מי בא ל.. בלה?
כמה חיכיתי להרי הבלה... והנה הגענו. הגענו לדודולה, כבר מאוחר, צריך למצוא מהר את הסוכנות שמוציאה את הטיולים, להתארגן ולצאת, על מנת שנספיק להגיע למחנה הראשון לפני רדת החושך. הסוכנות אינה רחוקה, מן הנקודה שבא ירדנו מהאוטבוס חוצים את הכביש, הולכים מאט בחזרה בכוון ממנו נסענו, ושם ישנו שלט קצת בלוי עם ציור של הרים ושל אריה. מסתבר שהעלויות באזור של דודולה נמוכות ביותר - סוס (ולא פרדה כמו בסימיאנס) עולה 50 בירר ליום, המדריך משהו כמו מאה בירר, לינה באוהל 40 בירר לאדם, ובלודג'ים 60 בירר לאדם. החלטנו להשאיר את רוב הציוד במשרד, לשכור סוס לציוד וסוס אחד למקרה שנרצה לרכב. החלטנו גם לעשות מסלול מעגלי קצר יחסית. היום עולים לנקודה הראשונה, ישנים בה, למחרת עושים סיבוב בתוך היער, על ההר הצמוד וחוזרים לאותה נקודת לינה, למחרת שבים לדודולה. הסיבה הייתה כמובן קוצר זמן, והרצון להספיק לטייל גם באזור דינשו.
*שימו לב לקנות את מרבית האוכל מראש בששמנה!!! ובעניין הסוסים -; אין הם מתייחסים יפה לבעלי החיים, הם קושים אותם כל ימות השנה כך שראשם צמוד לאחת מרגליהם הקדמיות, ועל כן הסוסים כולם צולעים. הם קושרים אליהם את הציוד מבלי לבחון שהצועות לא פוצעות אותם. על כן המלצתי היא דווקה לוותר על התענוג, הרגשתי שלנו זה הסב צער רב (בעיקר בדינשו), ואולי אם מספיק תיירים יאמרו להם שהם לא מוכנים לשכור חייה פצועה הם ישנו דרכיהם...
אחרי שהכל סודר, והשלמנו מספר קניות אחרונות. וגם השלמנו את כל הקניות. קפצנו למסעדה הסמוכה ואכלנו "אינג'רה ביינת" מצויינת (איני בטוחה אם כבר כתבתי על אנג'רה ביינת, אך זהו מאכל נפלא, אותו מצאנו את עצמנו אוכלות יום אחרי יום, ולא די. כך לדוגמא בששמה אכלנו ביינת ב12 בירר, שזה 3 ש"ח למנה ענקית וטעימה). אז אחרי שאכלנו כבר באמת לא נותר זמן רב. התחלנו ללכת במהירות. שעה מופלאה, רגע לפני בין ערביים, אנו עוברים בפאתי העיירה, אשר מתמזגים עם כפרים קטנים. מתוכם מביטות אלינו עיניים רבות, לחישות התפעלות וסקרנות נשמעות, וגופים קטנים ושחורים קופצים לעברנו, מנופפים לשלום, נחפזים לגעת בידינו, להווכח כי אנו אמיתיים. הבנו מיד שאין תיירים רבים באזור. התפלאנו גם לגלות שאיש אינו מבקש מאיתנו דבר, לא כסף ולא עטים, האם זאת משום שאנו בדרום החביב, או משום שתרם פגשו באזור זה את נפלאות האדם הלבן, העשיר? אני באמת לא יודעת, אך זו הייתה התחלה נפלאה. צעדנו בשבילים אשר בצידיהם מאין קירות קקטוסים ענקיים ומרשימים, אזורים פתוחים, טיפסנו על גבעות רכות, עד הגיענו למחנה הנמצא בקו התפר בין האזור הפתוח לבין האזור המיוער, של ההרים הגבוהים. המחנה נפלא, מטבח מצויד היטב, שנתן לבשל בו על בנזיניה, בסירים וכו'. ישנן מאין בקטות סלון ובהם חבית עבור אש, וכיסאות נוחים. והחלק הטוב מכולם, נוסף לנו רק זוג אחד, אירופאי, חביב למדי. איזו שלווה.
