אחרי נסיעת לילה מקוסקו לפונו, שעברה די בקלילות הגענו מוקדם בבוקר לאגם טיטיקקה.
כמעט תחנה אחרונה לפני השיבה לארץ... ניסיון להספיק לראות עוד קצת מפרו בזמן הקצר שנותר.
עלינו על סירה, הגענו לאיים, גיחכנו קצת על המופע המרשים שהעלו תושבי האיים הצפים וסיכמנו את החוויה בתור nice to have...
אחרי הביקור באי התפצלנו. ארבעה לבוליביה, ואני ואורטל לכיוון לימה בדרך הביתה.
הטיול מתקרב לסיומו אחרי חודש וחצי בפנמה, אקוודור, ופרו... לכל דבר טוב יש סוף.
התלבטנו די הרבה באיזה נתיב לבחור... מאיפה הכי כדאי לחזור?
להשאר עוד יום בארקיפה? לנסוע כבר ישר ללימה? או אולי בכלל לעבור באיקה? התלבטויות שגרתיות בטיול... מסוג הדברים שאתה לא באמת חושב שהם בחירה של חיים ומוות ואולי לפעמים גם לא מייחס להם יותר מדי חשיבות.
בסוף החלטנו להיות ספונטניות... הרי בכל מקרה הדרך מפונו ללימה עוברת בארקיפה, וכשנגיע לשם כבר נחליט לאן פנינו מועדות.
7 שעות באוטובוס, והגענו לארקיפה. השעה 19:00 ומס' אפשרויות עומדות בפנינו.
על לילה בארקיפה ויתרנו כבר במהלך הנסיעה... הרי אין זמן לקולקה קניון אז בשביל מה??
אז נסיעת לילה לאיקה? או אולי טיסה ללימה??
"אם יהיה מקום בקרוז דל סור ניסע לאיקה... אם לא, נתפנק בטיסה". הרי גם ככה לפני כמה ימים הייתה תאונת דרכים בדרך לאיקה, אולי עדיף לא להתגרות בגורל. (האומנם??)
אין מקום בקרוז דל סור, וגם ביתר החברות הכל מלא... התלבטות של כמה שניות, והחלטה ספונטנית בלהט הרגע "אורטל, עזבי שטויות... בואי נסע לשדה התעופה. יש טיסה ב20:55, אנחנו עוד יכולות להספיק"
יצאנו מהטרמינל, ביררנו היכן אזור המוניות, וגילינו תור מוניות ממתינות ולא מעט נוסעים... פס נע שכבר מוכר לנו. עצרנו מונית ראשונה "לשדה התעופה??" "לא בכיוון".
מנסות את זו שאחרי... "10 סול" "8?" "Dale". ממהרות נורא, העלנו את הציוד למונית והתחלנו בנסיעה שהייתה אמורה לקחת חצי שעה. אחרי רבע שעה של נסיעה ברחובות ארקיפה ושיחת חולין קצרה עם הנהג כדי לתרגל עוד קצת את הספרדית, לפתע, הנהג פנה פניה חדה שמאלה לסמטה צדדית, אורטל הסבה את תשומת ליבי "שירה, נראה לי שאנחנו לא בכיוון". הרבה לפני שהספקתי להביט סביבי, רכב מתנגש בנו מאחור. 3 גברים רצים לעבר המונית ומתנפלים עליה. אחד מקדימה, שניים מאחור.
הספקתי לצרוח צרחה אחת... ומאותו הרגע עינינו ופינו כבר היו מכוסים.
אלפי מחשבות מתרוצצות בראשי. מה בכלל קורה כאן? איך נקלעתי לסיטואציה הזו?
מנסה להתאפס וחושבת לעצמי, הם יקחו את התיק ויעזבו אותנו, עניין של כמה דקות ואני כבר לא פה.
ממשיכים לנסוע. הוא אוחז בי בחוזקה, ידו האחת מכסה את עיני, והשניה סותמת את פי. מנסה למלמל "קח את הכל, התיקים, הכסף, רק תוריד אותנו כאן"
"cállate mierda, no quero escuchar te" או בתרגום חופשי "תשתקי חלאה, אני לא רוצה לשמוע"
רבע שעה שלא נגמרת. אני לא יכולה לזוז, לא מוציאה הגה, ורק מתפללת שזה יגמר מהר.
