמישהו אחר יגע בו). אנו יצאנו בדרכנו לגונדר, לRed Fox שעליו שמעונ מבנות ישראליות אחרות שפגשנו באוור-אמבה.
גונדר,עיר ששמענו עליה הרבה, ואחת הערים הגדולות באתיופיה נראתה באופן מפתיע - לא דומה לשום עיר שראינו בחיינו. הרחובות הראשיים אולי מעט מזכירים עיר, אך ברוב השכונות שלה בתי בוץ, רבים מתפרקים למדיי. היא מסתערת באזור יפיפה בהרים, ואם נמצאים על אזור גבוהה יותר בעיר, אפשר אפילו להינות מהנוף, ולהתעלם מהעיר הפרוסה לכל עבר.
גם במרכזה של גונדר הפיאצה. אנחנו התקשנו למצוא את השוק (המילה "מרקט" / "מרקטו" היא גם המילה חנות וגם המילה שוק, ואנחנו לא ידענו שיש עוד מילה) , והסתובבנו לכל מני סידורים בעיר, מנסים להבין מאנשים היכן נמצא האזור "ת'למת" שאמור להיות באזור גונדר, סימיאנז, משהו כזה, ובתוכו שוכן הכפר שבוא התגוררה פעם המשפחה של שירן.
כמובן שאם אנשים לא הצליחו להבין אותנו בבקשנו להגיע אל השוק, הם ממש לא ידעו על מה אנחנו מדברות. שמענו כל כך הרבה תשובות שונות על המיקום של המחוז - האם צריך לסוע לעיר הזו, או לזו...הבנו שכנראה נצטרך להצפין מדברק, העיירה שליד הסימיאנס, והחלטנו לשנות את הסדר - קודם ה"טרק", ורק אז חיפוש אחר הכפר".

דברק, סימיאנס, וטיול שורשים לכפר של שירן (או שלא):
הדרך לדברק - הררית,יפה וצפופה (לא נהנתי מהנוף כי הייתי חייבת פיפי כל הדרך). הגענו מאוחר יחסית וגילינו שאנחנו בחור נוראי. כן, עשינו מראש קניות בגונדר(מומלץ מאוד!!), אך היינו משוכנעות שמצרכים בסיסים כמו לחם לא יחסרו (טעינו). דברק עצמה -; עיירה מצ'וקמקת ומפורקת, כל הרחובות שלה היו בשיפוצים והיו יותר חורים ברצפה מאשר מדרכות, היו מבנים שהיה כמעט בלתי אפשרי לגשת אליהם. במשרדים של הפארק הלאומי הרי הסימיאנס התרגשנו לגלות ו על המפה את "ת'למת" ואת הכפר הספציפי של המשפחה של שירן, והחלטנו לצעוד לשם רגלית (אין דרך אחרת), גילינו שמדובר בהרפתקא של 8 ימים, שכוללת גם הקפצה של ג'יפ לפני, והליכה עם מדריך מקומי שגדל באזור הזה, (ובלי מדריך דובר אנגלית שכן זה עוד כסף). הבנו לבסוף שהעסק יקר מדי, והוא גם התאבדות משום שיש לנו שתי בנות עם בעיות רגליים קשות, והקור בהרים נורא וכו' וכו'... אחרי כל ההתעסקויות (שיחות טלפון עם אבא של שירן, חישובים כלכליים כוו'), כבר עמדו לסגור את המקום, ואנחנו עדיין לא סגרנו על מסלול. אז בסוף, מבולבלות ולחוצות החלטנו להסתפח לשני בחורים אירופאים (גרמני וסקוטי) שהחליטו על מסלול של חמישה ימים (בלי שום הקפצה, קשוחים עד הסוף).
זה כמובן היה גם מוגזם, מכיוון ששירן וגלית עם בעיות רגליים קשות. על גלית ידענו מקודם, והכוונה הייתה שתלך את כל המסלול על גב של סוס, אלא שלהם היו רק פירדות.
הסתבכנו קצת עם קניית האוכל האחרון, וקנינו בערך 70 לחמניות קטנות וקשות.
התחלנו כבר להרגיש את הכפור של ההרים.....
