מסעאיקו ימים 4-5
אחרי התארגנויות אחרונות והמון ציוד (בין הייתר מסחטת מיצים ותשע קילו של מזון לכלבים) יצאנו לדרך שני אנשים, כלב, שני מוצ'ילות תיק קטן וגיטרה נפרדנו מהמשפחה המארחת המדהימה ואביעד אב המשפחה הקפיץ אותנו למרכז העיר ומשם ניסינו להגיע לתחנה המרכזית באוטובוס. איכשהו הסתבר שעלינו על הצד השני לפי מה שהצלחנו להבין מהנהג. ירדנו וחיפשנו מוצא..
היינו צריכים לפרוט כסף הלכתי לכמה דוכני אוכל לשאול, עולם אמרו שאין, כמה טיפוסי לאנשים שהעבודה העיקרית שלהם זה להחזיר עודף. זה קיים בכל העולם. אחד הסועדים במקום האחרון שבו שאלתי שאכל משהו שנראה ממש טוב אבל גם ממש חשוד באותה המידה הוציא עודף מהכיס ופרט לי את השטר תוך כדי שהוא מברך אותי בכל טוב בתור תייר בארצו. הרגיש שיש לו לב גדול וטוב. בירכתי אותו לשלום בחזרה וחזרתי למעיין
ניסינו להבין מה הלאה עצרנו אישה נחמדה העונה לשם פטרישה ושאלנו אותה איך להגיע לתחנת האוטובוסים, היתה לה קצת אנגלית והיא אמרה שאפשר דרך המטרו ושגם היא בדרך לשם. הלכנו יחדיו תוך שיחה שבורה והנשמה הטובה התעקשה לשלם עלינו בכניסה. ירדנו עד למטה שלושתינו בנצי וגוש של תיקים ואני רואה בקצה המדרגות שומר שעומד ומצודד אלינו מבט..
ברור שכשהגענו למטה הוא ביקש שמנעצור ולא נתן לנו להתקדם, שיחת בירור של פטרישה איתו ועם עוד איש במדים הבנו שמדובר בבנצי הכלב, הוא לא יכול להיכנס למטרו אלא אם כן הוא כלב נחיה. באמצע הסצינה הזו בדיוק מגיע ידידנו הקודם שעזר לי אם פריטת הכסף הוא שאל כל מיני דברים ולפי ההבעות הוא שואל אם הכל בסדר ניסיתי להחזיר בהבעות 'יהיה בסיידר' והוא המשיך לדרכו. בנצי הוא אמנם כלב-חיל וסרוויס דוג מדופלם אך השבח לאל כלב נחיה הוא לא. עלינו שוב חזרה עם כל הכבודה ופטרישה התעקשה לצאת איתנו כדי לעזור לנו למצא מוצא. היא עצרה כמה נהגי אוטובוסים והתברר שאין אוטובוס שמגיע משם ליעדנו
החלטנו לוותר על ההרפתקא ולהזמין אובר אך לפני שהספקנו המלאכית שלנו כבר הזמינה לנו אחד על חשבונה וחיכתה איתנו עד שהוא הגיע. כשהוא הגיע הנהגת עשתה לנו תמוות על הכלב (בד"כ כלל מעיין מציינת זאת מראש עם הנהג ומוודא שהוא מסכים) עד שהגענו לפשרה שהוא ישב עלינו על גבי פשמינה. סוף סוף יצאנו לדרך אל התחלת הדרך
פטרישה שלחה לנו הודעה בערב בפייסבוק בצרפתית כי היא כנראה חשבה שאנחנו צרפתיים והיא לא היחידה שהתבלבלה במשך התקופה הקצרה שלנו במקסיקו. היא שאלה אם הכל הסתדר. השבנו שכן עם המון המון תודה. זה ממש לא היה מובן מאליו היא הוציאה עלינו סכום דיי הגון יחסית למקסיקו ובקושי בכירה אותנו
במקסיקו נהוג שמגיעים בחורים ובחורות מרחבי המדינה הענקית הזו לעבוד ולמצא את מזלם בעיר הגדולה ולחזור אחרי כמה שנים כשייש להם את האופציה לקנות שטח ולהתחיל משפחה. הרבה בחורים מגיעים לעבוד בבניה ומרווחים בערך 200$ לחודש שזה מחיר המינימום הרשמי ויש יותר נמוכים ממנו, כדי לחסוך בעלויות הם ישנים באתרי הבניה. נערות בעיקר מגיעות לעבוד בתור עוזרות בבתי עשירים ואמידים ומרווחיות בערך 400$ וישנות בחדר המיועד להן בבית.
