שוב לגונדר -; פעם שלישית בירה
אז חזרנו שוב לגונדר, והיינו משוכנעות ששוב מרמים אותנו בדרכים, אאל שהפעם הכל היה באמת בסדר. גלית חזרה למלון ואני ושירן יצאנו לשוק, שאני תרם ראיתי, בחנות בדרך פגשנו שני ישראלים, שמתברר שהם מתנדבים מהסוכנות. הם היו מאוד נחמדים, וסיפרו לנו על הפרוייקטים היפים שהם עושים למען כלל הקהילה בגונדר (כלומר הלא יהודית). שאלנו אותם אם זה בטוח לצאת בערב, ובעיקר אם מישהו מהם יוצא, כי אנחנו לא נצא בנות לבד. החלפנו טלפונים והמשכנו בדרכינו. השוק בגונדר הוא באמת פנינה, ואני ממליצה לא לוותר עליו -; אז אחרי שצילמנו ילדים חמודים, ואני רקדי איתם "עוגה עוגה", והם כבר נדבקו יותר מדי, ורצו "עוד", כי שעמם להם, ואחרי שאמרתי להם "בקה, הידו בית", (מספיק, לכו בית), ואחרי שקניתי מספר צעיפים ושתי שמאלות אתיופיות לבנות עם רקמה, הלכנו להשיג את הנעליים הערורות (שגם עשו לי יבלות וגם גרמו לנו לנסוע המון).
אספנו את גלית מהמלון ויצאנו לתפילת הערב עם הקהילה היהודית. המתקן של הסוכנות נמצא באזור אחר מהמגורים שלהם, (אלו נמצאים ממש מול הRed Fox). נסו להשיג מראש מספר של אחראי שלהם (אני איבדתי את המספרים והשמות, ואני מניחה שהם גם מתחלפים מדי פעם) כדי שיאפשרו לכם להכנס לתפילה, ובכלל הם נחמדים ונכונים לסייע (הם שמרו לי על הנעליים במשך השבוע). התפילה הייתה חוויה משונה למדי, משום שהמתפללים נראו לנו דומים לכל האנשים שראינו מחוץ לקהילה היהודית, רק שהבנים עם כיפות והבנות עם כיסויי ראש (חצאיות זה עניין נפוץ למדי לנשים באפריקה). נכנסנו היישר ל"לך דודי", שלקח לי זמן רב לזהות אותו בתור התפילה המוכרת לי היטב, בשל המנגינה השונה. התפילה נוהלה על ידי קס (כפי שהבנו הוא עבר הכשרה רבנית בארץ), ולאחר כל קטע שנאמר בעברית היה תרגום לאמהרית, כך שזה לקח המון זמן, והכל היה מאוד שונה מכל מה שאי פעם שמעתי בבית כנסת אשכנזי או ספרדי (אני מודה שבחיי לא הייתי בתפילה של בני העדה בארץ). מצא חן בעיני לראות שלא כופים עליהם דווקה נוסח אשכנזי ספציפי כפי שעשו לספרדים, ולרבים אחרים כשעלו ארצה. אני חושבת שמטיילים מגיעים גם עם רצון להיות נוכחים בתפילה, כמו בארץ -; בבית, בצבא, עם החברים, משהו בשפה מוכרת, עם מנגינות מוכרות, ולהזכר מאיפה הם באים, זו לא הייתה חוויה ממן אלו.
אחר כך, כמו יהודים טובים, חזרנו למלון והתארגנו. ובערב יצאנו עם עם מיכל ואיתמר מהסוכנות למועדון מסורתי - אני לא אהרוס את החוויה החביבה הזו, ורק אספר שבניגוד למה שחשבתי אנחנו היינו התיירים היחידים, המקומות הללו הם באמת של תושבי אתיופיה, ולא הייתי מפספסת ביקור אחד שכזה. (כדאי קודם להתאמן קצת בבית על ריקודי הכתפיים, כי תדרשו לרקוד טיפה עם כולם). אז שתינו בירה, והבנו את הקטע, והחלטנו שהמוסיקה הזו הספיקה לנו (כי כמה אפשר לרקוד את אותו הריקוד). אז המשכנו למועדון "מודרני", שהיה כמעט לגמרי ריק, מה שאפשר לנו לרקוד כהוות נפשנו. מקום המועדון המסורתי -; כשמגיעים לפיאצה מכוון הטירה, צריך לעקוף את הדואר הגדול מצד ימין ברחוב הצר, אחרי מספר בתים יש נקודת סוכנות תיירים, ומיד אחריה המועדון. (צריך לרדת במדרגות כדי להכנס). אגב, וזה חשוב מאוד, אני שכחתי לכתוב קודם שבנקודה זו נתן לקבל בחינם מפות של הסימיאנס (וככל שאנו מצאנו זה המקום היחיד). בקיצור, היה ערב מבדר למדי, ואחרי בערך ארבע שעות שינה כבר היינו שוב בדרכים -; הפעם ב Salam Buss, 14 שעות ברצף, היישר לאדיס. טיפה פחות נוארמה SkyBuss אבל שוב עם הטלוויזיה המציקה, והנסיעה לא נגמרת... ודי!!! אנחנו באידס.