למחרת פגשנו מוקדם בבוקר את ה"סקאוט" שלנו, ואת איש הפירדות, ואף על פי כן יצאנו אחרי 8, כי הם הסתבכו עם אריזת הפרדות, ועם רעיון שצריך שלוש פרדות (אחת לציוד שלנו, אחת לציוד של הבנות ואחת לגלית). בסוף התחלנו לטפס להרים. האתיופים ממש לא מתנהגים יפה לבעלי חיים, והנשוא הפרדות כל הזמן משך אותן בכח קדימה(אחת מהן הייתה בהריון). גלית נשברה מהיחס לפרדה שלה, והמתחושה שהחייה הזו לא בנויה להחזיק אותה והיא מרגישה כאילו היא עומדת לפול כל רגע. גלית החליטה שהיא חוזרת לדברק, ותפגוש אותנו בעוד חמישה ימים בגונדר.
אז אחד מנושאי הפרדות לקח אותה חזרה, ונותרנו עם נושא פרדות אחד ושתי פרדות. אחת מהן ברחה פתאום, ואנחנו קצת דאגנו על הציוד, וקצת דאגנו לגבי הזמן, ובעיקר שמחנו בשבילה שהיא הצליחה לזכות בקצת חופש.
כמובן שבסוף הוא מצא אותה, ואנחנו רק התעכבנו המון זמן (משך זמן שבמהלכו אני חיפשתי מקום לעשות פיפי, ולא מצאתי - כי בכל מקום יש אנשים). אז המשכנו לטפס, טיפוס מפרך (יום של ותר מ20 ק"מ בעלייה חדה), והברכיים של שירן הציקו לה ממש, ואז כבר כאבו לה ממש, והיא פתאום הבינה שהיא לא יכולה יותר. ואני עצרתי בשבילה איזה אוטובס של מקומיםי שירד חזרה לעייר. וכך נשארתי לבדי עם שני הבחורים הנחמדים והחסונים.
הסימיאנס הם הכן פנינת חמדה שקשה לתאר במילים. הנוף של אלפי הצוקים המבותרים עוצר נשימה. הבבונים אוכלי העשב פשוט מקסימים (אל תצלמו את השנים הראשונים שאתם רואים, אתם עוד תראו אלפים מהם. הערב הראשון ב"סאנקבר" היה מהנה ונחמד (הענו כל יום בסביבות 3-4 אח"צ למחנה), וכלל בעיקר היכרות ראשונית עם הבחורים, והבנה שיש ברשותי ציוד (בעיקר ביגוד חם) ואוכל עבור שלוש בנות (לא היה לי קר!). ביום השני כבר התחלתי להרגיש את הגבהים, לא חליתי, אבל בהחלט התקשתי לנשום -אפילו שהמסלול היה קצר וקליל יחסית הרגשתי כאילו היום מפרך. הנופים נפלאים, המפלים, היערות עם העצים מלאי "זקן הסב" על המדרונות התלולים של ההרים.... לקראת סופו הגענו לכפר יפיפה, שנראה כמו גן עדן. כאשר נכנסנו הבנו שמדובר בגיהנום -; אלפי זבובים התיישבו עלינו תוך___. שם ראיתי תמונות קשות מאוד של ילדים עם זבובים בעיניים, ותינוק שעינו נפוחה מהזבובים (מאוחר יותר הוסבר לי שהזבובים מטילים ביצים בתוך העינים של הילדים). זה היה כנראה המחזה הקשה ביותר עבורי בכל שלושת החודשים באפריקה. הבאתי אוכל לאמו של התינוק, ומיהרתי לברוח משם, כדי לחדול מלראות. אחר כך במחנה, שהנו בסמוך מאוד לכפר בדקתי עם המדריכיםשמתאפשר לאנשי הכפר להגיע ולפגוש את המטיילים האירופאים שהם רופאים. אך עד עתה אני מרגישה חוסר נוחות עם הידיעה שלא עשינו דבר למען אנשים עומללים אלה. היום השלישי היה יום מקסים במיוחד מבחינת הנוף -; "אמת גוגו" והדרך משם ל"צ'נק", מבט מן הצד על מצוקי ענק הצצים זה מאוחרי גבו