חמישה ימים הייתי במושי, עיירה אפריקאית מאובקת ונידחת בצפון טנזניה שהיתה נשארת עלומה ושכוחת אל אלמלא שיחקה אותה בגדול והוקמה בשכנות קרובה אל מלך המלכים של הרי אפריקה, הקילימנג'רו.
הוא הר געש רדום, הגבוה ביותר ביבשת, והגבוה בעולם מבין ההרים הבודדים, אלה שאינם שייכים לרכס הרים.
חמישה ימים אני טועם ממגוון הבירות האפריקאיות מהבאר המקומי ובוהה שעות בהר העצום הנשקף מהחלון.
הפסגה עוטה שלג בכל ימות השנה, גם כאשר במושי חום מעיק של 42 מעלות בצל. הניגוד הזה, של חום מאובק ושלג צחור בכזו קרבה הוא יחיד ומיוחד.
חמישה ימים שאני מסתכל על ההר מלמטה, והוא מביט בי מגובה של 5895 מטר. רוב הזמן הפסגה אפופת עננים כבדים ומאיימים, ומדי פעם מתגלה פלח שלג. עוקב כל יום אחרי תחזית מזג האויר על ההר. קשה לחזות כי זו עונת מעבר. החדשות הטובות הן שעוברים לעונה היבשה, אבל כמו כל דבר באפריקה – שום דבר לא בטוח.
יש כמה מסלולים בהם ניתן לטפס בהר. בחרתי במצ'אמה, הקשה אך זה שנחשב ליפה מכולם, המכונה "ויסקי" (לעומת "קוקה קולה", המסלולים הקלים יותר).
שלושה ימים לפני שעת ה"ש" נפגשתי עם בעלי חברת הטיפוס (יש דבר כזה, והרבה) המקומית ודנו בפרטים אחרונים. קשה שלא להתרשם מהמקצועיות והירידה לפרטים, אנטי-תזה להוויה האפריקאית שאתה חש בה בכל תחום אחר. בחרתי בהם בעקבות המלצות רבות באתרי טיולים ופורומים באינטרנט וכל הפרטים, מסלולים יומיים, ציוד, תפריט יומי וכמובן התשלום עד לרמת הטיפ לפורטר, נסגרו עוד לפני שטסתי לטנזניה, זאת בחלופת אימיילים יעילה ומהירה.
למחרת הם באו למלון שלי לבחון את הציוד. בדקו כל פריט לבוש, ציוד הליכה, צילום ושינה. העירו הערות, הציעו הצעות ועזרו לארוז. מקצוענים. קבענו למחרתיים בתשע בבוקר בדיוק, וביקשו מאוד לדייק. הלו, זה אפריקה?
היום הראשון
התרגשות מהולה בחשש. שנים שלא טיפסתי גבוה יותר מהר חורשן. נוסעים לשער מצ'אמה, נקודת היציאה. במקום המולה גדולה של מטיילים נרגשים, מדריכים סמכותיים והמון רב של פורטרים המחלקים ביניהם את הציוד. אסור להם לשאת יותר מעשרים קילוגרם, ופקחי ראשות השמורה מקפידים על כך מאוד.
יוצאים. ההליכה בשעות הקרובות מונוטונית למדי אך הדרך עוברת בתוככי יער גשם יפהפה, ג'ונגל טרופי של ממש. היער אפוף ערפל מיסתורי וקרירות נעימה מהווה מעטפת מושלמת לתחילת המסע.
יום ההליכה הראשון הוא בן 11 קילומטרים "בלבד". אבל איש כאן לא מדבר במושגי מרחק. רק הגובה משחק. גובה יחסי בין נקודות, גובה אבסולוטי מעל פני הים, קצב שינוי הגובה במשך זמן.
הצמחיה משתנה בהדרגה, וכעת הופכת לנמוכה יותר.
בסופו של יום אנו מגיעים למחנה מצ'אמה, 2850 מטר. בתוך מספר שעות גמעתי אלף ומאתיים מטר. לא לאורך, לגובה.
כבר במחנה מתחילים לחוש את השפעת הגובה. יש כאלו החשופים להשפעתה של מחלת הגבהים, הסיוט של המטפסים, כבר מהגובה הזה.
הפורטרים המיומנים הקימו את המחנה זה מכבר. מובילים אותי אחר כבוד לאוהל הצהוב, הבית שלי בששת הימים הבאים. ארוחת ערב, תה, עוגיות, פופקורן, ולישון.
היום השני
יום קצר ובסופו תרגיל איקלום. עולים 850 מטר ובצהרי היום מגיעים למחנה "שירה". אחרי התארגנות, אוכל ואפילו שעה של שנ"צ יוצאים שוב, רק על מנת לעלות עוד כמאה מטר, להסביר למוח כי זה מה שצפוי בהמשך, ואז לרדת חזרה למחנה, הפעם למנוחה טובה עד למחרת בבוקר.
מחלת הגבהים כל הזמן בקונטרול. הסוד הוא בקצב העליה וההקשבה לגוף. כשמתחילים כאבי הראש הקלים, הבחילה והטישטוש יש לעצור, לנוח ולשתות. הסימנים חולפים ואז ממשיכים.
