ברום
גל- אחרי שלושה ימי נסיעה שהסתכמו בדרך ישרה למדי, עם נוף חד גוני למדי ושתי עצירות לשינה סתמיות למדי, הגענו לברום (Broome). פעם, כשעוד היינו בארץ וניסינו (לא בהצלחה מרובה) לתכנן איזשהו מסלול כללי לאוסטרליה, ברום נראתה אחת הנקודות הרחוקות ביותר על המפה. היא יושבת אי שם בקצה הצפון-מערבי של המדינה, בודדה יחסית. אבל אחרי חודש של נסיעות ברחבי (מערב) אוסטרליה, אפילו אנחנו הגענו. תוך דקות התמקמנו לנו בחלקה מול הים הכחול, ובהינו. שבוע שלם העברנו בבטלה ובמנוחה, בחום לוהט מול הים, ולפעמים גם בתוכו. מדי פעם קמנו מהכסא לבדוק כמה מהאטרקציות שיש לעיר להציע, כמו השוק המקומי (ששם מצאנו זעתר שלא עשוי מזעתר אבל עדיין בטעם של זעתר), בית הקברות היפני (יש גם אחד סיני, אבל הוא היה פחות מעניין) וכייבל ביץ` (Cable Beach) - האטרקציה המפורסמת ביותר של העיר- חוף ארוך-ארוך ולבן-לבן ששקיעותיו נודעו למרחקים. בקיצור, המנוחה עשתה לנו רק טוב.
הקימברלי
ערן- עם מצברים מלאים יצאנו שוב אל הדרך, ובברום התחלנו בכיוון חדש - מזרחה אל הגבול. הדרך ארוכה היא (ורבה רבה..), ואת העצירה הראשונה שלנו עשינו בפיצרוי קרוסינג (Fitzroy Crossing), שנמצאת עמוק באיזור הקימברלי (Kimberley). כשהגענו לעיירה קידם את פנינו מראה שעתיד לחזור על עצמו (לצערנו) בכל האיזור - אבורג`ינים (הילידים האוסטרליים) מוזנחים למראה, יושבים חסרי מעש בצדי הדרך ולידם ערימת פחיות בירה שהולכת ותופחת ככל שהיום מתקדם. לא המראה הכי מלבב... כדי להרגע ולשרוף את הזמן, יצאנו לשיט קצר בגייקי גורג` (Geikie Gorge)- נהר מרשים שנמצא כמה דקות מהעיירה. השיט באמת היה מרגיע- המים היו שקטים, הנוף של הנקיק היה מרהיב ואפילו זכינו לראות את הקרוקודיל הראשון שלנו! חוץ מלספוג את הטבע גם קיבלנו הסברים מהמדריך האבורג`יני על דרך החיים בטבע, על תרופות סבתא מקומיות ועל התרבות האבורג`ינית המקומית. ברור שידענו שיש שני צדדים לכל מטבע, אבל עדיין ההבדל בין המדריך בסירה והשיכורים ברחוב היה מדהים. חבל ששרי החוץ של הקהילה הם דווקא השיכורים ברחוב. מפיצרוי קרוסינג המשכנו בעוד יום נסיעה ארוך, אבל הגבול נראה קרוב מאי פעם.
גל - ממש על הגבול, עדיין במערב אוסטרליה, יושבת לה קונונורה (Kununurra) - עיירה קטנה שמשמשת בעיקר כנקודת עצירה ליוצאים/באים למערב אוסטרליה. וכמו כולם, גם אנחנו נעצרנו במטרה לנוח איזה יום ומשם לעבור את הגבול. תוך פחות מחמש דקות מאז שהגענו, התבשרנו שכנראה זה לא יקרה - לפי פקידת הקבלה החביבה בחניום הקרוואנים שלנו - "אין יוצא ואין בא", ובמילים אחרות, הדרך מוצפת. המצב היה כזה - זמן קצר (יחסית) אחרי שעוברים את הגבול, יש נהר. 19 מטר מעל הנהר עובר גשר. כרגע הגשר נמצא 7 מטר מתחת לגובה המים (ולא בגלל שהוא קרס..). למרות הפתעתנו הרבה, נשארנו חדורי תקווה ובגישה של "לא נורא, עוד לילה בעיר לא יהרוג אותנו". הימים חלפו, הלילות עברו, נצלנו את המנוחה בטיולים קצרים באיזור, בהייה בחנויות המקומיות ושיטוט באינטרנט. תוך יומיים בערך, חניון הקראוונים הפך להיות "מחנה פליטים" של עשרות אנשים שמחכים לשמוע את המילים - "הדרך פתוחה!!". וכמוהם, אנחנו. יושבים ומחכים. אחרי 5 ימים ו5 לילות - ניתן האות! בלי לחשוב פעמיים, We hit the road! שלום למערב, וקדימה לצפון!