המונית עוצרת. אולי עכשיו ישחררו אותנו. "אתן יורדות איתנו עכשיו, מעמידות פנים שאתן חברות שלנו. טעות אחת והסיפור שלכן נגמר"
רעש חזק של מוזיקה בוקע מבעד למקום אליו הגענו. מחסן? דירה? לא ברור... רק צלילי רגאטון בווליום גבוה מדיי.
המחשבות לא מפסיקות להתרוצץ אבל אני מנסה לשמור על קור רוח. כל מחשבה על מה יכול לקרות מרגע זה מובילה לשבריר שניה של היסטריה ומיד אני מתאפסת על עצמי. אין מקום ללחץ.
אני אדבר איתם קצת, אשכנע אותם שהכל כבר אצלם והם יתנו לנו ללכת... "אורטל, כמה דקות ואנחנו כבר לא פה, יהיה בסדר"
שק על הראש, הידיים כפותות, ואחד החוטפים צמוד אלי. אורטל לצידי באותו מצב בדיוק.
חוש השמיעה מתחדד, מנסות להבין מה קורה סביבנו. דיבורים על הציוד, הכסף, ואי שביעות רצון מהמזומן הדל שהם מצאו. הגיע הזמן לחיפוש קצת יותר מעמיק...
הוא מתחיל למשש, להכניס ידיים לכיסים, להרים את החולצה, להוריד את המכנס. אני מתחננת שיעזוב אותי, "אין עלי כלום, הכל בתיקים"
ראשי נמשך לאחור ויד גדולה אוחזת בצווארי. "מה הקוד של האשראי?" בינינו? אפילו אני לא זוכרת. זה הרי רשום בפנקס הצהוב. אתן להם סתם 4 ספרות, שינסו אינספור פעמים עד שיתיאשו. "5104". שקט סרר בחדר. הם כבר בדרכם לכספומט.
נותרנו רק אני, אורטל, ושני שומרים. "מתי תשחררו אותנו?" "נקח את מה שאנחנו צריכים ונשחרר אתכן..."
שוב עולות לי מחשבות... אולי עשיתי טעות שנתתי להם את הקוד הלא נכון? הם יחזרו מאוכזבים וזה יעלה לי ביוקר. "אני חושבת שהתבלבלתי בקוד. תביא לי את הפנקס הצהוב ואני אוודא שיש לכם את המספר הנכון". עכשיו כשבאמת הכל כבר בידם, אין סיבה שהם לא ישחררו אותנו. הם יחזרו מהכספומט שבעי רצון והכל יגמר.
תחושת זמן נעלמת... לא רואות כלום, ורק שומעות את המוצ'ילות נפתחות ברקע, והחפצים שלנו ממויינים. הם לא מתייאשים וחוזרים לחפש על גופינו פעם נוספת.
דיברתי קצת עם אורטל, ניסיתי לתרגם לה קצת ממה שהם אומרים והבנתי ממנה שהיא מחביאה משהו.
הם כמובן התעצבנו בכל פעם שדיברנו בינינו בעברית וחבטו בראשי בחוזקה.
אורטל עוד בשלבי החלמה מהסלמונלה שתפסה אי שם בהווארז, לא מפסיקה להשתעל. אני מדברת איתם, מנסה לשכנע אותם שלא יגעו בה, "יש לה מחלה מדבקת, אנחנו בדרך לבית חולים בלימה". זה עובד, הם מניחים לה ולא מורידים ממנה את הבגדים. ליתר בטחון, כדי שלא ינסו שוב הורדתי ממני את הפליז "תנו לה, שלא יהיה לה קר. היא ממש ממש חולה"
כמה דקות של שקט. אף אחד לא נוגע בנו, כמעט אין רעש ברקע, ולא ברור מה הולך לקרות...
בעברית אסור לי לדבר, זה עולה לי במכות. אבל אף אחד לא אמר משהו על ספרדית.
