חלק 1 יום שישי, 15.1
שנה עברה מאז הטיול הגדול של רמי אחי ושלי עם אבא לדרום הודו. לא חשבתי שאחרי גיל 83 עוד נוציא טיול בכזה סדר גודל. אבא לעומת זאת, לא הפסיק לטפטף את רצונו לנסות שוב, וגם אם לא הודו, אז אולי סרי לנקה? אני מודה שהיו לי פעם או פעמיים שהצצתי בכתבות בלמטייל על סרי לנקה, אבל שום דבר רציני.
בדצמבר, ירדתי לסוכנות הנסיעות שלי בעבודה לסגור נסיעת עבודה לשיקגו. תוך כדי השיחה שואלת אותי רויטל "נו, אין לך ימי חופש לשרוף עד סוף השנה?" האמת שהיו, 14 כאלו שבעקבות הנסיעה לשיקגו, לא ינוצלו כראוי. ואז החלטתי בשנייה, למה לא? אפשר להשתמש עד סוף ינואר. נחזור משיקגו וקדימה (אם יתאים לו). ביקשתי מרוויטל לבדוק טיסות לסרי לנקה בידיעה שממש מאוחר להתחיל לתכנן את הטיול בשלב זה.
רויטל עיקמה את אפה… "עוד פעם? זה אותו דבר… אולי קובה?" חשבתי בדיוק שנייה. האמת שהיא צדקה.. אחרי הסיפורים המרתקים של החברים שחזרו לא מזמן, האיומים על ההצפה הקרבה של האמריקאים, נראה לי יעד מאד אטרקטיבי. והכי חשוב, אבא מגלגל ספרדית די בקלות (אמנם בדיאלקט של אנוסי ספרד ולא מרכז אמריקה, אבל מי הקובני שיעצור את שטף הדיבור שלו?) . חוצמזה, הרי הוא חצי קומוניסט לטנטי (עוד זוכרים לו את הדגל האדום של המפלגה שלקח למפגינים בככר במרכז העיירה מונאר בדרום הודו והתעטף בו). נראה לי יעד אידאלי בשבילו.
רויטל בדקה בזריזות כמה אופציות ושלחה אותי לשיקגו לחשוב על זה. מאותו רגע לא הפסקתי לחשוב כמובן. טלפון לגלית, חברתי הטובה מפורום ארה"ב …"אל תדאג, נכון שהזמן קצר אבל יש לנו תוכנית מצוינת, סוכן מקומי שדאג להכל ומדריך מדהים בשם אלכס (אלחנדרו)". שלחתי לסוכן אימייל עם פרטים ראשונים, תוך יום חזר עם אותה התוכנית של החברים הטובים מפורום צפון אמריקה. קצת יקר. גלית הציעה לי לפנות גם ישירות לאלכס, יעשה את הכל בדיוק כמו סוכנות, ואז בטוח שהוא יהיה המדריך, ואולי יחסוך עלויות. שלחתי, אין תשובה. הספקתי כבר ללמוד שהאינטרנט בקובה הוא דבר מאד לא זמין. נחכה.
בינתיים הגיע הזמן לספר לאבא ולרמי על מה שמתבשל פה כבר 24 שעות. את אבא תפסתי באוטובוס בתל אביב. שמעתי את התקרה שם נשברת מקפיצת ההתלהבות שלו. רק איך יספר לאמא ששוב בורח לה… אני לעומת זאת, מקבל מייד זריקת עידוד מיעל, "סע, לא מפסידים הזדמנות כזו עם אבא בן 84". איך זכיתי בה?! (ואני יודע שיהיה לה קשה, רק נוסע לשבוע ומייד אח"כ לשבועיים, לא פשוט). ממשיך בשיחה לאמא עוד בטרם אבא הגיע הביתה "שיסע, אבל אני לא מצטרפת לשגעונות שלכם, רק איך עד לשם? רחוק, קשה, הוא כבר זקן ?" מסכים איתה, אבל אני כבר מכיר אותו, קשה מתגמד מול התשוקה של אבא לראות דברים שלא ראה, במיוחד אם למד, התעניין וקרא עליהם המון. הוא היה זקן גם כשדרכנו על חרא ברחובות וראנסי לפני שלוש שנים וגם כשהרצנו אותו ממקדש למקדש בטאמיל נאדו בדרום הודו בשנה שעברה. יהיה בסדר. לצערנו רמי לא בזמן טוב לנסיעה, לא נצליח לשחזר את הצוות. אבל גם הוא נתן לנו את ברכת הדרך, למרות שמאד חשש מהטיסה הארוכה לאבא. טוב. יש אישורים, נותר הזמן הקצר ללמוד את קובה ולתכנן. את לילות הג'טלג בשיקגו ביליתי בחיפוש טיסות ואיסוף חומרים על קובה. אני ממש לא הכרתי והיו לי פעריים לא קטנים להשלים, החל מההסטוריה (למרות שאבא איתי סוגר לי את הפינה ההיסטורית והפוליטית) דרך מקומות שמעולם לא שמעתי עליהם וכמובן ההתנהלות במדינה קומוניסטית.