טעימה מדרום אתיופיה -; דברה זית, ארבע מינץ', קונסו והעיקר-; צ'נצ'ה
למרות שכולם מדברים על נסיעה לדרום עם ג'יפ, ומשום שאני מאוד התנגדתי לרעיון "גן החיות האנושי" בשבטים בדרום, וגלית ושירן התנגדו כמוני לרעיון "בוא נשלם מלא כסף כל יום.... ובזכות זוג ישראלים מבוגרים שפגשנו בלליבלה וסיפרו לנו כיצד נתן לטייל בין ימי השוק,, באמצעות תחבורה ציבורית -; החלטנו לסוע לדרום, בתחבורה ציבורית. היעד -; לא ממש ברור, הזמן המוקצה -; קצר מלהספיק. בהצלחה. השארנו חלק מהציוד שלנו באדיס (שלמנו סכום מרגיז לTaitu Hotel), כך שהרגשנו מעט חופשיות יותר. נסענו לדברה זית תחילה, נסיעה של שעה (35 בירר). כאשר הגענו המליצו לנו על האגם היפה ביותר באזור -; הבבוגיה, שילמנו לבג'אג' מחיר מופקע על הדרך לשם ובחזרה, וכאשר הגענו התברר שמדובר בריזורט (וגם שהנהג רוצה את הסכום הנקוב על כל אחת מאיתנו). אז נפרדנו ממנו (מה שלווה בעצבים רבים), ונכנסנו לריזורט, והתבאסנו לגלות שאנחנו ממש בתוכו, יושבות על מרפסת לא גדולה, שהיא גם מסעדה, ומסביבנו העמידים שבתושבי אתיופיה מצטלמים תמונות מבוימות על המדרגות המפוארות. עשינו מאמצים לא להקיא, וחיפשנו דרך להיגע מסביב למים. אחרי נסיונות שונים, נהג בג'אג' אחר לקח אותנו לאגם אחר (ושוב שילמנו הרבה), הפעם היתה טיילת שמקיפה את האגם, בין העצים, נחמד למדי. ישבנו, אכלנו, צלמנו את הציפורים ואת עצמנו ו.. הלאה. נסיעה של ארבע שעות לאווסה (100 בירר, יוצאת כל שעה), מהחלון ראינו נופים חדשים לנו של שטחים פתוחים נרחבים עם עצי שיטה, וכפרים עם בתים קטנים מאוד. הגענו בחושך כמובן. בביקור ראשון זה באווסה לא זכינו לראות את הצדדים החביבים של העיר, אלא להפך -; ישנו בבית מלון שהוא בעצם בית בושת, מקום מסריח לכל הדעות, עם מוסיקה נוראים בווליום נוראי עוד יותר. (אבל לא שווה להשקיע כסף בשביל לילה אחד). שוב יוצאות לתחנת האוטבוס בחמש בבוקר, והפעם לנסיעה של 6 שעות לארבע מינץ' (85 בירר). בדרך היה חם, לא נוח וארוך, אך זכינו לראות את ההווי המקומי -; אנשים עולים ומוכרים סחורה בזול, ועוצרים על מנת לאפשר לכולם לקנות פירות. הנופים - מטעי בננות בכל מקום, צמחים ירוקים, הרים ואגמים, הבנו מדוע מתאהבים בדרום. ארבע מינץ' עצמה היא עיר קטנה, ומתפרקת כמו מרבית אתיופיה, יש לה חלק תחתון בו אנו ישנו, וחלק עליון שמשקיף על האגם. מזג האויר -; חם ולח. אנשים -; נראים הרבה פחות אתיופים, מן ערבוביה של אנשים ממקומות שונים, עם מבני פנים אחרים, צורות לבוש מעט שונות.
מצאנו מלון קטן, והסכמנו לשון במחיר של 200 בירר לשני חדרים (הם לא הסכימו שנקח אחד), זה היה מפנק. מקלחת -; בדלי, מים קרים. מסתבר שבחום זה ממש תענוג.