של זה, רצף של קירות אבן ענקיים, וביניהם ערוצים של עשרות מטרים. וצ'נק -; שנמצאת בין האזור הזה לבין הר נוסף, שעלמדרונו מן יער מעצים משוינם מאוד, שלא ראיתי בשום מקום בחיי, ווליד המחנה זורם פלג. מקום קסום וחלומי. והיום הרביעי המפרך בחזרה ל"סאנקבר" -; אני, שכבר הייתי מותשת מהצעידה בגבהים, ובעיקר כבר מוכת יבלות ברגליים מהנעליי ההליכה הקטנות עלי הלכתי על ארבע -; שתי רגליים צולעות ושני מקלות (שבהתחלה הייתי בטוחה שלא יהיה לי בהם שום שימוש). המסלול ברובו הוא בהליכה על דרך עפר עולה (וגם יורדת, ושוב עולה יותר, ושוב יורדת קצת), ובכל פעם שהתחלתי לצלוע במעלה אחד המעלות הגיע ממול משאית והעלתה ענני אבק ועשן, ואני שוב חדלתי לשון. כך דידיתי את היום כולו אחרי שני הבחורים החסונים, שגם מיהרו כי רצו להפסיק להיגע מוגדם לגונדר ביום שאחרי. על כן גם "משכנו" עד למחנה הלינה בשטח הסמוך לסימיאנס לודג', שהוא קרוב יותר לדברק, כך שהיום הזה שהיה אחד הימיםהקשים בחיי גם עד רגע זה, עוד התארך והוסיף עוד מספר קילומטרים מכובד. אלא שזכינו לשון לבדנו במחנה (עם עוד זוג אחד) השקט, האינטימיות וכרגיל הנוף היו תענוג. במבנה העלוב שבתוך המחנה פגשנו ילדים שישנו בו, וחזרו למחרת לכפרים שלהם. הבאתי להם ציוד חם (של חברותי) למהלך הלילה, והם הבטיחו להחזיר בבוקר. אלא שבבוקר הם נעלמו לפני שהתעוררתי, וכאשר הופיעה לבסוף הילדה שלה הבאתי את הפליס של שירן(פליס צבאי עבה ואיכותי), ושאלתי אותה למקום המצאו היא אמרהFinish"" ונעלמה. ורק אחרי עוד שעה, ויכוחים רבים, והתערבות של הסקאוט ושל איש הפירדות שנכנסו לכפר הקרוב וחזרו עם ילדה קטנה אחרת בידה הפליס יכולנו לצאת לדרך. בנתיים שוב היינו בלחץ של זמן, וכמובן שגם את היום האחרון (שתכננתי ללכת ברוגע), רצתי-צלעתי, ובקושי הספקתי להינות מהנוף. אני מבקשת מכל מי שמטייל בסימיאנס -; אל תתנו לגישה האירופאית הרווחת שם להפיל אתכם בפח ולהפוך את הימים לימי "ריצה" קצרים, שבהם בקושי עוצרים להינות מזיו המקום. חזרנו לבסוף לדברק, משם נסענו מיידית לגונדר, ואני אכלתי פיצה (בלי גבינה, כי אמרתי למלצרית שהתקשתה להבין אותי "פשוט פיצה עם עגבניות וזיתים) ושתיתי מיץ פירות במלון היוקרתי בפיאצה, עם האוכל המצויין, שבוא כבר אכלנו מספר פעמים. אז חזרתי לאיחוד מרגש עם גלית ושירן, שטענו שדאגו לי כי לא הייתי זמינה בטלפון (לא היהיתה קליטה), ושאני מסריחה, ועלי להכנס למקלחת. את נעליי ההליכה הערורות שמתי לאוורור במרפסת, וניסיתי לעשות סדר בבלאגן. הבנות סיפרו לי איך בילו בגונדר בעיקר בצפייה בסרטים ואכילת צ'יפס, אך גם בביקור במרכז הקהילתי של הסוכנות היהודית, ובסיור בטירה המלכותית, וב"פלאשה וילג'", הכפר היהודי, שנמצא בסמוך לגנודר, והטוב מכולם-השוק המקומי והמאוד לא מתויר, שבו המחירים טובים מבכל מקום