התארגנות בוקר
בוקר חדש עולה על גג העולם. מישהו דופק באכזריות על הדלת שלנו להשכמה. למה כל כך מוקדם לעזאזל, אני תוהה ומתהפך לצד השני. מנסה לתפוס עוד קצת תנומה תמימה חמימה מתפנקת בתוך השק"ש, בין כך וכך, אני עושה חשבון, יהיה תור ארוך על שני הכיורים וה- western toilet. אחר כך אני מציץ בחצי עין מנומנמת לברר מה טיבו של היום הזה שמפציע לו בחוץ, בהיר ונאה או גשום. מבעד לחלון הוא נראה ערפילי, עדיין משהו לא מזוהה, אור ראשון אפרפר חיוור וחולני, לא משהו מפתה במיוחד שראוי בשבילו לצאת מהמיטה. אין מה למהר, סך הכל באמת עוד מוקדם ולא בוער, ובכלל אני הרי בחופש.
קולות, רעשים וצעדים של אנשים שממהרים לנקביהם נשמעים במסדרון, גם זה לא מטריד את שלוות היקיצה, משאיר אותי אדיש כל זמן שהשלפוחית לא מאותתת שגם היא זקוקה לפעולה המשחררת הזו. נעמה כבר עסוקה מאוד, כמעט מסודרת, כמעט ארוזה, מתי היא הספיקה לעשות את הכל? היא גם כמובן מוכנה כבר לארוחת בוקר שמי יודע כמה זמן עוד תצטרך להמתין לה. אני מתהפך לצד השני. דקות השינה האחרונות בליל חורף... הוי כמה שאתן נעימות, כמה יקרות, כמה קצרות, אבל פה בהרים, `להכעיס` נעשה יותר בוקר מרגע לרגע.
ההתרוצצות בחוץ גוברת, מה כל-כך עסוקים שם? אני תוהה שוב, יכול להיות שאני אחרון המשכימים? לא, לא מתקבל על הדעת, אבל נעמה מאיצה. לא נעים, בלית ברירה אני חולץ את עצמי מתוך "שק-השינה מינוס 20 מעלות" ובחוסר רצון בולט מתנהל אל "השירותים" לדברים הכרחיים של הבוקר, מחליף לבגדי הליכה, מתנעל ומתחיל לארוז. ראשית חוכמה יש ל"ניילן" את כל החפצים הפגיעים החשובים שעלולים להירטב בגשם על גב הסבלים. לשנינו צ`ימידן אחד, לא מי יודע מה גדול, צריך להכניס בו את ה כ ל, אלא שיש יותר ציוד לארוז בתוכו מאשר מקום. זה מכתיב אריזה בשום שכל.
מהיום הראשון קבעתי לעצמי כללי-אריזה נוקשים ביותר. סדר חייב להישמר, ראשון ראשון ואחרון אחרון כך שהכל הכל יכנס. את הדברים הפחות חשובים אני משאיר לסוף. האפשרות היחידה לדחוף גם אותם פנימה היא הפעלת לחץ פיזי מתון בלי סנטימנטים, פשוט דחיסה בחוזק-יד. כשאני מסיים, הצ`ימידן נראה כעב"מ שעומד לפני התפוצצות. צריך למהר לסגור אותו לפני שהכל יגלוש החוצה וחלילה אצטרך לחזור על הפרוצדורה שנית. אני הופך את הצ`ימידאן על הצד וקורא לנעמה לעזר כנגד. שנינו קופצים עליו בברוטליות בשמחה בלתי מוסברת לאיד. עוד קוועץ` ועוד קרעחץ והריצ`רץ` העקשני מועיל בטובו להסגר על כל התכולה. אפשר עכשיו להוציא אותו ליד הדלת, שיחכה שם לסבל "שלנו".
אחרי האריזה אני מוכן נפשית ופיזית לארוחת הבוקר. כולם ישובים כבר בחדר האוכל, צריף נפרד מול ה`גסט-האוס` שרחבה מרוצפת מפרידה ביניהם. במרכזו שולחן מרובע גדול וספסלים מרופדים במזרון צר, בצפיפות-מה יש מספיק מקום לכולם. אמש כשהלכנו לישון היה גשם, עכשיו הכל נקי ורחוץ. מה יהיה היום לא ברור. על כל פנים, זה לא מפריע ל"מחכים לאוכל" להשיח בענייני תחזית, אף אחד, כמובן, לא משתעשע ברעיון שיש לאל ידו להשפיע עליה, אבל מדברים. נושא אחר לשיחות הוא שוב איזה "הפתעות" מזומנות לנו היום לארוחת בוקר, וגם, ובעיקר, מתי היא תגיע סוף סוף. ואכן אחרי ציפיה שכבר הורגלנו בה היא מגיעה. אם זכרוני לא בוגד בי, נדמה לי שזה היה היום שבו עמדנו לראשונה על התכונות הטובות והמועילות של ה-"porridge" של הבוקר, דייסת הקוואקר שמתיישבת בבטן כמו גוש בטון ולא נותנת לשום סימן או אות של רעב לחדור לתודעה במשך כל יום ההליכה הארוך.