רוב המטיילים מהארץ יגיעו לקובה דרך פריס עם אייר פראנס או דרך מדריד עם איברייה ואם יש מבצע, דרך טורונטו עם אייר קנדה. אני מוצא שכל הטיסות, ארוכות משמעותית מזו של אירופלוט דרך מוסקווה. הסיבה היא, קונקשין קצר מאד של שעה וחצי בהלוך ושעה ורבע חזרה. המחיר הוא גם פרמטר חשוב במיוחד כשמדובר בחמש מאות דולר הפרש לכרטיס. לא מעט עיקמו את אפם על אירופלוט, אבל מתברר שזה לא מה שהיה פעם. חברה נורמלית, כבר לא טסים בטופולב או אנטונוב עתיק, יש מערכת בידור חדשה ואפילו מבחר לא קטן של אוכל. קיבלתי חיזוקים מכמה בעלי נסיון, סגרנו על ה 15 בינואר יציאה, (ללא אפשרות ביטול, שלא נתחרט חס וחלילה) וזהו, הטיול השלישי עם אבא מאז יומולדת 80 יוצא לדרך. שלושת השבועות שנותרו התחלקו בין התכנון וההבנה שלתקשר עם קובה, עם אלכס, שנמצא כל הזמן בדרכים, יהיה מאד קשה. תפסתי אותו בנייד לשיחות כמה פעמים, הרגיע אותי שפשוט אין חיבורים לאינטרנט עד שלא עוצר במרכזי ערים. וגם שם איטי מאד. הוא הכין אותי שקובה מפוצצת בתיירים בכל ינואר. כולם מנסים להקדים את האמריקאים. הקאזות (שיטת הארוח המועדפת על רבים וגם עלינו, בבתים של תושבים, חדר בתוך הבית או צמוד לו) מוזמנות כבר כולן מראש. אבל אלכס ניצל את העובדה שהוא מטייל עם קבוצות לפנינו, ועבר בכל עיר מקאזה לקאזה עד שתפר לנו את כל הלינות. הצלחנו בכל זאת לתכנן את המסלול ביחד. גם החלטתי לא לקחת סיכונים מיותרים כשאני עם אבא, ואלכס שכר עבורנו רכב מרגע היציאה מהוואנה עד שנחזור. אלכס ינהג וידריך. סיאט איביזה 2009, עם מזגן. שיא הקידמה בקובה. מה עוד נשאר? שלפתי את רשימות הציוד. הפעם אני אחראי לבד על כל הציוד הכללי, המשותף (ולצערי לא מתחלק עם רמי בהכנות), לאבא נשאר רק לקחת בגדים. כמובן שכשסיפרתי לו שמוצרים בסיסיים כמו סבון, קרמים, עטים חסר בקובה, הוא אירגן שקים מלאים לחלוקה. אפילו הלך עם אמא לקנות קרמים, "שיהיה לתת" . גלית אמרה לי שאלכס מת על פיצוחים. 2 ק"ג כבר אצל אבא בתיק. בדקתי בתחזית שהולך קצת לטפטף למרות שזו העונה היבשה. דחפנו גם שכמיות לתיקים.