למחרת בבוקר נסענו לצ'נצ'ה -; לראות יום שוק - הנסיעה לא יקרה, ונמשכת בערך שעתיים (בשל הדרכים והאוטובס), עלייה מופלאה בדרכים מתפתלות במעלה ההר, וצבעים שלא זכינו לראות לפני כן באתיופיה. למעלה מזג האויר הוא שוב אתיופי טיפוסי -; שמשי וקריר. השוק עצמו היה ססגוני, ובעיקר בלטו הסוסים שרעו בכל מקום, בעשב הירוק, כנראה סוסהים של הסוחרים והסוחרות. הסתובבנו קצת, ומיד ילדים החלו לאחוז בידינו, ולהתעניין. חמקנו מההמולה ומהחברים החדשים והסתובבנו טיפה בכפר, מסתבר שצ'נצ'ה היא מקום יפיפה -; בנוסף לצמחיה ולפלגי המים יש ממש תשומת לב לעיצוב - מסביב לבתים גדרות העשויים מעלי בננה, ומדי פעם נתן להבחין בשיח סחלבים לקישוט. שאפנו מלוא ראות המקום הזה, וחזרנו חזרה על האוטבוס לארבע מינץ', בתוכניתנו היה לעצור בדרך בדורזי, ולראות את הבתים המיוחדים של בני השבט, שמעוצבים בצורת פילים, אך התברר שאנחנו קצר שצרות בזמן, והחלטנו שיספיק לנו לראות דרך החלון, והכן צלמנו כמה בתי-פיל והיינו מסופקות. *אני ממליצה לשון בצ'נצ'ה עצמה, יש שם מספר מקומות, אני ראיתי אחד בשם WSG Gest House, שנראה מקסים, ועולה 100 בירר ללילה. הנסיעה למטה היא חויה כלעצמה -; ישנו מקדימה, ממש ליד הנהג, וכאשר האוטובס ירד בדרכים, הנופים נפקחו מפנינו מאופק לאופק -; הרים, מים והכל ירוק. הבטחתי לעצמי לשוב לכאן בהמשך הטיול.
למחרת נסענו לקונסו, וכאשר הגענו לעיירה, התברר לנו שהכפרים עצמם, אלה אשר רצינו לראות הם לא כל כך קרובים, ועל מנת להגיע עליהם עלינו לשכור אופנועים מקומיים שייקחו אותנו (התנגדותנו הראושנה), ובנוסף לקנות רמאש כרטיסי כניסה לכפר (התנגדותנו השניה והסופית). כמובן שלא הסכמנו לרעיון המגוחך הזה, והחלטנו פשוט להסתובב בעיירה. הסימטאות חביבות למדי -; בתים מוקפים בגדר חיה, מופרדים זה מזה, הצצנו לאחת החצרות, מישהי חייכה אלינו, וקראה לנו להכנס. מצאנו את עצמנו בחצרה של משפחה מקסימה, עם שלושה נשים עצירות, אמן, והבת של אחת מהן. הן לא מדברות אמהרית, אבל הצעירות מדברות אנגלית לא רעה בכלל. אז התחלנו לשוחח איתן, והתברר שהדרום הוא באמת מקום מרתק ושונה, ושהמשפחה היא ערוב של שני שבטים מאזורים שונים. כמובן שהכינו לנו קפה, וגם קיבלנו לחם מיוחד וסוג מקומי של "שורו". לילדה מתי היהת פקעת צמות על ראשה, והיא נראתה מעט כמו טרולית. היא הסתובבה סביבנו וזמזמה שירים, או שחקה איתנו. הודנו ונפרדנו מהם, והמשכנו לכוון "סטרוברי פילד", שהוא ממש במרחק הליכה מהעיירה על הכביש הראשי. המקום, שקראתי עליו ב"למטייל" ואני דווקה תליתי בו ציפיות, וחשבתי שאולי אפילו אשאר בו לקורס של חקלאות אורגנית התברר כמקום חביב, אך די פלצני, ויקרן, אז אחרי קולה וצ'יפס עפנו משם וחזרנו לארבע מינצ'.
יום אחרון בארבע מינצ', בתחילה שום דבר לא הסתדר. לא הצלחנו למצוא פתרון כיצד להכנס לשמורה של ארבעים המעיינות והקופים, מבלי ללכת ברגל ארבעה קילומטרים, לא מצאנו שותפים ל"קרוקודייל מרקט", היינו קצת מבובלבלות. החלטנו להתחיל בפשוט ביותר -; יום שוק, קפצנו לאזור השוק, והתברר שהיה מוקדם מדי, אז המשכנו משם לכוון ארבעים המעיינות, וחיכינו לטרמפ, אף רכב לא הגיע. אז גלית הציע שתחזור למלון, ואני ושירן נצעד ברגל, גלית החלה לחזור, ופתאום הגיע רכב של פקחים של השמורה, והם לקחו אותנו, ברגע שהגענו ליער הקסום, הגיע טרנזיט נוסף עם תיירים, ואנו מצאנו שותפות (צרפתיות) לקרוקודייל מרקט. (כניסה לשמורה 90 בירר, והיא גם כניסה לשמורה של התנינים, אך לא כוללת את העלות היעקרית של הסירה).