עד עכשיו שמחתי על כל הזדמנות לתרגל את השפה, למה שלא אנהל איתם שיחה? נשבור קצת את הקרח.
"יש לי רק בקשה אחת קטנה... הכרטיס זיכרון, עם התמונות. תקחו הכל, רק תשאירו לי את הזכרונות" בהתחלה זה לא עבד, אז עברתי ל"איך קוראים לך?" "יש לך חברה?" "הפלאפון שלי כבר ממש ישן, לא יתנו לכם עליו בשוק אפילו 20 סול" ופעם בכמה דקות הזכרתי שוב שאני רוצה את התמונות. אחרי נדנודים בלתי פוסקים, הרגשתי לפתע משהו נכנס לכיסי. "תחביאי את זה טוב ואל תגידי לבחורים האחרים שזה אצלך". אולי בכל זאת לאחד מהם יש טיפת חמלה?
הדקות עוברות, והחוטפים האחרים עדיין לא חזרו. בינתיים הם מחליפים משמרות.
החוטף הנחמד הלך, ובמקומו הגיע אחד אחר. הוא החליט שלא די בחיפושים עד כה, והגיע הזמן קצת להשתעשע.
"אל תגע בי. יש לי חבר" "כן, כבר ראיתי בתמונה... אני בטוח שלא יהיה לו אכפת".
"אורטל, הוא הולך לאנוס אותי" לחשתי בזמן שהוא נוגע בכל חלקי גופי. הוא חבט את ראשי בקיר והכה בי בגב. ספרתי את השניות והתחננתי שיפסיק. למזלי לא עברו דקות רבות, והאחרים חזרו. הוא לא הספיק.
"תקשיבי לי טוב... אנחנו יוצאים עכשיו וחוזרים למונית. אתן כבר יודעות את השיטה- חבל שתצרחו, או שתעוררו חשד".
עולים למונית... אף אחת מאיתנו לא מוציאה הגה. אין לי מושג אם אורטל עדיין לצידי. הנסיעה אורכת מס' דקות... החוטפים לחוצים וצורחים אחד על השני. כל כמה שניות צריך להתכופף, והאחיזה בעורף לא מרפה.
המונית עוצרת.
הם משכיבים אותי על הבטן בדרך אפר לפני המונית. "אתן לא פותחות את העיניים, לא זזות ולא מוציאות מילה עד שאנחנו לא נעלמים מפה. אנחנו ניסע לאחור, אבל אם נראה אתכן זזות אנחנו נוסעים קדימה, מובן?"
עוברות כמה דקות. אני קפואה ופוחדת לזוז עד שבאמת דממה מוחלטת סוררת. "אורטל?" "כן" אני נרגעת לשמוע שהיא כאן איתי. אנחנו קמות, ומגלות שאנחנו באמצע שום מקום, בחשכה מוחלטת כשאיתנו רק שק תפוחי אדמה עם מס' בגדים. מה עושים עכשיו? מה השעה בכלל? חוזרים לטרמינל של האוטובוסים ובורחים? הולכים לתחנת המשטרה?
ממשיכות ישר אל עבר דרך ראשית שנראית באופק... כמעט ולא עוברות מכוניות, אבל כל פעם שמונית מתקרבת אני רצה לכביש ומנופפת, ומיד חוזרת לשולי הכביש. זו הדרך היחידה שיראו אותנו...
אחרי זמן מה שהיה נראה כמו נצח, סוף סוף מונית עוצרת. "אנחנו צריכות לטרמינל של האוטובוסים, או לתחנת המשטרה... לאנשהו. אבל אין לנו כסף" הנהג לא הבין מאיפה נפלנו עליו אבל הסכים שנעלה. נטולות פחד, הרי נורא מזה כבר לא יהיה, נסענו לתחנת משטרת התיירות.