הגעתי ל 3950 מטר ומרגיש מצויין. המדריך בחור מקסים, דואג מקרוב לכל דבר ויודע לספר הכל על ההר שבו הוא עובד כבר למעלה משבע שנים. הטמפרטורות בלילה צונחות אל מתחת לאפס אך ביום הקרירות נעימה כל עוד אתה בתנועה.
היום השלישי
מתחילים את הבוקר בטיפוס מתון אך ארוך עד לנקודת השיא היומית, ה"לבה טאואר", גוש סלע געשי עצום הממתין למתנשפים לעברו בגובה 4600 מטר ומסמן את תחילתה של הירידה לעבר המחנה הבא, הוא ברנקו. שוב, עליה לצורך ירידה.
הנוף הפך זה מכבר למדבר ארקטי. מעט מאוד צמחיה, מרחבי סלע צחיחים ורוח מקפיאה.
מגיעים למחנה ברנקו אפוף הערפל. הלילה הולך להיות קפוא ומחניק. איזה כיף.
היום הרביעי
יום קשה היום. הוא מתחיל על הבוקר בטיפוס תלול מאוד על "קיר ברנקו", חומת סלע אימתנית החוצצת ביני לבין המישורים הצחיחים של עמק קראנגה. לאחר כמה שעות נוספות בנוף מדברי המזכיר מאוד את הר הנגב, מגיעים מתנשפים ומיוזעים למחנה באראפו, הוא הבייס-קמפ, 4673 מטר מעל פני הים.
ההתרגשות גדולה. הדבר האמיתי מתקרב וממש הלילה אנו יוצאים אליו.
היום החמישי, יום הפסגה
לא ישנתי. ההתרגשות, המחנק והקור השאירו אותי ער וחיברו לי יומיים ליום אחד ארוך, קשה ומרגש מאוד.
01:30 בלילה. מינוס 10 מעלות בחוץ, הכנות אחרונות, ויוצאים, עטופים בכל שכבות הביגוד התרמי שהבאנו עד הלום. מתחילים את העליה התלולה אל תוך החושך בעקבות שורת הפנסים המנצנצת של אלו שהקדימו לצאת.
היציאה מתוכננת כך שבתום שבע שעות עליה נגיע לפסגה, נחייך, נצטלם ונרד במהירות כדי לברוח מהקור, מכאבי הראש, הסחרחורת ואיבוד הקואורדינציה המביך שהוא נחלתם של כולם, מי יותר ומי פחות.
עולים בחושך בצעדים איטיים מאוד. עוצרים לשאוף אויר דליל כל חמישה או שישה מטר. בגובה זה אחוז החמצן באויר הוא כמחצית מאשר בגובה פני הים. המדריך המנוסה בודק את מצבי כל הזמן. תשישות גדולה גורמת לעיניים להעצם בכל הפסקה. נפילה מכאן תהייה ארוכה מאוד. כאן הכל בראש. החוזק המנטאלי חשוב ודוחף את הרגליים שלא רוצות לזוז. בשלב זה הגוף עובד בעיקר על אדרנלין, וקצת חמצן.
מתחילה רוח חזקה המורידה את הטמפרטורות עוד יותר. כפות הידיים והרגליים קפואות. מד הטמפרטורה מראה מינוס 22 מעלות.
שש וחצי. זריחה. פחות יפה ממה שקיוינו כיוון שהאופק ערפילי מאוד. סטלה פוינט, הנקודה הראשונה על שפת המכתש, מתקרבת לאיטה. עוד שעה ונגיע. העננים הרחק מתחת ואיזור המכתש בהיר לחלוטין. שלג בצידי השביל מאט עוד יותר את הקצב. הראש מרגיש כאילו בתוך מלחציים שמתהדקות ככל שעולים.
מגיעים סחוטים לסטלה פוינט. מצפון המכתש והקרחון הגדול שממזרחו. במבט ימינה רואים נקודה גבוהה אך במעט, שלט בראשה- פסגת אוהורו, המקום הכי גבוה באפריקה.
ההליכה על שפת המכתש לא תלולה והנוף מדהים. אך הקצב איטי מאוד, העייפות משתלטת והרגליים כבדות כבדות. פטישים דופקים בראש כבר כמה שעות והריאות נאבקות על כל טיפת חמצן.
עוד חצי שעה, עשרים דקות, עשר דקות, והרגע הגדול מגיע. כחמישים מטר ממולך אתה רואה את השלט המפורסם המברך אותך על הצטרפותך אחר כבוד למועדון המאושרים שעשו את זה. אני בגובה של חמשת אלפים שמונה מאות תשעים וחמישה מטר. הגעתי לפסגת הקילימנג'רו!
כל היתר
אפשר להמשיך ולספר הרבה על הירידה הקשה, כאבי הראש בדרך למטה, התשישות, הירידה ביער בגשם שוטף בכל היום שלמחרת, הרגליים הכואבות, ההתאוששות – אבל הכל, הכל קטן ומתגמד ולא חשוב עכשיו.
זו חויית חיים, כזו שזוכרים כל החיים והיא הופכת אותם לדבר מיוחד ולא שגרתי. עוד "וי" סומן ברשימת החלומות שהלואי ואף פעם לא תיגמר.
לסרט הוידאו מהטיפוס:
https://www.youtube.com/watch?feature=player_detailpage&list=UUWj9CfDbs8HxGge32HSSHag&v=ygt_rEeJZKQ