אחר. אני פיספתי את כל אלה, וזכיתי לחזור הרוגה ומרוטה עם רגליים שאני בקושי דורכת עליהם, ועם שפתיים פצועות) היישר ליום של נסיעות. מחר -; לליבלה. הדרך וההגעה לליבלה -; מסע בין רמאים וגזלנים את האוטבוס הישיר ללילבה שיצא בחמש בבוקר, פספנו (כי לא ביררנו מראש כמו שצריך). משום שגונדר ולליבלה הן ערים גדולות, ומשום שאנחנו טיפשות האמנו שיהיה בסדר ונצליח להגיע גם אם נחליף אוטבוסים בכמה תחנות -; השעה הייתה שבע בבוקר, ולפנינו יום שלם להגיע לעיר לא כל כך רחוקה (עוד טעות). כך יצאנו אז מה קרה?! אז לא בדקנו בדיוק מה משך הנסיעה? אז התוצאה הייתה בסך הכל ששילמנו מחירים מוםרזים, אחרי מלחמות מתישות בדריכם, בכל פעם שהחלפנו רכב. ידענו שמרמים אותנו, ואמרנו להם שאנחנו יודעות, וזה ממש לא הזיז להם, והם המשיכו לרמות אותנו, וגם התחילו להמצאי שקרים שזה הרכב האחרון שיוצא משם. ותמיד כולם מסביב משתפים פעולה עם כל נבלה שמשקר לנו. אז בסך הכל הגענו ב22:00 בלילה לליבלה, העיר שבה הכי מטרידים אנשים לבנים בכל אתיופיה, כדי לגלות שכרגיל המלון שהזמנו בו חדר מלא כולו, והמחיר (9$) שנאמר לנו מראש הוא בכלל לא המחיר הנכון, ובכלל הם לא חייבים לנו כלום, כי מי שדיברנו איתו טלפונית זה משרד שלהם באדיס שהם לא אחראים לדבריו. אבל מה שבאמת הרתיח אותי היה זה שהוא דרש ממני להיות בשט ולא לעשות מהומה (למרות שאין לי איפה לשון), כי אי מפריעה לאורחי המלון האחרים. כל זה קרה כבר שזה כבר אחרי שברחנו מההתקלויות השונות שנוצרו סביבנו ברחוב, ובנוסף נהג מהונית שגבה יותר מדי, ולמרות זאת רצה להכות אותנו מרבו עצבים על זה שסירבנו לשון בבתי מלון שעלות לינה בהם היא 50-80$ לכל אחת. הוא פשוט לא האמין לנו שאין לנו את הכסף הזה. (כי כמובן כל הלבנים הם עשירים ככורך). אז בסוף, דווקה בעיר לליבלה, המתויירת ביותר באתיופיה, הקדושה ביותר (אחרי ירושלים), ועוד בתוקפת החגים הקדושה (ובעצם דווקה משום שהגענו בעומס של תקופת החגים)- בסיבות השעה11 בלילה , אנחנו אבודות, מבולבולות, עצבניות בצורה קיצונית, חוששות שלא יהיה לנו מקום ללון בו, וחוששות מכל האנשים שמציאים לנו פתרונות מפוקפקים. בין כל הפתרונות הללו הגיע גם הפתרון המושיע -; בחור צעיר לקח אותנו לשום מקום, לחדר שלו, חדר סטודנטים, הרוויח לכיס 300בירר (שזה המון) ושלום על ישראל. הפעם תורה של גלית לישון על הרצפה, אני ושירן מצטופפות על מיטת היחיד, במהלך הלילה מתברר שהיא לא במצב טוב, ואנחנו מתנקזות למרכז. (גלית הרוויחה). לליבלה בלבן, או "קדוס לליבלה -; סקנד ירוסלם". אז אחרי שקיללנו את "האם-אמא" של העיר הזאת גילינו שהגענו בזמן הנכון למקום הנכון. לליבלה ב"כריסמס" היא מוקד עליה לרג, במלוא מובן המילה (רבים ממש צועדים ברגל). קשה לתאר את היומיים ששעברו עלינו פה בחג -; אלפי אנשים לבושים בבגדים