כשהגענו לתחנת המשטרה קפואות ומבוהלות ישר לקחו אותנו לתת עדות, ולבדיקה רפואית. רק כששאלנו מה השעה גילינו שבילינו שם את כל הלילה... חבולות ומבולבלות רק רצינו ליצור קשר עם המשפחה, אך באופן מפתיע באף תחנת משטרה בארקיפה אין שיחות בינלאומיות. מצאתי את עצמי מתקינה במחשב מיושן סקייפ, ומלמדת את השוטרים איך להשתמש בתוכנה...
הבוקר בארקיפה כבר עלה, ולאט לאט התחלתי לעכל שהסיוט שעבר עלינו הלילה לא היה עוד חלום רע.
יצרנו קשר עם המשפחות ומאותו רגע הכל קרה נורא מהר... המשפחות יצרו קשר עם שגרירות ישראל בלימה וחברת הביטוח 'הראל', הצמידו לנו ליווי משטרתי עד שעלינו לטיסה ללימה כבר באותו בוקר, משם אספו אותנו מטעם שגרירות ישראל, ודאגו לנו מא' עד ת'. הנפיקו לנו דרכונים חדשים, לקחו אותנו לקנות חפצים בסיסיים, ואחרי לילה בלימה בציפיה להגיע הביתה, עלינו על טיסת מילוט לארץ מוקדם מהמתוכנן.
נחתנו בארץ בלי כלום.
המתנות, המזכרות, התמונות, הבגדים, וכל השאר... אך בסופו של דבר, הרוב חומרי ושולי.
כבר כמעט שלושה שבועות עברו, והחוויה לא עוברת כל כך מהר... הרבה מחשבות של למה, ואיך כל זה קרה, ו'מה היה קורה אם...' אבל בסופו של דבר המחשבה המרכזית היא תודה שאני בריאה ושלמה, ושחוץ מכמה מכות יבשות שכבר עברו, ואולי כמה זכרונות לא נעימים שעם הזמן גם יחלפו, אני כאן.
אחרי רצף של מקרים מהסוג הזה ואף קשים יותר באותה עיר בפרו, ההמלצה היחידה שיש לי למטיילים באזור היא פשוט לדלג על ארקיפה. אולי תפסידו כמה קונדורים, אבל אני בטוחה שזה לא שווה את הסכנה...
מחכה כבר לטיול הבא...
שירה.
כמעט תחנה אחרונה לפני השיבה לארץ... ניסיון להספיק לראות עוד קצת מפרו בזמן הקצר שנותר.
עלינו על סירה, הגענו לאיים, גיחכנו קצת על המופע המרשים שהעלו תושבי האיים הצפים וסיכמנו את החוויה בתור nice to have...
אחרי הביקור באי התפצלנו. ארבעה לבוליביה, ואני ואורטל לכיוון לימה בדרך הביתה.
הטיול מתקרב לסיומו אחרי חודש וחצי בפנמה, אקוודור, ופרו... לכל דבר טוב יש סוף.
התלבטנו די הרבה באיזה נתיב לבחור... מאיפה הכי כדאי לחזור?
להשאר עוד יום בארקיפה? לנסוע כבר ישר ללימה? או אולי בכלל לעבור באיקה? התלבטויות שגרתיות בטיול... מסוג הדברים שאתה לא באמת חושב שהם בחירה של חיים ומוות ואולי לפעמים גם לא מייחס להם יותר מדי חשיבות.
בסוף החלטנו להיות ספונטניות... הרי בכל מקרה הדרך מפונו ללימה עוברת בארקיפה, וכשנגיע לשם כבר נחליט לאן פנינו מועדות.
7 שעות באוטובוס, והגענו לארקיפה. השעה 19:00 ומס' אפשרויות עומדות בפנינו.
על לילה בארקיפה ויתרנו כבר במהלך הנסיעה... הרי אין זמן לקולקה קניון אז בשביל מה??
אז נסיעת לילה לאיקה? או אולי טיסה ללימה??
"אם יהיה מקום בקרוז דל סור ניסע לאיקה... אם לא, נתפנק בטיסה". הרי גם ככה לפני כמה ימים הייתה תאונת דרכים בדרך לאיקה, אולי עדיף לא להתגרות בגורל. (האומנם??)