למחרת טיפסנו אל היער הקסום, עם עצים מחטניים תמירים, ועצי ענק הדומים לשקמה, פסוקי הזרועות, נהדרים לטיפוס. היער מרווח, ומואר, לא כיער אירופאי מכושף וזדוני, אלא כמקום מושבם של גמדים ופיות. הסוס דידה לצדנו, ומדי פעם עם אחד מאתנו על גבו, הדרכים ביער אינן מטעימות לדהירה עם מסע על הגב. ארוחת הצהריים -; לחם טרי ורך שקנינו מבית באחד הכפרים, תה מתוק, וטחינה מרובת שום. (ביקשנו מראש לקנות לחם טרי במהלך היום, במקום לסחוב איתנו לחם עבש). בדרכנו חזרה לפתע נפתח היער אל תוך מרחבי הגבעות המוריקים, נועה רצתה להדהיר מעט את הסוס אל תוך החופש, אך זה היה עייף ועצל למדי (לא כמו הסוסים שאנו מכירים מהארץ). בדרך למחנה, רגע לפני שהגענו אליו עוד קנינו בירות באיזה "מכולת" מקומית, שהייתה בעצם בית כפרי לכל דבר, אבל למי איכפת, סייענו קצת לכלכלה המקומית. עוד ערב נפלא במחנה החמוד. למחרת בבוקר נועה חשה ברע, חשבנו כי התייבשה, ואפשרנו לה להמשיך לשון, יצאנו האחרים, עם מדריכנו היקר לתור את הפסגה הקרובה. נוף מופלא, פגשנו בקופי קולובוס (זהו, זה שמם האמיתי!!! נזכרתי ואף בדקתי באינטרנט), בעצים מיוחדים. כאשר התחלנו לרדת לדודולה, עם נועה החלשה על הסוס החלש לא פחות, נהיה שוב מאוחר. הגענו לעיירה ואנמר לנו שאחרנו את האוטובס האחרון לדינשו. אני ושחר הלכנו לחפש מקום לשון בו, שימו לב אפשר לשון באותה מסעדה שקרובה למשרד של הטיולים, הם משכירים חדרים חביבים, ואפילו הסכימו לחמם עבורנו מים במטבח למקלחת. כשחזרנו אמיר ונועה כבר היו עם התיקים עליהם, האוטבוס היה שם והחל לסוע, רצנו אחריו, קפצנו, ונדחסנו בין ההמונים. בדרך לדינשו עם ילדה חצי מעולפת (שאולי היה בעצם התקף ראשון של בילהציה), עולים בהרים ותחילים להרגיש את הקור (כלומר לכולם קר חוץ מאיתנו, אנחנו נחנקים בשל החלונות הסגורים) . התיקים שלנו קשורים על הגג, מתחיל לרדת גשם... מגיעים אחרי כשלוש ארבע שעות לדינשו בהרים, חושך, גשם, יורדים בפניה לגן הלאומי, שנמצאת אחרי העיירה עצמה, אנחנו היחידים שיורדים באותה נקודה מהאוטבוס. להתראות ציווילזציה. אנו מתלבטים מה לעשות, אין רכב, אין נפש חיה באזור, פונים לבית הכי קרוב, שואלים על סוס, לעזור עם הציוד, הוא לא יכול לעזור לנו. אנו מתחילים להתנהל בכבדות עם כל הציוד עלינו, צועדים בשביל בחושך, עד הכניה לשמורה, שם אומרים לנו שאנו בכוון הנכון, ועוד שלושה קילומטר נגיע ללודג'. למזלנו הם כרגיל טעו במרחקים, אחרי כקילומטר אנחנו מבחינים באורות. הגענו, אפשר להשכיב את נועה במיטה חמה. אנו נכנסים לחדר הלובי המרווח. התמקמנו בחדרים, לנועה יש חום, אבל הכל בסדר, כיא נו במקום מאוגן. האתר נבנה על ידי חברת תיירת גרמנית, רואים מיד את הרמה הגבוהה, תחזוקה לאומת זאת, היא מלה מחוץ ללקסיקון האתיופי, וגם כאן לא נתן למצוא ממנה. אנחנו משלמים כסף על כמה עצים, ומבשלים על אש באיזו פינה שכוחה שמספקים לנו. מי שלא מעוניין לבשל, כדאי לו להגיע בשעה שפויה ולאכול בדינשו.