החגיגים, וביניהם נתן להבחין בכפריים, בעירוניים, אנשים מכל קצוות הארץ. החגיגות החלו בקישוטים הרבים שתלויים באזור הקדוש בעיר, ובמחנה האוהלים המאולתר של עולי הרגל הפשוטים (גם האוהלים מאולתרים מפיסות בד ופלסטיק). נדחסנו עם עוד המונים לכנסיות האבן היפות, ואף צפינו בטקס דתי מונוטוני ומשמים למדי. המיסה הראשית בערב הייתה כבר סיפור אחר לגמרי-כמות אנשים שכמותה לא ראיתי בחיי התקבצה בצורות ובמקומות שונים באזור הכנסיות. ההמונים מלאו את המעברים הצרים בין הכנסיות (מזדרונות חצובים באבן), ישבו, שכבו והתכרבלו בכל פינה. כולם לבושים בגדים חגיגיים שונים, נרגשים, מחוייכים, רבגים עם מצלמות. אנו ניסינו להתקדם במעברים הצרים ועמוסי האנשים ולהתקרב לטקס. מה שהיה מעניין האו שהרוב פשוטו כמשמעו -; שכבו לשון, בצדי הדריכים, זל על זה. בעודנו מפלסות את דרכינו בין האנשים, פגשנו באיתמר, בחור ישראלי שהכיר בדרך ללילבה קבוצה של עולי רגל מאדיס (עמידים ומשכילים). ישבנו איתם, שוחחנו, ושמחנו לפגוש אנשים נחמדים ודוברי אנגלית. הם גם הסבירו לנו את מה שעינינו רואות, למשל שהשילוב של הזמן והמקום יוצר כזו קדושה שעצם השהות במקום מזכה בקדושה, גם מבלי ששומעים כלל את התפילות, ולכן אנשים פשוט שוכבים לשון עם הגיעם. הימים הבאים בלליבלה היו חביביים ביותר -; העיר התיירותית ביותר באתיופיה התגלתה בכלל ככפר גדול עם מרכז תיירותי. ברגע שיוצאים מהרחובות הראשיים מגיעים לרחובות כפר לכל דבר -; בעלי חיים ברחובות, בתי בוץ (טוב זה בכל מקום), אנשים פשוטים שעוסקים רובם בחקלאות זעירה. ברגע שיוצאים מעט נתן לראות את הנגוד בין ההרים הענקיים לעמק הגדול הנפרש מתחתייהם. נחנו, בשל בעיות הרגליים החלטנו לוותר על הטיולים שמוציאים מהאזור, אך הסתובבנו בשולי העיר, בנופים היפים, וכך גם זכינו להיות מוזמנות על ידי ילדים לבית עמם לכוס קפה (ואינג'רה שתמיד תתלווה להזמנה בשלב מסוים). אחר כך הבנות חזרו לעיר ואני המשכתי בשיטוטים, בעיקר עניין אותי לדעת מה מקור הרעש ששמענו מאחד הואדיות הסמוכים- מכות פטיש חזקות. כאשר הגעתי למקום גיליתי שני אנשים - איש ואישה - יושבים ומעצבים בעזרת פטיש ואזמל לא פחות מאבנים עבור דרך שנסללת להרים. יש באזור זה סלע מיוחד, ישנם אנשים שמועסקים ושבירת הסלע לחלקים גדולים, ותפקידם של אלו שפגשתי הוא להפוך אותם לקוביות של 15 ס"מק בערך, והכל במו ידיים. כך כל יום -; מהבוקר עד הערב, ואז הם כמובן צריכים עוד לחזור איש לביתו ולדאוג לילדים לאוכל (דל ביותר). כשהבנתי שבנסיונות שלי לסייע בליטוש אני עלולה לעשות נזק הבטחתי לחזור ולעזור לסחוב מעלה את האשנים בעוד שעה כשייסימו. כאשר חזרתי התברר לי שאני מסייעת בעיקר לילדות של האישה, בגיליים 9-13, ושאף על פי כן דוקוה עלי כולם מרחמים, וכולם מתפעלים מהיכולת שלי לסחוב. (כמובן שברמיל הריק