עיקר חינו של היער בארבע מינץ' נתן לו בזכות המטפסים הגדולים התלויים מכל העצים, להן מתווספים מינים שונים של קופים ואלפי פרפרים. התסבובנו קצת, וגלית חזרה עם הטרמפ לעיר. אני ושירן הלכנו להתרחץ באחד המעיינות, במים קרים וצלולים, רחצה במהלכה כמובן שהגיעו בחורים צעירים ונעמדו מולנו, מתכננים להכנס, (אנחנו בתחתונים וחזיה), אז יצאנו מהר, וגם גילינו שנורא מאוחר, והתחלנו "לרוץ" את הארבעה קילומטרים חזרה לעיר, וגלית כבר חיכתה לנו עם ארוחת הצהריים במסעדה. אכלנו ממש מהר, ונחפזנו להשיג רכב לקרוקודייל מרקט. מתברר שבג'אג' לא יכול לסוע בדרי העפר הללו, אז הפתרון היחיד הוא לשכור מונית גדולה שתקח אותנו "קונטרקט" במשהו כמו 300-400 בירר. בעצם זה אומר לתפוס מונית כזו על הכביש, ואם הנהג מעוניין אז הוא זורק מהרכב את שאר הנוסעים ואנחנו ניצחנו. כמובן, שכרגיל אנשים זרים דחפו את אפם במטרה להרוויח אחוזים, ושוב ניסו לרמות אותנו במחירים, אך בסופו של דבר סיכמנו על 350 בירר. מסתבר שהרכב צריך אישור מיוחד כדי להכנס לשמורה, ושוב חיכינו המון זמן עד שהוא קיבל את זה. בנתיים התנצלנו בפני הבנות הצרפתיות על העיקובים ובקשנו מהם שיסדרו את העניינים מול התאחדות הסירות המקומית. לבסוף -; ירדנו לאגם, ופגשנו אותן על גדותיו, יצאנו להפלגה. בשונה מההפלגה בטנה בבהר דר, האגם הזה היה כה יפה, ואנו זכינו לראות חיות רבות מסביבנו. כמובן שכמה היפופוטמים, וגם כמה תנינים (אחד עצום שממש התקרבנו אליו, איזה פחד), בנוסף ראינו גם שלדג צולל לשלות דג, ועייט דגים שהוא בלי ספר העוף היפה ביותר שראיתי בחיי. מחר בבוקר חוזרים לאדיס, ל"טימקט", ואז שירן וגלית עוזבות אותי.
כמעט "טימקט", להרגיש בבית באדיס, וקצת מסביב לה
לא יאמן, בווטמה הכן שמרו לנו מקום לינה עבור הימים הסמוכים ל"טימקט". החלטנו לפגוש ידיד של שירן מהארץ, גשאו, שפה בביקור שורשים עם אביו, והוא כבר קנה לו כל מני ידיים מקומיים באדיס (הוא דובר המארית שוטפת). הסתובבנו איתו ביחד וצפינו באחת החגיגות המקומיות, באזור מגנניה (אזור השגרירות הישראלית), היה חם מאוד, ומעניין בהתחלה. אחר כך הלכנו לשתות מיץ פירות , וגשאו הראה לנו מלון קטן שהוא מצא שם באזור, בשכונת "גורד-שולה", "ניקי הוטל". המקום, שהוא יותר בית קפה שגם מחזיק חדרים מנוהל על ידי מישהי אתיופית - ישראלית נחמדה, (והשאר לא יודעים מילה אנגלית או עברית), הם מבקשים 80 בירר ללילה (לחדר זוגי). שמחנו על המציאה, והחלטנו לעבור למחרת, ובכך לחסוך הרבה כסף. בלילה עלה לי החום, ולמחרת גם אני וגלית גלית לא הרגשנו טוב, אז שירן הלכה עם גשאו לראות את הטקסים הוריקודים הראשיים, ואנחנו מרחנו את הזמן. שירן טסה באותו הלילה, גלית למחרת.
אני הייתי די מרוצה מהמיקום החדש שלי, בשכונת מגורים, בלי ההמולה של הפיאצה, התחברתי עם מוכרי הפירות בחנות הסמוכה למלון, מצאית אינטרנט, והתחלתי במסעות החיפש שלי אחר: גז לגזיה. בימים הבאים נעזרתי באנשים שונים, והתרוצצתי לאורכה ורוחבה של אדיס, הצלחתי אפילו למצוא ולקנות אוהל בחנות הממשלתית, לא רחוק מהפיאצה (חנות שיש בה המון דברים, כולל אוהלים, שקי שינה, ובנזיניות). גז לא מצאתי.