והכי חשוב, כולם כותבים כמה יפה בקובה וחובה לצלם. המצלמה שלי כבר עשתה את שלה. רק בנייד? יש גבול. קיבלתי החלטה לחזור למצלמת SLR. הקנון שלי האהובה, ה SLR המעולה, יושבת חסרת שימוש כבר עשור מאז שמישהו דפק לקודאק את העסקים עם הקידמה הדיגיטלית. אבל אין זמן להתחיל ללמוד את עולם ה DSLR עכשיו, שנייה לפני שטסים. לחפש דילים למצלמה? בארץ? אין לי מושג איך להתחיל. טיפש, שלשום חזרתי משיקגו.. לא יכולת לחשוב על זה בקוסטקו? אני לא מוותר, חוזר לקומפורט זון שלי, www.amazon.com. מחפש, משווה, יש יופי של דיל לניקון. אבל… לך,תקבל ואח"כ תביא אותה לארץ תוך שבועיים? יום שישי אחה"צ. כל דקה חשובה. שלא נפסיד יומיים משלוח עקב סופ"ש בארה"ב. ממטיר אימיילים לחברים הטובים מהעבודה ששוכנים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אולי, אולי ימצא הצדיק בדרכו לארץ… אבל מי בא לארץ בחופשת הכריסטמס? צודקים. או שנשארים בבית או טסים לקאנקון. ואז עודד מסינט לואיס בא עם ההברקה של השנה. אני מזמין עוד הלילה את כל הציוד (ומתפלל לאלוהי האמזון פריים שהכל זמין ויצא מיד), עודד מקבל עד יום ג', למחרת טס עם יוסי והמצלמה ללונדון, משם ממשיכים לליורפול לראות משחקים ושם פוגשים את עוזי גם הוא בוגר אמדוקס, שבסוף הטיול יחזור לארץ עם המצלמה שלי. מופרע אבל אפשרי. אנחנו מתחלקים, עודד בודק עם עוזי, אני ממשיך לברר מה לקנות ואם יש סיכוי שהמשלוח יגיע בזמן. כבר שישי בערב, אנחנו בארוחה אצל חברים. SMS מתחת לשולחן ליורם הגורו לענייני Nikon (שכבר שלח לי עוד אתמול כמה הצעות יקרות מידי בארץ) "ער, מצטער על השעה בשישי, צריך לבדוק איתך מצלמה דחוף…", שנייה אחרי, "נו, בטח, תתקשר" הוא משיב לי - בשביל זה יש חברים. חוזרים הביתה מהארוחה, עולה מול יורם ומול אמזון. תוך כדי, מקבל את אישור תוכנית ההובלה לארץ מעודד. לקראת שתיים בבוקר ההזמנה אצל אמזון. מצלמה ושתי עדשות, פילטרים, מחבר WiFi ונרתיק מצלמה לכל החבילה. בימים הקרובים עוקב בדאגה אחרי הטיפטוף של הפריטים באתר של UPS לכוון סינט לואיס. אבל באמת שלא היתה סיבה לדאגה. בשלישי בלילה, מקבל "הר הבית בידינו" מעודד. עם סט צילומי אומנות ניסיוניים של פריטים אקראיים אצלו בבית. מצלמה עובדת, ארוזה, מוכנה למשחק של ליוורפול… שבוע אחרי, שבת מוקדם בבוקר, מבול, אני מתייצב אצל עוזי בתל אביב, הכרות ראשונית עם עוד איש טוב שהציל אותי וזהו, יש לי איך לצלם את קובה. זהו, שבוע אחרון של התארגנות, משתדל לסגור מה שאפשר בעבודה (לא כל יום אפשר להעלם לשבועיים), בחמישי בערב, נפרד בחיבוקים מהבנות שהולכות למסיבת בר מצווה שווה של חברים טובים (שקיבלו בהבנה מלאה את ההברזה שלי), עוד שעתיים בבית עם נלה הכלבה, טיול אחרון משותף לשבועיים הקרובים (היא כבר מבינה כמה ימים שאני נוסע) ומונית לרכבת. חצי שעה ונפגש עם אבא בתחנת הביניים בתל אביב, ממשיכים יחד לנתב"ג. מבצע "מוחיטו 84" יצא לדרך.