"טרק" לעומק ההרים לא עשינו בבלה, משום שנועה המשיכה לחלות ונאלצנו להשאר סמוך ללודג'. אף על פי כן היו אלה ימים קסומים ומופלאים -; בזכות הטבע הכה פראי וקיבל אותנו לתוכו בשניות. מסביב ללודג' מסתובבים ניילות (אנטילופות אנדמיות) ומשפחות חזירים בר ללא סוף. שוטתנו סביב, ואני ירדתי לעשות קניות בדינשו, דרך קיצור דרך שהופך את הצעידה לבת 15 דק'. בדינשו הקטנה, שהיא באמת חור החורים, אין דברים רבים, אך הצלחתי למצוא מספר ירקות עלובים במחירים מוגזמים, וכמובן קרדיט לטלפון. אגב, באזור זה האנשים הם מוסלמיים, והשפה המדוברת איננה אמהרית (אניכבר לא בטוחה אם אורומו או שפה נוספת), אך הם כה מסבירי פנים.
בערב השני לבואנו (לאחר שהבנים טיילו, אני עשיתי סידורים ושוטתתי, ונועה נחה), הצטרפה אלינו חברתנו האהובה -; הלן מאדיס. טיעמנו טיול עבור יום המחרת, לטפס על ההר הסמוך ביותר, ושכרנו גם סוס עבור נועה, כדי שתוכל להצטרף. נועה לא הרגישה מספיק טוב ונשארה בסוף באזור הלודג', אנו יצאנו בשיירה של ארבעה מודרכים, מדריך והסוס העומלל ביותר על פני התבל כולה. טיפסנו בצמחייה כרקוצית, שיצרה גושים של לבן, והגענו אל כיפה ללא טיפת צל. הסוס פסע לצדנו, איטי מכולם, צולע, עצבני, איש לא עלה על גבו, וכולנו הצטערנו מאוד שהסבנו לו סבל, בכך שנאלץ לצעוד איתנו בצמחייה הקוצנית, ועל הסלעים, בעודו צולע ועייף. ירדנו מצדו השני של ההר, אל תוך גיא מיוער שבו מצאנו "בושבק", "רדבק", בבונים רבים, חזירי בר, ומשפחות של ניילות. בכל חיי, כולל בטיול ספארי בקניה אליו יצאתי לרגל בת המצווה, לא ראיתי חיות כה רבות בסביבתן הטבעית. לצערנו הרב, נאלצנו לפרד מן היער, ולשוב אל הכפר, דרכו חזרנו ללדוג'. בהתקרבנו עוד הספקנו לראות שיירות של אנשים, וסוסים אשר צועדות מדינשו חזרה לכפרים, משום שהיה יום שוק, והוא קרב לקיצו.