הטריטוריה הצפונית
ערן - עוד לפני קונונורה התחלנו להרגיש שאנחנו עוברים למקום חדש. ככל שנוסעים מזרחה, הכבישים הישרים והמישורים של המערב הפכו לנוף הררי וכבישים פתלתלים. את הגבול עצמו היינו יכולים לפספס בקלות - שלט אחד שמברך אותנו על ההגעה לטריטוריה הצפונית (Northen Territory) ומזכיר לנו להזיז את השעון שעה וחצי קדימה. זה הכל. אחרי שעה של נסיעה התחלנו לסע לאורך נהר ויקטוריה, אותו אחד שהציף את הכביש ותקע אותנו. נזקי ההצפה נראו היטב בדרך, כשחלקים מהכביש נסחפו במים והשאירו בורות ומהמורות ליואי המסכן. ואז הגענו לגשר מעל הנהר. בדרך עוד הרצנו הימורים, אם נמצא אותו באמת פתוח או שהנהר יחליט לחסום אותו שוב. אבל המחסום היה פתוח, ואת הגשר העברנו בנסיעה איטית, מתפעלים מהזרימה החזקה ומקללים את הנהר לסירוגין.
התחנה הראשונה שלנו בטריטוריה הצפונית (או הטריטוריה, כמו שכולם קוראים לה) הייתה העיר קת`רין (Katherine). גם על קת`רין עברה עונת גשמים קשה, כשבשלב מסויים העיר הוצפה לחלוטין עם מים בגובה מטר ותנינים שטיילו ברחוב הראשי. אבל כשאנחנו הגענו אליה, ההצפה עברה, וגילינו עיר שלווה וסימפטית לחלוטין. על הבוקר הלכנו לבית הספר. וליתר דיוק, לכיתה הגדולה ביותר בעולם -; בית הספר המשודר של קת`רין (Katherine School Of The Air). עם אוכלוסייה דלילה ומפוזרת, הדרך היחידה ללמד את ילדי האיזור היא בשלט רחוק. עד לפני שנתיים השיעורים נערכו בעזרת מכשירי רדיו, ושיעור טיפוסי נשמע בערך כך -;
-- "בוקר טוב תלמידים, עבור"
-- "בוקר טוב המורה, עבור"
-- "מי הכין שיעורים בחשבון? עבור"
היום השיעורים מועברים דרך האינטרנט (בשיחת וידאו מקוונת) ועדיין שיעור כזה נראה חריג לחלוטין.
ערן - כיוון שמזמן (בערך שבוע) לא היינו על סירה, הלכנו לשוט על קת`רין גורג` (Katherine Gorge National Park), או בשמו האבורג`יני ניטמילוק (Nitmiluk). נהר קת`רין הופך באיזור הזה לסדרה של 13 נקיקים רחבים, שמופרדים על ידי אשדים. את האשדים אי אפשר לעבור בשיט, אז בין נקיק לנקיק יורדים מהסירה והולכים ברגל לסירה שמחכה מעבר לעיקול. אנחנו שייטנו רק בשני נקיקים, אבל זה הספיק כדי להתפעל מהתפאורה המרשימה של הצוקים הגבוהים והנהר שמתפתל בינהם. בדרך קיבלנו (שוב) הסברים על הצמחייה המקומית והשימושים שלה לשבטים האבורג`יניים (מסתבר שמחצי מהעצים אפשר לעשות תרופה נגד כאב גרון).
במקום לחזור ולישון בקת`רין, החלטנו להצפין קצת למפלי אדית` (Edith Falls) -; שמורת טבע מקסימה עם מפל שעובר דרך סדרה של שלוש בריכות. על הבוקר אפילו התאמצנו, עלינו וטיפסנו כדי לראות את הבריכה העליונה (שבהחלט היתה שווה את ההשקעה).