אין מקום בקרוז דל סור, וגם ביתר החברות הכל מלא... התלבטות של כמה שניות, והחלטה ספונטנית בלהט הרגע "אורטל, עזבי שטויות... בואי נסע לשדה התעופה. יש טיסה ב20:55, אנחנו עוד יכולות להספיק"
יצאנו מהטרמינל, ביררנו היכן אזור המוניות, וגילינו תור מוניות ממתינות ולא מעט נוסעים... פס נע שכבר מוכר לנו. עצרנו מונית ראשונה "לשדה התעופה??" "לא בכיוון".
מנסות את זו שאחרי... "10 סול" "8?" "Dale". ממהרות נורא, העלנו את הציוד למונית והתחלנו בנסיעה שהייתה אמורה לקחת חצי שעה. אחרי רבע שעה של נסיעה ברחובות ארקיפה ושיחת חולין קצרה עם הנהג כדי לתרגל עוד קצת את הספרדית, לפתע, הנהג פנה פניה חדה שמאלה לסמטה צדדית, אורטל הסבה את תשומת ליבי "שירה, נראה לי שאנחנו לא בכיוון". הרבה לפני שהספקתי להביט סביבי, רכב מתנגש בנו מאחור. 3 גברים רצים לעבר המונית ומתנפלים עליה. אחד מקדימה, שניים מאחור.
הספקתי לצרוח צרחה אחת... ומאותו הרגע עינינו ופינו כבר היו מכוסים.
אלפי מחשבות מתרוצצות בראשי. מה בכלל קורה כאן? איך נקלעתי לסיטואציה הזו?
מנסה להתאפס וחושבת לעצמי, הם יקחו את התיק ויעזבו אותנו, עניין של כמה דקות ואני כבר לא פה.
ממשיכים לנסוע. הוא אוחז בי בחוזקה, ידו האחת מכסה את עיני, והשניה סותמת את פי. מנסה למלמל "קח את הכל, התיקים, הכסף, רק תוריד אותנו כאן"
"cállate mierda, no quero escuchar te" או בתרגום חופשי "תשתקי חלאה, אני לא רוצה לשמוע"
רבע שעה שלא נגמרת. אני לא יכולה לזוז, לא מוציאה הגה, ורק מתפללת שזה יגמר מהר.
המונית עוצרת. אולי עכשיו ישחררו אותנו. "אתן יורדות איתנו עכשיו, מעמידות פנים שאתן חברות שלנו. טעות אחת והסיפור שלכן נגמר"
רעש חזק של מוזיקה בוקע מבעד למקום אליו הגענו. מחסן? דירה? לא ברור... רק צלילי רגאטון בווליום גבוה מדיי.
המחשבות לא מפסיקות להתרוצץ אבל אני מנסה לשמור על קור רוח. כל מחשבה על מה יכול לקרות מרגע זה מובילה לשבריר שניה של היסטריה ומיד אני מתאפסת על עצמי. אין מקום ללחץ.
אני אדבר איתם קצת, אשכנע אותם שהכל כבר אצלם והם יתנו לנו ללכת... "אורטל, כמה דקות ואנחנו כבר לא פה, יהיה בסדר"
שק על הראש, הידיים כפותות, ואחד החוטפים צמוד אלי. אורטל לצידי באותו מצב בדיוק.
חוש השמיעה מתחדד, מנסות להבין מה קורה סביבנו. דיבורים על הציוד, הכסף, ואי שביעות רצון מהמזומן הדל שהם מצאו. הגיע הזמן לחיפוש קצת יותר מעמיק...
הוא מתחיל למשש, להכניס ידיים לכיסים, להרים את החולצה, להוריד את המכנס. אני מתחננת שיעזוב אותי, "אין עלי כלום, הכל בתיקים"
ראשי נמשך לאחור ויד גדולה אוחזת בצווארי. "מה הקוד של האשראי?" בינינו? אפילו אני לא זוכרת. זה הרי רשום בפנקס הצהוב. אתן להם סתם 4 ספרות, שינסו אינספור פעמים עד שיתיאשו. "5104". שקט סרר בחדר. הם כבר בדרכם לכספומט.