נועה הצטרפה אלי בלילה, ואני חיכיתי לה בשדה התעופה, ונסענו ביחד במונית למלון, וכמט נתקענו מחוץ לשעריו. ביחד הגענו לעוד שתי חנויות, שהאחונה ביניהם הייתה House Mart באזור ה"בולה" (ליד השדה תעופה), שם הכן היה גז!!!! התרגשנו נורא, ונסענו משם ל"ארט קילו", למוזיאון הלאומי, אך בכניסה התברר לנו שהטלפון שלנו כויס, והיינו צריכות להגיע מהר לאינטרנט ולהודיע לבנות שקבענו לאכול איתן ארוחת שישי, שאין לנו טלפון, ואז לסוע ולהוציא חדש (ליד הפיאצה). אז לא הלכנו למוזיאון והלכנו למבצע מטורף במסגרתו הוצאנו חשבון חדש, וקנינו מכשיר "חדש" (וגנוב), שבוזות והרוגות הלכנו לTaitu לפגוש את הבנות. בדרך פגשנו שני ישראלים בדרך -; שחר ואמיר. הזמנו אותם להצטרף לארוחה (קצת חצופות), הם הצטרפו. שחר ואמיר מבוגרים יותר (30 ו 40) והגיעו רק לשבועיים, אבל במקרה גם הם רוצים להגיע לWanchi, להר הגעש עם האגם בתוכו. (אנחנו שמענו על המקום במקרה, הם באמת ידעו עליו משהו). אז קבענו איתם שלמחרת בבוקר נוסעים לAmbo ומשם לWanchi. נקודת המוצא -; תחנת האוטבוסים והמוניות של מגנניה, בסוף הרחוב שלנו, ממש נח.
Wanchi, ברוך, וחוויה משפחתית משונה, ואולי בילהרציה
נרגשים לצאת מהעיר הרועשת, בשביל נועה, אמיר ושחר זו בעצם הפעם ראשונה, בשבילי זו הפעם הראשונה מזה ימים מספר. מסתבר שההגעה לשם, למי שאין ברשותו רכב צמוד היא עניין די מרגיז. להגיע לאמבו, הכפר על הכביש הראשי -; אין שום בעיה, אך מאמבו לעלות ל Wanchi זה כבר הרבה יותר מורכב. לא יוצאים רכבים לשם באופן תדיר, אז הפתרון הוא כמובן Contract! המחיר שבקשו מאיתנו היה 800 בירר לנסיעה הלון חזור, נשמע מופרח? אז כנראה שלא, התמקחנו והתמקחנו, ובסוף אחרי שעות של וויכוחים אני חושבת שהצלחנו להוריד אותם ל600 בירר, אבל אני לא בטוחה. הנקודה שבסוף התייאשנו, בעיקר שחר ואמיר שהגיעו בסך הכל לשבועיים וממש לא רצו לבזבז ארבע עשרית מהטיול שלהם על דרך העפר באמבו. במעלה הגבעות הכל נראה בהתחלה דומה לנוף שהכרתי -; הררי, צהוב יחסית, עם עצים פה ושם, אך כאשר ראינו לראשונה את האגם התכול הזוהר הקבוי בתוך הקער הענקי של לוע הר הגעש, הבנו מדוע המקום נחשב ליפה במיוחד. לבסוף הרכב עצר בכניסה לכפר מסויים (כרגיל, אין מקום בלי אנשים), ושם רצו שנשלם איזה סכום על כניסה לשמורה, אבל האחראי עם הקבלות בדיוק יצא, אז סיכמנו שנשלם ביציאה (מה שלא קרה בסוף, כי שכחנו). התחלנו ללכת לכוון המים, מרוצים מהנוף, ומהצעמאות שלנו -; אנחנו יודעים מה יעדנו, ולא צריכים שום מדריך.. אלא שהנערים שהחלו מלווים אותנו לא בדיוק חשבו כך -; הם התחילו לספר על מסלול שיורד למים, ומסלול אחר שהולך למעיינות החמים. בסוף בחרנו במדריך "בורוק", שזה בעצם "ברוך" באמהרית, נער חמוד, דובר אנגלית מצויינת, נראה כמן עשר, אך לפי טענתו בן 14. בחלטנו שלאור קוצר הזמן נוותר על המעיינות החמים, והישר אל האגם. ירדנו במורד תלול במיוחד, החקלנו על הטוסיק מספר פעמים והתקרבנו אט אט לכחול הבוהק הזה. למטה, עמק שליו, סוסים רועים בדשה, מים קפואים. אמיר ושחר טענו שאם המים קרים אין בילהרציה, אני ונועה הננו, מכיוון שזו הייתה הפעם הראושנה ששמענו את המילה הזו. מה זה אומר? שאלנו, תשובתם שזה איזה תפיל שנמצא במקורות מים, אבל לא בגובה, ולא במים קרים. אז שחינו, וזה היה תענוג אמיתי.