ברחבי העיר אפשר לראות המון פסלים של גולגלות צבועות בכל מיני צבעים שמחים וגיאומטריות מעניינות, בתור קישוט בתור תיבת דואר ועוד. כששאלתי אתמול את דויד הוא ענה לי תשובה מעניינת: בתרבות המקסיקנית משתדלים לחגוג את המוות. לכבד אותו תוך הבנה שהוא חלק מהחיים ולכן צריך להיות משמח כמותם. מעניין
לעניינו. לבסוף הגענו לתחנת האוטובוס וקנינו כרטיסים לעיר מעבר במרחק 3 שעות שממנה אנחנו אמורים להמשיך בדרכנו לכיוון המדבר. הסברנו לאישה מאחורי הדלפק לגבי בנצי והיא אמרה שהוא יוכל לשבת למרגלותינו באוטובוס. כשהגיע הזמן סופסוף לעלות לאוטובוס כמובן לא נתנו לנו להעלות את הכלב והנהג קרא לבחור שיסביר לנו למה. ע"י שימוש בגוגל טרנסלט הלוך ושוב הגענו בסוף לפשרה שהוא יוכל ליסוע אך ורק בתא המטען.
בלב כבד סידרנו לו פינה בתא המטען ויצאנו לדרך. כלפעם שהנהג עצר ופתח את תא המטען בנצי קפץ מתוכו מבוהל והייתי צריך לרדת ולהחזיר אותו פנימה עד לעצירה הבאה, לא היה פשוט אך עברנו גם את זה. כבר אמרו לנו שלא בטוח שיכבדו במקסיקו את כל עניין הסרוויס דוג אבל זה כבר התחיל להעיק וקיווינו להמצב ישתפר כשנצא מהעיר או שכבר כדאי להתחיל כבר לחפש אופציה לטייל עם טוקטוק אופנוע או וואן קטן
בסוף ירדנו קצת לפני נקודת הירידה הסופית כי חשבנו שיהיה שם יותר קל למצוא מקום לישון עם כל הציוד והכלב ואכן כך היה. חשבנו ללכת שם לאיירביאנבי אבל בשיחה עם בעל מכולת עם אנגלית טובה כי עבד כמה שנים בארה"ב (זה עוד דבר שמאוד מצוי פה בעיקר בעבודות שאמריקאים לא מוכנים לעשות ובמחירים שאמריקאים לא מוכנים לקבל, אבל בשביל השכנים המקסיקנים זו הזדמנות פז) הוא הפנה אותנו למוטל מקומי קיבל אותנו איש בעל סבר פנים נעימות הראה לנו את החדר שהיה ברבע מחיר מהאיירבינאבי שחשבנו ללכת אליו והכי חשוב. בנצי היה בלתי נראה מבחינתו ממש לא היה אכפת לו שיש איתנו כלבב
הנחנו את הדברים בחדר ונשמנו לרווחה אחרי יום מתיש יחסית עם לא מעט מהמורות ובלתמים הרגיש לנו שהגענו סופסוף למקסיקו היותר פשוטה וטבעית שקיוונו להגיע אליה. הרחק משאון העיר עומס האנרגיה וכללים שרירותיים
🌼
קמנו אל מה שיותר חיפשנו במקסיקו- אוטנטיות מקומיות ושרק נהיה כמו זבוב על הקיר. המלון שלנו בו היה ממש ליד סוג של בית חולים מיון. בערב חיכו שם אנשים בתור. בלילה ישנו בכניסה באוהלים ושוב בבוקר חיכו שם אנשים בתור. מחזה מפליא ומעורר שאלות והשתאות.
יצאנו לחקור את פנים הארץ ממש מתוק, ממש קסום, סגנון בניה כמו שאנחנו מכירים מהודו אך עם נרטיבים מקומיים. לדוגמא במקום מקדש קטן בכל מקום לאחד מהאלים ההודים פה יש בדיוק אותו דבר רק בשביל הצלוב אימו וצבא קדושיו מדהים כמה שדומה ומסקרן כמה ששונה. אם הייתי אנטרופולוג בטח הייתי מצביע על איזה משכנע אבל האמת סתאם נישנשתי בוטנים והתלהבתי.