נותרנו רק אני, אורטל, ושני שומרים. "מתי תשחררו אותנו?" "נקח את מה שאנחנו צריכים ונשחרר אתכן..."
שוב עולות לי מחשבות... אולי עשיתי טעות שנתתי להם את הקוד הלא נכון? הם יחזרו מאוכזבים וזה יעלה לי ביוקר. "אני חושבת שהתבלבלתי בקוד. תביא לי את הפנקס הצהוב ואני אוודא שיש לכם את המספר הנכון". עכשיו כשבאמת הכל כבר בידם, אין סיבה שהם לא ישחררו אותנו. הם יחזרו מהכספומט שבעי רצון והכל יגמר.
תחושת זמן נעלמת... לא רואות כלום, ורק שומעות את המוצ'ילות נפתחות ברקע, והחפצים שלנו ממויינים. הם לא מתייאשים וחוזרים לחפש על גופינו פעם נוספת.
דיברתי קצת עם אורטל, ניסיתי לתרגם לה קצת ממה שהם אומרים והבנתי ממנה שהיא מחביאה משהו.
הם כמובן התעצבנו בכל פעם שדיברנו בינינו בעברית וחבטו בראשי בחוזקה.
אורטל עוד בשלבי החלמה מהסלמונלה שתפסה אי שם בהווארז, לא מפסיקה להשתעל. אני מדברת איתם, מנסה לשכנע אותם שלא יגעו בה, "יש לה מחלה מדבקת, אנחנו בדרך לבית חולים בלימה". זה עובד, הם מניחים לה ולא מורידים ממנה את הבגדים. ליתר בטחון, כדי שלא ינסו שוב הורדתי ממני את הפליז "תנו לה, שלא יהיה לה קר. היא ממש ממש חולה"
כמה דקות של שקט. אף אחד לא נוגע בנו, כמעט אין רעש ברקע, ולא ברור מה הולך לקרות...
בעברית אסור לי לדבר, זה עולה לי במכות. אבל אף אחד לא אמר משהו על ספרדית.
עד עכשיו שמחתי על כל הזדמנות לתרגל את השפה, למה שלא אנהל איתם שיחה? נשבור קצת את הקרח.
"יש לי רק בקשה אחת קטנה... הכרטיס זיכרון, עם התמונות. תקחו הכל, רק תשאירו לי את הזכרונות" בהתחלה זה לא עבד, אז עברתי ל"איך קוראים לך?" "יש לך חברה?" "הפלאפון שלי כבר ממש ישן, לא יתנו לכם עליו בשוק אפילו 20 סול" ופעם בכמה דקות הזכרתי שוב שאני רוצה את התמונות. אחרי נדנודים בלתי פוסקים, הרגשתי לפתע משהו נכנס לכיסי. "תחביאי את זה טוב ואל תגידי לבחורים האחרים שזה אצלך". אולי בכל זאת לאחד מהם יש טיפת חמלה?
הדקות עוברות, והחוטפים האחרים עדיין לא חזרו. בינתיים הם מחליפים משמרות.
החוטף הנחמד הלך, ובמקומו הגיע אחד אחר. הוא החליט שלא די בחיפושים עד כה, והגיע הזמן קצת להשתעשע.
"אל תגע בי. יש לי חבר" "כן, כבר ראיתי בתמונה... אני בטוח שלא יהיה לו אכפת".
"אורטל, הוא הולך לאנוס אותי" לחשתי בזמן שהוא נוגע בכל חלקי גופי. הוא חבט את ראשי בקיר והכה בי בגב. ספרתי את השניות והתחננתי שיפסיק. למזלי לא עברו דקות רבות, והאחרים חזרו. הוא לא הספיק.
"תקשיבי לי טוב... אנחנו יוצאים עכשיו וחוזרים למונית. אתן כבר יודעות את השיטה- חבל שתצרחו, או שתעוררו חשד".
עולים למונית... אף אחת מאיתנו לא מוציאה הגה. אין לי מושג אם אורטל עדיין לצידי. הנסיעה אורכת מס' דקות... החוטפים לחוצים וצורחים אחד על השני. כל כמה שניות צריך להתכופף, והאחיזה בעורף לא מרפה.