המסע המתיש למואילה ולגבול
למחרת עזבנו את הרי הפלא, דרך מספר נסיעות איומות, ומזל גדול היה לנו שנועה חשה בטוב ושהלן הייתה איתנו, וסייעה לנו עם האמהרית. הדרך לחזור לששמנה היא לעלות על האוטבוס שיוצא מרובה, ועובר דרך דינשו. הבעיה היא שהוא מגיע מלא, רוב האנשים יוצרים קשר עם חבר שעולה ברובה והוא שומר עבורם את המקום. אנחנו, לאחר שהבנו כי איננו סומכים על כל מני דיחפין שהציעו את עזרתם בוולגריות, החלטנו לסוע לשם בעצמנו. אני והלן יצאנו לרובה, ותפסנו מקום עבור כולם, שעה כל כיוון, והכל הסתדר. בששמנה נפרדנו מהלן, והמשכנו לאווסה. שם התאכסנו במלון זול, והבנים בחרו דווקה בריזורט יוקרתי על שפת האגם. כרגיל, עשינו סידורים, אכלנו אינג'רה ושתינו מיץ, ויצאנו לפגוש את הבנים ולטייל איתם על שפת האגם, שזו חוויה מומלצת ביותר. ליד הריזורט הקיצוני ביותר, צריך לעבור באיזו פרצה גדולה בדר, ופשוט לצעוד בסמוך למים,שם נתן למצוא ציפורים בלי סוף, וילדים רוחצים במי האגם. המשכנו לאורכו עד שהגענו למאין פארק מסודר, שבו זוגות רבים, קופים קטנים ומתוקים, והמון מרבו. נפרדנו מהבנים ורצנו לתחנת האוטובס, כי כבר היה ממש מאוחר, והכן הגענו מאוחר מדי לדילה, שדרכה חייבים לעבור אם רוצים לסוע למויאלה. (זה לוקח שלוש שעות ולא שעתיים כפי שאמרו לנו. הסתובבנו בדילה כבר בחושך, עם התקיים הכבדים עלינו, וניסינו למצוא מקום שאיננו יקר מדי וגם לא משמש כבית בושת. נכשלנו במשימתנו, והתמקמנו במקום מגעיל במיוחד (קונדום משומש על רצפת השירותים היווה את שיא השיאים של ההתכלבות שלנו באפריקה). חיפשנו ללא הועיל את חנת האוטבוס, שהתבררה כמאוד רחוקה מהמלון בו התמקמנו. מתברר שהעיירה גדולה בהרבה מפי ששיעררנו. *בבקשה למדו מהטעויות שלנו, שאלו אנשים בפרוש איפה התחנה, ורק אחרי שתמצאו אותה תמצאו מלון סמוך לה. תמרת, בחור צעיר שנסע איתנו בבג'אג', שהוא גם מורה, וגם בעל לב זהב, הציל אותנו. הוא לקח אותנו אל התחנה, ברר עבורנו שהאוטבוס הכן יוצא בחמש בבוקר, ותאם לנו מונית, עם חבר טוב שלו. למחרת בארבע וחצי בבוקר, הפתיע אותנו כאשר הופיע על המונית יחד עם חברו . נסיעה בחום הכבש למואילה, שנראית כאילו זרקו אותה לתוך המדבר, מעבר גבול, ואופס... אנחנו בקנייה. עולם חדש מופלא!! כבר ברגע הראשון הבנו שמשהו אחר לגמרי -; כולם היו כה אדיבים, אנשים לא קופצים עלינו ולא מטרידים אותנו. בחור צעיר שעבר מולנו פלט לעברנו שאלה,";Hey, where are going to?" האגנלית התקנית שבפיו השאירה אותנו פעורות ה, והבהירה לנו שאנחנו במדינה אחרת. להתראות לאתיופיה המופרעת, המופלאה והמוגעת, ושלום לך קנייה, "אפריקה האמיתית", דוברת האנגלית. אנו מתכננות רק לעבור דרכך בדרכינו אל אוגנדה ואל טנזניה....
מי הם האנשים הקנייתים ואיך יקבלו את פנינו? האם הכן נחצה במהירות את המדינהכולה לאוגנדה, או שמה נתעקב עוד מעט, רק בכדי לראות מספר דברים? ואיך לעזאזל מתנהלים במקום שבו כולם אדיבים ולא מרבים לשקר לתיירים? כל זאת ועוד תגלו בפוסט הבא.....