ערן - הכביש ממשיך צפונה ואנחנו איתו -; עד שהוא מסתיים בדרווין (Darwin) -; בירת הטריטוריה והנקודה הכי צפונית שאליה נגיע באוסטרליה. יחסית לעיר בירה, דרווין התגלתה כעיירה קטנה ומנומנמת (בייחוד אם משווים אותה למלבורן או פרת`). אבל אם הגענו עד לפה, לא נתייר קצת? אז הלכנו לכלא הישן, למוזיאון המקומי והשווה (והחינמי) ולשוק הלילה המפורסם. אין המון אטרקציות בעיר, אבל אילו שיש שוות ביקור. למרות שדרווין יושבת על הים, ולמרות שהיה חמים ונעים, לטבילה לא הלכנו. במימי דרווין שוטטו תנינים טורפים ומדוזות קטלניות -; לא הטיפוסים שבא לנו להתקל בהם תוך כדי שחייה (הידעתם? אם נעקצים על ידי מדוזה קטלנית, כדי לשפוך חומץ על הכוויה. ולהתפלל..לא מזיק..).
פארק קאקאדו
ערן -; מדרווין צריך לחזור דרומה. אין ברירה. הכביש נגמר פה, ויואי לא יודע לשחות (עם או בלי מדוזות). מגיע שלב ההחלטה -; ממזרח נמצא פארק ליצ`פילד (Litchfield National Park) וממערב הקקדו (Kakadu National Park), לאן ניסע קודם? קפיצה מהירה למרכז המידע פתר את הדילמה -; רוב הכבישים בקקדו עדיין מוצפים. אז נסענו לליצ`פילד בתקווה שתוך כמה ימים הם יפתחו.
גל -; פארק ליצ`פילד, אליו הגענו למחרת, הוא כמו "פארק שעשועי-מים" טבעי וגדול. כולו מלא בבריכות, מפלים גועשים ומסלולי הליכה שמשקיפים על כמויות מים עצומות. מכיוון שהגענו ממש בתחילת העונה היבשה, כל המפלים היו בשיא זרימתם ולחלקם אי אפשר היה להיכנס כי אוכלוסיית תנינים החליטה להשתלט על האיזור. בין כל המפלים מצאנו לנו פינה שקטה, ליד נהר רגוע שעובר דרך סידרת בריכות עמוקות -; המקום האידאלי לפיקניק -; הרגליים במים הקרירים והידיים מתחממות בשמש. שלווה אמיתית.
ערן -; הפארק הלאומי קקדו. אתר מורשת עולמית. איפה שאמנות אבורג`ינית, מפלים סואנים וחיות בר נפגשים. אחת הסיבות העיקריות בגללן הגענו לצפון הרחוק. מרכז המבקרים של הפארק הוא קומפלקס גדול ונאה. או לפחות היה כזה פעם. כשאנחנו הגענו אליו הוא נראה כמו אחרי מלחמה -; עצים נפולים ליד השביל, שלוליות מים גדולות וסגור בחלקו. האישה שעמדה מאחורי שולחן המידע בישרה לנו בפנים חמוצות שרוב הכבישים עדיין סגורים, עקב הצפות. בישרה והלכה, בלי לנסות ולנחם והשאירה אותנו עם פרצוף של תשעה באב.
ערן -; אחד משני האתרים שנשארו פתוחים היה מסלול הליכה שעובר דרך סדרה של ציורי קיר אבורג`יניים. עד עכשיו התרגלנו לזה ש"ציורי קיר אבורג`יניים" פירושם כמה טביעות ידיים לבנות על הקיר. אבל פה היה אפשר לראות ציורים מרשימים -; החל מקנגורו ועד אלים ומפלצות, והכל בצבעים חדים וברורים.