עליות וירידות בערוצים
הכנות אחרונות לתזוזה, מסדר יציאה, מספרי ברזל, מים, סריקה לוודא ששום דבר לא נשכח למעצבה. גם הסבלים כבר עמוסים, הכל מוכן, פרידה נרגשת מהמארחים ויוצאים לעוד יום קשה ונפלא. מזג אוויר נאה וחמים, פנינו אל טאדה-פאני, כפר שיושב בגובה של 2650 מטר, מעבר לאחד הערוצים התלולים בהם נצטרך כמובן לרדת תחילה ואחר כך... לעלות שוב. למעשה אנו חוזרים על חלק מהדרך בה הלכנו אתמול, אבל עכשיו זו ירידה מתונה שנמשכת על קו גובה עד שפונים ומתחילים לרדת אל תחתית הערוץ, שם נשפך לו בקולי קולות מפל יפהפה חבוי בסיתרי מצוקים. חוצים את הנחל בגשר תלוי על מים סוערים, מה שמסמל עבורנו את התפנית של היום, מכאן ואילך נצטרך לעלות דרך יער הגשם האפל אל מעבר להרי החושך. דימוי שמגשים את עצמו מרגע לרגע מעבר לכל דמיון. חצי יום נהננו ממזג אוויר נפלא. זהו, נגמר. הכל הולך להשתנות עתה, ולא לטובה.
עננים שחורים מתחילים לעלות מן העמק זוחלים סביבנו, מאיימים. ערפל מכסה אותנו ואוטוטו מתחיל לטפטף, שוב מסתתרים תחת השכמיות ומתחילים לעלות בזווית כמעט ישרה ר"ל. מחצית מן העלייה היא שביל צר מאוד שעובר בין בתים (אם אפשר לקרוא להם ככה) מרוחקים מאוד אחד מהשני, בודדים, תלויים על בלימה בקצה המדרונות, חוות קטנטנות שמגדלות אורז וקטניות בחלקות זעירות, ובגובה המתאים גם שיחי קאנביס להגביר את השלווה. הגשם לא פוסק וגם לא נראה שיש בדעתו לעשות זאת בשעות הקרובות.
ובינתיים אנחנו כבר בתוך היער, יער גשם אמיתי. (גם הגשם אמיתי מאוד). השביל מבוצבץ וטובעני, מסתבך, מתפתל ועולה לו למעלה בין השורשים שבולטים מעל פני הקרקע והגזעים עטופי הזקנקנים הירוקים. העצים צפופים נטויים בזוויות משונות יוצרים מראות מוזרים. מי שנהנה מסרטי אימה יכול להרגיש פה בבית. איתי מספר שבאפריל אפשר לראות כאן את העצים האלה פורחים באדום, אבל אז גם הנשמה פורחת כי חם ולח ומזיעים, לא ברור מה עדיף על מה. עכשיו קצת קריררר בלשון המעטה ונראה שאנחנו פשוט אבודים בג`ונגל החשוך הזה, מופקרים, אם חלילה קורה משהו... רק אלוהים... בכל מאודך אתה מנסה להרחיק מחשבות זדון שכאלה, אבל המחשבה שאנו כל כך רחוקים מכל שביב ציוויליזציוני לא נותנת מנוח...
ממשיכים לנוע. צלליות של עצמנו. המבטים בקרקע, צריך לשקול היטב היכן להניח את הרגל בין הערוצים הקטנים שפלגי מי הגשם זורמים בם. מדי פעם יש צורך לעבור מצד לצד בתוך הג`יפה הדייסתית, ואם לא די בכך אז שוב העלוקות באופנסיבה בלתי צפויה, נופלות להן מהעצים עם הגשם, נדבקות לנעלים ומקפצות הלאה בעקבות ריח הדם הטרי שמשגע אותן במעלה הגוף בלי כל חשש. האפלולית גוברת מרגע לרגע, כמעט חשוך, נדמה לך שכבר לילה אבל לא, בסך הכל שעות אחר הצהריים. רוחות חרישיות שורקות, מסעירות את הערפל סביב סביב, אווירת אגדות מהלכת קסם ודמיון, נדמה לך שהנה מהפינה יצוץ לך איזה הוביט, או טרול מכוער, או איזה שפן יחלוף על פניך בריצה, ימלמל לעצמו: "אני מאחר, אני מאחר" ויעלם בין גזעי העצים הענקיים שנפלו והשאירו אחריהם בורות. את המחשבות על מכשפות רעות או רוחות רפאים אתה קוטל בעודן באיבן, במצבך הנפשי כרגע זה ממש לא לעניין.
לפתע נראה שהנוף הולך ונפתח משהו, קרעי האור בין העצים הולכים ומתרחבים, העלייה מתמתנת ומתוך הערפל כאילו מה "no where" כמו משהו שלא שייך למקום ולזמן צצים להם בתי הכפר הראשונים של טאדה פאני.