המונית עוצרת.
הם משכיבים אותי על הבטן בדרך אפר לפני המונית. "אתן לא פותחות את העיניים, לא זזות ולא מוציאות מילה עד שאנחנו לא נעלמים מפה. אנחנו ניסע לאחור, אבל אם נראה אתכן זזות אנחנו נוסעים קדימה, מובן?"
עוברות כמה דקות. אני קפואה ופוחדת לזוז עד שבאמת דממה מוחלטת סוררת. "אורטל?" "כן" אני נרגעת לשמוע שהיא כאן איתי. אנחנו קמות, ומגלות שאנחנו באמצע שום מקום, בחשכה מוחלטת כשאיתנו רק שק תפוחי אדמה עם מס' בגדים. מה עושים עכשיו? מה השעה בכלל? חוזרים לטרמינל של האוטובוסים ובורחים? הולכים לתחנת המשטרה?
ממשיכות ישר אל עבר דרך ראשית שנראית באופק... כמעט ולא עוברות מכוניות, אבל כל פעם שמונית מתקרבת אני רצה לכביש ומנופפת, ומיד חוזרת לשולי הכביש. זו הדרך היחידה שיראו אותנו...
אחרי זמן מה שהיה נראה כמו נצח, סוף סוף מונית עוצרת. "אנחנו צריכות לטרמינל של האוטובוסים, או לתחנת המשטרה... לאנשהו. אבל אין לנו כסף" הנהג לא הבין מאיפה נפלנו עליו אבל הסכים שנעלה. נטולות פחד, הרי נורא מזה כבר לא יהיה, נסענו לתחנת משטרת התיירות.
כשהגענו לתחנת המשטרה קפואות ומבוהלות ישר לקחו אותנו לתת עדות, ולבדיקה רפואית. רק כששאלנו מה השעה גילינו שבילינו שם את כל הלילה... חבולות ומבולבלות רק רצינו ליצור קשר עם המשפחה, אך באופן מפתיע באף תחנת משטרה בארקיפה אין שיחות בינלאומיות. מצאתי את עצמי מתקינה במחשב מיושן סקייפ, ומלמדת את השוטרים איך להשתמש בתוכנה...
הבוקר בארקיפה כבר עלה, ולאט לאט התחלתי לעכל שהסיוט שעבר עלינו הלילה לא היה עוד חלום רע.
יצרנו קשר עם המשפחות ומאותו רגע הכל קרה נורא מהר... המשפחות יצרו קשר עם שגרירות ישראל בלימה וחברת הביטוח 'הראל', הצמידו לנו ליווי משטרתי עד שעלינו לטיסה ללימה כבר באותו בוקר, משם אספו אותנו מטעם שגרירות ישראל, ודאגו לנו מא' עד ת'. הנפיקו לנו דרכונים חדשים, לקחו אותנו לקנות חפצים בסיסיים, ואחרי לילה בלימה בציפיה להגיע הביתה, עלינו על טיסת מילוט לארץ מוקדם מהמתוכנן.
נחתנו בארץ בלי כלום.
המתנות, המזכרות, התמונות, הבגדים, וכל השאר... אך בסופו של דבר, הרוב חומרי ושולי.
כבר כמעט שלושה שבועות עברו, והחוויה לא עוברת כל כך מהר... הרבה מחשבות של למה, ואיך כל זה קרה, ו'מה היה קורה אם...' אבל בסופו של דבר המחשבה המרכזית היא תודה שאני בריאה ושלמה, ושחוץ מכמה מכות יבשות שכבר עברו, ואולי כמה זכרונות לא נעימים שעם הזמן גם יחלפו, אני כאן.
אחרי רצף של מקרים מהסוג הזה ואף קשים יותר באותה עיר בפרו, ההמלצה היחידה שיש לי למטיילים באזור היא פשוט לדלג על ארקיפה. אולי תפסידו כמה קונדורים, אבל אני בטוחה שזה לא שווה את הסכנה...
מחכה כבר לטיול הבא...
שירה.