שהיה לי על הגב הם סרבו להשתמש והמשיכו במסורת הרגילה של סחיבה בשק מתפרק). ליוויתי אותם עד הבית והבנתי מהו עוני אמיתי באתיופיה, ביתם היה קטן וחשוך, מאין מעורה, מה שלא מפליא כששומעים את השכר -; 1-2 בירר לקוביה, הם מייצרים בערך 15 ביום, ויש כאלה שנפסלות. עוד הערה אחת בקשר לליבלה -; באמת שהיער לא מצטיינת באוכל עבור מי שאינו חובב אינג'רה (יחסית להיותה כה מתויירת), ורוב התיירים אוכלים במלונות (גם אם הם יקרים מדי לשם לינה עבורם), אבל אנחנו גילינו שנתן לשתות מיץ פירות אתיופי משובח במחיר עממי (ולא רק במלונות פצנים ויקרנים), אלא באחת מה"פיצוציות" על הדרך הראשית היורדת בדרך לכנסיות מצד שמאל, שם יש גם מחשבים, ואמור להיות חיבור לאינטרנט. אגב, כמובן שלא המשכנו לשון בחדר של אותו הסטודנט וכבר למחרת בבוקר עברו לבית מלון קטן ומצ'וקמק, אבל נחמד, שדרש 200 בירר (100 יותר מדי), אבל שוב אלו מחירי החגים. (המלון הזה נמצא ממש בפיאצה, מול המלון הגדול, או אם ממש לדייק מול הנשים שיושבות על הרצפה ומוכרות ירקות (אם הן עדיין שם). אחר כך עברנו למלון אחר, בכיכר הגדולה (שממנה ימינה יורד השביל לכנסיות, ובה בית המלון הגדול שאיני זוכרת את שמו), פונים שמאלה, עוברים כמה מועדוני לילה, עוברים בית מלון אחד קטן יחסית שהלובי והמסעדה שלו מעוצבים "אותנתי", כלומר, הכי לתיירים שיש, וממשיכים עוד מבנה אחד, ושם נמצא משהו שבכלל לא נראה כמו מלון -; בניין רכבת של חדרים על דשה. (יש חדרים עם שירותים ומקלחת ויש מופרדים). וזהו, צריך להמשיך הלאה. משום ששכחתי את נעלי ההליכה שלי במרפסת של מלון ה"רד פוקס" האהוב, הבנו שעלינו לחזור כל הדרך לגונדר, אלא שהחלטנו שהפעם אנחנו עושים עצירה בדרך בדברה תבור, וגם משתובבים קצת בכפרים שבסביבתה (שנראים טיפה אחרת מאלה שבאזור גונדר). על היציאה מלליבלה אני לא כל כך יודעת לספר, אין ספק שהיא התחרתה בהגעה לשם ברמת העצבים שהיא הסבה לנו. ביום לפני איש לא ידע לומר לנו בדיוק מאיפה יוצרים ומתי, החלטנו לצאת בבוקר יחסית מוקדם, אך היו לנו כמה סידורים לעשות, ידענו שיש לנו הרבה זמן, כי הפעם אנחנו עוצרות בדברה תבור. התברר שהיה אמור להיות אוטבוס ב8, אנחנו לא פספסנו אותו כי הוא לא הגיע, וכולם היו עצבניים נורא שהם תקועים. אז משום שהיינו מבולבלות וקיבלנו תשובות סותרות נצמדנו לאיזה זוג חביב, ובשלב מסויים הם אמרו שהם יורדים לחלק התחתון של לליבלה. מתברר שמדבור בהליכה של בערך 20 דקות הליכה בירידה תלולה (בעליה זה הרבה יותר), אז המשכנו איתם למה שקרוי "התחנה המרכזית" (שהוא ממש לא תחנה מרכזית), ושם חיכינו עד הנצח. כאשר הגיע האוטבוס הראשון בסביבות 12, בחור אחד עם עיניים זוממות וחולצה אפורה גילה לנו בנדיבותו שעלינו לשלם עד העיירה הקרובה 300 בירר לאחת (כל אחד אחר משלם בטח 70), ניסינו להתמקח, אבל