האתר השני שהיה יבש (יחסית) מהצפות הוא המים הצהובים (Yellow Water), שיט (מזמן לא היה לנו כזה) לאורך הנהר שאמור להיות אחת מגולות הכותרת של הקקדו. הזמנו את השיט ליום למחרת, והלכנו לישון בחניון הקרוואנים (היחיד) והסמוך. "יש הופעה הלילה, בחינם!", גילתה לנו פקידת הקבלה. אז הלכנו. מסתבר שההופעה היתה של זמר קאנטרי ידוע (ומוצלח למדי). להפתעתנו, המסעדה שבה התקיימה ההופעה התמלאה במקומיים שבאו מכל האיזור -; אכלו, שתו, השתכרו ופצחו בריקודים סוערים. ממש חוויה תרבותית (עם פסקול מוצלח). חם בקקדו. חם ולח. ועם החום והלחות מגיעים היתושים. לא משהו שאמור להפתיע. מה שכן הפתיע אותנו היו יתושי היום. כן, כן, שמעתם נכון. יצורים קטנים ומגעילים, שבאים למצוץ את דמנו גם באור יום. היפוך מוחלט של סדרי העולם. אבל אל דאגה, גם יתושי לילה היו שם. ובאלפים. קמנו בבוקר, ועל הרשתות של החלונות עמדו רבבות של ח$#$%ות קטנים/ות ומוצצי דם. ממש פחדנו לפתוח את הדלת ולצאת החוצה. כך העברנו את היום בתמרונים -; לשבת באוהל חם, ומישיבה בחוץ אפשר למות מאנמיה קשה עד שהגיעה שעת השיט שלנו. השיט יוצא בערך 2 ק"מ מחניון הקרוואנים, אבל גם הדרך הזאת הוצפה לחלוטין. המארגנים נאלצו להסיע אותנו לשם באוטובוס 4X4 גבוה. ככה קיבלנו שיט מקדים, כשהאוטובוס עבר ב"שלולית" מים בגובה של חצי מטר שכיסתה את הכביש.
השיט עצמו היה אחד מהמוצלחים שלנו באוסטרליה (אם לא המוצלח ביותר!). שעתיים לאורך הנהר ומישורי ההצפה שלידו (יש גם יתרונות בהצפות...), עם הסברים מעולים על עשרות הציפורים שעברנו בדרך. וציפורים אכן ראינו בדרך -; מעיט הים הלבן והמרשים ועד לסוג של קורמורן שצד כשגופו במים ורק הצוואר מציץ החוצה. הציפורים כבודן במקומן מונח, אבל הכוכבים האמיתיים של השיט, הם הקרוקודילים כמובן. וגם כאלו ראינו -; שוחים בשלווה ליד הסירה, או מחכים בצד עם פה פעור אולי יכנס דג פנימה. המראה הפרה-היסטורי והאכזרי של היצורים האלו משתלב יפה עם העובדה שתנין בוגר יכול בקלות להפריד אדם בלתי זהיר מהרגל שלו.
לקינוח, קיבלנו בונוס בדמות שקיעה מרהיבה על הנהר שנצבע בצבעים של אדום וכתום. אבל פה לא נגמר המפגש שלנו עם חיות הבר. אמצע הלילה, חושך בחוץ, ואני מתעורר לקולות קראנץ` מחוץ ליואי. אני מתרומם ומציץ החוצה בסקרנות. "מה יש שם?" גל שואלת חצי מתוך שינה. "סוסים" אני עונה, והיא מתרוממת בתמיהה. ואכן, שלושה סוסי בר עומדים באמצע חלקת האוהלים ומנשנשים דשא בשלווה. בבוקר, בעוד אנחנו מתכננים איך לצאת החוצה בלי להעקץ למוות, עוד הספקנו לראות להקת דינגו (כלב הבר האוסטרלי) רצה לה בין הקרוואנים הלוך ושוב. ממש ספארי מקומי..
גל -; נפרדנו מהקקדו עקוצים וברגשות מעורבים -; מצד אחד מה שראינו היה מרתק, מצד שני הייתה הרגשת פספוס. נסענו עד קצה העולם כדי לראות את אחד המקומות המרתקים והקסומים שקיימים פה, וכל מה שהצלחנו היה רק לטעום ממנו. ומי יודע אם ומתי נגיע שוב? כדי להפרד עם טעם טוב מה-Top End (האיזור הצפוני של הטריטוריה) עצרנו במטרנקה (Mataranka) לטבילה בתוך מעיין צלול לחלוטין של מים חמימים (36 מעלות..) ונעימים. וכמו שמקלחת טובה מרפאת כל מכאוב, כך גם מימיו של המעיין -; מה שהיה היה, ומה שיהיה בהמשך יכול עוד להפתיע. ובגישה אופטימית זו, יצאנו אל המדבר הקפוא.