פה אני עוצרת רגע את הסיפור, וקופצת לעתיד. ברגעים אלו ממש לי יש בילהרציה, אני בטוחה שבמקורות שנכנסתי אליהם מאוחר יותר היא קיימת, אבל כנראה שנדבקתי מוקדם יותר, מה שמעלה חשדות כבדים לגבי Wanchi, הרופאים המומחים טוענים שפשוט אסור לכנס לכל מקור מים מתוקים באפריקה, ואני בוחרת להציג פה את דעתם, והמליץ לכל התלבטים לוותר על הרחצות החביבות, אך הלא הכרחיות הללו, כי זה באמת לא שווה את זה.
נחזור לסיפור, אמיר ושחר היו לחוצים מאוד, כי הם כבר שלמו על הלילה במלון באדיס. אני ונועה החלטנו להיות ספונטניות במיוחד ולהשאר לשון על ההר, ביקשנו מבורוק שיראה לנו את הגס האוס (הוא טען שיש אחד יקר ואחד זול).. בדרכנו בתוך הכפר, עלה בדעתנו שיהיה הרבה יותר חוויתי לשון בבית של מישהו, ולשלם להם, שאלנו את בורוק אם הוא מכיר מקום, התשובה לא איחרה לבוא -; בואו אלי הביתה. באזור הזה לא מדברים אמהרית, אלא אורומו, ועל כן לא יכולנו לתקשר אפילו באופן בסיסי עם בני המשפחה, אלא בעזרת תרגומו האדיב של בורוק. בישלנו אצלם קצת אוכל שלנו, וצפינו באם מכינה לחם מעלי "Foals banana tree", סעדנו ביחד, אנחנו טעמנו בסקרנות את המאכלים שלהם, והם בהיסוס הסכימו בקושי לטעום את האורז והטחינה. תופפנו קצת מקצבים עם הילדים, וזכינו לראות כיצד אפשר לתקשר כשאין שפה משותפת. הילדים היו כולם חמודים, אך אני התאבתי באופן מיוחד באך הקטן (כנראה משום שהוא הזכיר לי את החי), התינוקי הזה התמסר אלי, וצחק כאשר הקפצתי אותו בידי. בורוק טען שהוא בן שבע, ואני עד עכשיו לא מאמינה (תעלומת הגילאים במקום הזה טרדה את מחשבותנו למשך מספר ימים). שיכנו אותי ואת נועה בחדר סמוך לסלון, במיטה אחת רחבה לשתינו, תהינו מי הוצא ממטיתו, ואחרי מעקב קצר הבנו שכל שאר המשפחה תשן בלילה הזה ביחד במיטה אחת. הרגשנו קצת לא בנוח, אבל אלה החיים... למחרת נפרדנו מהם, השארנו 100 בירר, ויצאנו עם בורוק לשוק המקומי, שאיננו מרשים במיוחד... ושוב התעצבנו נורא כאשר עלינו על המשאית עם כולם ונדרשנו לשלם יותר, (נועה החליטה בסוף לשבת על המשאית עם העם, ואני ובורוק ישבנו בפנים)... וזהו, בחזרה לאדיס.
"אומנות או נמות", או "בועה בלב אדיס"
ביומנו האחרון שבאידס החלטנו לבקר בפרוייקט של עדי. עדי, ששרתה איתי בצבא, והיא בחורה מרשימ הלמדי באופן כללי, יזמה פרוייקט שבמסגרתו ילדים ממספר בתי יתומים שונים באדיס, אשר הביעו עניין מיוחד באומנות הצטרפו לסדנא של שבועיים בהדרכת אומנים מקומיים, ובסוף התקופה -; תערוכה חגיגית באקדמיה לאומנות באדיס, אליה הגיעו ילדי בתי היתומים כולם, תורמים, וכל השגרירות הישראלית. נסענו דרך סידסט קילו ל"פרנסה פארק", וגילינו שיש לפחות פינת חמד אחת בתוך אדיס -;לא רק שהגן כולל עצים נאים, ופרחים לרוב, הוא גם משקיף על נוף ההרים שמחוץ לאדיס. בתוכו הפנינה שבכתר "כפר האומנים נטסה", שהוא בעצם הסטודיו של קבוצה קטנה של אומנים שהחליטו לשתף פעולה, ולהקים לעצמם מקום כדי לצור בו. הופתענו מהמקום, מהילדים המוכשרים, ומהאומנים בעלי התעוזה. החלטנו שזו הזדמנות מצויינת לברר על מסיבת רגיי, ומצאנו את עצמנו יוצאות לשבת בבית קפה עם הלן ומהרט, שתי אומניות, שגם סיכמו איתנו שלנך לרקוד בערב. וכך זכינו בחברות אתיופיות מיוחדות במנן, וגם זכינו לגלות שיש מקום חביב (אם כי לא רגיי, ולא מדהים) ממש מתחת למלון הטייטו. אני ממליצה בחום על ביקור במקום -; הם אנשים מיוחדים מאוד, ומסבירי פנים, וזה מאפשר כניסה לנקודת מבט אחרת על אדיס, ובכלל על אתיופיה. מבקשים בכניסה לפארק מהו כמו בירר לאדם, ולהגיע אפשר ברגל או בתחבורה ציבורית מסדסט קילו. בכל מקרה, אתם מוזמנים להנכס עמוד הפייסבוק שלהם להתרשם והלחליט, ובעז"ה נצליח להביא אותן לתערוכה בארץ. (אם למישהו יש קשרים נא לצור איתי קשר בהקדם).