הבחור בחולצה האפורה הוא קשוח, והבהיר לנו שאם לא נשלם את המכיר נשאר תקועות בלליבלה. האוטבוס, גם אמור לאסוף אנשים נוספים ממרכז העיר (מאיפה שאנחנו טרחנו לצעווד עם כל מטלטלינו), ואנחנו רצינו לעלות עליו כבר עכשיו כדי לתפוס מקום (כי הייתה שם נהירה מטורפת של אנשים), אבל האיש בחולצה האפורה הודיע לנו שאנו נעלה על הרכב כאשר הוא יחזור, הבנו ששוב מסדרים אותנו, למרות שלא בדיוק בנו איך (אם הם לורחים מאיתנו מחיר יותר גבוה, הרי האינטרס שלהם שנעלה באותו הרגע). בכל מקרה לא הסכמנו למחיר.... הגיעו עוד רכבים, ואיך שהוא האיש בחולצה האפורה הגיע לכולם לפנינו והספיק להגיד להם שהמחיר בשבילנו הוא מיוחד, ושלע ירדו ממנו. בחור צעיר אחד עזר לנו, (בגלל שהייו עם תיקים ענקיים, והרכבים עצרו במקומות שונים ומרוחקים יחסית, והאתיופים רצים כל כך מהר), אז בסוף הצלחנו לתפוס את הרכב כאשר חזר מהעיר מפוצץ, ואני התווכחתי עם האיש בחולצה האפורה, וסיכמנו על 200 בירר לאחת. ואמרתי לו שאנחנו נשלם כמה שנראה את האחרים משלמים, הוא השיב שאין בעיה. שילמנו משהו לבחור הצעיר שביקש (הבנות רצו, אני לא הסכמתי עם הרעיון), ועלינו לצפיפות הכי גדולה שידענו בחיינו. ישנו על קרש העץ הידוע שליד דלת הואן ביחד -; חמישה אנשים -; היה צפוף מדי עבור הרגליים, ואני נאלצתי לחבק את שירן עם יד שמאל, שהייתה מונחת ברובה על עדן החלון והמרפק מחוץ לרכב. היה צפוף, והמוסיקה מעצבנת, וכלם עזרו לקונדקטור המניאק לרמות אותנו כאשר הם העבירו לו את הכסף בהסתר מעיניינו. אבל הנופים היו מיוחדים מאוד, וכרגיל אתיופיה מהולה בשילוב בין המרגיז ביותר למיוחד ביותר. בסוף, אחרי עוד החלפת רכב (הפעם מרווח ביותר) הגענו לדברה תבור. דברה תבור -; או "ילדים, על תנסו את זה באתיופיה" בעיירה הקטנה יצאנו לחפש מלון זול ונחמד לשון בו. וגילינו שזה בדיוק המקום למצוא אחד כזה. המקומיים מרבים לעצור שם עם המסעיות ולשון במלונות קטנים, הומחירים מקומיים. בדקנו כמה, ובסוף בחרנו בזה שנראה הכי נחמג, עם בחור חמוד מהקבלה בשם "אבבה", שניסה לפלרטט איתנו כל הזמן. סיכמנו על 80 בירר לחדר זוגי עם שירותים ומקלחת, וכרגיל ישנו שלושתינו במיטה, וזה לא היה ממש נוח. בלילה עד 12 גם הייתה מסיבה במועדון שמאחוריו מה שלא בדיוק סייע לנסיונות ההירדמות. למחרת מצאנו את השוק המקומי, שהיה מאוד מקומי -; לויינו כל העת במבטים תמהים, המקומיים לא הבינו מי אנחנו ומה אנחונ עושות בעיר שלהם, או בטח שבשוק שלהם. אחרי כל מני קניות (שכרגיל, לקחו יותר זמן ממה שהתכוונו) יצאנו עם בג'אג לאחד הכפרים הקרובים, ברגע שפנינו מהכביש הראשי הבנו למה בהתחלה נהג הבג'אג' לא היה נלהב לקחת אותנו, משום שהדרך הייתה מלאת מעמורות. הבטנו סביב, על שדות צבעוניים, ועל בתי בוץ קטנים, והיינו בטוחים שעוד רגע נעצור, אבל אז התברר שהכפר