כבשים משתובבים עם תרנגולים וכלבים רזים ומזי רעב מסמנים טריטוריה
קסם של פשטות יחדיו עם ניסיון להתקדם מה שיוצר ברור וסוג של 'עזבנו את האוהלים אבל לא בדיוק נסגרנו על הבתים ושאר העיניינים של האדם הלבן' קצת הרגיש לי כאילו המקומיים המהממים הסופר אינדיאינים בשונה מארה"ב והסופר נחמדים האלו גזרו את הצמות וזנחו את השפה השבטית בשביל קולה ואורז בשקית במקום בשדה. לא שאני שופט חלילה ודאי יותר נוח להם כעת אבל דיי מרגיש לי שהם סוג של אבודים בן שני העולמות
מה אני אגיד לכם נהיינו סלב, אנשים עפו עלינו. מי כבר רואה פה תיירים ועוד תיירים מג'רוזאלם היו כאלו שצווחו בהפתעה וכלו שלא היה להם מושג איפה זה אך עדיין נחשבנו סלב. אישה אחת התעקשה לפנק אותנו במאכל בוקר שממולא בעוף. הודינו לה והסברנו לה שאנחנו ללא רעבים ולוקחים את זה טייק אוואי ונתנו את זה לשני פועלים בהמשך הדרך שבדיוק בנו מרפסת והיה נראה שהם זקוקים לחלבונים האלו יותר מאיתנו. אך המחווה חיממה לנו ממש את הלב. וזה לא נגמר כל מקום שקנינו בו משהוא פינק אותנו במתנה או לפחות בחיוך סקרני ונדיב
באיזשהוא שלב (שכבר היינו צריכים לעשות צ'ק אאוט) יצאנו לדרך. אחרי החוויה שהייתה לנו עם האוטובוסים מהמעמד היותר פנסי הבנו שהגיע הזמן לרדת לעם (האמת היא שלא הייתה לנו ברירה לפני כן) ולנסות את הקולקטיבוס מוניות הלוקאל שרב הציבור מתנייד איתם ממקום למקום. עלינו על הראשון וזה זרם חלק אף אחד לא העיר על הכלב ועל זה שצריך לוב מיוחד וכולי'. עניין מדהים בקולקיבוס זה שיש להם מין טכנולוגייה מיושנת כזו עם חבלים וגלגלות משני צידי הנהג כדי לפתוח ולסגור את דלת הנוסעים. ממשם קסום. משיכה בחבל השמאלי פותחת והימנית סוגרת. פלאי פלאות ומשהוא שלא יצא לנו לראות עד כה
הייתה לנו חוויה נחמדה בקולקטיבוס מפה לשם ממש היו נחמדים ומפרגנים למרות כל הציוד שלנו והפארו (כלב) והעובדה שקולקטיבוס זה בעצם קופסאת סרדינים עם ארבע גלגלים ומוט הילוכים. עד שהגענו לעיירה נחמדה שהחלטנו להישאר בה ללילה.
מצאנו מקום ללון ויצאנו לתור את הארץ בפה לשם שמענו מוזיקה קצבית מגניבה מאיזה מבנה כשנסכנסנו הבנו שזה המתנס הפתוח העירוני ושכרגע יש הרקדה של הלייף בקצב הלטינו לנשים. מעין שריקוד זורם בדם שלב מיד הצטרפה לחבורה ואני נשארתי מאחור לצלם ולא רק בגלל שזו הייתה הרקדה שמיועדת לנשים
יצא לי לטעום כמה דברים מהמאפיות המעניינות והסופר זולות שלהם עוגיות כמו כעיקה ור'ליבה ומין ואנהבי קוראסון ממולא קרמשניט. תענוג לכל חובב פחמינות. באחד הישיבות שלנו הגיע שוטה הכפר (בכל כפר יש אחד כזה לט משנה איפה בעולם) ונתן לנו הרצאה ממרחק סנטימטר עמוסה בפאטוס ואדיי אלכוהול. בתגובה בעלת המקום הנחמדה פיתתה אותו בארוחה חינם בתמורה לאידאלים שלו
לארוחת ערב קנינו לנו שלל ירקות ואבוקדו קצצנו אותם ויצאנו לשבת בכיכר העיר אני עם גבט'ה מהמאפיה ומעין עם טורטיות תירס היה טעים וממש חריף קצת הגזמנו עם הפלפל האדום. משום מקום באה לקראתנו כלבה גורה ושדופה ועוררה את רחמינו שנתנו לה לחם. בריא לא בריא, הכל הולך שרעבים. הקטנה היייתה כלכך חלשה שהיה לה קשה לחתוך את הלחם בעצמה והיינו צריכים לפורר לה אותו לחתיכות קטנות. אחריה הגיע עוד סניור שכבר הצליח להתמודד עם עם לחמניות שלמות. מאיפה יש לנו כל כך הרבה אתם שואלים?? קיבלנו מתנה
ועוד מתנה גדולה שקיבלנו זו הזכות לחוות רגעים קטנים של קיום פשוט. איפה שאפשר לפגוש את הבורא פנים אל פנים ובלי מסיכות. לא אלו שאנחנו שמים על עצמינו ולא אלו שאנחנו שמים בעצמינו. הקיצר. זכינו והיד עוד נטויה