- - חפשוNetsa Art Village
הפתעות בששמנה, וונדו גנט והרי הבלה החלומיים
ליוו את ההחלטה האם לעצור בששמנה. נאמר עליה שזה מקום לא בטוח, שמכייסים שם, שהם כולם מסוממי, גם נכתב במקומות מסויימים שהיא לא כל כך מעניינת. אחרים ספרו דווקה שחבל לפספס את בירת הראסטאפרים. החלטנו לבדוק. חרף ההזהרות התברר ששמנה גרועה בדיוק כמו עיירות אחרות רבות בתיופיה -; קופצים עליך ומציקים לך ברגע שבו רגלך נוחתת במקום, אבל אף אחד לא באמת יפגע בך. אני ונועה התמקנו במלון מקומי, והיינו מרוצות מהנער הנחמד ב"קבלה" שקרקר סביבנו, הוציע אפילו לבוא איתנו ל"וונדו גנט", המעיינות החמים הסמוכים לעיר. את ההיכרות עם העיר רצינו הלתחיל בסיור אופניים עצמאי, ניסינו לשכנע צעירים מקומיים שיאפשרו לנו לשכור את אופניהם ולסוע לשכונות של הראסטאפרי, הם היו מודאגים, וטענו שעלולים לקחת לנו את האופניים, הם סירבו. בחור אחד, שדביר באנגלית מעט טובה יותר מהאחרים נחפז לעזרתנו, ובסופו של דבר בזכותו, ולא בלי הרבה עצבים, הצלחנו "לשכור" זוג לכל אחד מאיתנו. (בנתיים סוכם שהאבטמו יצטרף אלינו כמדריך, ומגן). אני הצעתי לסוע בזריזות להביא תרמיל עם מים מהמלון, פידלתי בשולי כביש ראשי יחסית, במורד, ולפתע הבנתי שהמעצורים מסרבים להלחץ, וכך מצאתי את עצמי בולמת בעזרת כתף של עובר אורח ומתרסקת ברוב ..... אל תוך המדרכה, כשהאופניים עפות עלי. אנשים מבוהלים מהרו להושיט יד, ואני חזרתי צולעת ומשופשפת רגלית אל נועה והאבטמו. בסוף וויתרנו על טיול האופניים ונסענו בבאג'אג' לכנסייה (הבאג'אג'ים משמים כמו אוטובסים, הם נוסעים על קו קבוע והמחיר ממש סמלי). הכנסייה עצמה לא הייתה אמוד מרשימה, אבל היה עמניין לשמוע את הסיפורים ממקור ראשון, מאנשים שבאמת מאמינים שהיילה סילאסי הוא התגלגלות מאוחרת יותר של ישוע, והוא נשלח אליהם וכו'. יש כל מני הגבלות לגבי כניסה לכנסייה בימי חג (הלכות טהרה שלכאלה), אך באופן יומיומי שום דבר לא מונע מהם לעשן "ירוק" ממש בתוכה. אנחנו סרבנו ברוב נימוס להזמנות, והמשכנו ללודג', שהתברר כמלון יוקרתי ומטופח, וממש לא מעניין. המקום משמש לעולים לרגל מכל העולם שבאים להתארח בעיר החשובה. משם נכנסנו לשכונה עצמה, בליווי שני צעירים מקומיים, שאחד מהם מהקריביים ודובר אנגלית מצויינת. הבהרנו שהם מצטרפים רק מתוך רצון אישי שלהם, ושתשלום לא יגיע בשום שלב, ובכלל שהאבטמו מדריך אותנו. הם התעקשו להצטרף, וכך צעדנו בין הגדרות החיות לגלרייה של הבננות, בביתו שלא דם משונה ונחמד, וקצת בודד, שסיפר לנו על עבודתו, וכיבד אותנו בכל מני חידודי לשון. (זה עולה משהו כמו 20 בירר להכנס). שאלנו את מלווינו על אנשים שברשותם כלי נגינה, והובאנו לחצר מטופחת של משפחה (האב מהקריביים, האם אתיופית). מצאנו את עצמנו מנגנים ומאלתרים בכלי נגינה שונים עם בני המשפחה, כאשר הילדים מזמרים ממעלה ענפי העץ, מעל לראשינו. קיבלנו תה לנטנה (מסתבר שאפשר להכין תה מהשיח הנפוץ הזה), והיינו מבסוטים לגמרי. נפרדנו מידידנו החדשים כי כבר החל להחשיך, ונועה עוד רצתה לקנות כל מני בגדים וכובעים, ואז כמובן התברר שהחברים שליוו אותנו במהלך היום מעוניינים לקבל תשלום עבור מערכת היחסים הזו, הבחור הרהוט וויתר, משום שבאמת הסברנו לו יפה קודם שלא נשלם, אבל החבר הסטלן שלו טען שאנחנו גנבות, ופושעות, ורמאיות.... הוא חשב שעלינו לשלם לכל הפחות 200 בירר (וזה כי אין לנו הרבה כסף). הוא התחיל להיות קצת תוקפני, והבנו מדוע הזהירו אותנו מהמסוממים, אז האבטמו זרק עליו 20 בירר, וקפצנו מהר על באג'אג' חולף. בערב לא יצאנו למסיבת רגיי, עם כל הראסטאפרי, אלא יצאנו למועדון מסורתי עם האבטמו, וכרגיל משכנו אלינו הרבה תשומת לב.