נמצא בעומק שביל העפר עוד מספר קילומטרים, אז גם פגשנו באבנים שלא אפשרו לרכב העלוב הזה להמשיך בנסיעתו. החלטנו שהמקום מספיק יפה עבורנו, הודענו לנאג, וסיכמנו שנתקשר כשנרצה איסוף. מיד הבחנו בחורשה של עצים מיוחדים ושונים מכל מה שראינו, עצים גבוהים, עם מטפסים, נראה כאילו פשוט בכריתה של יעד קדום למען הקמת שדות השאירו את החלק הקטן הזה מהיער. נכנסנו פנימה, ונדמנו לגלות כזו פנינה, שאיש לא יודע עליה. המשכנו על השביל, עד שער גדול, נכנסנו בו והגענו אל כנסייה, שנראית סגורה לנצח, לרגל שיפוצים. בנתיים הופיעו שני בחורים צעירים שניסו להבין למה באנו, ומיד הציעו שידריכו אותנו. לא ביודק הבנו במה יש להדריך אותנו, אמרנו לא תודה, ופנינו ללכת חזרה, דרך שביל אחר, סתם לשוטת, הם נדבקו אלינו (כמובן, אלב מה נגיד, זה הבית שלהם לא שלנו), ואנו מצאנו את עצמנו מול במחוצה לו משפחה שלמה, ושדה קטן (עם דחליל!). הם צעקו כל מני דברים, ושירן תרגמה לנו שהם מגרשים אותנו במלים די ברורות וקשות. אז התרחקנו מהם, כדילהתרחק מצרות. התיישבנו ליד שדה אחר, ושוב נדבקו אלינו אנשים שרצו מאיתנו דברים, לא היה לנו מה לתת, אז אמרנו לא. שוב הבנו שכדאי להתרחק והעתקנו את מקומנו הלאה. התרחקנו כחצי קילומטר, ושם ילדים אחרים הבחינו באנו ונראו סקרנים וחוששים, ניסינו להתעלם, התיישבנו ליד פלג מים ושיחקנו "קונטקט", ואז נדבקו אלינו חבורה של ילדים, הם שאלו אותנו כל מני שאלות באמהרית, ואנחנו אותם. האמהרית שלהם שונה מהרגילה, הודיעה שירן, והבנו שסופית אין לנו יכולת לתקשר עם האנשים באזור הזה. לא תיארנו לעצמנו שבעוד מספר רגעים הילדים יחליטו ליידות אבנים לעברינו (לא ממש עלינו, אבל המסר עבר). אז החלטנו שהגיע הזמן לחתוך, וחזרנו לשביל הראשי, התקשרנו לנהג שיבוא לאסוף אותנו. מבוגרים שראו אותנו לא היו אלימים אבל היו חשדנים למדי, וילדים נדבקו אלינו לא מעט. רגע לפני שהגיע הבג'אג', פגשנו את האישה הראשונה שהייתה מוכנה לקחת עלינו חסות כלשהי -; צעקה על הילדים המציקים והזמינה אותנו לקפה. אך כבר היה מאוחר מדי, הודנו לה ונופפנו לשלום לילדים שהמשיכו עד הרגע האחרון לדרוש שנביא להם עטים וכסף. ("One Birr One Birr!!!, Give Pen" ). חזרנו לדברה תבור. אני החלטתי שאני רוצה לראות את האזור ו"שכרתי" אופניים מאדם ברחוב, כלומר -; סיכמתי איתו שעוד שעה אני חוזרת עם האופניים, ומשלמת לו, ויצאתי לטיול חביב בעיר עם אופניים בלי מהלכים (פעם ראשונה מאז שעברתי שאופניים של גדולים), בטיול באופניים איש לא יכול להציק לך, הילדים מתרגשים -; אך לא יכולים להדבק את הקצב, והערות של אנשים נשארות קצרות, ובעיקר נשארות נצבות במקום עם המעירים. היה משהו נחמד בביקור בעיירה שאיננה משמשת כשום פונקציה תיירותית, אלא שבקשר לביקור בכפרים -; קשה קצת להמליץ על החויה המפוקפקת הזו.