העלם החמוד מהמלון התחיל להיות דביק ממש, והחלטנו לסוע עם האבטמו לוונדו גנט, ולוותר עם כל מגע מיותר עם הבחור הזה.
וונדו גנט: מקום חביב, אבל בהחלט לא נחוץ. מגיעים לשם שלל אתיופים מבוססים, פשוט בשביל לשחות במים, כמו שפה הולכים לקאנטרי קלב. אנחנו כמובן, וכרגיל ניסינו לעקוף מסביב ולהכנס למים באזור אחר, או סתם לטפס למעלה על ההרים שמאחחורי הכניסה הראשית -; זה לא עבד, קבפצו אחריו מיד כמה ח'ברה מחברת הדרכה חדשה שנפתחה שם. כבר חשבנו להתייאש, אך האבטמו לכך אותנו מתוך האתר עצמו, תחקום. נכנסנו פנימה, שילמנו את הכניסה (שאיננה כה יקרה, משהו כמו 30 בירר לאחד), לולאחר שהיינו בפנים, המשכנו קצת מעב רלברכות (כיוון כללי ישר), ואז התפתלנו ימינה, הכל עם השבילים הקטנים, פעם היה שם מעבר נח (לפי האבטמו), חסמו את זה, וצריך להכנס קצת בשיחים על מנת להמשיך ולהיגע לשבילים הצרים, המתפתלים על ההר. טיפסנו מעט, וזה הכן היה נחמד, אפילו ראינו פלג של מים רותחים, עם אדים יוצאים מהם (זה חם מדי, אל נתן לגעת). בסוף סיכמנו שהאבטמו יחזור לשחות (אחרי הכל, בשבילם זו הזדמנות מיוחדת ללכת לבריכה), ואילו אנחנו המשכנו בין השבילים. התפתלנו על צלע ההר, בירכנו אנשים לשלום, והרגשנו כה חופשיות, שוב במקום שאינו תיירותי, ושאיש לא מציק לנו. בדרכנו פגשנו ילדים, וילדה אחת עם פצע חמור בפנים, התבוננו בו היטב, אך לא היו איתנו חומרי חיטוי (רוב הציוד נשאר בששמנה), התקבצו סביבנו המון אנשים. הסברנו בתנועות ידיים, אמהרית, וקצת אנגלית (שכללה בעיר את המילה Dr) שיעיבירו להורי הילדה שיש לקחת אותה לרופא בהקדם. אני מאוד מקווה שהם הבינו.
התחלנו לחזור חזרה, ובדרך הספקנו להציץ על ערוץ שבו הייתה בריכה קטנה, עם בחורים שהתרחצו במפלון בעירום. אפילו שהם נראו לא רע בכלל, העדפנו להמשיך בדרכנו, לא לפני ששמענו מהלבושים יותר מבניהם שמדובר במקלחת של לא אחר מהקייסר היילה סילאסי.

בוונדו גנט פגשנו אגב שוב את שחר ואת אמיר, שישנו שם במלון הטוב, שממש ליד אזור הבריכות. מסתבר שאם רוצים לראות קופי גלפגוס (אני יודעת שזה לא השם הנכון, אך איני מצליחה להזכר בו) שחורים-לבנים, אז זה המקום. תאמנו איתם שנפגש למחרת בתחנת האוטובס של ששמנה, ומשם נסע הישר לדודולה, אל האזור הנמוך של הבלה.